בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עשיית צדק עם משורר

חוכמה קטנה לגלות מחדש את נתן אלתרמן ואת לאה גולדברג, שמעולם לא ירדו מסדר היום. קצת יותר קשה להתמודד עם שירת אלכסנדר פן, שכתב "שירים מעמדיים" ובניגוד לחבריו מ"תל אביב הקטנה" לא היה איש העולם אלא כאשר היה העולם מהפכת אוקטובר. עיון בשיריו, עם פרסומם מחדש

תגובות

השירים

אלכסנדר פן. הוצאת הקיבוץ המאוחד, מכון כץ אוניברסיטת תל-אביב, שני כרכים, 620 עמ', כל כרך 87 שקלים

באוגוסט 1967, בשיאה של האורגיה הלאומנית, פסל משה סנה, עורך "קול העם", שיר מאת אלכסנדר פן. "גבולות שפתי-גדות אינם גבולות שלום./ לא יכבו המים אש איבה לוהטת/ אם יעמוד כובש בכיבושים שלו/ גבולות שפתי-גדות אינם גבולות שלום -/ הם כפל-סכנה לעם ולמולדת". היום יכול היה עמי איילון להפוך את הבית הזה ואת השיר כולו לשירה בציבור. מק"י של סנה נעלמה כבר, אבל בפסילת השיר הצטרפה לשורה ארוכה של מחרימי פן בחייו ועוד יותר מכך אחרי מותו.

עוזי שביט וחגית הלפרין החלו בעשיית צדק עם המשורר בשני כרכים יפהפיים, הכוללים גם מראי מקום ופירושים. מעכשיו, תצטרך לא רק השמרנות אלא גם הניאו-שמרנות להתמודד עם שולי המסורת: חוכמה קטנה "לגלות מחדש" את אלתרמן ואת גולדברג, שמעולם לא ירדו מסדר היום. קצת יותר קשה להתמודד עם שלונסקי, שהמציא את הנוסח השירי הזה. עוד יותר קשה להתמודד עם הזווית המחוספסת של פן, שעשה מ"פראותו הגברית" קריירה גנדרנית למדי, ובניגוד לחבריו מאותה "תל אביב הקטנה" לא היה איש העולם, אלא כאשר היה העולם "מהפכת אוקטובר". גם כאן שלטה בו, למרות "מהפכת אוקטובר", אל מול תשוקת החשמל של הפוטוריסטים הרוסים, רומנטיקה עזה: "אך אאמין/ ולו גם הדורות יעיקו/ על מנהרות הדם בחישמולי עבים -/ גם אז בלב בשר/ את האביב ידליקו/ לא הבהובי חשמל, כי אם הכוכבים!..."

חזק מכל בנוסח השלונסקאי היה העולם הבדוי שניצב בעברית "בדויה", כלומר נוסח שירי מנותק מעבר ספרותי ומהווה לשוני. המאמץ התרחש על סף התוהו-ובוהו, נדודי עמים ולשונות, ואש שורפת בני אדם ותרבויות. האם הפואטיקה הזאת היתה מסוגלת להתמודד עם ההיסטוריה שלה? ספק אם שירה יכולה להתמודד עם היסטוריה. אפילו "שמחת עניים" של אלתרמן נזקקת לפרשנים כדי לחלץ ממנה התמודדות כזאת. אף שלונסקי ניסה ולא תמיד הצליח (דן מירון מצביע על שתיקתו הנמשכת של שלונסקי לאורך כל מלחמת תש"ח). פן, באופן שונה, הצליח לגעת לפעמים בכמה מן הדברים שהבכירים ממנו, בדרך השירית הזאת, לא הצליחו. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה כתב פן: "המלחמה לא הוכרזה./ שלופה וממהרת -/ בשריונים, על חרוזה,/ אימה חומה דוהרת."

בשירתו הפוליטית עשה פן את מה שאלתרמן לא הצליח לעשותו ב"טור השביעי": להפוך את הפוליטי לשואג, לפוער, למתנבא: "עמי, נזמם לך גרדום -/ אין לדמיין כמוהו... / שירי, אם לא תדעו לשטום / אתלה אתכם במוח!..." הגרדום שאין לתאר כמוהו נכתב כאן, בתל אביב, בתחילת ספטמבר 1939.

כאשר כתב פן בשנות החמישים "שירים מעמדיים", ניסה לעשות בלי בושה את מה שבאסכולה השירית שלו לא עשו, לא התכוונו לעשות. כך כתב על כלואי המעברות: "ראם בטיט-יומם,/ ראם-נא/ בבליל מבטא והברות -/ שבעים לשון, שתערמנה/ מרי תמרורי המעברות". הפוליטיקה היא כמובן הדרך היחידה של השירה להתמודד עם ההיסטוריה. יכול מאוד להיות שאין היא יכולה לעשות זאת כנדרש, אבל דיון על שירתו הפוליטית של פן אינו יכול להימלט מן ההיסטוריה: המהפכה, מלחמת העולם השנייה, השמדת העם היהודי באירופה, והקולוניזציה של פלסטין. "כאן תימרר העשן,/ כאן הכתיבה האש את חוקיה./ בית מך וישן/ לצחוקו הנפקד מחכה הוא." כך כתב פן ב-1958, והשיר מסתיים: "קול נישא ברמה./ לא רחל ממררת בנהי./ אדמה, אדמה,/ זאת הגר מבכה על בניה!...." כמה כתבו בעברית על הטיהור האתני, תשע שנים לפני הפזמון האידיוטי "ראי רחל, ראי... הם שבו לגבולם"?

פן העריץ את המהפכה הבולשביקית, ולא הצליח להבין כי זו נגמרה עוד בטרם החל להתעניין בה כמשורר, שלא לדבר על מכת סנוורי ברית-המועצות, יורשת המהפכה וקברניתה. לפעמים נדמה כאילו מהפכת אוקטובר חייתה אצלו משום שנכתבו בה שירים נהדרים, את חלקם תירגם לעברית, בעיקר תרגומיו הגדולים לשירת מיאקובסקי (שגם אותם צריך היה, לעניות דעתי, לכלול בכרכים הללו). "חוקי בראשית נסתורה,/ עקור מורשת מתמול,/ הקץ לנבלת ההיסטוריה,/ שמאל! / שמאל! / שמאל!" מיאקובסקי בתרגום פן. ושלונסקי כתב בהשראת השיר הזה: "רגל צועדת/ בשדות המולדת/ צועדת ושרה שירה מהודדת./ עדור/ בן הדור/ והריע בקול:/ שמאל!/ שמאל!/ שמאל!" חלוש, רכרוכי, כמו "מסע מים-אל-ים" בנוער העובד. אבל פן כתב מאוחר יותר: "אנחנו בעד!/ אנחנו בעד!/ אנחנו/ גדודי השלום במצעד!/ כל המהסס/ וניצב מן הצד -/ קדימה/ עמנו צעד!".

זה לא "שיר טוב", אבל שימו לב ל"גבריות", הנעשית בין היתר בעזרת העדפה של "חרוזים זכריים" (מלרעיים). שימו לב למשקל המתוחכם (אמפיברך הופך לאנפסט ושב לאמפיברך; פן הוא המתוחכם שבין משוררי הנוסח הזה בכל מה שקשור לפרוזודיה). אבל העיקר, היה לרפרטואר הזה קהל, היו לו קוראים, היתה לו תנועה, ובעצם שתיים. בתוך המצעד הזה, כאמור, נקלע פן להיות "משורר של מפלגה". זה רע מאוד למשורר. יכול להיות שהשתיקות הארוכות בין שיר מפלגתי אחד למשנהו מעידות על קושי למלא את התפקיד, אבל לא על הקומוניזם בשירה הזאת ראוי להרחיב, אלא על משהו עמוק יותר, שדווקא בעזרת פן אפשר ללומדו (משום שהוא, בניגוד לאחרים, פעל מבחינת הקוראים ב"זירה אחרת"), על השירה העברית.

הנה קטע משיר נרגש שכתב פן עוד בזמן המלחמה ב-1948, לכבוד איחודה-מחדש של המפלגה הקומוניסטית (אחרי שהתפצלה לשתיים, ליהודית ולפלסטינית): "זה לא עבר! זמנים יסובו/ וייזכרו בבוא עתך; / עשרים ושניים באוקטובר/ הוא תאריך של תחייתך". הנמען הוא פועל מדומיין (יהודי, ערבי, עולה חדש, ותיק), אבל חלק גדול מן הצירים באולם, המאזינים לפן, כלל אינם דוברים עברית, ולחלק אחר, יהודים, אין זו שפת דיבור ואפילו לא כתיבה, אפילו לא של נאום, או של כרוז, ושירה כזאת - משקל, חרוז, גובה, מצלול - אמורה לעטוף הכל יחד, כביכול בלי סתירות: הפטריוטיזם הישראלי יחד עם ההערצה לבריה"מ, יחד עם האחווה היהודית-ערבית, וכמובן צדק.

ובאמת, השפע המוסיקלי אמור לעטוף הרבה יותר, משום שהוא חלק מפרויקט של הרס ובנייה (סוף שנות העשרים) של מודל חדש בשירה. המודל הזה קרע את קוראי העברית לא רק מהמוסיקה של השירה העברית עד אז, גם זו שנכתבה בתל אביב (פיכמן), או נאלמה בה (ביאליק). זהו המודל ששלונסקי פיתח בספרו "אבני בוהו", וככל שהגביה עוף בדימוייו הווירטואוזיים, כך התרחק מההיסטוריה כדי להיות "אמן", או "בוהמיין", או "מוקיון". השפעת ספרו של שלונסקי היתה אדירה, גם על גולדברג, גם על אלתרמן, גם על פן. כך כתב פן ב-1932: "מחוף הערב נעקרת/ ספינת היום למרחקים./ ושוב תלטוש אימת הקרת/ ריסי חשמל הארוכים". מה היה מרגש כל כך בנוסח השלונסקאי, מעבר ליפי האימאז'ים או לתואם בין האימאז'ים המדהימים למוסיקה? ובכן, בניגוד לפוגל, או בן יצחק, או משוררים מודרניסטיים אחרים, כאן צעדו ורקדו ודשו כל נעימה עברית אחרת.

המודרניזם הזה, שנוצר בתל אביב, פנה עורף לניואנסים מוסיקליים ולשוניים, שיהודים בני התקופה דיברו, קראו, הכירו. למרות כל ההבדלים האינטלקטואליים והמפלגתיים, חרף כל ההבדלים באופן השימוש בעברית בתוך השכונה השירית הזאת (רק פן התלבט בעניין העברית המדוברת, וגם מכאן אהבתו לאבות ישורון), המשוררים הללו לא הקשיבו לדיבור כלשהו, לבטח לא התעניינו בשפת הדיבור ולא בשפות סביבם. כאשר מירון מתאר את השפעתה של שירת בודלר על אלתרמן הצעיר בפריס, הוא מחמיץ את הזונה הפריסאית של בודלר, את השד שלה, הצמוק כמו תפוז ישן, זונה שהפכה אצל אלתרמן התל-אביבי לפונדקית עם תלתלים אדמוניים. גם העולם השירי וגם הלשון הפכו את השירה התל-אביבית לחגיגית. לפעמים נדמה כאילו החיים הקשים בתל אביב הקטנה היו קרנבל בלתי פוסק. מנין הדימוי הזה? מתיעוד העדלאידע או מהתוכניות המתוקות של מודי בראון בערוץ הלימודי? לא, האקסטזה הזאת (בניגוד לאקספרסיוניזם של אצ"ג, למשל) רצתה "חולין חגיגי", אם תרצו זהו האוקסימורון השליט בשירה ההיא. ואלה שמתגעגעים לשירה הזאת, לא כאל חלק ממורשתם, אלא כתביעות מן ההווה, מבקשים מהשירה להיות מין חגיגה כזאת.

משוררי המודל הזה ידעו את המחיר והאמינו בו, כי האמינו במעשה הציוני. האם אפשר לכתוב שירה כמו זו של שלונסקי, או אלתרמן, או פן, בלי להאמין ב"משהו חדש" מעבר לשירה? "במקום אתמול יש לנו מחר,/ ובעד כל קיר,/ בהנף בנייננו,/ עתיד עמנו - לנו שכר". את הפזמון כתב פן. הנה הקשר בין "מהפכת אוקטובר" לשירה עברית בתל אביב ההיא. אפילו עבודת בניין היא חלק מאיזו חגיגה.

ובכל זאת, במקום המעניין בשירת פן מיתרגמת אהבת הארץ (תמיד כאהבת אשה, עם כל הפתטיות של המוטיב הזה), לריחוק סרבני, כבר מאז שירו הראשון בעברית: "השמש - גיהינום צלוי./ אדמת פיתי - צבר וחול./ אני זורק לך בגלוי:/ איני יכול". והסירוב להתמסר לאהבה חוזר בשורות כאלו: "אך זהו תן ארור מאחורי גבי/ בתפילתו עלי הגיח;/ עומד. צורח על לבי/ כאילו ריח פגר כבר הריח". ומכאן אל האוהבת: "ויש אומרים, כי חד מאוד אפו.../ אולי הוא אל-נכון מרגיש כאן ריח פגר?/ חכי כמעט... רק אגרשו מפה/ ולא יפריע לי הרגע". או עמוק יותר לתוך הבחילה מהסקס: "חוה נוטפת צחוק,/ אדם צחוקה גומע,/ אך בו לא מהדהד צלצול פעמוני,/ כי ביניהם הוטל, גוסס ולא שומע,/ פגרו של הנחש הקדמוני". מעבר לחדוות החריזה (המתקתקה מדי) בא הבית החזק הזה: "זה פגר תאוות גן עדן הכושלת,/ הזרע המבורך, החם והדומם -/ והוא, כמו עובר, נידון למאכלת/ עוקרת פרי מרחם אם".

אלכסנדר פן

המשורר אלכסנדר פן נולד ברוסיה ב-1906 והגיע לתל אביב ב-1927, לאחר שנים אחדות במוסקבה שבמהלכן למד קולנוע והתיידד עם כמה מגדולי היוצרים הרוסים של התקופה (ביניהם מאיאקובסקי ופסטרנק). ב-1929 החל לפרסם שירים עבריים בעיתונים ובכתבי עת, וכתב טור קבוע בעיתון הקומוניסטי "קול העם". פן, שהיה גם מאמן איגרוף וממקימי בית הספר הראשון לקולנוע בארץ ישראל, מת ב-1972




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו