בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לפרסם הכל

עשר שנים אחרי רצח רבין - יש עוד חומר חסוי בפרשה הזאת. כל עוד יש חומר כזה, אין להוציא מכלל אפשרות שמישהו מעלים את האמת. מצבן של תאוריות הקשר מעולם לא היה טוב יותר. הגיע הזמן למחקר שיבדוק את טענות הקונספירציה אחת לאחת. בינתיים, תעשיית ההנצחה של רבין מגבשת לו "מורשת" משונה, "בלי פוליטיקה", כלומר בלי אוסלו

תגובות

לקראת יום השנה העשירי לרצח רבין תהו במערכת "ידיעות אחרונות" כמה ישראלים מאמינים בתיאוריית הקשר. השאלה מטעה, כי חלל האינטרנט מוצף באתרי קונספירציה שונים וסותרים. אבל התוצאות מעניינות בכל זאת: רבע מכלל הנשאלים מאמינים בקשר לרצוח את רבין ורק 66% מהנשאלים השיבו בשלילה. הנה עדות לגבולות האמון שהישראלים רוחשים למדינה ולמוסדותיה. בני הנוער מצטיירים בעניין זה כאנשים נבונים יותר: רק 14% אמרו שהם מאמינים בקשר, 80% אינם מאמינים. זה מעניין גם מפני שהצעירים הם לקוחות האינטרנט ושם יש כיום לפחות עשרה אתרים העוסקים רק בכך. זו תעשייה גדולה; ככל שיצאו השנים - התרחבה.

תיאוריות הקשר עונות על צורך לתת פשר לדברים שקשה לקבל. באורח פרדוקסלי הן עושות בדיוק מה שעושות תיאוריות ההסתה: ההנחה היא שיגאל עמיר לא יכול היה להגיע לבדו למסקנה שיש לרצוח את רבין וכי לא יכול היה לבצע את הדבר.

רוב תיאוריות הקשר נועדו להגן על עמיר ועל הימין בכלל; בעליהן נאלצים להתמודד עם קושי גדול: עמיר הודה ברצח ואחיו סבור שהוא "רצח פושע". אם יתברר שלא יגאל שלהם ביצע את הרצח - הם יאבדו גיבור. רבות מתיאוריות הקשר מיועדות להכפיש את השמאל בכלל ואת שמעון פרס בפרט. כולן מצטטות את דליה רבין, שאמרה פעם כי אינה בטוחה שהכל הובהר.

המקיש את המלים "רצח רבין" אל תוך אתר החיפוש "גוגל", מגיע תחילה אל קישורית בתשלום שכותרתה "ישראל בסכנה - יהודים התעוררו". האתר מציע את קולו של נועם פדרמן מחברון. מתברר שהוא ניצב עכשיו בראשה של "תנועה". גם אפשר לשלוח כסף, אל תיבת דואר הנמצאת במקום ששמו "מצפה יריחו". פדרמן "שמע" שיגאל עמיר לא רצח את רבין. מדוע חברת "גוגל" מפנה את המתעניינים ברצח רבין דווקא אל האתר של פדרמן? הנה שאלה אל נציגי החברה בתל אביב. הם אדיבים מאוד, אך אומרים שקישורית בתשלום חודשי זה משהו שכל לקוח מסדר לעצמו ישירות באמריקה.

בפלורידה שבאמריקה הרחוקה גם יושבת קרן ושמה "ויקי-מדיה" והיא מממנת מעין אנציקלופדיה נחמדה שכל אדם על פני כדור הארץ יכול לתרום לה מידע וגם לשנות בה ערכים קיימים. ל"ויקי-פדיה" יש גם גרסה עברית, המעודדת את הגולשים להתערב בתוכן הערכים: "היו נועזים". האתר מאפשר לגולשים לא רק לשנות את הערכים, אלא גם להתווכח ביניהם על תוכנם וכך, לאחר ויכוח ממושך, הגיעו לערך שהגדרתו "תיאוריות הקשר על רצח רבין" ושם מסופר, באובייקטיוויות הראויה, על התיאוריה ששמעון פרס עומד מאחורי הרצח.

בעצם התכוון פרס רק להכפיש את הימין, ועל כן צייד את יגאל עמיר בכדורי סרק, ילמדו המעיינים בוויקי-פדיה: אלא שבאקדח היו כדורים חיים. "בסופו של דבר", כותב האתר, "נורה יצחק רבין בכדורים חיים בניגוד לתוכניתו של פרס. אולם על פי תיאוריית הקונספירציה, אפשר היה להציל את רבין, אלא שאז החליט פרס שהסיכון לחשיפה הוא רב מדי ולכן הניח לרבין לדמם למוות (...) בחוגי הימין הקיצוני בישראל אף התהלכו תיאוריות מרחיקות לכת עוד יותר, כאילו שמעון פרס יזם במתכוון את הרצח". עד כאן נראה שהכל מתקבל על דעתם של מחברי הערך הזה. אבל יש גם תיאוריות "הזויות", הם כותבים, ולפי אחת מהן רבין התכוון לחזור בו מהסכם אוסלו ועל כן החליט פרס לחסל אותו. בהמשך מסביר האתר העברי את ההבדל בין תיאוריות קשר ימניות לתיאוריות שמאלניות.

הנוסח האמריקאי של הערך הזה כללי יותר, ובראשו הערת אזהרה שאין הוא נייטרלי: יש החולקים על תוכנו. קרן ויקי-מדיה גם מגוננת על עצמה בהערת אזהרה: אין היא אחראית לנאמר באתרים שלה, רק חוקיה של מדינת פלורידה מחייבים אותה.

פרס אינו צריך להטריח את עצמו עד שם: אפילו מביתו הוא יכול, אם ירצה, לשנות את הערך הזה, כמו כל גולש, ואם ירצה גם יוכל להוסיף לצד שמו של מייסד הויקי-מדיה פאונדיישן, ג'ימי ויילס, שדווקא ויילס עצמו רצח את רבין. אפשר גם לכתוב כל מיני דברים על אשתו של ויילס, ששמה קריסטין ועל בתו, ששמה קירה. הכל כתוב שם, באתר הפוסט-מודרניסטי הזה, הכל הולך. האתר האמריקאי מסביר כיצד קורה שתיאוריות הקשר מוסיפות לפרוח בישראל ובעניין זה, לפחות, הוא אינו טועה. אין הן מיוחדות לאינטרנט: עשר שנים לאחר רצח רבין הן מפרנסות שורה של מרצים בתשלום ומחברי ספרים וגם מעסיקות את בית המשפט העליון ואת התקשורת.

לפני פחות מחודשיים דחה בית המשפט העליון עתירה שהגיש האזרח נתן גפן ובה דרש לחשוף בפניו שורה של מסמכים המוכיחים, לטענתו, סתירות מחשידות בין ממצאיה של ועדת שמגר שחקרה את הרצח, לבין מסמכים רפואיים ועדויות הרופאים שטיפלו ברבין.

הסקופ העיקרי שהציע גפן לבית המשפט קובע שבניגוד למה שהכל חשבו עד כה - רבין לא הגיע לבית החולים במכוניתו, כי אם בניידת טיפול נמרץ. הוא הגיש לבית המשפט מסמך המאשר זאת לכאורה. ההסבר שלו: רבין לא הוסע אל בית החולים הישר מהכיכר הקרויה כעת על שמו, אלא הובא קודם כל למטה השב"כ ומשם הועבר לבית החולים באמבולנס. זה יכול להסביר את העובדה שחלפו כ-20 דקות בין עזיבתו את הכיכר שם נורה, לבין הגעתו לבית החולים. מאליו מתעוררת גם האפשרות שבמהלך הזמן הזה רבין נרצח; יגאל עמיר כבר היה אז במעצר ופירוש הדבר שלא הוא הרוצח.

גפן הוא מתמטיקאי בן 56, שהיה בעבר הרחוק חוקר פרטי. בארכיון "הארץ" שמורים כמה מכתבים למערכת שכתב; מתחת לשמו רשום "יו"ר העמותה 'ישראל צודקת וגאה'". גפן חיבר ספר ובו תמצית ממצאיו. המסמך שהגיש כראיה לבית המשפט העליון חתום בידי הד"ר מרדכי גוטמן, שהיה אז סגן מנהל המחלקה הכירורגית בבית החולים "איכילוב". זהו אותו רופא החתום גם על מסמך משונה אחר, ולפיו רבין נורה שלוש פעמים בחזהו. בעתירתו דרש גפן לחייב את שר הבריאות, דני נוה, להסביר את התמיהות לכאורה שהוא מעלה.

השופטים, דורית ביניש, אשר גרוניס ואסתר חיות, עבדו בזריזות: רק בסוף אוגוסט קיבלו את העתירה ובמחצית ספטמבר כבר דחו אותה. קודם לכן דחו את גפן בטענה שלא מיצה את כל ההליכים שצריכים להקדים פנייה לבג"ץ. את עתירתו השנייה דחו "על הסף". עם זאת כתבו, הם "עיינו" בעתירה; הטענות של גפן "חמורות ביותר", קבעו השופטים, אך אין הן נשענות על בסיס עובדתי ואין בהן כל ממש.

ייתכן שהשופטים היו מיטיבים לעשות אילו נכנסו לגופן של הטענות, במקום לדחות אותן "על הסף", בהסתמך על עבודתה של ועדת שמגר, שגפן טוען נגדה. גפן דורש גם לפרסם חומר שטרם פורסם לדבריו, לרבות בדיקות רפואיות ותצלומי רנטגן. שאלתי על כך את מנהל המכון לרפואה משפטית, הפרופ' יהודה היס, וזה אישר: אכן, יש ברשות המכון חומר רפואי, לרבות תצלומי רנטגן שלא פורסמו ואם ישאלו את היס הוא יתנגד לפרסומם. "זה עניין של אתיקה רפואית", אמר היס, "אין מפרסמים חומר כזה".

היס גם הזים השבוע את ממצאיו של סרט דוקומנטרי בערוץ 2 (שידורי "קשת") שיוצרו, נפתלי גליקסברג, ראה וצילם את בגדיו של רבין וגילה בהם חור שלישי, מלפנים. הנה יסוד לניחוש: רבין לא נורה רק מאחור, בידי יגאל עמיר, כי אם גם מלפנים, בידי מישהו אחר.

העובדה שחברת טלוויזיה ישראלית מוכנה להשקיע כסף במבצע כזה מעניינת כשלעצמה ולרגע כמו גואלת את תיאוריית הקשר מסהרוריות האינטרנט ומעניקה לה מעין מכובדות לגיטימית. הפרופ' היס השיב תחילה באמצעות דוברת המכון שלו: "המדובר בשטות גמורה. מעולם לא כתב שיש נקב בצד הקדמי של החולצה". עם זאת, הבטיח לשוב ולעיין בדו"ח עצמו. מתברר שזכרונו הטעה אותו. הוא אכן ציין בדו"ח שלו את הנקב בצדה הקדמי של החולצה. הוא לא עשה זאת מפני שחשב שמדובר בנקב שנוצר כתוצאה מקליע; למעשה הוא בטוח שאין מדובר בנקב שנוצר מקליע. הוא ציין את הנקב כי ראה אותו, כי כך הוא עובד, לעולם מקפיד לדייק, מסר היס.

גלקיסברג אומר שמצא חור גם בגופיה וכי חור זה תואם את החור שבחולצה. היס אומר שראה קרעים בגופיה, לא חור. גליקסברג אומר שכיום יש גם חור וגם קרעים. היס לא ראה את הבגדים מאז שבדק אותם. אם יש כיום חור בגופיה - החור לא היה שם כשהוא בדק את הגופיה, אמר לי היס. "מה שחשוב הוא שבגופו של רבין נמצאו רק שני פצעים, ושני קליעים, ואין פצע מלפנים. רואים את זה גם בתצלומי הרנטגן". אלה התצלומים החסויים, מה שמחזיר אותנו אל השאלה מדוע, בעצם, יש עוד חומר חסוי בפרשה הזאת. כל עוד יש חומר כזה - אין להוציא מכלל אפשרות שמישהו מעלים את האמת.

לא לכל השאלות יש תשובות והנה עוד יסוד עיקרי המפרנס תיאוריות קונספירציה: אנשים אינם מוכנים לקבל תעלומות ללא פתרון. מי, אם בכלל, צעק ,"סרק סרק", ומדוע; איך קרה שהצלם רוני קמפנר, שצילם את הרצח, התמקד דווקא בדמותו של יגאל עמיר, דקות לפני שזה קם לבצע את הרצח. באתרי האינטרנט אפשר לראות כיום את הסרטון; נראה שהוא ערוך. מי ערך אותו? כך או כך אין הוא מאפשר לקבוע בוודאות מה בעצם קרה שם. בסרטון שמקרינים בפני המבקרים במרכז רבין, נשמעות בבירור רב שלוש יריות; בסרטון המקורי אין שומעים את היריות בבירור. הנה יסוד לטענה חדשה בדבר "בידוי ראיות". יש תמיהות נוספות.

לא, כל זה לא מחייב לפתוח בחקירה רשמית, אך ייתכן מאוד שלא מיותר לערוך מחקר היסטורי, שיבדוק את טענות הקונספירציה אחת לאחת; הנה נושא טוב לדוקטורט, אולי בהדרכה משותפת של מרצים מכמה אוניברסיטאות, אולי פרויקט מחקר לביצוע במרכז רבין עצמו. כי חברה דמוקרטית תלויה באיזון הנכון בין ספקנות לאמון וככל שאנשים מאמינים באפשרות שהשב"כ חיסל את ראש הממשלה - יש סכנה לבריאותה הדמוקרטית של החברה.

רבין בלי פוליטיקה

כ-30 קצינים וקצינות, סגני-משנה עד סרנים, ישבו השבוע במעגל באחד מחדרי מרכז רבין וניסו להשיב לשאלה "מי אני". עובדת המרכז, מיכל סיוון, חילקה להם פיסות נייר ועליהן מקום להגדרת האני בחמש אפשרויות. הקצינים התבקשו לציין גם חמש תכונות המאפיינות את הישראלים. על הקיר היה תלוי לוח לבן, בצדו תמונה גדולה של רבין, מבטו משדר תערובת של נחישות וחשדנות; מאחורי התמונה ניצבו כמה דגלים.

מרכז רבין שוכן בבניין עצום מידות הניצב בסמיכות כמו מתריסה לבית הפלמ"ח, שגם הוא לא קטן. המרכז בנוי על בונקר ענקי שהקימה המדינה בשנות ה-50, בסיועה של ממשלת גרמניה, כדי למלט אל תוכו את ממשלת בן-גוריון במקרה של מלחמה גרעינית. העובדה שהבונקר נמסר למרכז רבין יכולה להעיד על האפשרות שהסכנה למלחמה גרעינית חלפה, אך אולי הקימו בינתיים בונקר אחר. כך או כך, הקטקומבות האימתניות האלה אמורות להכיל בבוא היום את מוזיאון צה"ל. "מוזיאון החברה הישראלית", שיקום במרכז, עוד לא הושלם. גם יהיו שם ארכיון וספריה.

המבנה, הנראה קצת כמו נלקח מהר הצופים בירושלים, מכונה כצפוי "משכן". האדריכל הוא משה ספדיה; שתיים מהתקרות נראות כעין יונות שלום ענקיות. הקמת הבניין עלתה כ-20 מיליון דולר. תקציב הפעולה השנתי עומד כעת על חמישה מיליון שקל. יושבת ראש המרכז היא דליה רבין, בתו של ראש הממשלה, לשעבר סגנית שר הביטחון.

עיקר פעילותו של המרכז, לצד הנצחת זכרו של רבין עצמו, היא חינוכית-פוליטית, לקידום הדמוקרטיה. לצד תלמידים, סטודנטים ומבקרים אחרים, אירח המרכז מתחילת השנה שעברה יותר מעשרת אלפים חיילים וקצינים.

הקצינים והקצינות שהתארחו במרכז ביום ראשון השבוע משרתים בפיקוד העורף, מחוז ירושלים: רובם תושבי ירושלים, חילונים. רק אחד מהם, תושב ההתנחלות אלקנה, חבש כיפה. שניים באו מרוסיה, אחד מאתיופיה. הם לא נטו לחשיפה עצמית: על השאלה "מי אני" בחרו להשיב בהגדרות מגוננות, לא ממש אישיות: "בחור צעיר בן 21", השיב סג"מ יונתן מיבנה ואילו סג"מ ליאור, מאשקלון, כתב "אזרח עולה ותיק".

לעומת זאת, הם לא התקשו להגדיר תכונות המאפיינות לדעתם את הישראלים: "עצבים חמים", "לא רוצה להיות פראייר", "אוכל פלאפל", "נוהג בפראות". רובם זיהו ישראליות גם עם השימוש בשפה העברית ועם השירות בצה"ל. מבלי שאמרו זאת בפירוש - לא היה ספק: הם מדברים על ישראלים כמוהם, צעירים, כנראה חילונים, ובעיקר יהודים. כמעט ולא היה אפשר לכלול בהגדרותיהם גם חרדים, לא היה בהן מקום לערביי ישראל.

המנחה העמידה אותם על הקושי להגדיר את הישראליות, הסבירה להם שישראל היא "חברה ללא גבולות". הם דיברו על "כור היתוך" מול "רב תרבותיות". הם ראו סרט שהופק לצורך זה ועניינו אלימות, אולי בעיר כמו בית שמש, על רקע פעולתה של מעדנייה השייכת לעולים מרוסיה ומוכרת בשר חזיר מתוצרת מזרע.

אחר כך התבקשו הקצינים להתחלק למעגלים, ולשחק דיון במועצה מקומית. השאלה הדורשת הכרעה היא אם הקניון המקומי יורשה לפעול גם בשבת. רוב המעגלים הגיעו לפשרה כזאת או אחרת. המטרה היתה להוכיח שלא כל מה שהרוב קובע - נכון וטוב. לרגע ריחפה בחדר השאלה מיהו יהודי. גם דיברו על זיכרון והנצחה; המנחה ביקשה מהקצינים לומר במה דומה ובמה שונה יום הזיכרון ליצחק רבין מיום הזיכרון לחללי צה"ל וליום השואה. גם ראו סרט על רבין.

הקצינים היו קשובים. חבורה סימפטית, עם כושר ביטוי טוב, הם כבר עברו סדנאות כאלה בתיכון וכנראה גם במסגרת הצבא. הם ידעו מראש מה רוצה מהם מרכז רבין, ואמרו בנימוס שחמש השעות שעשו עם המנחה הועילו להם. המנחה, אשה צעירה ומאירת פנים, התנצלה על כך שלא הספיקה לדבר גם על חופש הביטוי והעמידה אותם על כך שהחוק מונע מהמרכז לדבר על "פוליטיקה". הם דיברו כל הזמן על פוליטיקה, אך כשהמנחה אמרה "פוליטיקה" היא התכוונה לערבים.

במעדנייה ההיא, שראו בסרט, היה פועל ערבי ושמו סלים ובכל אחד ממעגלי הדיון שיצרו אחר כך - אחד הקצינים דיבר בשם סלים. אבל בוויכוח אם לפתוח חנויות בשבת לא היה לסלים מה לומר, בעצם. בסרט על רבין ראו את ערפאת, אבל כששאלה המנחה באילו נושאים עוסק הסרט וסג"מ יונתן מיבנה אמר "אוסלו", הקפידה המנחה שלא לרשום את המלה המאיימת על הלוח ועברה הישר לנושאים הבאים: אלימות, הסתה, מנהיגות.

חיל החינוך והנוער, שעל סמלו כתוב בעברית "עם בונה צבא בונה עם" ובאנגלית רשומה כתובת של אתר באינטרנט, הפיק סרטון שכותרתו "החברה הישראלית - עשר שנים אחרי". הסרט הופק בשיתוף עם מרכז רבין. יש גם חוברת הדרכה למנחי קבוצות. בחוברת יש דיונים ארוכים על כמה ממבצעי החילוץ הגדולים של צה"ל, כגון מבצע אנטבה, מבצע משה ועוד, ובין האירועים שראוי לדעת הצבא לדון בהם, ביום השנה העשירי לרצח רבין, גם המצעד של ויקי קנפו, שביתות הנכים והסטודנטים, הוויכוח על כביש בר-אילן וכיוצא באלה. אף מלה על הפגנות אוקטובר 2000, שעלו בחייהם של 13 אזרחים ישראלים ופלשתינאי אחד. כי זה פוליטיקה. אף מלה על האינתיפאדה.

ההתנקות מופיעה בחוברת כשהיא עטופה כאתרוג, בפסקה הנראית כמו עברה אישור ב-77 ועדות ניסוח: "תפקודם של צה"ל ושל כוחות הביטחון במהלך משימת ההתנתקות מעיד על הבנתם של מפקדים וחיילים, כי למרות קיומו של קונפליקט קשה שקיים בנוגע למהלך זה, אסור כי יהיו בסופו מנצחים ומפסידים. עובדה זו באה לידי ביטוי בחיבוק המפונים והרגישות לאורך כל הדרך, קיום טקסים משותפים לצה"ל ולמתיישבים וביצוע המשימה ללא היסוס על ידי רובם המכריע של החיילים (...) ההבנה כי המשותף רב על המפריד תסייע לנו לרפא את הפצעים ולהמשיך. ביחד".

הנה כי כן, מדינאי שנוי במחלוקת, שמדיניותו כלפי הסכסוך הישראלי-פלשתיני עלתה לו בחייו, אך הוא אמור לשמש כמקור השראה ל"יחד" כאילו א-פוליטי. זה משהו צמחוני, כמעט מיסטי, אך גם משקף אמת מביכה למדי: יצחק רבין לא הניח בעצם "מורשת" שראויה ל"משכן" בשווי 20 מיליון דולר. תוצר של מערכת החינוך שהקימה תנועת העבודה, הוא נשא איתו מחויבות בסיסית לדמוקרטיה, אך לא הנחיל לחברה ערכי מוסר שראוי לזהות דווקא אתו; עד להסכמי אוסלו גם לא הצטיין בקידום השלום עם הפלשתינאים. דמותו מאפשרת שיחה על סוגיות יסוד חברתיות. אך בלי "פוליטיקה", כלומר ללא דיון אמיתי בסכסוך הישראלי-פלשתיני - אין משמעות גם לדיון "נקי" על ערכי הדמוקרטיה.

מה שנשאר

לפני עשר שנים כמעט הכל היו שותפים לתחושה שישראל שוב לא תהיה אחרי הרצח מה שהיתה לפניו; כמעט הכל האמינו שהזעזוע יאחה את הקרעים בחברה הישראלית ויחזיר לה יחד לאומי. מהר מאוד התברר שהמערכת הדמוקרטית הישראלית שורדת; המשכיות השלטון, תחילה במילוי מקום ואחר כך בבחירות, פעלה כראוי. היו אי אלה גילויים של היסטריה רודפנית, כשאנשים נעצרו מפני שהעזו להגיד דברים בגנותו של רבין, אך זה עבר. מהר מאוד חזר רבין להיות מה שהיה לפני מותו: איש שדרכו הפוליטית אינה מוסכמת.

מפלגת העבודה ניצלה את הרצח כדי לקדם את עצמה ואת מדיניות אוסלו ואכן לזמן מה דומה היה שהרצח מפקיע את הפטריוטיזם הישראלי מידי הימין. שהרי רבין, כפי שאומרים עד היום במרכז הקרוי על שמו, "נפל בקרב על השלום", כביכול עוד מלחמה בין מלחמות ישראל. לרגע דומה היה שמצע מפלגת העבודה מחליף את מגילת העצמאות. השמאל הקיצוני יותר, בעיקר שונאי החרדים, ייחסו את הרצח ל"הסתה", כמו לא היה יגאל עמיר איש עם השקפה פוליטית, אלא רק כלי משחק בידי "הרבנים".

הימין התאושש מהר יחסית; גם המתנחלים. הם למדו לגנות את הרצח, להתחייב על יסודות הדמוקרטיה - מבלי לוותר על מאבקם נגד כל נסיגה. בנימין נתניהו ואהוד ברק, יאסר ערפאת, ארה"ב והמדינות שתרמו לפלשתינאים כסף כה רב - אשמים בהחמצת הסיכוי שנוצר באוסלו. אך אין לדעת אם הסכמי אוסלו היו משנים את ההיסטוריה, אילו יצחק רבין היה נשאר בחיים ובשלטון. יש סיבות טובות להניח שגם הוא לא היה מציל את התהליך. על כן גם אין לראות ברצח רבין תפנית בתולדות הסכסוך הישראלי-פלשתיני.

עשר שנים אחרי הרצח, כשישה מכל עשרה ישראלים שנשאלו על כך הגדירו את יחסם לרבין במלים "הערכה" ו"געגוע". סקר של "דחף" ו"ידיעות אחרונות" מצא עם זאת, שארבעה מכל עשרה ישראלים סבורים שמצבה של ישראל לא היה שונה היום, לולא נרצח רבין. רק 37% אמרו שלולא נרצח - מצבה של ישראל היה טוב יותר. הד"ר יורם פרי, ראש מכון חיים הרצוג לתקשורת חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל אביב, פירסם באחרונה תוצאות של סקר אשר מצא כי שישה מכל עשרה ישראלים סבורים שרצח רבין גרם לעלייה בסף האלימות בחברה הישראלית ואחד מכל שניים סבור שהרצח הגביר את הסכנה ל"מלחמת אחים".

כמעט שבעה מכל עשרה ישראלים אמרו ל"ידיעות אחרונות" שהסיכויים לרצח פוליטי נוסף "בינוניים", "די גבוהים" או "גבוהים מאוד". הקצינים שבאו השבוע למרכז רבין שמעו מפי המנחה שאפשר להחליף את הדברים שנאמרו על רבין בדברים שנאמרו על שרון בשל פירוק ההתנחלויות - ואיש לא יבחין בהבדל.

לא קל למדוד את רמת האלימות בחברה, ואפילו יימצא שעלתה - לא קל לקבוע באיזו מידה זה קרה כתוצאה מרצח רבין. התחושה שיש יותר אלימות עשויה לנבוע גם כתוצאה מחמש שנות הטרור שעברו על ישראל; גם דיכוי הפלשתינאים נעשה אלים יותר. החברה הישראלית אכן חצויה כמעט בכל נושא. אך החשש שתפרוץ "מלחמת אחים" התבדה לחלוטין כאשר המתנחלים החליטו שלא לחרוג, בדרך כלל, מגבולות המחאה הלגיטימית, פחות או יותר, אפילו לנוכח הנסיגה מעזה וחלק מהגדה. זה היה מבחינות רבות רגע מסוכן יותר מרצח רבין.

וכך יוצא שעשר שנים אחרי הרצח - אין לראות בו נקודת מוצא לתמורה כלשהי. הטרור ודיכוי הפלשתינאים נמשכים וכמוהם הוויכוח על עתיד השטחים: ראשיתו של הוויכוח ביוני 1967. למעשה מיצה את עצמו בתוך חודשים אחדים. מאז ועד היום - כמעט ולא נאמר משהו חדש. כיוון שאין הרבה מה לחדש, גם לרגל יום השנה העשירי לרצח רבין, נשאר בתקשורת מקום לבני משפחתו הדברנים של יגאל עמיר, והנה סיבה טובה להתעניין שוב גם במצבה של תיאוריית הקשר. מצבה מעולה; מעולם לא פרחה כך. *



ציור: רן קסמי, champ 0.6 2004


ניר הוד, "רצח יצחק רבין", / 2001 מתוך התערוכה: "4 בנובמבר 1995: רצח ברטרוספקטיווה", בגלריה בצלאל בתל אביב, החל מ-11 בנובמבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו