בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

צפוי היה שהזעזוע מהרצח יגרור תגובת-נגד. התברר כי קרה ההיפך מזה

יד איש באחיו רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל

2תגובות

יורם פרי. הוצאת בבל, 406 עמ', 88 שקלים

איש אינו יודע אל נכון אם יצחק רבין היה מקדם את תהליך אוסלו; מבחינת דימויו כאביר השלום - אפשר שטוב לו שמת לפני שנדרש לעמוד במבחן הזה. שום דבר ממה שאמר מעולם גם אינו מצביע על האפשרות שהיה מפרק את ההתנחלויות בעזה, כפי שעשה אריאל שרון. הנה יסוד לספקולציות אין-ספור, השמים הם גבול הדמיון.

יורם פרי מצויד בכישורים הנכונים להרהורי "מה היה אילו" מסוג זה: הוא היה עורך העיתון היומי "דבר" והכיר את רבין אישית. אלא שפרי, פרופסור באוניברסיטת תל אביב וראש מכון חיים הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה, בחר לכלוא את עצמו בעולם מושגים אקדמי, שאינו מועיל לקידום המסקנה העיקריתשל ספרו החדש: רצח רבין לא השאיר טראומה בחברה הישראלית ולא איחה את הפערים הקרועים בה, כי אם העמיק אותם.

מאה העמודים הראשונים בספרו של פרי מיועדים להנהיג את השימוש במונחים שהוא שואל מאופנה המקובלת כעת באקדמיה האמריקאית, ואם תתקבל הצעתו - הם יחליפו גם בארץ את חלוקת החברה בין "ימין" ל"שמאל"; פרי מציע "רטרו" במקום "ימין" ו"מטרו" במקום "שמאל", מפני שלתחושתו מונחים אלה מיטיבים לבטא תפיסות עולם תרבותיות שונות, לא רק חילוקי דעות בנושאים מסוימים. רוב ה"רטרו-ישראלים" נוטים להגדיר את עצמם כ"יהודים" ואילו רוב ה"מטרו-ישראלים" מעדיפים להגדיר עצמם כ"ישראלים"; הם מאיישים, לדברי פרי, את הגייסות העיקריים העומדים אלה מול אלה במלחמת התרבות הישראלית.

אין כמובן סיבה להתעקש על מונחים שמקורם בתולדות הפוליטיקה הצרפתית, כמו ימין ושמאל. אפשר להחליפם במונחי הפוליטיקה האמריקאית, כשם שאפשר גם להחליף כורסה מרופדת ישנה בכורסת פלסטיק חדשה. למעשה אין כנראה דרך מוסכמת לבטא את שפעת ההבדלים בין הישראלים בשני מונחים מנוגדים קולעים, מקיפי-כל, כפי שמראה, למשל, המשפט הזה של פרי: "תל אביב כולה ישראליות. דווקא העובדה שאין בה ערבים וחרדים עושה אותה לכזו" (עמ' 98). אך תל אביב זו שפרי רואה בעיני רוחו היא תל אביב בלי יפו, בלי התחנה המרכזית על אוכלוסייתה האפריקאית, ובלי קהילת החרדים המתגוררים סמוך לרחוב שנקין. לדברי פרי, תל אביב נבדלת בכך מירושלים, אשר "אין בה סובלנות". אך בירושלים יש סוג מסוים, גם אם לא קל להבנה, של סובלנות, ותל אביב זו ש"כולה ישראליות" היא העיר שיצחק רבין נרצח בה ורוצחו למד באוניברסיטת בר אילן.

הפילוסוף הירושלמי המנוח שמואל הוגו ברגמן הבחין בתוך כך בין "שני עם ישראל" והסביר: "יש ביהדות מאז ומעולם שני זרמים המתמודדים זה בזה בדו-קרב; זרם אחד הוא בדלני. הוא שונא את הגוי. מטפח את תסביך עמלק ובכל הזדמנות הוא מדגיש: 'זכור את אשר עשה לך'. ויש יהדות אחרת, שהייתי מאפיין אותה אולי בפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. זו יהדות שתפילתה היא תן לנו לשכוח את עמלק, יהדות של אהבה ומחילה". אני מוצא תועלת רבה יותר בהרהור היסטורי כזה, מאשר במונחים לועזיים כאילו מדעיים כמו "דפוס מנהיגות טרנס-אקטיבי" (עמ' 337), "מצב לימינלי (ספי)" (עמ' 14 ועוד); "מאבק מנמוני" (עמ' 78 ועוד).

לעומת זאת, פרי מיטיב לגולל את תולדות המאבק הפוליטי והתקשורתי על דמותו ההיסטורית של רבין. עיצוב הזיכרון הלאומי של חברה נמנה עם המעשים הפוליטיים המרתקים ביותר. פרי מתאר כיצד השמאל, שראה ברבין את מנהיגו ודוברו, ניסה להעצים את דמותו ולכפות אותה על המדינה, כמו היה רבין גיבור לאומי שדרכו הפוליטית היא הדרך הנכונה ואין בלתה. הימין ניסה להתנגד לכך. התוצאה היתה הנצחה של פשרה.

הקושי העיקרי של הימין התבטא בצורך לגנות את הרצח בלי להודות באותה הזדמנות שרבין צדק כשהלך לאוסלו. זה לא היה קל; התקופה הראשונה שלאחר הרצח הצטיינה בנטייה רודפנית למדי: הסתייגות מדרכו המדינית של רבין נחשבה להזדהות עם רוצחו. באחד הפרקים המעניינים שבספר פרי מתאר כיצד עיצבו אנשי התקשורת את המיתוס של רבין, לאחר שפירקו את הביוגרפיה האמיתית שלו לגורמים והרכיבו אותה מחדש, בהתאם לדימוי העצמי שלהם.

עשר שנים אחרי מותו של רבין אפשר כבר לבחון כיצד, אם בכלל, השפיע הרצח על ניהול הסכסוך עם הפלסטינים וכיצד השפיע על החברה הישראלית. האם הרג עמיר גם את תהליך השלום? פרי מתקשה להשיב על כך. הוא מעריך שבניגוד לאהוד ברק, רבין לא היה מביא את המשא ומתן עם הפלסטינים למבוי סתום, אך אילו היתה האינתיפאדה השנייה פורצת בימיו - היה מטפל בה באותה נוקשות שבה טיפלו בה ברק ושרון. פרי מצביע על אי-אילו הבדלים בין רבין לשרון, אך בעיקרו של דבר נראה לו כי בדומה לתוכנית הנסיגה של שרון - גם רבין הגיע לאוסלו כתוצאה מהטרור הפלסטיני, לא מפני שמחויבותו לפשרה היתה מלכתחילה עמוקה יותר מזו של שרון. ביום השנה העשרים למותו של רבין אפשר יהיה אולי להגיד על כך משהו משמעותי יותר.

את השפעת הרצח על החברה הישראלית פרי מתאר באמצעות משאל טלפוני שנערך לצורך ספרו. ממצאיו מורים כי הפערים בחברה הישראלית העמיקו. 70% מן השמאלנים הגדירו את הרצח כטראומה ורק 30% מהם רואים בו רצח רגיל. לעומת זאת 72% מהימנים התייחסו אליו כאל רצח רגיל ורק 28% הגדירו אותו כטראומה. יותר ממחצית הישראלים לא ידעו לנקוב בתאריך מותו של רבין.

הממצאים של פרי, כמו מחקרים אחרים, מורים כי החברה הישראלית זזה ימינה, בעיקר בהשפעת הטרור הפלסטיני, ורמת האלימות עלתה. עלתה גם נכונותם של הישראלים לראות באלימות חלק משגרת היום-יום. "לכאורה", כותב פרי, "היה צפוי שהזעזוע מן הרצח יגרור תגובות-נגד בחברה הישראלית, אך התברר כי קרה ההיפך מזה (...) שוררת תחושה שנחצה סף הפחד מפני רצח פוליטי, והרצח הראשון לא יהיה האחרון. להיפך - הוא הקנה מידה מסוימת של אישור חברתי לאלימות כזו".

פרי מדגיש את עוצמתה של מלחמת התרבות הניטשת בארץ, ואכן המחקר חושף כצפוי חילוקי דעות בערכי יסוד. אך פה ושם הפער בין "רטרו" ל"מטרו" מפתיע דווקא מפני שאינו עמוק יותר. "הישראלים" מציבים את אופיה הדמוקרטי של המדינה בראש סולם העדיפויות שלהם, "היהודים" מעמידים בראשו את האופי היהודי של המדינה. אך שיעור "הישראלים" המציבים בראש סולם הערכים שלהם את השלום (כ-40%) גבוה רק במעט משיעור "היהודים" העושים זאת (32%). הספר אינו כולל את השאלות והתשובות במלואן, "וחבל", כפי שנהגו לכתוב ב"דבר".

פרי, הממוקם כצפוי עם ה"מטרו-ישראלים", מרבה להזכיר את התנגדותם האנטי-דמוקרטית של המתנחלים לתוכנית הנסיגה שהוביל אריאל שרון. לא ברור מתי נשלח כתב היד לדפוס, אך הרושם הוא שפרי לא הספיק להפנים אל נכון את הריסון העצמי שהפגינו המתנחלים, כמעט כמו ביקשו להלעיג על המטרו-סוציולוגיה: למעט בודדים - הם לא ניתקו את עצמם מהמדינה ובלמו את עצמם על סף העימות האלים עם הדמוקרטיה. כמו רצח רבין, גם הנסיגה לא מצטיירת כטראומה לאומית; הדמוקרטיה הישראלית יכולה כנראה לשאת גם אותה.



איור: ערן וולקובסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו