בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רובין הוד דה לה שמאטע

אילן קופרמן-סגל שודד הברינקס, סוגר שנתיים בכלא. אוטוטו הוא יוצא לחופשה ראשונה, ואלוהים יודע איפה הוא החביא את הכסף. בשכונת נוה יוסף בחיפה, שם צמח ושם עדיין חיה בעוני נורא אמו, מדברים עליו בהערצה. 4.7 מיליון שקל הרים הילד, גאווה גדולה. לחברים מהשכונה ממש לא מפריע שהוא שמר את הכסף לעצמו ולא חילק אותו לעניים, כלומר להם. העיקר שהוא עשה משהו אמיץ, מעשה אמנות. עכשיו גם עשו עליו סרט

תגובות

מבט על: בצדו האחד של השולחן גבר צעיר, נאה, רזה, כבן שלושים, שיער שחור קצר, מקריח בפדחת, בג'ינס וטי שירט כחולה, משלב ידיים מאחורי העורף, ספק משועמם ספק משועשע; מן העבר השני של השולחן, גבר נוסף, קצת יותר מבוגר, שיער חום קצר, מאפיר בצדעיים, בגי'נס וטי שירט אדומה, מתמתח, נראה מעט דרוך יותר. מי החוקר ומי העבריין?

הווליום בקלטת עוד לא פועל. בעל השיער הכהה אומר משהו, הבהיר פותח מחברת ומתחיל לרשום. כנראה שהוא החוקר. השודד, אם כן, הוא הצעיר יותר, זה ששפת הגוף שלו משדרת בעלבתיות נינוחה - זהו שודד הברינקס, אילן קופרמן-סגל. מולו, הבלש מאיר ממן, ראש צוות החקירה. זוהי תמונה מתוך קלטת אחת מני רבות, שבהן תועדו עשרות שעות חקירה.

"...אתם חושבים שאתם חכמים, אה?" סונט סגל בחוקר שלו. "אתם חושבים שאתם חכמים, אתם רק ח ו ש ב י ם שאתם חכמים, תאמין לי", הוא מטעים. ממן מביט בו בפנים חתומות ורושם. הוא מבקש לשמוע מסגל כיצד הערים על הפוליגרף ויצא דובר אמת, בעת הליכי הקבלה שלו לעבודה בברינקס (סגל התחזה לעו"ד בשם שגיא אונגר, וכל מסמכיו היו מזויפים). הנחקר משתומם על עצם השאלה. "מה הבעיה? אין בדיקה בעולם שאני לא אעבור. כל בדיקה, כל מבחן, כל דבר, אם אני אלמד אותו כמו שצריך, אני יכול לעבור אותו".

החוקר: למה אתה מתכוון, איך עברת?

סגל: "אני אומר לך, למדתי. למדתי אותו. שני לילות ישבתי תיכננתי, וחשבתי איך אני יכול לעבור את זה. עד שבסוף עלה לי הרעיון הגאוני. כי זה הרי הכל עניין של פחד, הפוליגרף. אמרתי לעצמי, כל הרוסים האלה, שאני מכיר, הם תמיד שיכורים והם אף פעם לא פוחדים. או אבא שלי, שהיה שותה הרבה. בתור ילד תמיד אמרו לי: 'אילן, אבא שלך כשהוא בשתייה, גבר גבר. אף אחד לא יכול עליו. כשהוא בשתייה, לא מפחד מכלום'. ובום. בא לי הרעיון".

החוקר: מה עשית?

סגל: "שתיתי חצי בקבוק ערק לפני הבדיקה. היה לי איזה שעה בין הראיון ובין הבדיקה. באתי לראיון. אחרי זה בדרך, ירדתי על הערק. זה הכל. לא פחדתי מכלום. באתי רגוע בסבבה. ראיתי כולם יושבים שם לחוצים. עושים ככה וככה באצבעות בידיים וכל מיני תנועות, אתה יודע, שאנשים עושים כשהם עצבנים. ואני? בסבבה. מבסוט. לא פוחד".

החוקר: אז מה, ככה באת אליהם מסטול, שיכור?

סגל: "לא. לא ראו עלי כלום. רק חצי בקבוק".

החוקר: ואתה רגיל לשתות אלכוהול?

סגל: "לא. אני לא שותה. מקסימום בירה פה בירה שם. לא שותה ולא משתמש (בסמים). אבל הפעם שתיתי, מה לא עושים בשביל הפרנסה? רוצים פוליגרף? תקבלו פוליגרף, בקשה. יצאתי דובר אמת".

החוקר: מה, ולא הריחו?

סגל: "מסטיקים".

החוקר: מה?

סגל: "מסטיקים, מסטיקים. לקחתי אתי בכיס. חבילות. תקעתי לפה מלא מסטיקים. לא מריחים כלום. זהו. עברתי את הפוליגרף".

השודד צוחק. החוקר מחייך.

חופשה ראשונה

בנובמבר, אחרי שנתיים בכלא, אמור שודד הברינקס לצאת לחופשה ראשונה. כך אומרת פרקליטתו, עו"ד תמי אולמן. להערכתה, סגל ייצא ל-48 שעות. הבקשה כבר הוגשה ואולמן אומרת שלא תקבל לא מהשב"ס ומהמשטרה. אם יהיה צורך, היא תגיע עם זה עד העליון. "רוצחים ואנסים יוצאים לחופשות, אז רק לאילן המסכן לא מגיע"? היא תוהה. "אפשר לחשוב מה הוא עשה. גנב כסף. נכון, סכום רציני. אבל הוא לא היכה, ולא פגע פיסית באיש, לא הפעיל בכלל אלימות. וחלק מהסכום הוא כבר החזיר" (ליתר דיוק, זו היא שהחזירה: סגל שלח את עורכת דינו למקום מסתור שממנו שלתה 700 אלף שקל, שאותם הביאה בשמו למשטרה).

"אילן המסכן" מרצה מאסר של שש שנים ותשעה חודשים על גניבת 4.7 מיליון שקל מכספי רכב הברינקס שבו נהג במפרץ חיפה בבוקר 19 באוגוסט 2003. בעת ששותפו לנסיעה יצחק ציטונה יצא להביא שקי כסף, נמלט עובד הברינקס שגיא אונגר, הלא הוא קופרמן-סגל, עם הרכב, ועם הכסף. השאר כבר היה להיסטוריה - איך העמיד את המדינה על הרגליים; איך נעלם לחמישה ימים; איך היתל במשטרה; איך ניסה להפיל את התיק על חברו מהשכונה סמי בן עמי (שישב בגלל זה בכלא, וטוען עד היום שלא היה לו כל חלק בסיפור, חוץ מזה שקיבל מאה אלף שקל מסגל ושרף אותם לאלתר בהימורים, ושסגל סתם בן זונה בוגדני ומתוחכם); איך בעת החיפושים אחריו נפש לו סגל בחוף הים של חיפה כשהוא לוגם בירות; איך חרשו ועדרו כל ס"מ מרובע במגרש שבו השאיר את רכב הברינקס מותנע וריק מכסף; איך נהפך בן ליל מאילן סגל מרחוב הבשור 1 נוה יוסף בחיפה לג'ורג' קלוני מאושן 12; איך הביא גאווה לשכונה הנידחת שלו. וכן, גם איך הסגיר את עצמו, שיקר, הכחיש, העלה שלל גרסאות, הסתבך, עד שלבסוף הודה בכל, נשפט ונאסר.

על פי החישוב של עו"ד אולמן, בהנחה שסגל יתנהג יפה ולא יעשה צרות בכלא, לאחר ניכוי שליש, תסתכם תקופת ריצוי עונשו בכחמש שנים. אלא שבית המשפט התנה זאת גם בכך שסגל יחזיר שני מיליון שקל נוספים מהכסף שגנב. אם לא יחזיר, יתווספו לעונשו עוד שנתיים מאסר. והנה דילמת האסיר שלו: סגל ייצא עם ארבעה מיליון שקל ביד, לאחר שיישב שבע שנים בכלא; או עם שני מיליון שקל ביד, לאחר שיישב חמש שנים בכלא.

עכשיו הוא עומד כאמור לצאת לחופשה. עובדה שמזרימה אדרנלין בעורקי מעריציו מהשכונה, שמייחלים בסתר לבם כי במהלך חופשתו ישכיל לתקן את התקלה המצערת שאירעה לו עם סיום השוד הנועז. תמי אולמן עצמה לא מכבה את הלהבה הקטנה הזאת. כשהיא נשאלת מה בעצם ימנע מהלקוח שלה לבצע מקצה שיפורים, לאסוף את הכסף, להשיג עוד כמה תעודות מזויפות ולהסתלק מהארץ, בחסות החופשה שהיא מסדרת לו, אולמן משיבה: "אני לא יודעת. אצל אילן באמת הכל יכול להיות. אני רק יודעת דבר אחד, שמגיעה לו חופשה כמו לכל אסיר אחר. וכי אסירים שביצעו פשעים הרבה יותר חמורים קיבלו ומקבלים חופשות. נקודה".

הסרט התיעודי שנעשה לאחרונה על סגל תורם אף הוא את חלקו לטיפוח מיתוס שודד הברינקס. סרטה של לימור פנחסוב, "4.7 מיליון", הופק במסגרת פרויקט "דוקו ישראלי" של חברת יס יחד עם 14 סרטים דוקומנטריים אחרים. הוא מתחרה בפסטיבל חיפה וישודר בערוץ יס דוקו ב-21 בנובמבר. הסרט הופק על ידי "קיקרו הפקות", חברה פרטית בבעלותם של פנחסוב ובעלה, ירון כפתורי.

סגל לא משתתף בו פרט לקטעי וידיאו מצולמים מתוך החקירה. לדברי הבימאית פנחסוב, כשביקרה אותו בכלא ושוחחה עמו על כך דרש עשרות אלפי דולרים בתמורה להשתתפותו. הם החליטו ללכת על זה בעדיו. "רציתי לבחון את הבחירה של שודד הברינקס, תוך התייחסות לנקודת המוצא שלו", אומרת פנחסוב. "האם האפשרויות הכה מוגבלות שעמדו בפניו, כמי שגדל בשכונה כזאת, לא הפכו את ההשגה של 4.7 מיליון שקל בדרך מרמה, לאופציה ההגיונית ביותר"?

לא עובדים

סגל נולד לפני 35 שנה לאב עבריין, שתיין, שמבלה את רוב ימיו בבתי כלא ואם לא ממש מתפקדת. "הייתי אמא משוגעת", מעידה שולה קופרמן-סגל על עצמה בסרט. "אמא שרצה אתו ממוסד למוסד. לא הסתדרתי. אבא שלו היה בכלא. לא היה מי שיעזור לי".

בגיל צעיר נפלט לפנימיות. בביקורים בבית אפפו אותו אלכוהול ואלימות ומסביב - פשיעה וסמים. "הוא ילד טוב והוא לא עשה כלום", אומרת אמו שוב ושוב, גם לאחר שבנה הודה בכל. "הוא הודה? אני לא מודה", היא אומרת. אשה קשת יום. בודדה. "אני חולת עצבים, תעזבו אותי עכשיו, אין לי כוח יותר. אני הולכת לאשפז את עצמי לנוח קצת ב'טירה' (בית חולים לחולי נפש)". אלמלא שכנים ובעל מכולת רחומים, לא היתה לה פת לחם לאכול. היא מעידה על כך.

שכונת נוה יוסף שסגל גדל בה מצטלמת בסרט כשכונת מצוקה עלובה ומוזנחת. במציאות, היא מתגלה כעלובה ומוזנחת אפילו עוד יותר. לאן שלא מפנים את העיניים, עוני, וזוהמה. כמעט כל אדם שפונים אליו באקראי ברחוב הוא נרקומן בהווה או בעבר. ומי שלא, מדיף ניחוחות אלכוהול למרחוק. התושבים שפגשתי לא מוכנים להצטלם או להופיע בשם מלא בכתבה, חלק ניכר מהם סיפרו שישבו בעצמם בכלא. כשאחד הצעירים סבר בטעות שהצלם צילם את פניו, זה התלקח בתוך שניות כמעט לאלימות פיסית.

השפה המדוברת פה היא עגת הנרקומנים, על הצליל וחיתוך הדיבור היחודיים לה. הם לא טורחים להכחיש או להסתיר את זה, לא בסרט ולא בשיחה עמנו. ברחובות, ילדים וילדות ישראלים, רוסים ואתיופים מתגוללים ומשחקים בין ערימות אשפה; ילד כבן תשע או עשר, עומד ומשתין בפתח בית; נער אחר מוציא שקיות אשפה מתוך צפרדע זבל ובוחן בקפידה את תוכנן; ילדה אתיופית כבת חמש רצה בחצר, כשמעיל חורף בלבד עוטף את גופה העירום; ניידת משטרה מסיירת ברחובות.

כאן גדל אילן סגל. כאן מתגוררת אמו. השכנים מהבלוק ברחוב הבשור 1, שכמה מהם מופיעים בסרט, מדווחים שאינם עובדים. רובם, מתברר, לא עבדו מעולם, חיים על אבטחת הכנסה. "לא עבדתי יום אחד בחיים שלי", מצהירה בפנינו אחת השכנות, סוניה עזרן, בת 49, סבתא לשבעה נכדים, הנראית מטופחת וצעירה מכפי גילה. "לא עבדתי ואני גאה בזה", היא מבהירה. למה? "כי לא התעורר צורך", היא צוחקת. "אני חד הורית, מסתדרת בקושי עם מה שאני מקבלת. וקצת עזרה. אבל ברוך השם, לעבוד לא לצריך. בשביל מה?" ומה היא עושה כל היום? "מה זאת אומרת, מנהלת את העולם מהספסל". היא צוחקת. חברותיה צוחקות עמה.

אין לו כסף

מתוך החקירה הראשונה: שני חוקרים וסגל אוכלים בחדר החקירות יחד ארוחת צהריים. מגשי מזון מאלומיניום, מהסוג שמקבלים בטיסות. סגל טורף ברעבתנות. אוכל ומדבר. בולס ומפטפט, נון-סטופ, בין שהם שואלים אותו ובין שלא. לעתים קרובות הוא מעלה את הטונים ומתחצף אליהם. הוא גם חוזר על כל דבר עשר פעמים לפחות. אבל למאיר ממן יש סבלנות של פיל ועצבי פלדה. עכשיו ממן יוצא להביא שתייה.

סגל: "חכה אני אתן לך כסף, תביא לי גם שתייה"?

ממן: "לא צריך כסף. עלי".

סגל קם מכיסאו: "לא, לא, לא. לא רוצה טובות מהמשטרה". הוא מוציא כמה שקלים מהכיס, משליך אותם בהתרסה על השולחן. "קח". ממן לוקח ויוצא. סגל נשאר עם החוקר השני.

סגל: "חיים טובים במשטרה, אה"?

החוקר: "למה?"

סגל: "אוכל טוב. משכורת טובה. תנאים סוציאליים. הכל יש לכם".

החוקר: "וזה מהות החיים הטובים"?

סגל: "כן. יודע מה? תן לי את שלך. מסכים? בוא נתחלף. סגרנו? מה דעתך?"

החוקר: "יש כאלה שחיים יותר טוב מאתנו ויש כאלה שחיים פחות טוב מאתנו, אבל זה לא אומר שמותר לגנוב".

סגל: "בחייך, עזוב אותך, יודע מה, תן לי חצי ממה שיש לך. רק חצי. טוב?"

ממן נכנס, נותן לו פחית שתייה. שניהם שותים. סגל מסיים מגש אוכל אחד, מבקש תוספת. החוקרים מביאים לו עוד מגש. סגל לחוקרים: "טעים. מזמן לא אכלתי ארוחה כל כך טובה".

החוקר: "כן?"

סגל: "כן, מאתמול לא אכלתי כלום, אתה יודע את זה?"

החוקר: "למה?"

סגל (בעצבים): "מה למה? אתה יודע כמה עולה מגש כזה בחוץ? מינימום 25 שקל".

החוקר: "נו?"

סגל: "מה נו? אין לי כסף".

כולם צוחקים.

הוויתור הגדול

אמו של סגל הכניסה את צוות הצילום של הסרט לדירתה: ערב רב של בגדים, מגבות, מזון ישן, זבל, לכלוך. היא ישובה על הספה, שני כלביה הקטנים המתגרדים מול המצלמה בלי הרף, גם הם על הספה, כלי האוכל שלהם על הספה, הצרכים שלהם על הספה. תמונות קשות. דוחות. היא מליטה את פניה בידיה ובוכה. אחר כך יורדת לשבת למטה על הספסל.

חלק ניכר מחייהן מעבירות כמה וכמה מנשות השכונה על הספסל הזה במורדות רחוב הבשור, למרגלות הכרמל. הגברים מעדיפים את המכולת והקונדיטוריה שם הם יושבים, מעשנים ומשחקים שש בש. מכיוון שבאנו בסוכות, הסוכה היתה למוקד פעילות זמני. על השולחן אין אתרוג או רימונים, רק בקבוקי בירה ויין ריקים. כאן מזומנים לאורחים מזדמנים סיפורי חיים מצמררים, עצובים, המסופרים אגב צחוקים גדולים ושיהוקי אלכוהול. העיניים בורקות מהסם או מהכאב. אווירה הזויה. אוויר ספוג אלימות - בין ההורים לילדים, בין האחים לאחיות, לבני דודים, בין הגברים לנשים . משפחות רבות, אומרים המרואיינים, נמצאות הרבה מתחת לקו העוני, על סף רעב ממש.

לכאורה, עוד שכונת מצוקה אחת כמו שמוצאים למרבה הצער במקומות רבים אחרים. אלא שמתפתחת תחושה שקיים במקום הזה משהו נוסף, אחר. זה נוגע יותר למה שהם לא אומרים מאשר למה שהם אומרים. בסוף היום זה מתפענח: הם לא מתלוננים. אין להם טענות, תביעות, בקשות. לא ציפיות. לא מקטרים. חיים את העליבות מתוך השלמה סטואית. מתקיימים על פלנטה שבה חוקי קיום אחרים - ילד נולד, גדל, הולך כמה שנים לבית ספר, נפלט, מתחיל לשתות, מתחיל לצרוך סמים, מתגלגל לפשיעה. ילדות גדלות, במקרה הטוב, מתחתנות. עושות ילדים. חלק מהן, כמו אמותיהן, הן נשים מוכות. אבל הן עושות עוד ילדים. מגדלות אותם. ההורים כאן, לפחות אלה שאתם שוחחנו, לא מבקשים משהו אחר, טוב יותר, בשביל הילדים שלהם. לא אומרים "החיים שלנו בזבל, אבל בשבילם נעשה הכל. שילמדו, שיגיעו למשהו". אין חלומות, אין פנטזיות. החיים נעים במסלול הרסני, ידוע מראש, סגור בתוך עצמו, ואין מה שישבור את המעגל. אין מחשבה על שינוי. אין תקווה. רק ויתור אחד גדול.

לא פלא איפוא שהמעשה שעשה אילן קופרמן-סגל הוא המפץ הגדול של חייהם. החיים כאן נחלקים עד יום השוד הגדול ומיום השוד הגדול. בעיניהם, הוא גיבור. הם מעריצים אותו וגאים בו כפי שמעולם לא העריצו והתגאו בילדיהם. "מדובר בבן אדם גאון", אומר ניסו, אחד מבניה של סוניה. "זה לא עבירה של פושע. אילן הוא לא ילד עבריין. לא גדל כמונו. הוא אחר, היה עובד במשאית. הוא בא להגיד משהו למדינה". סוניה חושבת כמוהו: "הוא לא עשה את זה בשביל הכסף. אלא זה הרצון להוכיח שהוא מסוגל. שכולנו מסוגלים".

מסוגלים למה?

"לעשות מעשה יפה. לעשות משהו אמיץ נגד המדינה. וכולנו בשכונה גאים בו".

מישהו מתפרץ: "הוא יכל להיות חבר כנסת. מינימום. או שר".

החברים נעלבים בשמו של סגל. "מה קרה לך חבר כנסת ,למה מה, הוא לא יותר חכם מהם? גם הם גונבים את המדינה, אבל הוא גנב קצת יותר בגדול מהם".

אחד שקוראים לו שלמה מסכם: "הוא תותח. תותח אמיתי".

ניסו: "מה שאילן עשה זה דבר יפה. זה לא פשע. זה כמו לכתוב שיר. או לפסל פסל".

חבר אחר מציין: "לגנוב מאשה זקנה, זה בושה. גם לגנוב מבית של אנשים סתם. אבל לגנוב מהמדינה, ממשאית ברינקס, זה דבר גדול".

סוניה, האם: "נכון. לגנוב מבן אדם מסכן זה בושה. לגנוב מהמדינה זה כבוד".

שלמה: "כן, הוא אמן. עשה אמנות. הוא עשה דבר מאוד מאוד יפה. אבל פשוט בגלל שהוא לא פושע, לא גמר את זה כמו שצריך. אם אני הייתי במקומו, והייתי יודע לחשוב ככה גאוני כמוהו, זה היה מצליח. לא הייתי יושב בכלא היום".

כל אחד מהם כמובן משוכנע שאילו היה במקום סגל, היה מצליח. "איך, איך, איך", הם נאנחים. "איך הוא הסגיר את עצמו, איך".

סוניה: "אילן עשה מה שהרבה ילדים שלנו היו רוצים לעשות ולא העיזו. הוא העיז בשבילם. הוא אמר למדינה, איך זרקת אותנו".

אז בעצם מדובר לא בשוד של 4.7 מיליון ש"ח אלא באקט של מחאה?

סוניה: "אהה, הנה סוף סוף הבנת. בדיוק. כן".

אילן החכם

לא רק השכנים מתפעלים מאילן סגל. תמי אולמן מגדירה אותו "ראש מבריק". כתבי הפלילים שסיקרו את השוד ואת הסגרתו למשטרה, קשרו לו כתרים. "בכלא אילן הוא מלך", אומר אחד מחבריו. "מה שהוא רוצה הוא משיג. כשיש לך כסף, בכלא אין לך בעיה. יש לו שותף אחד בחדר, יש לו טלויזיה, וידיאו, די-וי-די. פלאפון, מה שאת רוצה".

בדיקה עם אולמן מעלה שהאיש יודע על מה הוא מדבר. "אילן מסודר טוב מאוד בכלא", אומרת אולמן. "עבריינים מעריכים עבריינות נקייה, בלי אלימות. והם מעריצים את מי שהצליח לעשות כסף גדול בזמן קצר ללא מאמץ. בלי ללכלך את הידיים, על פי המושגים שלהם, כן? יש לו מעמד טוב מאוד בכלא. הוא נערץ על ידיהם".

אולמן עצמה מתקשה כאמור להסתיר את התפעלותה מן הקליינט: "הוא בחור מבריק. פיקח. מרשים מאד מבחינת יכולת חשיבה וכושר ניתוח. לדעתי, הוא היה יכול להיות עורך דין מדהים".

אבל פלאפון בכלא?

אולמן בוחרת בזכות השתיקה. בדיקה עצמאית מעלה שאכן, יש ברשות האסיר סגל טלפון סלולרי, אבל רק לצורך קבלת הודעות. מתפקד כמשיבון. סגל עובר מדי כמה זמן על ההודעות ובוחר למי להחזיר צלצול (מטלפון ציבורי שבכלא) וממי להתעלם. כמו, למשל, מאתנו.

מבין הזיות הסמים ואדי האלכוהול, בוקעות מפעם לפעם בקרב יושבי הסוכה, תובנות מפתיעות בצלילותן. שותפו של סגל, סמי בן עמי, הורשע וישב בכלא, לאחר שהודה שקיבל מסגל 100 אלף שקל מהכסף הגנוב וביזבז אותו. הוא טען ועודנו טוען בתוקף שמעבר לכך אין ולא היה לו כל חלק בסיפור. הוא הורשע בסעיף אחד בלבד: "קבלת נכסים שהושגו בפשע".

"שמישהו יסביר לי את ההיגיון של החוקים והצדק במדינת ישראל", מבקש אחד השכנים של סגל. "העורכת דין שלו, תמי אולמן, היא חזקה. ידועה מאוד בפלילים. יש עליה. לוקחת כסף גדול. עשרות או מאות אלפים בשביל לקוח כזה. היא לא פראיירית שתעבוד בחינם. עכשיו, כל אחד יודע שאילן לא היה לו גרוש על התחת לפני המעשה. זאת אומרת שהיא קיבלה מהכסף הזה בוכטה לא קטנה. אז מה, אצלה זה לא 'קבלת נכסים שהושגו בפשע', למה?"

אולמן בתגובה: "בענייני שכר הטרחה שלי, אני לא מערבת את הציבור הרחב. זה ביני ובין הלקוח שלי ולא עניינו של אף אחד אחר". משפטנים ציינו בהקשר הזה שהנושא העקרוני עלה לדיון בבית המשפט. בעת משפטו של זאב רוזנשטיין, המדינה ניסתה על בסיס הטיעון הזה בדיוק לנכס לעצמה נתח משכר הטרחה שקיבל עורך דינו בני נהרי. אבל בית המשפט מנע זאת בקבעו שמקור הכסף שלקוח פלילי, עבריין, משלם לעורך דינו, אינו מעניינו של איש, ואין לחקור אותו.

במשטרה סגל אמנם מסווג כשקרן מקצועי, אבל עדיין מדברים עליו בהערכה הגובלת בהערצה. באחד מקטעי החקירה, ממן החוקר פולט: "אילן, אתה יודע שכמו שאני יושב אתך, כמו שאני רואה אותך, כמו שאני קולט אותך, יכולת להיות מנכ"ל ברינקס". סגל לא קונה את זה, וחוטף עצבים: "אה, אתה מתחיל עכשיו להחמיא לי? אתם שרפתם אותי!" הוא צועק במפתיע על ממן. "לא נתתם לי אפילו לעבוד בתור מלצר. עכשיו אתה אומר לי מנכ"ל ברינקס, וזה מצחיק אותך, אה? לך, עזוב אותך ממן".

החוקר מבקש להבין למה הוא מתכוון. מתברר ש"אתם" זה המדינה. וסגל גורס שהמדינה אשמה בכל מה שקרה לו, לרבות מעשה השוד שלו. "אני אזרח טוב. רוצה להועיל, לתרום. רוצה בית, משפחה, ילדים, עבודה נורמטיבית, אבל כמה שתרמתי, עבודה, ארבע שנים מילואים, והכל, החברה לא קיבלה את מה שאני רוצה לתת. לא קיבלה אותי".

ממן שותק וממשיך לרשום. בקטע אחר הוא זורק לסגל: "טוב אילן, בסדר, התקבלת למשטרה".

סגל רוצה לשמוע את זה עוד פעם: "אה, כן, אז התקבלתי?"

החוקר: "תאמין לי, בנסיבות אחרות, מי יודע? אולי".

אבל את סגל זה לא מצחיק וגם הפעם הוא חותך את החוקר שלו בנזיפה: "ממן! מה, שאני אהיה מלשין? נראה לך? בחיים לא, שכח מזה. רד מזה, שכח מזה ממן".

איפה הכסף

אם הוא כל כך חכם, למה הוא בכלא? גם לשאלה הזאת יש יותר מתשובה אחת. "דווקא זה מה שמראה על החוכמה שלו", מסביר אחד החברים. "מה היה יוצא לו אם היה בורח, ולאן היה בורח? זה גדול עליו. זה לא בשבילו. החיים שלו פה. הבית שלו, המשפחה שלו פה. כשבן אדם לוקח סטיפה שגנב ויוצא מהארץ, הוא בחיים לא יכול לחזור. זה לא מתאים לאילן. הכל מתוכנן והוא חישב את הכל. הוא מוכן לשלם את הכמה שנים האלה, ואחר כך לחיות כמו קינג".

סגל עצמו אמר זמן קצר לאחר מעצרו שהוא לא היה מוכן לחיות בפחד, ולהיות נרדף. הוא העדיף להסגיר את עצמו. מצפייה בשעות חקירה רבות עולה בבירור שהמשטרה לא מאמינה כמעט לשום מילה של סגל. הוא שינה ועידכן את גרסותיו אין-ספור פעמים. "הרוויח, ולאו דווקא ביושר, את התואר 'שקרן פתולוגי'", כהגדרת אדם המקורב לחקירה. אלא שזה לא עזר לחוקרים לפצח את השאלות המרכזיות - האם כל הכסף בידיו, ואם כן, איפה לעזאזל הוא מוחבא?

בנוגע לשאלות האלה, אומר הגורם המקורב לחקירה, כל אדם בר דעת יכול להעלות השערות לא פחות מדויקות מאלה שעלו במשטרה: ייתכן שכל הכסף בידי סגל והוא הטמין אותו במקום מסתור הידוע רק לו; יכול להיות שהיו לו שותף או שותפים והם הטמינו אותו במקום הידוע להם; יש אפשרות שהוא הצליח להעביר את הכסף או את חלקו לחו"ל; ייתכן עוד שעם בואו לכלא הגיעו אליו זרועותיהם הארוכות של בני משפחת הפשע המאורגן, ושתחת איומים על חייו כבר הפקיעו מידיו נתחים נכבדים מן השלל.

בניגוד לחוקרי המשטרה, הבוחנים שלל אפשרויות בנוגע לגורלו של הכסף, בנוה יוסף רווחת גירסה אחת בלבד: הכסף אצל אילן. הוא לא פראייר. הוא החביא אותו. ורק הוא יודע היכן הוא. על פי הנחת העבודה הזאת, נערכו במשך חודשים חיפושים קדחתניים בכל מקום שאפשר להעלות על הדעת וגם בכמה מקומות שאי אפשר להעלות על הדעת כגון קברים ברדיוס של עשרות מטר מקברי סביו וסבתו של סגל בבית הקברות המקומי; או דודי שמש שעל גג הבניין שבו גרה שולה קופרמן-סגל. לא, לא מצאו.

אחרי שישב שנה אחת בכלא, התראיין אילן סגל לערוץ 10. בשיחה עם שרון גל, שיחזר סגל את מה שסיפר בשלב האחרון לחוקריו: כיצד גנב את הכסף, איך הסיע אותו לדירת אימו, וממנה, למקום המסתור. מה היתה ההרגשה כשישבת עם כל החבילות, שואל אותו גל. "יותר טוב מבחורה", סגל עונה. ומה עשית אחרי זה, גל שואל. "שמתי אותו איפה שצריך". איפה, שואל גל. סגל שותק שתיקה ממושכת. אחר כך מחייך, "מה אתה חושב"?

יש סיפור שהשכנים של אילן סגל מנוה יוסף אוהבים מאוד לספר. ביום רביעי שעבר, בעת הביקור בשכונה, הוא הושמע לפחות שלוש פעמים: איך שאלו פעם בטלוויזיה את עמרם מצנע ראש העיר שלהם משהו על שכונת נוה יוסף והוא נתפס על חם, בשידור חי, כשענה 'נוה יוסף, איפה זה'"? במקום שלא קיים, שבו אין כלום ואיש אינו קיים, אילן סגל נהיה למישהו. *

הנאשם מניפולטיבי ואינו בוחל באי אמירת אמת

ב-28 ביולי 2004 גזר בית משפט השלום בחיפה על אילן קופרמן-סגל תשע שנות מאסר בפועל וקנס בסך שלושה מיליון שקלים, או שלוש שנות מאסר תמורתם. באמצעות עורכת דינו, תמי אולמן, החזיר סגל למדינה 700 אלף שקל מתוך הכסף הגנוב. אולמן פנתה במקביל בערעור לבית המשפט המחוזי. שם הופחת עונשו לשש שנים ותשעה חודשים. הקנס הופחת בהתאם משלושה מליון שקלים לשני מיליון שקלים או שנתיים מאסר תמורתם.

סגל הורשע בשלוש פרשות ובסעיפי אישום שונים. בפרשת שוד הברינקס הרשיע אותו בית המשפט בגניבה בידי מורשה, זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות, התחזות בכזב כאדם אחר בכוונה להונות, וקבלת דבר במרמה. בפרשה אחרת, קודמת, הוא הורשע בהונאת המוסד לביטוח לאומי, על הגשת תביעות פיקטיוויות לקבלת תגמולי שירות מילואים של אנשים שונים שלא היו מודעים לזכויותיהם. בית המשפט הרשיע את סגל בכך שהגיש יותר מ-150 תביעות כאלה, והכניס לחשבונותיו במרמה 281,719 שקל מכספי המבוטחים. ההרשעה השלישית היתה על הטרדה ואיומים כלפי מעסיקים במקומות שונים שסירבו להעסיקו.

השופטת חני הורוביץ התייחסה בספקנות רבה לגרסת הנאשם במשפט ובין היתר קבעה כי: "הנאשם לא עשה דבר על מנת לסייע למשטרה לגלות את כספי הגניבה. ייתכן שהוא פועל על פי תוכנית, שהשותף הסמוי ימתין לו מחוץ לכלא וידאג לו ולכסף... הנאשם מניפולטיבי, משנה את עדותו בהתאם למה שנראה לו באותו רגע תואם את צרכיו ואיננו בוחל באי אמירת אמת."

השופטת גם לא התרשמה במיוחד מהניסיון לצייר את חייו האומללים של סגל שהביאוהו לפשיעה, ומכמה מלים של חרטה שניאות לשחרר. "מהתרשמותי במהלך עדותו בית המשפט", ציינה, הוא מצטייר כאדם שבחר בדרך עבריינית כדרך חייו... על בית המשפט להבהיר כי דרך זו איננה משתלמת. נסיבות אישיות של הנאשם נדחקות בפני האינטרס הציבורי".



אילן קופרמן-סגל, שודד הברינקס. מה שאני אהיה מלשין? נראה לך? בחיים לא, שכח מזה. רד מזה, שכח מזה"


מול החוקר ממן, מתוך סרטי החקירה. אני אזרח טוב, רוצה להועיל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו