בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אתה רואה אותך. אתה רואה אותך רואה אותך"

איש ישן

תגובות

ז'ורז' פרק. מצרפתית: מיכל סבו הוצאת בבל, 120 עמ', 78 שקלים

כל קריאה, ולו התמימה ביותר, היא כבר פרשנות, מהסיבה הפשוטה שכרוך בה קורא; עם זאת, הפרשנות אינה בהכרח תולדה של קריאה. היא יכולה להלביש על הטקסט משמעויות שאינן נובעות מתוכו, ולהתעלם כמעט לחלוטין מעולמו הבדיוני, למקם אותו בהקשרים היסטוריים-תרבותיים ולקרוא אותו רק כסימפטום. ואולם, קיימת גם אפשרות אחרת, פרשנות שנובעת מתוך הטקסט עצמו, שאינה מתיימרת לחשוף איזו "אמת" חוץ-טקסטואלית חבויה, פרשנות שיוצאת מנקודת הנחה כי יצירה ספרותית לא ניתנת לפירוק מלא, מאחר ששלמותה היא יותר מסך כל חלקיה.

"איש ישן", משנת 1967, הרומן השלישי של הסופר והמסאי הצרפתי ז'ורז' פרק הוא ללא ספק רומן שמזמין קריאה מתוך הטקסט עצמו. גיבורו חסר השם של הטקסט הזה, הכתוב בגוף שני - סטודנט פריסאי בן 25 אשר כל מבוקשו הוא לצלול למעין תרדמה קיומית, שינה שבחלקה מילולית ובחלקה אנלוגית לשכחה, לריקנות - הוא תמיד גם "אתה", רק "אתה", בלי "אני", בלי "הוא": "אתה משתרך, אתה משתרך, אתה משתרך. אתה צועד (...) אתה אף פעם לא לחוץ, אף פעם לא אבוד. אתה לא בודק מה השעה בשעוני הקיר. אתה לא עייף. אתה לא רעב" (עמ' 69). לשון דיבור זו פונה לכאורה אל כל אחת ואחד מהקוראים, לפרקים מותירה אותנו עם התחושה כי אנו הנמענים היחידים שלה, אך לפרקים גורמת לנו לפקפק בזהות הנמען, ומתוך כך, בזהות המוען.

ומכיוון שכך, מכיוון ששתי הסמכויות החשובות של הטקסט (כותב וקורא) אינן ברורות ויציבות, כל שנותר לנו הוא לדבר על עצמנו: לא על היצירה בכללותה, אלא על האופן שבו אנו חווים אותה; לא על מניעיו הסמויים של הכותב, אלא על התהליכים המנטליים והאינטלקטואליים שעובר הקורא; לא על עולמו התרבותי של הכותב, אלא על האסוציאציות שמתעוררות אצל הקורא במהלך הקריאה.

תחילה, מאחר שחלקו הראשון של הרומן מוקדש לשינה במובן המילולי, לרגעים שבהם מצוי הגיבור בתפר הדק שבין העירות והשינה, מזכירה לשון הפנייה "אתה" מעין תהליך היפנוטי המכוון אלינו, משל רצה הקול הדובר להוביל אותנו למצבו המנומנם של הגיבור. בקול מונוטוני ובמשפטים ארוכים-ארוכים הוא מתאר את האופן בו נגלה קיטונו של הגיבור מבעד לעיניו העצומות למחצה: "האפלולית המוכרת של החדר, גוש חשוך, חתוך לפרקים, שזיכרונך מזהה בו ללא קושי את הדרכים שעברת אלף פעמים (...) מתחלפת, לאחר זמן מה, בחלל דו-ממדי, כמו תמונה ללא גבולות ברורים שתיצור זווית קטנה מאוד עם מישור עיניך" (עמ' 9).

בהמשך, עם התקדמות הקריאה, כאשר השינה המתוארת חוצה את גבולות החדר הקטן ומתבררת כמצב קיומי אוטופי, מעוררת הפנייה בגוף שני מבוכה. שכן, לפתע מתברר כי לא בהכרח אנחנו הנמענים של הפנייה "אתה", אלא הדובר פונה לגיבורו, אולי אפילו לעצמו. התיאור הזה מזכיר מצב שבו אחת מעיני הגיבור עצומה והוא מתבונן סביבו ובגופו דרך שני ממדים בלבד, התבוננות המשנה את הפרספקטיבה שלו על העולם כולו: "אתה רק עין. עין ענקית וקבועה, שרואה הכל (...) אתה אף פעם לא תפסיק לראות את עצמך. אתה לא יכול לעשות כלום (...) אתה לא יכול לברוח מפני המבט שלך, אך פעם לא תוכל (...) אתה רואה אותך, אתה רואה אותך רואה אותך, אתה מביט בך מביט בך (...) אתה לא ישן, והשינה כבר לא תבוא. אתה לא ער ולא תתעורר לעולם" (עמ' 84-83).

הרצון של הגיבור להגיע למצב של אדישות מוחלטת, של אין, הוא למעשה לב לבו של הרומן - מעין סיפור מסע בדרך להגשמת מהותו כאדם, בדרך לגאולה; ולשם כך הוא חייב להגיע למצב של היעדר כללי: היעדר תחושות, משאלות, רצונות גשמיים, ערות, צלילות ואפילו שינה. במלים אחרות, הגשמת מהותו מחייבת את הגיבור לוותר על שלמותו - על אורח חייו, על עיסוקיו, אהבותיו, הנאותיו - על כל אותם דברים שמילאו את לבו ואת עולמו קודם לאימוץ השינה הקיומית.

ואולם למרות הימנעותו של הגיבור מלדבר על עצמו במונחים של "אני", ואף במונחים של "הוא", ניבעים סדקים בניסיון לאיין את העין האחת הפקוחה. "אתה", כשריד התודעה, בכל זאת נשמר. וככל שנוקפים הימים, הלילות, השבועות, החודשים, נראה כי משהו מהעולם נוגע בגיבור. רגעים קצרים, דלים, חסרי משמעות, שמצליחים בכל זאת לעורר בו עניין - כלומר, עומדים כמכשלה בדרך להשגת האדישות הנשגבת.

ושלא במפתיע, כזה הוא משחק הקלפים החביב על גיבורו של פרק, בעצמו חובב ידוע של משחקי מלים ואותיות, פלינדרומים ואנגרמות. שכן, יש משהו בהישאבות לקודים של המשחק, בציות לחוקיו הפנימיים, שמוליד הנאה "פשוטה", בלשון הגיבור, אשליה של אדנות הנוצרת דווקא מתוך יצירה חסרת משמעות: "אתה מגן, אתה הורס, אתה בונה, אתה מתחבל, אתה מתכנן צעד אחר צעד" (עמ' 60). ובדומה לעניין שנוצר לראשונה רק ביחס לעולם המדומה של המשחק, נסדקת גם אדישותו של הגיבור כלפי העולם הממשי. כך, תיאורי פריס, למשל, הופכים מתיאורים סתמיים לתיאורים ה"מלוכלכים" בתודעת המספר: "עיר מעופשת, עיר שפלה, עיר הומה או שוממה, קודרת או היסטרית, עיר מבותרת, שדודה, (...) קבר אחים" (עמ' 96).

החיפוש אחר השינה הקיומית מסתיים בהכרה של הגיבור כי אין במציאת הבדידות משום מפלט אמיתי. "הבדידות אינה מלמדת דבר" (עמ' 116), "שוויון הנפש הוא חסר תועלת" (עמ' 117). עם זאת, לולא אותו "אתה", סביר כי הגיבור לא יכול היה להגיע למסקנות מעין אלה; לאשר את הידיעה שהוא לא ישן ולא משוגע. שהרי בשאיפתו לא להרגיש, לא להיות מורגש, הוא זקוק לאותה קריאה שתיתן לו תוקף, קיום, זהות; אותה קריאה מצד הדובר אשר מזמינה את התשובה "אני".

ז'ורז' פרק

הסופר והמסאי ז'ורז' פרק נולד בפריס ב-1936 למשפחה יהודית (פרץ) שהיגרה לצרפת בשנות העשרים מפולין. בין ספריו שראו אור בעברית: "הדברים" (בבל) ו"W או זיכרון ילדות" (הקיבוץ המאוחד). בקרוב יראה אור גם ספרו החשוב "החיים: הוראות שימוש" (בבל)

נעה גרינברג היא מסטרנטית במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב



ז'ורז' פרק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו