בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על מה שאי אפשר לשתוק, יש לדבר

אם "נבוכותיו של החניך טרלס" מאת רוברט מוסיל מבשר את עליית הפאשיזם, הרי "נבוכותיו של החניך ויטגנשטיין" בא לחקור את מקורו של הנאציזם, או נכון יותר, להסביר את השמדת היהודים כתוצאה ממקרה פרטי זניח, שכמובן לא היה מעולם

תגובות

נבוכותיו של החניך ויטגנשטיין, מאת אנטואן ביו, תירגמה מצרפתית אילה בן פורת, הוצאת חרגול, 2005, 142 עמודים

שם ספרו של אנטואן ביו הוא וריאציה על שם הרומאן של הסופר האוסטרי רוברט מוסיל "נבוכותיו של החניך טרלס". בעמוד 70 ברומאן של ביו, באחד הנאומים שנושא בספר הזה לודוויג ויטגנשטיין הגוסס, הוא מצטט משפט מתוך ספרו של מוסיל. הדבר קורה אחרי שהוא נכשל בדיבורו, ומכנה את העניים - בני איכרים או פועלים - בכינוי הגנאי הגרמני "מיסט", שפירושו זבל או חלאה (הנאצים חשבו את היהודים ל"מיסט"). לאחר שהתוודע לכך שחשף את דעותיו הקדומות, הוא מבצע היסט חד, וכמו נזכר בנסיך הצעיר ה. שמגיע לפנימייה של החניך טרלס, גיבור הרומאן של מוסיל. טרלס הבודד והמסוגר מתיידד מיד עם הנסיך ה., אף שכל שאר התלמידים חרצו את דינו כבר עם בואו, וחשבו "שמתקתקות מבטו היתה תפלה כשם שהיתה מתחנחנת".

את המשפט הזה, שתורגם מצרפתית, תירגם א' כרמל מן המקור הגרמני כך: "כל השאר חשבו את הבעת עיניו הרכה משעממת ומלאכותית" (נבוכותיו של החניך טרלס, ספרית פועלים, 1975, עמ' 10). לצערי, לא מצאתי את המקור הגרמני, אבל לאנגלית תורגם המשפט כך: "הכל חשבו אותו למשעמם ומצאו שמבטו הרך מלאכותי".

אין ספק שהמתרגם הצרפתי הרחיק לכת. אבל בדיעבד, לא הייתי קוראת את הרומאן של מוסיל אלמלא ההפניה של ביו אליו, והייתי נמצאת חסרה. קריאת הרומאן של מוסיל היא התרומה הגדולה ביותר שתרם לי ספרו של ביו. אם לא קראתי את מוסיל עד היום, הרי זה מתוך עצלות, שהרי ידעתי מכבר כי לדעת רבים, "האיש ללא תכונות" הוא הרומאן החשוב ביותר שנכתב במאה העשרים.

גם ספרו של אנטואן ביו, כספרו של רוברט מוסיל, מספר על קורותיו של נער, הפעם הנער לודוויג ויטגנשטיין, בפנימייה צבאית, ועל יחסיו של הגיבור עם חבר לכיתה, יחסים שמגיעים להתעללות ומשבר. נראה לי שהוא מנסה, או מתכוון, להפוך את יחסי ויטגנשטיין וחברו חסר השם - הקורא מנחש ויודע למי הכוונה - למעין מטאפורה של יחסי יהודים וגרמנים. היהודי (המומר) ויטגנשטיין הוא עשיר, משכיל, בעל טעם, תרבותי, אביו שוע שמבין באמנות. הוא ליווה את תנועת הסצצסיון (האוונגרד של מפנה המאה, המכונה אר נובו) ברשימות בעיתון, ואף הקים בית לציירי התנועה שנדחו מן המוזיאונים של הממסד, כפי שכ-35 שנים אחר כך החרים היטלר את הציור "המנוון" של האקספרסיוניסטים.

ומכאן שגם הבן - לודוויג - שלמד ממנו, מבין בציור ובמוסיקה, ומסמל את המונופולין על התרבות. חסר השם הוא בן המעמד הבורגני הנמוך, צייר כושל, עני, אלים, חסר תרבות ומעורר דחייה בנטיותיו לפורנוגרפיה ולאכזריות סוטה המקננת בו. מניגודים אלה מתבקש הקורא לגזור את ההסבר לאנטישמיות. כאשר החניך השני, חסר השם, מתאכזב מידידו, שאינו יכול ואינו מסוגל לעזור לו בדרכו אל פסגת האמנות, הוא מנסה להרוג אותו, להטביע אותו בנהר הקפוא. היחסים בין השניים הם הומו-אירוטיים: הידיד ללא שם מגן על החניך ויטגנשטיין מפני הלועגים לו בפרצי אלימות, "אבל יחד עם זאת יחסו כלפי נהיה חונק, תובעני... הוא רצה שאהיה מסור לו באופן בלעדי..." (עמ' 70). הסיפור מגיע לשיא כאשר הידיד אומר לו, קודם שהוא מפילו אל הנהר, "אתה לא ישר, לודויג ויטגנשטיין!... למה אמרת שתעזור לי ועכשיו... אתה נותן לי ליפול?" ובהמשך: "תודה אם כן שאתה מתבייש בי!" (עמ' 71).

שני הרומאנים דנים בשורשי הרוע. שניהם עושים זאת באופן שונה לחלוטין, ושניהם אינם מגיעים לכלל תשובה שיש בה ממש. ברומאן של מוסיל, החניך טרלס הוא הגיבור הבלתי מעורער של הרומאן, שעליו נכפה, בכורח נסיבות שהייתו בפנימייה צבאית הרחק מן הבית, להתמודד עם שאלות מוסריות, ולעמוד במבחן מוסרי. השאלה העומדת במרכז הרומאן הזה היא ההצדקה המוסרית של התעללות גופנית, מילולית ומינית בתלמיד עני ששוקע בחובות וגונב כסף מחבריו לפנימייה. אין ספק שהוא נחשב על ידי חבריו ל"מיסט" - הזבל האנושי - שעליו דיבר ויטגנשטיין הגוסס באותו נאום בספרו של ביו. אבל עולה השאלה, האם יש לחבריו הרשות להענישו בלא משפט, להשפילו ולהתעלל בו, כשברור למן ההתחלה, שהענשתו היא רק מסווה לסאדיזם ולרוע. טרלס אמנם אינו משתתף בכך באופן פעיל, אבל הוא יודע ושותק. עולה איפוא השאלה המוסרית בדבר אחריותו של מי שמעלים עין מפשע המבוצע בידיעתו.

ויטגנשטיין אינו גיבורו הבלתי מעורער של ביו. בספרו של ביו כמה גיבורים, ובמרכזו סיפור מעין בלשי שתכליתו לברר, אם אין ויטגנשטיין אשם בעיצובו של אדולף היטלר כאנטישמי האולטימטיווי, ומכאן האחראי לשואה. עולה אם כך מן הספר של ביו, שיהודי מומר ומתבולל שמנכס לעצמו - כל זה כמובן באופן מטאפורי - את תרבות הגויים, תרבות לא לו, ובד בבד עושה חיל מבחינה כלכלית ומשתלט פחות או יותר על הנכסים הרוחניים והחומריים של הארץ שאירחה אותו - הוא האשם באסון שבא על יהודי אירופה. כמעט, הייתי אומרת, פמפלט בסגנונו של מחבר "זקני ציון", אלא אם כן זו בדיחה, ואז יש לשאול שאלות אחרות. אם "נבוכותיו של החניך טרלס" של מוסיל - סיפור על תשוקות ומעשי אכזריות בפנימייה צבאית, מבשר את עליית הפאשיזם, הרי "נבוכותיו של החניך ויטגנשטיין" בא לחקור את מקורו של הנאציזם, או נכון יותר, להסביר את השמדת היהודים כתוצאה ממקרה פרטי זניח, שכמובן לא היה מעולם.

מה שעוד משותף לשני הספרים הללו הוא שמחבריהם קשורים למתימטיקה. ביו הוא פרופסור לכלכלה מתימטית ומומחה בין השאר בתורת המשחקים, שבה הוא עושה שימוש ברומאן שלו, שכל כולו משחק. גם מוסיל, שהיה מהנדס בניין במקצועו, למד בברלין מתימטיקה ופיסיקה, אבל זנח את הקריירה האקדמית לטובת הכתיבה וחי בעוני כבד כל ימי חייו.

בשני הרומאנים יש הערות המתייחסות לשפה - תחום עיסוקו של ויטגנשטיין הפילוסוף ותחום עיסוקו של מוסיל, הסופר האמן. ברומאן של מוסיל נאמר כך: "המלים אינן אלא מפלט ארעי לתחושות". טרלס הצעיר מגיע למסקנה זו כשיצא לבקש גשר, איזה הקשר, איזה דמיון בין המתרחש בנפשו לבין הניצב נגדה, שלא היה ניתן לניסוח מילולי, ומצא שכל ניסוח יש בו ממד שקרי ועל כן המלים אינן אלא מפלט ארעי, כלומר: מוטל בספק. על התלבטות זו כמו השיב ויטגנשטיין, באומרו: "על מה שאי אפשר לדבר יש לשתוק". אבל ביו, דרך גיבורו, הנוקם, המבקש להעניש את כל הפושעים הנאציים שנשארו בחיים, בא והופך את המשפט הזה ואומר: "על מה שאי אפשר לשתוק, על כך יש לדבר".

ביו מבצע את ההיפוך הזה כהיפוך כפול, כי את ההיגד המטאפיסי של ויטגנשטיין הוא הופך לציווי אתי, וכציווי אתי הוא הופך אותו לבלתי אפשרי, לפחות על פי אדורנו. בהיפוך הוא מתרחק ממה שטרלס מנסה לבטא, והוא הפקפוק ביכולתה של השפה לומר דברים מוחלטים, פקפוק שוויטגנשטיין הפילוסוף שותף לו. יש כאן, מצד ביו, מהלך מחוכם שמבטל את אין האונות של הפילוסופיה והתיאולוגיה לדון בהתרחשות כמו השמדת היהודים ותולה אותה לחילופין באירוע בודד וזניח כלשהו, כמו שנאת היטלר הצעיר לוויטגנשטיין, וכמו טוען שיש בה אותה תקפות שיש בכל הסבר אחר.

בין שני הספרים מפרידות מאה שנים. "החניך טרלס" ראה אור ב-1906 ושייך במובנים רבים למאה ה-19, ואילו ספרו של ביו ראה אור במאה ה-21, ב-2002. מבחינה זו שני הספרים הללו הם מודל, או מקרה-מבחן, לשינויים שחלו ברומאן במאה השנים האחרונות. מכיוון ששניהם עוסקים בשאלת שורשי הרוע, אני מוצאת חובה לעצמי להזכיר סופר שכתב באמצע המאה העשרים, אחרי מלחמת העולם השנייה שבה השתתף כחיל ביוון, במצרים ובפלשתינה, סופר שכל ספריו עוסקים בדיון על שורשי הרוע, או על מהות הרוע, והוא האוסטרלי פטריק וייט. מצד הדיון בנושא המשותף הוא מגיע לפסגה ספרותית, שאיני מכירה סופר שהגביה ממנה, הן מצד העומק, הן מצד רוחב היריעה (כשמביאים בחשבון את מכלול יצירתו) והן מצד ההיבט האמנותי.

אם אני מתייחסת אל שלושה סופרים אלה כאל שלושה קודקודים של משולש שהוא מודל של ההתפתחות הספרותית למן סוף המאה ה-19 ועד היום, אני מקבלת תמונה עגומה מאוד. ממוסיל מטפסים לשיא של פטריק וייט, ומשם יש ירידה חדה ביותר אל סופר כמו אנטואן ביו, שספרו ראוי לו שייכנס אל רשימת רבי המכר, כי הוא ספר "מותח", בלש מתוחכם ואינטלקטואלי. במרכזו עומד הפילוסוף החידתי ביותר של אמצע המאה העשרים, לודוויג ויטגנשטיין, מול מומחה לתורת המשחקים.

המומחה טוען כי על מה שאי אפשר לשתוק יש לדבר, והפילוסוף אומר: "על מה שאי אפשר לדבר יש לשתוק". המומחה מדבר על עניין קונקרטי, והפילוסוף מדבר על עניין תיאולוגי-מטאפיסי. הגרירה של התיאולוגי-מטאפיסי אל הקונקרטי-היסטורי על ידי המומחה לתורת המשחקים מקבילה לגרירה של הקורא אל סיפור סנסציוני - אך בדיוני - בדבר הידידות האמיצה ששררה כביכול בין החניך אדולף היטלר לבין החניך ויטגנשטיין, שסופה הרע והמר, הביא שואה על היהודים. מה שמציין איפוא את ההתפתחות מאז השיא שקבע פטריק וייט הוא ההתרדדות של הדיון, ההשטחה של האמנות, של הלשון, והפנייה אל החומרים הקלים והפתרונות הנגישים, המתחנפים לטעם המשותף, ספרות שהיא בידור, ולפיכך אינה חותרת תחת שום מקובלות. אולי היא מעלה שאלות רציניות, אבל אינה מטפלת בהן ברצינות, אינה מותחת ביקורת, ומביאה סיפוק מהיר, תחת איצטלה ומסיכה של משחק אינטלקטואלי.

אכן, בשוליים פני הדברים שונים, ומשם עדיין מגיחות מפעם לפעם יצירות בעלות משקל, אבל לעולם אין הן זוכות אלא לקהל קוראים מצומצם. כאלה הם סופרים מן המושבות האנגליות לשעבר באמריקה, אסיה ואפריקה, וכזה היה הסופר הגרמני וו"א זבאלד, שספרו "המהגרים", למשל, עוסק ממש באותו עניין, אבל הוא תובעני מכל בחינה וקשה ביותר לקריאה, במיוחד בתרגום המגושם שלו לעברית.



לודוויג ויטגנשטיין בנעוריו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו