בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המוח

פרופ' נעם חומסקי הוכתר לפני שבועיים כ"אינטלקטואל החשוב בעולם". בעיה לא קטנה, כי חומסקי לא סובל אינטלקטואלים. האיש שבגיל 10 כתב את המאמר הראשון שלו נגד הפאשיזם, ובשנות ה-50 הפך את הבלשנות על ראשה, לא מתכוון עכשיו לרכך את הביקורת שלו נגד הממסד האקדמי, ארצות הברית, כלי התקשורת, ישראל וכל שקרי העולם המערבי. ובכל זאת, כששואלים אותו באיזו מדינה היה חי מחוץ לארצות הברית, ישראל היא הבחירה הראשונה שלו

תגובות

לפני שבועיים נבחר הפרופ' נעם חומסקי, במשאל שערך המגזין הבריטי "פרוספקט", לאינטלקטואל החשוב ביותר החי כיום. כ-20 אלף קוראים השתתפו במשאל הזה, ו-4,800 מהם נקבו בשמו של חומסקי, בן 77. אחריו, במקום השני, השתרך הסופר אומברטו אקו עם 2,500 קולות. לאור הביקורת של חומסקי על אינטלקטואלים, לא ברור האם הבחירה הזו היא עבורו מחמאה או סוג של עלבון. "זו לא הפעם הראשונה שזה קורה", הוא אומר. "בסביבות 1970 ערכו סקר בקרב אינטלקטואלים אמריקאים, 'מיהו האינטלקטואל האמריקאי המשפיע ביותר בנושאים פוליטיים?'. אני חושב שהגעתי למקום הראשון, או ממש קרוב לראש הרשימה. אבל אז הם שאלו עוד שאלה, דבר שהיה הגיוני לעשות: 'למי היית מקשיב?'. הייתי אי שם למטה, בין האחרונים. הפעם הם פשוט לא שאלו את השאלה הזאת, כך שאני לא יודע אם הסקר הזה אומר הרבה".

מי בעיניך האינטלקטואל החשוב ביותר שחי כיום?

"קשה לומר. האנשים שמרשימים אותי הם לרוב לא אינטלקטואלים. למשל האב חבייר ג'יראלדו, הכומר שמנהל את 'המרכז לצדק ולשלום' בקולומביה, שהוא המרכז החשוב ביותר לזכויות אדם שם. קולומביה נמצאת במצב הגרוע ביותר בכל הנוגע לזכויות אדם בחצי הכדור שלנו, ובאופן טבעי היא המדינה שמקבלת את הסיוע הצבאי הגדול ביותר מארה"ב. שני הדברים האלה קשורים כמובן באופן הדוק. הצבא והמיליציות עושים שם מעשי טבח איומים. האב ג'יראלדו חשף רבים מהם וכפה בחלק מהמקרים על השלטונות חקירה בינלאומית. הוא מספק הגנה לאנשים שנמצאים בסכנה, ובעצמו נתון לאיומי רצח בלתי פוסקים. בביקור האחרון שלי שם, הוא הפגיש אותי עם מנהיג אחת מ'קהילות השלום' שהכריזו על עצמן כאזור שלום, ולא רוצות שהצבא יטריד אותן. פגשתי אותו בבוגוטה, מה שהיה אז מאוד מסוכן. העיר שהוא הנהיג היתה תחת מצור מזה כמה חודשים, אנשים גוועו שם ברעב, הם לא יכלו לצאת מהבית. מדי פעם הצבא והמיליציות נכנסו לעיר ופשוט התחילו לירות באנשים, רק כדי להפגין נוכחות. הוא התחנן לעזרה, הוא אמר,'תעשו משהו בשביל להציל אותנו', אבל לא יכולתי לעשות כלום. לפני כמה חודשים הצבא נכנס והמנהיג הזה נרצח יחד עם עוד כמה אנשים. אבל האב ג'יראלדו עדיין שם. והוא לא היחיד, יש אנשים כאלה בכל העולם".

בניגוד לדעה הטובה שלו על האב ג'יראלדו ואקטיוויסטים מסוגו, לחומסקי יש דעה שלילית מאוד על הקולגות שלו באוניברסיטאות המערביות, בפרט בארה"ב. את האוניברסיטה שבה הוא מלמד, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT), אחד המוסדות האקדמיים היוקרתיים בעולם, כינה "חממה לפיתוח נשק", בזכות התמיכה הממשלתית הגדולה. "יש להם תדמית פרנואידית לגמרי שלי כאדם המשפיע ביותר", הוא אומר בלא מעט סיפוק. "הם שונאים את זה. אם את רוצה לדעת מה אינטלקטואלים אמריקאים, בעיקר ליברלים, חושבים, תציצי בעיתון הבית שלהם כאן בקיימברידג', שנקרא 'The American Prospect'. במארס

האחרון הופיע איור על השער שמתאר את תבוסת הליברלים האמריקאים. ציירו אותם מפוחדים וקטנים כאלה בתחתית העמוד ומעליהם שתי דמויות חושפות שיניים. אחד מהם הוא דיק צ'ייני מהפנטגון והשני הוא אני. הייתי מצרף את האיור הזה לדף של קורות החיים שלי, אם רק הייתי יודע איך לעשות את זה במחשב".

ובכל זאת, אילו אינטלקטואלים כן מרשימים אותך?

"הייתי בטורקיה כמה פעמים, וזה מקום מאוד שונה מהמערב. זה המקום היחיד שאני מכיר אינטלקטואלים מובילים שם, כולל סופרים, אמנים ועיתונאים, שמוחים ללא הפסקה על החוקים האכזריים והדרקוניים נגד הכורדים. אבל הם לא רק מוחים, הם ממש עושים משהו. הם חושפים את עצמם ללא הפסקה לסכנות חמורות. הם מושלכים כל הזמן לכלא, וכמו שאת בטח יודעת, להיות בכלא הטורקי זה לא בדיוק כיף. אלה פעילויות יוצאות דופן, במיוחד עבור אינטלקטואלים. כאן את מוצאת את זה לעתים רחוקות בשוליים. שם זה המיינסטרים".

בביקורת הפוליטית של חומסקי שמור מקום, ולא של כבוד, לאנשי האקדמיה. הוא מגדיר אותם כ"אנשים מורמים מעם, שעיסוקם כפיית דעות ומסגור רעיונות בשירות בעלי השררה, תוך שהם מורים לכולם מה צריך לחשוב". לדבריו, הרוב המכריע של האינטלקטואלים מועלים בתפקידם, שהוא לשיטתו: "לומר את האמת, על מה שחשוב, לקהל הנכון", אבל את זה עושים רק בודדים. "זה לא צריך להפתיע אף אחד", הוא אומר. "כמעט כל אחד בישראל קרא את התנ"ך. היו שם אנשים שאנחנו היינו קוראים להם אינטלקטואלים ושאז קראו להם נביאים. הם נתנו ביקורת וניתוח גיאו-פוליטי של מוקדי הכוח, הזהירו מפני הטירוף של המלכים וקראו להתנהגות הוגנת. ואיך התייחסו אליהם? הכניסו אותם לכלא, שלחו אותם למדבר. אינטלקטואלים דיסידנטים. כמובן, היו גם אחרים, שהתייחסו אליהם מאוד יפה, החנפנים, וכמה מאות שנים אחר כך הם כונו נביאי שקר".

חומסקי מרבה לדבר על נביאי השקר, ועל המחיר הכבד שמשלמים נביאי האמת. "יש כמובן הבדלים במחיר", הוא אומר, "תלוי בארץ שבה זה קורה. אם היית בצ'כוסלובקיה תחת השלטון הרוסי, למשל אדם כמו ואצלב האוול, היית יושבת בכלא. אבל אם היית באותו זמן בערך באל סלוודור, שהיתה תחת חסות אמריקאית, נניח מישהו כמו הארכיבישוף רמירו, אז היו רוצחים אותך. כוחות שאומנו בידי האמריקאים ושרצחו כבר עשרות אלפי אנשים, שפכו לו את המוח החוצה. מכיוון שזה קרה בחסות אמריקה, זה לא חלק מההיסטוריה. כמעט אין אמריקאי או אירופאי שיודע מה קרה שם. אם משהו אפילו דומה לזה היה קורה במזרח אירופה, נניח זה היה הארכיבישוף של צ'כוסלובקיה, כולם היו יודעים על זה. קרוב לוודאי שהיינו יוצאים למלחמה. אבל זה התפקיד של האינטלקטואלים, לדאוג שלא נדע דברים כאלה. יש יוצאי דופן, אבל הם יוצאי דופן".

כמו לדרוך על נמלה

נועם חומסקי אמור היה להתרגל מזמן למעמד יוצא הדופן שלו בנוף האקדמי האמריקאי, אבל עושה רושם שהוא לא איבד שמץ מהלהט שלו. מהאובססיוויות, יטעימו מתנגדיו הכלל לא מעטים. התואר "האינטלקטואל החשוב בעולם" שהעניק לו המגזין "פרוספקט", הוא רק האחרון בשורת התארים הלא רשמיים שלו. המגזין "טיים" בחר בו ל"אחד המוחות הגדולים של המאה", אינדקס הציטוטים של מדעי הרוח והאמנויות הכריז עליו כעל החוקר המצוטט ביותר בעולם שחי כיום, והציב אותו במקום השמיני בהיסטוריה, אחרי מרקס, שייקספיר, פרויד והתנ"ך.

בונו מלהקת U2 קרא לו "האלוויס של האקדמיה", ולהקת REM הזמינה אותו להצטרף למסע הופעות שלהם שייפתח בהרצאה. חומסקי סירב. את הבשורה אמנם צריך להפיץ, אבל פולחן האישיות לא בדיוק מסתדר עם האיש הזה, שיושב במשרדו שבקיימברידג', מסצ'וסטס, לבוש בגדים פשוטים ומדבר בקול חרישי שבקושי אפשר לשמוע.

נועם אברהם חומסקי נולד בפילדלפיה שבארה"ב, להורים יהודים שעסקו בהוראת ובחקר השפה העברית. המאמר הראשון שלו - על נפילתן של ברצלונה, צ'כוסולובקיה ואוסטריה ועל עליית הפאשיזם - נכתב כשהיה בן עשר והתפרסם בעיתון בית הספר שהוא ערך. זה היה בית ספר ניסיוני פרוגרסיווי שלא האמין במתן ציונים ועודד את תלמידיו לעבודה אינדיווידואלית בנושאים שעניינו אותם. מכאן ואילך המודעות הפוליטית שלו התפתחה והלכה וחומסקי הצעיר קשר עצמו לתנועות אנרכיסטיות ולשמאל הרדיקלי. בשנות ה-60 הצטרף למחאה נגד מלחמת וייטנאם. עד היום הביקורת הפוליטית שלו מופנית בעיקר כלפי ארה"ב ומדיניות החוץ שלה. לשיטתו, "היצואנית הגדולה ביותר של טרור מדינה", כפי שהוא מכנה אותה, ביצעה בפועל וסיפקה חסות ותמיכה לפשעי מלחמה מחרידים בעולם כולו: קוריאה, אנגולה, קובה, מזרח טימור, גואטמלה, ניקרגואה והרשימה מתארכת.

לטענת חומסקי, תאוות שליטה בלתי מרוסנת שמקורה בעיקר באינטרסים כלכליים של שכבת אליטות מצומצמת, היא שמניעה את ארה"ב לשחק את תפקיד השוטר של העולם, תוך שימוש באמצעי כפייה אלימים - כלכליים וצבאיים. את המטרות המוצהרות של מדיניות החוץ הפושעת הזאת - כגון "הגנה על הדמוקרטיה", "דאגה לשלום עולמי" ולאחרונה "מלחמה נגד הטרור" - חומסקי מציג כמגוחכות, אפילו אירוניות. הטרור בעיני חומסקי הוא קודם כל הנשק של החזקים. אלא שאז קוראים לו בשמות אחרים, נעימים יותר לאוזן.

את כל הפשעים, הוא מלמד, אפשר לבצע כמעט בלי התנגדות מיותרת, בזכות מערכת משומנת הדואגת לכך שהציבור הרחב כמעט לא יקבל מידע על הנושאים החשובים. החלק הזעום של העובדות שכן יגיע אליו יעבור דרך פילטרים מעוותים מטעם השלטון. מי שדואג לתחזוק השוטף של מערכת ההונאה וההסוואה הזו, הם התקשורת והאינטלקטואלים, משתפי הפעולה הגדולים עם בעלי הכוח והאליטות הכלכליות.

מתנגדיו של חומסקי מאשימים אותו בשימוש מניפולטיווי בעובדות, ובהצגה פשטנית של המציאות המבוססת על חצאי אמיתות ועל נתונים מופרכים. טענה רווחת אחרת היא שחומסקי לעולם לא יודה בטעות. מבקריו נחלקים לאלה שרואים אותו כגורם מסוכן ומתסיס, לעומת אלה שמעדיפים לנקוט טקטיקה הפוכה ולציירו כתמהוני, עוף מוזר ואיזוטרי, שאיבד קשר עם המציאות. חומסקי עצמו לא מפסיק לספק תחמושת לשני המחנות הללו. הוא חובב מושבע של אנלוגיות פרובוקטיוויות כמו: "בוודאי שארצות הברית טוענת שיש לה סיבות. גם לנאצים היו סיבות להכניס את היהודים לתאי הגאזים. לכולם יש סיבות. השאלה היא האם הן מוצדקות".

ספר בשם "11/9", שבו קובצה סדרת ראיונות שהעניק לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, נמכר במאות אלפי עותקים,. בספר הוא השווה את פיגועי 11 בספטמבר 2001 להפצצה האמריקאית של המפעל הכימי בסודאן, ב-1998, בהוראת הנשיא ביל קלינטון, שטען כי המפעל משמש לייצור נשק כימי. בהתקפה על המפעל, שהיה המקור העיקרי לתרופות בסודאן, נהרג שומר אחד. אך בעקיפין מתו עוד רבים שהיו תלויים בתרופות שיוצרו שם. לטענת חומסקי, מדובר היה בעשרות אלפי סודאנים. הוא קומם עליו אפילו חסידים שלו, כשהצהיר שההפצצה האמריקאית גרועה יותר מבחינה מוסרית מהתקפת הטרור של בן לאדן. "זה גרוע מספיק להרוג אנשים בכוונה. אבל זה עוד יותר גרוע כשאתה יודע שאתה הולך להרוג אותם ואפילו לא אכפת לך. זה כמו לדרוך על נמלה כשאתה צועד במורד הרחוב", אמר.

כולם מדברים על שלום

בין שאר התארים שהודבקו לחומסקי, היו גם "אנטי ישראלי", ו"אנטישמי". מה שבעיקר ליבה את תדמיתו כעוכר ישראל הייתה סערה שהתחוללה בסוף שנות ה-70, סביב מה שכונה "פרשת פוריסון". חומסקי הגן אז על הזכות לחופש הביטוי של רובר פוריסון, שטען כי באושוויץ לא היו תאי גז, ונידון לקנס ולמאסר. חומסקי חתם על עצומה שקראה לאפשר לפוריסון לממש את זכותו לחופש ביטוי וכתב מאמר בעניין, שפוריסון השתמש בו אחר כך (ללא אישור מחומסקי) כהקדמה לספר שכתב בניסיון לטהר את שמו. הפרשה עוררה ביקורת חריפה כנגד חומסקי, שלא התנצל אלא הדגיש כי לדעתו אין זה מתפקידה של המדינה לקבוע אמיתות היסטוריות ולהעניש את מי שמערערים עליהן. בתשובה על שאלה אם הוא עצמו מכחיש את קיומם של תאי גז באושוויץ ענה חומסקי: "מובן שלא, אבל אם אתה מאמין בחופש הביטוי, אתה מאמין בחופש לבטא דעות שלא מוצאות חן בעיניך. גם גבלס היה בעד חופש ביטוי של דעות שמצאו חן בעיניו. גם סטאלין".

הביוגרפיה של חומסקי מצביעה דווקא על קשר אמיץ עם ישראל. בגיל 16, במקביל לתחילת לימודיו באוניברסיטה, הוא היה חבר ב"שומר הצעיר". בשלב כלשהו הוא אפילו חלם לעזוב את הלימודים שמהם התאכזב, לנסוע לפלשתינה ולהגשים את החזון למדינה סוציאליסטית דו-לאומית. היום, הוא אומר, סוג כזה של ציונות מוגדר כאנטי ציונות, אבל פעם הוא היה במיינסטרים. ב-1953 הוא הגיע לארץ יחד עם אשתו והצטרף לקיבוץ הזורע, אבל נטש כעבור חודש. בשיחה אתו מתגלה חומסקי כמי שאין בלבו שנאה לישראל, ובוודאי שלא אנטישמיות. יש לו דווקא פינה חמה, ספוגה בהרבה צער וביקורת, על הזדמנויות לעתיד טוב יותר שישראל הקפידה להחמיץ.

האמנת שההתנתקות תתרחש?

"בוודאי. כל נץ רציונלי בישראל הבין מזמן, שזה ממש טירוף בשביל ישראל להשאיר 8,000 מתיישבים בין יותר ממיליון פלשתינאים, כשהם לוקחים בערך 30% מהאדמות ומהמשאבים בשם הרעיון של ביטחון. מה הטעם בזה? אז אם אתה נץ רציונלי, אחרי שהפכת את רצועת עזה לאזור אסון מוחלט, הדבר הכי טוב זה לעזוב אותה, לתת לאנשים להירקב שם, לנעול אותם שם, במקום שאפשר לקרוא לו היום הכלא הכי גדול בעולם, ולהשתלט על הגדה המערבית".

אז אתה לא מאמין שהתהליך ימשיך?

"הוא קורה".

אני מתכוונת להתנתקות.

"קוראים לזה התנתקות אבל הכוונה היא להתרחבות, ולא מסתירים את זה. אני חושב שממש באותו יום ששרון הודיע שהוא מתכוון לעזוב את עזה, נתניהו הודיע כמה עשרות מיליוני דולרים הם מוציאים בגדה המערבית. כמה ימים אחר כך, שרון נפגש עם מופז לדון בתוכניות להתרחבות נוספת והודיע על פיתוח נוסף באזור המכונה E1. הם לא הסתירו בשום מקום את הכוונה שלהם לעשות הפרדה מוחלטת של האוכלוסיות. עם מערכת כבישים יהודית, של כבישים מהירים נחמדים שיחברו יחד את החלקים היהודיים, ומערכת כבישים פלשתינית, שאם בילית קצת בגדה המערבית את יודעת בדיוק איך היא. את נוסעת בכביש מרמאללה לבית לחם ואם את די בת מזל, את מצליחה לעבור אותה בחיים. אנחנו יודעים הרי מה התוכנית, היא ישנה, ועכשיו היא הופכת לפורמלית. זה לא גרוע כמו כמה תוכניות קודמות, אבל למעשה זה משאיר את הפלשתינאים בשלושה קנטונים מנותקים".

אז אתה חושב שתהיה התנתקות נוספת?

"כן, מכמה מהיישובים המרוחקים, ששוב, כל נץ רציונלי רוצה להיפטר מהם. אבל החלקים החשובים בגדה המערבית שישראל רוצה בהם, ישתלטו עליהם, ובעצם כבר עשו את זה. האם מישהו יישאר בקלקיליה עוד 20 שנה, או בכל אחד מהיישובים האלה שיחולקו לשניים ליד ירושלים? הם יירקבו או שיעזבו. הפלשתינאים שיישארו יהיו מופזרים בקנטונים שאי אפשר לעבד אותם. התוכנית לגמרי גלויה, אין כאן שום סוד, והיא התרחבה יחד עם עזיבת עזה".

ואין לה שום קשר לשלום, נניח?

"יש לזה קשר לשלום, עם כפייה של שלום בכוח. יש כל מיני סוגים של שלום, זה לא כזה דבר נהדר. רוסיה שמרה על שלום במזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, רוב מזרח אירופה היתה די שלווה. המדינות נוהלו בידי השירותים החשאיים שלהן עצמן והיו כוחות רוסיים ברקע. למעשה, אירופה שתחת כיבוש גרמניה הנאצית היתה יכולה להיות אזור של 'שלום', אם גרמניה לא היתה אז במלחמה. רוב המדינות נשלטו בידי משתפי פעולה עם הנאצים, לא בידי הגרמנים. למעשה, לארה"ב יש הרבה יותר בעיות בעיראק מאשר לגרמניה הנאצית היו אי פעם באירופה הכבושה או לרוסיה במזרח אירופה. זה די מדהים. בדרך כלל שלום נאכף באמצעות אלימות, שלום הוא לא הערך הגבוה ביותר, וכן, זה סוג השלום שישראל רוצה. זה לא סוד".

מה אתה חושב על הציבור בישראל, איך היית מאפיין אותו?

"מפוצל. ככל שאני יכול לראות, הציבור מאוד חלוק. אני חושב שהרוב יקבל הסכם שלום שיזכה בקונצנזוס הבינלאומי כמו זה שהציעו בטאבה. נראה שהסקרים מצביעים על כך שזה יזכה ברוב לא רע".

ואיך הם כציבור בהשוואה לאמריקאים?

"האמריקנים יודעים מה הם רוצים טוב מאוד, אלא שהעיתונים מסרבים להדפיס את זה. באופן שיטתי הם מסרבים לפרסם מחקרי דעת קהל שנותנים את התשובות ה'לא נכונות'. בעניין הישראלי, זה ידהים אותך, במחקר שנערך על ידי המכונים הטובים בעולם, שני שליש מהציבור האמריקאי תומך בתוכנית הסעודית, נורמליזציה מוחלטת ונסיגה מוחלטת. זה יותר מטאבה. בערך אותו רוב סבור שארה"ב צריכה לבטל לגמרי את התמיכה הכספית לצד שלא באמת מנהל מו"מ במטרה להגיע להסדר ורק מעמיד פנים. בפועל, זה אומר ביטול המימון לישראל. זה כל כך רחוק מהמדיניות הרשמית, ואין עיתון אחד שידפיס את זה. בשביל חברה דמוקרטית אין דבר יותר חשוב מלדעת מה הציבור חושב. הרי אם לא מדווחים על זה, אתה חושב 'טוב, אז אולי אני המשוגע היחיד שחושב ככה'. ואין שום דרך להיפגש כולם יחד ולגלות מה האחרים חושבים, וזה מאוד עקבי בכל מה שנוגע לנושא הישראלי.

"אם את קוראת את העיתונות הישראלית, היא טובה מאוד במה שנוגע לישראל. אבל לא תדעי הרבה על מה שקורה בשאר העולם. זה נכון לגבי רוב המדינות. אני נוסע הרבה. אם אתה רוצה ללמוד משהו על העולם, את צריך להדליק את הבי-בי-סי. ויש כמה עיתונאים מעולים בישראל, כמה מהטובים בעולם. עמירה הס, גדעון לוי, די הרבה".

כישראלי היית מצביע בבחירות?

"בשלב הזה אני לא בטוח. איך מצביעים למפלגה אחת? אני לא יודע. בכנות, אני חושב ששיטת המפלגות עומדת לקרוס, היא בוודאי תיגמר מתישהו בעתיד הלא רחוק. הניחוש שלי הוא שיהיה איזשהו בלוק שיכלול את שרון, פרס ואחרים, שיקראו לעצמם 'מתונים', אבל זה קצת כמו כאן. יש רק מפלגה אחת. זו מפלגת הביזנס. ויש לה שתי סיעות. שתי הסיעות שונות זו מזו. הסיעה של בוש הרבה יותר קיצונית והרבה יותר מסוכנת. הם סכנה אמתית לעולם. הדמוקרטים לא כאלה שונים. ממש לפני הבחירות בנובמבר היו סקרים גדולים, שבקושי פורסמו. מה שעלה מהם היה, שבכל נושא חשוב העמדה של שתי המפלגות הגדולות נמצאת הרבה יותר ימינה מעמדת הציבור".

אז איך זה שבוש נבחר לכהונה שנייה?

"מפני שמוכרים מועמדים כמו שמוכרים משחת שיניים. כשאת מדליקה פרסומת בטלוויזיה, את לא מצפה לקבל אינפורמציה. את מצפה להונאה. זו בדיוק הנקודה. אנשי עסקים לא רוצים צרכנים שיש בידיהם מידע ושיעשו החלטות רציונליות. הם רוצים צרכנים שמולכים שולל, שיעשו החלטות לא רציונליות. זו הסיבה שמאות מיליונים יוצאים על פרסום. אז מה קורה כשאותה התעשייה מפרסמת מועמדים? בדיוק אותו דבר. בערך 10% מהמצביעים ידעו מהי עמדת המועמדים בנושאים שונים. מה שהם ידעו זה מה התדמית המזויפת שיצרו להם. הם יצרו את בוש כמין בחור רגיל, עם שרוולים מגולגלים שאתה יכול לשתות אתו איזו כוסית בבר. הניחוש שלי הוא שמלמדים אותו לעשות את טעויות ההגיה והדקדוק האלה. אני בספק אם הוא דיבר ככה שהוא למד בייל. הוא בטח למד לעשות את זה כדי שאינטלקטואלים ליברלים יוכלו לעשות ממנו צחוק, ואז הם יוכלו להגיד, 'כן, הוא אדם פשוט, בדיוק כמוך, והוא בדיוק הולך עכשיו לחווה שלו לקצור חציר', או מה שזה לא יהיה. זה בדיוק ריאליסטי כמו שלמחרת אתה רואה בתוכנית סגנון חיים את ג'ון קרי צד אווזים, רוכב על האופנוע שלו, הכל חוץ מלדבר לעניין. ואפשר להבין למה. בנושאים החשובים, אנשים פשוט לא מסכימים עם שתי המפלגות, אז הם הופכים את זה לשולי".

לא לוח חלק

גם אם האקטיוויזם הפוליטי שלו הוא שזיכה את חומסקי במרב תשומת הלב הציבורית, הרי שאת עיקר תהילתו האקדמית הוא קצר בשדה הבלשנות. הוא נוהג לתאר את עצמו כמי שכמעט במקרה התגלגל לתחום, לא בגלל עניין מיוחד בשפה ובדקדוק, אלא מתוך תשוקה להבין בני אדם. אחרי שהגיש את עבודת הדוקטורט שלו לאוניברסיטת פנסילווניה (השפה הראשונה שחקר, אגב, היתה עברית מודרנית) חומסקי הצטרף ב-1955 ל-MIT, שם הוא מלמד עד היום. כעבור שנתיים הוציא את ספרו המפורסם "מבנים תחביריים", פיתוח של עבודת הדוקטורט. החידוש המרכזי שהציג חומסקי היה הטענה בדבר קיומה של יכולת מולדת לרכוש שפה. על פי חומסקי, עם לידתנו, עוד לפני שנחשפנו לעברית, צרפתית או סינית, ברשותנו מצוי כבר ידע על האופן שבו עובדת שפה אנושית: מבנים דקדוקיים בסיסיים המשותפים לכל השפות בעולם. המכנה המשותף הזה כונה בשם "דקדוק אוניברסלי".

לשיטתו, ילדים אינם מגיעים לעולם כשהם "לוח חלק" ולומדים שפה באמצעות רכישת כללים ושינון שלהם. רכישת השפה היא שילוב בין הידע המולד שברשותם על "מבנה העומק" של השפה לבין מספר קטן יחסית של דוגמאות שהם קולטים מסביבתם. התיאוריה הבלשנית של חומסקי מסבירה למשל את המהירות העצומה שבה ילדים צעירים קולטים שפות חדשות. באופן הזה מוסבר גם הצד היצירתי של השימוש בשפה: בעזרת מספר מוגבל של כללים דקדוקיים ושל מונחים, בני אדם מסוגלים לייצר אינספור משפטים שאיש עוד לא ייצר לפניהם.

המהפכה שחולל מחקרו של חומסקי (אגב, הוא טוען שלא היתה זו מהפכה של ממש, אלא פיתוח של מהפכה שהתרחשה כ-300 שנה קודם לכן) שינתה לחלוטין את תחום הבלשנות, והיתה לה גם השפעה על הפסיכולוגיה. תפיסתו של חומסקי עירערה על התפיסה הביהוויוריסטית ששלטה בפסיכולוגיה במחצית הראשונה של המאה ה-20. הביהוויוריסטים גרסו, כי האדם נולד ללא ידע מולד ורק במשך הזמן, כתוצאה מהתניות שהוא מתנסה בהן, הוא רוכש התנהגויות שונות, שאחת מהן היא השפה.

לעתים קרובות נשאל חומסקי על הקשר בין עמדותיו הפוליטיות למחקר הבלשני שלו. בתשובותיו הוא מביע תמיד התנגדות נחרצת לחיבור ישיר בין השניים, וטוען כי אם יש קשרים כאלה, הם קלושים. אחד מהם הוא אולי הרעיון שאחת היכולות המולדות שאנחנו "יורשים" באופן גנטי, היא היכולת ליצור ולפתח מערכת מוסרית כלשהי. כמו "יכולת השפה" גם "היכולת המוסרית", לא מכתיבה איזו מוסריות ספציפית שטבועה בנו. מדובר 'רק' בקיומו של איבר מנטלי המאפשר ליצור מערכת מוסרית אנושית כלשהי.

החוויה שלך בעולם היא לא של ייאוש מוחלט ואכזבה מתמדת מבני האדם? לא אמורים להיות להם כישורים מוסריים כלשהם?

"יש להם".

אז איך זה שהם לא משתמשים בהם?

"רק בתקופת החיים שלי, וגם בשלך, העולם השתפר באופן ניכר. הנה, ב-1962 יצא ג'ון פ. קנדי במתקפה נגד דרום וייטנאם, שלח את חיל האוויר להפציץ איכרים שם, עשה שימוש בלוחמה כימית, הוציא מיליוני אנשים מבתיהם למחנות ריכוז - זו היתה מלחמה, והיא הרסה את המדינה, אבל לא היתה שום מחאה כאן. ניסיתי לדבר אז, לתת הרצאות, אבל זה היה בסלון של מישהו עם שלושה שכנים או ארבעה, לאף אחד לא היה אכפת. עברו שנים בטרם התפתחה מחאה. עד שזה קרה, ארבע-חמש שנים מאוחר יותר, דרום וייטנאם נהרסה לגמרי. עכשיו בואי נעבור קדימה למלחמת עיראק. עיראק היתה המלחמה הראשונה בהיסטוריה, אחרי מאות שנים של אימפריאליזם אירופי ואמריקאי, הפעם הראשונה שהיתה מחאה מסיווית נגד מלחמה לפני שהיא יצאה לפועל. לא שבע שנים מאוחר יותר. זה לא נהדר, אבל יש הבדל עצום. ואם אני נותן הרצאות עכשיו זה לא בפני ארבעה אנשים, אלא בפני קהל של אלפים מכל המדינה, פלורידה, איידהו, כל מקום".

לפברק צרכנים

קשה לאתר אפילו סדק קטן באמונה הנלהבת של חומסקי ב"טבע האנושי" ובתפיסה החיובית שלו את בני האדם. קצת מוזר אולי, בהתחשב בהתנהגויות האנושיות המחרידות שהוא מדווח ומתריע עליהן בכזאת אינטנסיוויות.

מה לגבי האספקט הכלכלי למשל, העולם לא הופך למקום גרוע יותר מהבחינה הזו?

"כן, במובנים רבים. אבל יש לזה סיבות. האקטיוויסטים בשנות ה-60 באמת הפכו את המדינה לדמוקרטית ולמתורבתת יותר. לא רק המחאה האנטי-מלחמתית. גם התנועה לזכויות האשה, ההתחלה של המאבק למען איכות הסביבה, כל כך הרבה התחלות של אקטיוויזם פוליטי. זה הפחיד נורא את האליטות. אנשים, שהיו בדרך כלל פאסיווים ואפאטים, התחילו להיכנס לזירה הפוליטית ולהביע התעניינות, והשלטונות לא יכלו לסבול את זה. הם קראו לזה 'עודף דמוקרטיות' והרי צריך לרסן את הדמוקרטיה. באותו זמן את מזהה עלייה תלולה של פעילות לוביסטית בוואשניגטון, לובי בשביל תאגידים, שרצו להבטיח שתהיה להם אפילו יותר שליטה על החקיקה מזו שהיתה להם לפני כן.

"מבחינת תכנון כלכלי, זו התקופה שהעקרונות הניאו-ליברליים יוסדו, והיה להם אותו אפקט. כל מרכיב של התפיסה הניאו-ליברלית הוא אנטי דמוקרטי. קחי למשל את הלחץ העצום בעשר השנים האחרונות להפרטה של השירותים. מה זה שירותים? זה כל דבר שבני אדם מעוניינים בו: חינוך, בריאות, מים, כל דבר. ובכן, אם תפריטי שירותים, כלומר תשימי אותם בידיים של מוסדות עריציים שלא צריכים לתת דין וחשבון לציבור, את יכולה שתהיה לך דמוקרטיה, אבל לא יהיו שום החלטות לקבל בדמוקרטיה הזו, מפני שכולן יילקחו מידינו.

"התוכניות הניאו-ליברליות היו אסון כלכלי איפה שלא החילו אותן. זו עובדה מוכחת היטב. הבנק העולמי ועוד גופים מהסוג הזה בוחשים בנתונים, ויוצרים למעשה סטטיסטיקה מזויפת. אם את לוקחת את המדינות ששומרות על הכללים הניאו-ליברליים, את רואה שהגידול ירד, הזכויות הסוציאליות הדרדרו, חוסר השוויון גדל. זה לא קרה במדינות שלא שמרו על הכללים, כמו מדינות במזרח אסיה, למשל. זה כמובן הרבה יותר נכון בעולם השלישי. אבל במדינות העשירות זה גם נכון. ב-1980 היו בארה"ב המשכורות הגבוהות ביותר ושעות העבודה הנמוכות ביותר בעולם המתועש. היום זה הפוך. זה אומר שמשפחה, זוג של אנשים שעובדים 50 שעות בשבוע רק כדי לשים אוכל על השולחן, אין להם הרבה זמן לחשוב על שום דבר אחר. וזה בא יחד עם תעמולה מסיווית שנועדה לגרום להם לצרוך עוד ועוד. כך שהם נכנסים לחובות עמוקים ביותר".

אתה מייחס את התהליכים האלה רק לבעלי הכוח והאליטות. זה לא נובע פשוט מאיזו נטיה אנושית לתאוות בצע, או לצבירת הון?

"אין נטייה אנושית כזאת. זו מיתולוגיה. מאמצים מחקריים עצומים הושקעו במה שנקרא פברוק צרכנים. יש לנו תעשייה עצומה, תעשיית יחסי הציבור, שכל מטרתה לזייף צרכנים, ליצור 'חוסרים' ו'צרכים' ולהטות את תשומת הלב של אנשים לכל העניינים השטחיים של החיים, כמו תעשיית האופנה. יש לזה אפקט. אנשים קונים וקונים וקונים. עכשיו, בנות מתבגרות, כמו הנכדה שלי למשל ובנות גילה, אם יש להן אחר צהריים חופשי ביום שבת הן הולכות לקניות בקניון. זה חולני".

איך היית מגדיר את עצמך כצרכן?

"אני לא עני. אני קונה מה שאני רוצה".

התעמולה הקפיטליסטית משפיעה עליך במידה כלשהי?

"זו לא תעמולה קפיטליסטית. אנחנו לא חיים בחברות קפיטליסטיות. הן ישראל והן ארה"ב הן דוגמאות מובהקות למדינות שבהן הלב הדינמי הכלכלי הוא הסקטור הממשלתי. את משתמשת במחשב, באינטרנט, טסת הנה במטוס, מאיפה הגיעו כל הדברים האלה? רובם הגיעו מבזבוז של כספי הציבור תחת הסוואה של הצבא. MIT היא דוגמה טובה. כשהגעתי לכאן לפני 50 שנה, מחשב היה בגודל של המשרדים כאן. במסווה של מערכות ההגנה האווירית, הם היו מסוגלים להקטין את המחשב לגודל של ארון מגרות, כמו שיש לי כאן. בזמן הזה אנשי IBM היו כאן, השתמשו בכספי ציבור כמובן כדי ללמוד איך לייצר מחשבים. בשנות ה-60 המוקדמות הם כבר היו מסוגלים לייצר אותם בעצמם, אבל הם לא יכלו למכור אותם לאף אחד, זה היה הרבה יותר מדי יקר. אז הממשלה מימנה את הדברים האלה, תחת אמתלות של ביטחון לאומי וכו'. למעשה, רק בשנות ה-80 אפשר היה לשווק את הדברים האלה, אבל הם היו בסקטור הציבורי 30 שנה קודם לכן.

"ותרופות - מי משלם עבורן? רוב המחקרים נערכים וממומנים על ידי הציבור, ואם הם יצליחו, אז חברות התרופות יקחו את התוצאות, ישווקו אותן, ויעשו מהן כסף. ככה זה עובד. זה לא קרוב אפילו למערכת קפיטליסטית. ישראל היא בדיוק אותו דבר. בשלב הזה ישראל היא כמעט העתק מדויק של הכלכלה האמריקאית, זו הסיבה שההטבות הסוציאליות מידרדרות כל כך. היו לה פעם מנגנוני רווחה דוגמת סקנדינוויה, עכשיו היא כמו ארה"ב".

לפני פיזור, אחת קטנה

היית רוצה לחיות במקום אחר?

"הייתי די קרוב לחיות בארץ. אם הייתי הולך למקום אחר, מה שאני לא מצפה שיקרה, קרוב לוודאי שזה היה לישראל".

היה לך ניסיון בקיבוץ, לא?

"התכוונו לחזור. אשתי חזרה לשם לתקופה ממושכת יותר. זה היה בשנות ה-50, בקיבוץ הזורע. הוא שונה היום מאוד ממה שהיה אז. אני יכול להגיד לך".

זו היתה אכזבה, לא?

"לא. אהבתי את הקיבוץ. לא יכולתי לסבול את האווירה האידיאולוגית, אבל מסיבות שונות לגמרי מאלה של היום. בזמנו הקיבוץ היה סופר סטאליניסטי. הייתי שם בתקופת משפטי סטאלין האחרונים, שהיו עניין לגמרי אנטישמי, וכולם שם הגנו עליו. היה שליח של הקיבוץ, מרדכי אורן אני חושב, שהיה אחת הדמויות המובילות של המשפטים. כולם ידעו שההאשמות לגמרי מפוברקות, אבל הם המשיכו להגן על סטאלין. לא יכולתי להאמין לזה. בכל אופן, היום זה מקום שונה לגמרי".

מה הסיוט הגרוע ביותר שלך?

"אני חושב שיש שתי קטסטרופות עיקריות ושתיהן די קרובות. אחת היא מלחמה גרעינית. קרוב לוודאי שהציבור לא מודע, אבל הספרות המקצועית מאוד נחרצת בעניין הזה וברור למדי שהאיום גבוה מאוד. והוא גדל מיום ליום, בעיקר בגלל ממשל בוש. השני הוא קטסטרופה סביבתית, שאכן תבוא. אני לא יודע מתי, אבל הסימנים כבר כאן והיא תבוא".

בהנחה שיש לך עוד חמישים שנה של עבודה...

"לא סביר, 120 זה הכי הרבה שאתה מקבל".

בכל זאת, מה היית רוצה לעשות אם היו נותנים לך עוד 50 שנה?

"עוד ממה שאני עושה עכשיו. אני אשמח להמשיך בזה זמן רב ככל שאוכל". *



נעם חומסקי. "זה התפקיד של האינטלקטואלים בעולם המערבי, לדאוג שלא נדע"


אסון התאומים. פחות גרוע מההפצצה האמריקנית על מפעל התרופות בסודן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו