בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרעים הם הטובים בעיני אלוהים

התא המשפחתי הקטן שמתארת הסופרת הניגרית צ'יממנדה אדיצ'יה הוא מטאפורה לעריצות המדינית השולטת בניגריה באמצעות טרור, שחיתות ומעשי רצח

תגובות

היביסקוס סגול, מאת צ'יממנדה אדיצ'יה תירגמה מאנגלית ג'וד שבא הוצאת מחברות לספרות, 2005, 250 עמודים

את רומאן הביכורים של צ'יממנדה אדיצ'יה הניגרית, "היביסקוס סגול", קראתי בלהיטות. זה מעין רומאן חניכה, המסופר בגוף ראשון מפי קמבילי, נערה ניגרית בת 14. קמבילי מספרת את סיפור משפחתה, נעוריה, נבוכותיה, ייסוריה, ואת סיפור אהבתה הבלתי אפשרית לכומר קתולי צעיר. בצד זה גם מסופר על שמחותיה הנדירות, שמחות שקשה לה להכילן או לתת להן ביטוי, כי היא, קמבילי, גיבורת הסיפור הזה, מתקשה לחייך, כמו היו החיוך או הצחוק חטא.

הספר נקרא כרומאן אוטוביוגרפי, אבל אין הוא כזה. ובכך עיקר כוחו, כי הוא משכנע באותנטיות שלו, עד כדי כך שהקורא מתפתה להאמין שמדובר באוטוביוגרפיה, ומופתע בעליל כשהוא קורא את סיפור חייה של הסופרת, ומתברר לו שאין זו אלא בדיה.

קמבילי גדלה במשפחה מצומצמת: אב, תעשיין עשיר ובעל העיתון "סטנדרד", אם שהריונותיה מסתיימים בהפלות שאינן מקריות, ואח המכונה ג'ג'ה. ארבעתם גרים בארמון מוקף חומה ורב חדרים שרצפתו שיש. יש להם אוכל בשפע וגם נהג שמביא אותם לכל מקום שאליו נחוץ להם להגיע, ויש משרתים כמובן. באורח חייהם הם נבדלים באופן קיצוני מכל מי שחי מסביבם, אנשים דלים וקשי יום שמביאים את המים שלהם מרחוק, גרים במגורים דחוקים, אנשים שידם אינה משגת לקנות חלב, שמבשלים על פתיליות, לא רק משום שהם עניים, אלא מפני שהגז המיוצר במפעל של אביה של קמבילי אינו מגיע לבתיהם, בתים שהחשמל אינו פועל בהם על פי רוב. כזאת היא, למשל, דודתם של קמבילי וג'ג'ה, איפאומה, המתגוררת בעיר האוניברסיטאית נסוקקה.

הדודה, אחות האב בסיפור, מלמדת באוניברסיטה, אבל משכורתה עלובה והיא חיה בתנאים קשים. היא אם חד-הורית לשני ילדים, בני הדודים של קמבילי, והשהות שלה ושל אחיה בבית הדודה היא התקופה הטובה ביותר בחיי הילדים, אף שאינם רגילים בתנאים של צפיפות ומחסור. אצל הדודה מותר לצחוק ולפטפט, יש בה ובילדיה שמחה טבעית, ובעיקר ניתן ליהנות שם מחופש, מה שאין בחייהם של קמבילי וג'ג'ה בביתם המפואר. שם הם חייבים לחיות על פי לוח שעות צפוף, שהאב קובעו מראש, חייבים להיות הטובים ביותר בכיתותיהם, חייבים לציית ללא עוררין, לומר את כל התפילות במועדן, ללכת לכנסייה - המשפחה קתולית אדוקה - ופרט לחובות אין בחיים דבר.

החיים בביתה של קמבילי מאורגנים במשטר של עריצות מוחלטת, שפועלת באמצעות טרור, והטרור כמעט שאינו מניח סדק צר למרד. הטרור מופעל באמצעות עונשים. העונשים כה איומים, עד שקמבילי, ג'ג'ה ואמם, המפילה את עובריה, חיים בפחד מתמיד מפני האב. מדובר בעונשים גופניים, אך לא רק במלקות. פעם אחת האב כמעט הורג את קמבילי, המובהלת לבית חולים בסכנת חיים. החטא הנורא ביותר של הילדים הוא התנהגות שאינה הולמת בביתו של הסב, אבי אביהם של קמבילי וג'ג'ה, שהוא עובד אלילים. האב אינו יכול למנוע את ביקורי הילדים אצל הסב. אבל אסור להם לגעת בו, אסור להם לאכול אצלו ואסור להם לחזות בטקסיו הפגניים, או לשוחח עמו בענייני דת ובעניינים מוקצים אחרים. הם חייבים להישמר מפניו ולהישאר טהורים. כל ביקור בבית הסב נמשך רבע שעה בדיוק. אם הוא אורך עשרים דקות, צפויים הילדים לעונש.

נעוריהם של קמבילי וג'ג'ה מושפעים גם מן התהפוכות הפוליטיות בארצם, אם כי הן אינן עומדות במרכז הרומאן, אולי משום שמשפחתה של קמבילי היא מעין מטאפורה, או בבואה שלהן.

האב אינו מפלצת גמורה. הוא מפרסם בעיתונו דברי מחאה נגד שלטון העריצות בארצו, נגד שחיתות, שוחד ורצח פוליטי. הוא נדיב ביחס לעניים, מחלק מזון ומסייע בכסף. העיתון נסגר לבסוף, לאחר שעורכו נרצח על ידי עושי דברו של השליט. האב גם אינו סתם סדיסט. הוא בוכה בשעה שהוא מעניש את ילדיו בעונשים האיומים. הוא נוהג כך מתוך אמונה בוערת בדת הקתולית, מצד אחד, ומתוך אמונה גמורה בידיעתו מה נכון ומה לא נכון. באופן כזה יוצר התא המשפחתי הקטן מטאפורה לעריצות המדינית, ודרך סיפורו מספרת המחברת את הסיפור של ניגריה הנשלטת על ידי עריצים באמצעות טרור, שחיתות ומעשי רצח, דבר יום ביומו.

הרומאן נע בין שתי אופציות, בשני קטבים. הקטבים הללו מסומלים בשני האחים, פאפה, אביהם של קמבילי וג'ג'ה, ואחותו - הדודה איפאומה. פאפה, הפטריארך העריץ וחסר הפשרות והחמלה, ואיפאומה, שהתא המשפחתי שלה הוא מטאפורה לדמוקרטיה, שמחת חיים, פשרנות ונורמליות.

פאפה הוא אדם נדיב. בשולחו את ילדיו עם נהגו ומכונית המרצדס שלו אל אחותו, הוא - כלומר משרתיו - מעמיס את המכונית בשקים של אורז, שעועית, אננס, ואפילו ניאות לשלוח לה שני בלוני גז ממפעלו. אבל אין הוא מוותר על שליטה. הוא נותן בידי ילדיו גיליון של מערכת השעות שלהם. זו הפעם הראשונה שפאפה נפרד מילדיו. "הוא שב וחיבק את שנינו, החליק בידו על צווארינו וביקש שלא נשכח לומר את חמישה-עשר מחזורי התפילות בזמן הנסיעה".

"היביסקוס סגול" נפתח במרד: "העניינים בבית התחילו להשתבש כשאחי ג'ג'ה לא הלך למיסה ופאפה הטיח את ספר התפילה הכבד שלו לצד השני של החדר ושבר את הפסלונים שעל השידה". הפסלונים שייכים לאם, שתיאורה על ידי המספרת, הבת, מעיד על כך שקיבלה מכות. יש בפניה סימנים שלא דהו. מירוק הפסלונים שלה מרגיע אותה. הם מסמלים כמובן את הפגאניות. באותה תמונת פתיחה, רוויית איום, שואלת הבת "תיקני פסלונים חדשים?" והאם משיבה: "לא אקנה חדשים". תשובתה מבטאת כניעה גמורה והכרה ששום דבר לא יתוקן, אלא אם כן ייעשה מעשה טרור נגדי.

"היביסקוס סגול", הצמח הניסיוני של הדודה אימפאומה, הוא צמח "נדיר, ריחני, עם נימים של חופש, סוג אחר של חופש מזה שההמונים המנופפים עלים ירוקים שרו עליו בכיכר הממשלה אחרי ההפיכה - חופש להיות, לעשות". הספר מעורר שאלות נוקבות על הדת ועל בני אדם העושים בה שימוש לצורכי שליטה. הדת אינה רק מסווה לסאדיזם, אלא היא בראש וראשונה אמצעי שליטה של הפטריארך באחר, אמצעי לשלילת חירותו "להיות, לעשות" שלא על פי לוח הזמנים הנוקשה שהפטריארך קבע. כל חריגה ממנו גוררת ענישה אכזרית, כמו למשל, סקילה של אשה בוגדת, פסק דין שנקבע לא מכבר בניגריה, או שפיכת מים רותחים על רגליה של בת (קמבילי), מפני שישנה בחדר עם סבה הפגאני, כדי לטהר אותה מן הטומאה שדבקה בה.

בעמוד 195 אומרת מוכרת שבלולים בשוק: "אלוהים, קח את הכוח מן הרעים". זה משפט אירוני בהתחשב בכך שהרעים בספר הזה הם הטובים, כביכול, בעיני אלוהים, כמו אביה הפנאטי של קמבילי. אבל יש גם אופציה נגדית, הכומר הקתולי הצעיר שקמבילי מתאהבת בו, אהבה בלתי אפשרית, כמובן. "היביסקוס סגול" - צבע שאין להיביסקוס - הוא ספר שמבטא לכל אורכו מרד בדת, כפי שמשתמש בה הפטריארך העריץ, ואף על פי כן אומרת אדיצ'יה בראיון: "איכשהו אני קתולית".

לניגריה מסורת ספרותית עשירה, למן הספרות שבעל פה - שאותה מייצג ב"היביסקוס סגול" הסב הפגאני מספר הסיפורים - ועד לסופריה המפורסמים צ'ינואה אצ'בה, וכן וולה סואינקה, חתן פרס נובל. בהקשר זה ראוי לציין שבאפריקה ובמקומות אחרים קיוו כי בפרס נובל 2005 תזכה הסופרת האלג'יראית אסיה דג'באר, הכותבת צרפתית, שהמבקרים הישוו אותה לסימון דה בובואר, ואשר אולי היתה ראויה לפרס יותר מהרולד פינטר ואלפרידה ילינק. סופרת זו, הכותבת צרפתית, לא תורגמה עדיין לעברית, ויש לקוות שהמגמה של תרגום ספרות אפריקה לעברית, המסתמנת בהוצאות כ"זמורה ביתן" ו"ספריית פועלים", שהוציאה לאור לא מכבר את ספרה היפה והמומלץ של טסיסי דנגרמבגה "מצבים עצבניים", תעניק לנו גם את אחד מספריה של אסיה דג'באר האלג'יראית.



צ'יממנדה אדיצ'יה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו