בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם לא הייתי קולנוען, הייתי מחבל-מתאבד

האני אבו-אסעד נחרץ יותר בראיון אתו מאשר בסרט שביים, "גן עדן עכשיו", העולה היום בסינמטק תל אביב. בסרט, המספר על צמד מחבלים-מתאבדים, הוא לא נוקט עמדה, אבל פנים אל פנים הוא אומר: "הייתי במחסום קלנדיה, ושם הבנתי את המחבלים המתאבדים"

תגובות

הצופה הישראלי מבין שהוא בצרות ברגע ששני הגיבורים הראשיים בסרט "גן עדן עכשיו" עושים את דרכם לפיגוע בישראל כשלגופם פצצות, וכמעט נתפסים על ידי ג'יפ צה"לי. בהלה אוחזת בצופה ברגע הזה, והוא כמעט ממלט מפיו צעקה מחשש שייתפסו. אבל זה גם השלב שבו הוא מבין שהסרט, שאמנם עוסק במרכז חיינו כאן, הוא רק סרט שהצליח לשבות אותך, לא יותר.

בתחילת סרטו של הבמאי האני אבו-אסעד, שמוקרן מהיום בסינמטק תל אבי, נראים שני הגיבורים, סעיד וחאלד, בגילומם של קייס נאשף ועלי סולימאן, כשהם עובדים במוסך בשכם. חייהם נראים רגילים: עבודה, מבטים מבוישים בצעירה יפה שמדברת ערבית במבטא צרפתי, ועישון נרגילה המלווה בכוס תה קר, מול בתיה המכוערים של העיר. אבל עם רדת הלילה הם מקבלים את ההזדמנות שלה חיכו: לצאת לפיגוע התאבדות בישראל.

בראיון אתו, שהתקיים בסינמטק תל אביב, אבו-אסעד נחרץ בדעותיו יותר מאשר בסרט. שם הוא אינו מטיף לצד זה או אחר, הוא אינו בעד זה או נגד האחר. בראיון, לעומת זאת, הוא מסכים להנחה שאם לא היה יוצר קולנוע, הוא היה בוודאי מחבל-מתאבד.

הרגע המדויק שבו הבין לנפשם של המתאבדים זכור לו היטב: "הייתי במחסום קלנדיה", הוא מספר, "וחייל ישראלי החליט להעמיד אותי מול קיר עם עוד כמה אנשים. עמדנו שם, תחת השמש הקופחת, במשך שלוש שעות. תחושת השפלה השתלטה עלי והרגשתי שאני מאבד את האנושיות שלי. בכל השעות שעמדתי שם פחדתי לעשות משהו, מחשש שאם רק אזיז את הראש החייל יהרוג אותי. הרגשתי כמו פחדן, התחלתי לשנוא את עצמי על שאני לא עושה כלום.

"במשך חודש אחרי האירוע הייתי אימפוטנט. הרגשתי שאני לא גבר יותר. באותו רגע הבנתי את המחבלים המתאבדים: ברגע שאתה הורג את עצמך, יחד עם האויב, אתה הורג את האימפוטנציה שלך והופך אותם לאימפוטנטים. אני רק שמח שיש לי הכישרון להביע את האימפוטנציה שלי בצורה אחרת".

אבו-אסעד מדגיש כי המטרה שלו היתה לעשות מותחן ולא סרט שיעביר מסר, והוא שמח שרוב הצופים מקבלים אותו כך. "אנשים הולכים לסרט בגלל הנושא, אבל נשארים ונהנים כי זה רק סרט", הוא אומר. "גם אני הופתעתי מהתגובות, אבל הבנתי שהצלחתי. הסרט פותח פתח לדיון בנושא, לכן אף אחד לא יוצא עם תחושת כעס כאילו הבמאי אמר לו איך ומה לחשוב. גם בכתיבה וגם בצילומים היה לי מאוד קשה לעשות את האיזון, שהדעה האישית שלי לא תשפיע על העלילה ועל המסר".

אבו-אסעד מספר כי גם כשהקרין את הסרט בארצות הברית לפני קהל יהודי "פרו-ישראלי עוד יותר מהישראלים", כדבריו, הופתע מהתגובות ומהפתיחות שלהם לדיאלוג. גם רוב הצופים הפלשתינאים הגיבו בפתיחות, לדבריו, אף שהיו כאלה שביקרו את העובדה שהכיבוש ועוולותיו אינם באים לידי ביטוי בסרט. "אנחנו מכירים את הכיבוש, לא צריך לעשות על זה סרט", הוא אומר, "לכן בחרתי במה שלטעמי משמש פתח לדיאלוג, גם בין הישראלים לפלשתינאים וגם בינינו לבין עצמנו".

הצילומים היו גיהנום

אבו-אסעד, יליד נצרת המגדיר עצמו כפלשתינאי, ביים את סרטו הקצר הראשון, "בית נייר", ב-1992, וסיפר בו על נער שבונה בית מנייר לאחר שצה"ל הרס את ביתו. את סרטו העלילתי הראשון, "הפרגית ה-14", ביים בהולנד, שם הוא גר. מאז ביים את "נצרת 2000", "פורד טרנזיט" ו"החתונה של רנא". התסריט ל"גן עדן עכשיו" - ששמו מתכתב עם "שלום עכשיו" וגם עם "אפוקליפסה עכשיו" - הכניס את אבו-אסעד לסדנת הכתיבה היוקרתית של פסטיבל סאנדנס, לפני כשנתיים, שם שהה עם מיטב המרצים ועבד על יצירתו. "זה היה גן עדן, כי זה המקום היחיד בעולם שמותר לך לטעות בו", הוא אומר.

לעומת זאת הצילומים, הוא אומר, "היו גיהנום". ובאמת, כששומעים את עלילות הפקת הסרט, שהסתיימו בתחילת השנה, אפשר להבין מדוע אסעד רק מבקש לישון. "כל התהליך היה מסוכן מדי", הוא אומר, "אני מת לישון ולא מצליח בגלל הלחץ, אבל גם בגלל תחושת ההשפלה הקולקטיווית. היום לא הייתי חוזר לעשות את זה. אני מעדיף לישון מאשר לעשות סרט טוב".

המשך בעמוד ד4

בעבר כבר ריאיינתי את אבו-אסעד, והפעם הוא נראה שונה, מותש, וניכר שהוא מצטמרר כשהוא נזכר בצילומי הסרט. נדמה שאפשר לומר שאבו-אסעד, פלשתינאי ממשפחה עשירה שחי באירופה, גילה את הכיבוש המכוער. "ידעתי שיש כיבוש", הוא אומר, "אבל זה שונה, כי אף פעם לא הייתי תקופה כל כך ארוכה בשטחים. תמיד הייתי הולך וחוזר, נמצא כמה ימים ונוסע חזרה. ראיתי טנקים ישראליים לפני כן, אבל לא ראיתי אותם באמצע הרחוב. זה כזה הלם, כי זה דבר מכוער ומפחיד מאוד.

"זה כמו שאחד השחקנים אמר לי: 'לפני ששהינו בשכם תקופה ארוכה, הכיבוש היה אייטם בטלוויזיה, ואם לא רציתי לראות אותו, הייתי מעביר ערוץ או מכבה את הטלוויזיה. עכשיו כבר אי אפשר להחליף ערוץ. זה כל הזמן בראש שלך'.

"כשאתה נמצא שישה חודשים בשכם, אתה כל הזמן תחת אימה", מוסיף אבו-אסעד, "אתה מפחד מהצבא הישראלי שיטיל פצצה, שבסוף הורגת חפים מפשע. אתה גם צריך להגן על עצמך מהכעס של האוכלוסייה הפלשתינית. אני מבין את הכעס שלהם: הם רוצים לראות את הגיבורים שלהם כגיבורי-על ולא כאנשים עם ספקות, חולשות והרהורים".

הרצון הזה גרם לכמה פלשתינאים להיכנס למלון שבו שהו אנשי צוות הצילום, כשרובים בידיהם, ולחטוף את מנהל ההפקה, בדרישה שהצילומים יופסקו לאלתר והצוות יעזוב את האזור. "צילצלנו למשרד של ערפאת, שהיה אז בעצמו בכלא, במוקטעה, כדי שיעזור לנו לשחרר את מנהל ההפקה", מספר אבו-אסעד, "לשמחתנו, פלגים אחרים באוכלוסייה התנגדו וכעסו על החטיפה. הם טענו שאנשים שנלחמים על החופש, חייבים להגן עליו גם כשמדובר באנשים שעושים קולנוע שלא מוצא חן בעיניהם".

באחת הסצינות המשעשעות ב"גן עדן עכשיו" נראים שני הצעירים-המחבלים מובאים למקום סודי שבו הם אמורים לצלם את קלטות הווידאו שבהן הם מסבירים את הסיבות למעשה ההתאבדות. הסצינה מלאת הומור, בעיקר משום שהיא מפוגגת את הכעס שיש בצופה הישראלי למראה התמונות האלה בטלוויזיה. בסרט הצמד הזה, שני לא-יוצלחים, נאלצים להקליט את הקטע שוב ושוב.

הסצינה צולמה בשכם, באתר אמיתי שבו מחבלים מצלמים את עצמם לפני שהם יוצאים למשימת התאבדות. גם שם אבו-אסעד חשש: "הקונצפט היה לצלם מותחן במקום שבו מתרחשים האירועים האמיתיים", הוא אומר, "אבל כולם היו לחוצים, במיוחד אני, כי ידענו שיהיו שם אנשים שיבחנו אותנו. פחדתי שברגע שהם יראו את ההומור שיש בסצינה הזאת, הם יעצרו אותנו ולא ירשו לנו להמשיך". ואכן, מיד אחרי צילום הטייק הראשון, מישהו צעק לאבו-אסעד: "עיצרו". לשמחתם, רצה האיש רק להנחות אותם כיצד יש להחזיק את הרובה. "גם האנשים שם הבינו", הוא אומר, "שההומור הוא חלק מכל דבר אמיתי שקורה לנו בחיים".

לא רק ההומור מפוגג את הכעס, גם השימוש בשני שחקנים צעירים, נאים מאוד למראה. כשאבו-אסעד שולח את הגיבורים שלו לתל אביב, כדי לבצע את הפיגוע, הוא גם מלביש אותם בחליפות שחורות חגיגיות, שבהן הם לא רק בולטים מאוד בשטח, אלא גם נאים עוד יותר. "בהתחלה חשבתי להלביש אותם בתלבושות של יהודים חסידים, כולל פיאות", הוא אומר, "אבל הרגשתי שזה יותר מדי מתאים למציאות. בסוף בחרתי להציג אותם כקריקטורות, כדי להקצין את ההומור".

הפלשתינאים בתפקיד היהודים

הנשים בסרט מביעות את דעתן בגלוי נגד הפיגועים. "רוב האמהות הן נגד ההתאבדויות של הבנים שלהן", מסביר אבו-אסעד, "אבל הן לא מעיזות להתמודד עם זה, כי זה יכריח אותן לעשות מעשה. היה, למשל, מקרה שאמא חשדה שבנה הולך לבצע פיגוע בישראל והיא צילצלה לצבא הישראלי. היא הלשינה על בנה, שיושב היום בכלא, מכיוון שהעדיפה את האפשרות הזאת על פני מוות ורצח".

דווקא הדמויות הגבריות בחייהם של שני הצעירים נעדרות מהסרט: אביו של האחד נתלה מכיוון ששיתף פעולה עם הישראלים, והשני קולו כלל לא נשמע. גם לכך יש סיבה המעוגנת במציאות הפלשתינית. "על פי אחד המחקרים בנושא", אומר אבו-אסעד, "רבים מהמחבלים-המתאבדים, שראו את האבות שלהם מושפלים על ידי הצבא הישראלי באינתיפאדה הראשונה, מאשימים אותם בחולשה וכועסים שלא עשו כלום. לכן לשני הגיבורים פשוט אין אבא: האחד חלש והשני בגד".

אבו-אסעד הוא בין הבמאים הפלשתינאים היחידים שהמשיכו להשתתף בדיאלוג עם הצד הישראלי גם בשנות האינתיפאדה הקשות, ובין היחידים שהסכימו להציג את סרטיהם גם בישראל. אולי זה נובע מכך שתחושת הזרות אינה זרה לו: "אני מוסלמי בנצרת, שהיא עיר נוצרית", הוא אומר בכאב, "אני פלשתינאי בישראל, אני בא ממשפחה עשירה וחי בתוך אוכלוסייה ענייה, ואני ערבי באירופה וזר בהולנד. אבל אני אף פעם לא נגד אנשים, גם לא מישראל. הפוליטיקה היא האשמה, לא האנשים. בכל מקום יש טוב, רע ומכוער".

היום אבו-אסעד מאמין כי תפקידו, כמו תפקידם של יוצרים, אמנים ואינטלקטואלים פלשתינאים אחרים, הוא לקחת על עצמו את התפקיד שבעבר היה שייך ליהודים. "הפסדנו במלחמה", הוא אומר, "ואנחנו מוכנים לקבל את ההפסד, אבל אנחנו מסרבים לקבל עלינו את האשמה. מדינת ישראל הלכה רחוק מדי: היא רוצה לשכתב את ההיסטוריה, לטעון שאנחנו אשמים בכל ולהישאר עם ידיים נקיות, ולזה לא נסכים. אנחנו חייבים - ממש כמו שהיהודים עשו 2,000 שנה - להשאיר את הסיפור חי ונושם. כל עמי העולם העתיק נמחקו, ורק היהודים - האנשים והשפה - נותרו. עכשיו הפלשתינאים נמצאים באותו מצב, עכשיו הם אומה שמסרבת להיכנע, לא משנה כמה כוח מפעילים נגדה".

בכפר לא מכירים אותי

לפני כשנתיים נקלע אבו-אסעד לשערורייה בינלאומית, לאחר שפורסם ב"הארץ" כי סרטו "פורד טרנזיט" - שזכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר במסגרת "רוח החופש" בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי בירושלים - אינו סרט תיעודי כלל. הדי הפרסום הגיעו לכל פסטיבל תיעודי ויצרו דיון מעמיק על גבולות המותר והאסור בז'אנר.

באחד הדיונים, שהתקיימו בפסטיבל הקולנוע הבינלאומי באמסטרדם לפני כשנתיים, ספג אבו-אסעד ביקורת קשה. בעוד כחודש הוא יחזור לשם כמנצח. בכל שנה מזמינה הנהלת הפסטיבל יוצר תיעודי חשוב ומבקשת ממנו, במה שנחשב לכבוד רב, לבחור עשרה סרטים תיעודיים שהשפיעו עליו. הפעם נבחר אבו-אסעד, והסרטים שבחר יוצגו לפני קהל הפסטיבל.

"לפני כשנתיים הייתי 'האיש הרע'. מעניין אותי איך זה יהיה עכשיו, איך יקבלו אותי", אומר אבו-אסעד, "שנאתי את התקופה ההיא, אחרי הפרסום. יש לי מספיק סיוטים בחיים, לא הייתי צריך עוד. זה אמנם יצא לטובתי, ועד עכשיו מדברים על הסרט, והוא הפך אותי מוכר, אבל שנאתי להיות באמצע ויכוח. זו הסיבה שאני כל כך שמח ש'גן עדן עכשיו' מתקבל כל כך טוב בעולם, ולא יוצר מהומות".

אבו-אסעד מתנסח בלשון המעטה. הסרט הוצג בבכורה עולמית בפסטיבל ברלין, זכה שם בשלושה פרסים ונמכר אחר כך לכ-50 מדינות. "אני עוד לא מבין איך ייתכן שהסרט נמכר גם לארצות הברית וגם לאיראן", הוא אומר.

אבל אחר כך הוא מוסיף: "אני אולי מוכר קצת בעולם, אבל תאמין לי, בכפר ליד נצרת אף אחד לא מכיר אותי. אני מוכר במועדונים מסוימים בעולם, אבל זהו. זה גם לא הופך אותי לאדם מאושר יותר; אולי רק לרגעים ספורים. רגעי האושר האלה הם רק אספירין למיגרנה, שנותנת לך שקט לכמה שעות. המצב הרגיל שלי הוא תחושת תבוסה וכאב יום-יומי".



האני אבו-אסעד: "אני עוד לא מבין איך ייתכן שהסרט נמכר גם לארצות הברית וגם לאיראן". למטה, מתוך "גן עדן עכשיו"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו