בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי צריך עוד בוריס

בוריס גולקו היה אלוף ברית המועצות בשחמט. יש לו מאזן חיובי נגד קספארוב. זה לא דבר שכיח. והוא שבת רעב, סבל מחקירות וממעקבים של הק.ג.ב והרס לעצמו את הקריירה - הכל רק כדי לעלות לישראל. עכשיו הוא כמובן חי בניו ג'רזי ומייצג את ארה"ב באליפות העולם בשח בבאר שבע

תגובות

אין לו עוד הרבה זמן להתלבט, לבוריס גולקו. מעט יותר משעתיים חלפו מאז פתיחת המשחק וג'יורג'יו גיורגדז'ה מנבחרת גרוזיה מבקש מהשחמטאי של נבחרת ארה"ב להחליט: האם להיפרד בתיקו או להמשיך?

עד כה טרם ניכר סיכוי רציני להכרעה. גיורגדז'ה משחק על בטוח. סגור. לא מותיר אופציות. גולקו מהסס: זו כבר הפעם השלישית בדקה האחרונה שהוא מחכך את ידיו בפניו. ניכר כי הוא מרגיש שגיורגדז'ה לא מציע לו את עסקת חייו; הוא עדיין יכול לנצח. מצוקת המתחבט רוחשת בפניו. לגימה חוזרת מבקבוק המים שעימו, זה כבר השלישי שחיסל, מלווה את ההחלטה: מפסיקים. תיקו. לחיצת ידיים עניינית.

עכשיו תוחב גולקו את ידו לכיס, מוציא משם כיפה לבנה - כחולה, מיישר אותה קמעה וחובש אותה מחדש על ראשו. "כיפה ושחמט לא הולכים ביחד", הוא ספק מסביר ספק מתנצל. "אני לא מרגיש שאני יכול לשחק איתה. כיפה על ראשי זה מתכון גרוע להפסד. לא יודע להסביר למה. זו בטח לא אמונה תפלה. עניין מיסטי שקשה לי להסביר".

שבע שנים, בין 1979 ל-1986, היה בוריס גולקו "סירובניק" בברית המועצות. "שבע השנים הרזות", הוא אומר. לפני כן, בין 72' ל-79', היה אלוף ברית המועצות. אלמלא היתרון שהעניק לו פרסומו כשחמטאי, קרוב לוודאי שהיה מתיידד בשנות המחאה נגד המשטר הסובייטי עם העכברושים בצינוק. "אבל היתה להם בעיה איתי עקב תמיכה עולמית שקיבלתי. במצב הזה הם לא יכלו להעלים אותי, ולכן הסתפקו בניסיונות התשה. לא עבר חודש מבלי שהוזמנתי לכמה ימים עם חוקרי הק.ג.ב. נכנסתי ויצאתי מהחקירות באופן קבוע".

הנזק שנגרם לו היה גם מקצועי: "ב-79' פתחתי בשביתת רעב שנמשכה, בהפסקות, כמעט שנתיים. גם לאחר מכן נמשכו החקירות. בגלל זה לא התאמנתי באופן מסודר, ירדתי בכושר ונפגעה לי הקריירה".

הוא נמצא כאן כנציג נבחרת ארה"ב בשחמט, במסגרת אליפות העולם שנפתחה בשבוע שעבר בבאר שבע. לא הפעם הראשונה שלו בארץ. למעשה הוא המתמודד היחידי בעולם שהספיק לייצג שלוש נבחרות: ברית המועצות, ישראל ועתה ארה"ב. זה לא המסלול עליו חלם, אלא מהלך חיים שהכתיב לו לוח השחמט.

כשרונו נחשף לקהל הרחב כבר בגיל הבר מצווה, לאחר שהוריו רשמו את הנער למועדון שחמט במוסקווה. בברית המועצות הקומוניסטית ייחסו אז חשיבות רבה לשחמט כספורט תחרותי, כאחד הביטויים המשמעותיים של העליונות הסובייטית על המערב. צעירים כמותו פותו בהבטחות, בעיקר לחיים טובים, כדי שיתמידו באימונים. בהתחלה פעמיים בשבוע, בהדרגה עבר לחמישה ימי אימון. הכסף הגדול שהוא עשוי היה להרוויח בתחרויות לא עלה לדיון במועדון השחמט, אבל גם לא היה צריך. לצד האהבה למשחק, האפשרות לטייל בעולם בחופשיות, במסגרת התחרויות שישתתף בהן, חיפתה על השעות המתישות מול הלוח. מה גם שלהיות שחמטאי מצטיין היתה גם דרך מצוינת לגבור על ההגבלות שחלו עליו כיהודי.

אימוני שחמט דומים בכל מקום, אומר גולקו - אבל הצורך לשנן מהלכים ממשחקי שח גדולים שהתקיימו גם לפני מאה שנה היה פטנט סובייטי. פטנט מוצלח למדי, כי גולקו הפך בשנות ה-70 לאלוף ברית המועצות. באולימפיאדת השחמט ב-79' - לאולימפיאדה הרשמית השחמט טרם חדר כמקצוע - זכה עם ברית המועצות במקום השני. אחר כך שיכלל את התודעה הציונית שלו. הוא סירב לייצג את ברית המועצות, והעובדה שהגיש בקשת עלייה כבר היתה מהלך אחד יותר מדי מבחינת השלטונות. מאז סבל מהצקות שונות, בעיקר חקירות ומעקבים.

רק בשנת 86', קצת אחרי העיסקה בה שוחרר נתן שרנסקי, הורשה גם גולקו, לא מעט הודות למאמציו של חובב השחמט ושר החוץ בממשלת גורבצ'וב לשעבר, אדוארד שוורדנדזה, לצאת את גבולות ברית המועצות. גולקו לא חשב פעמיים לפני שהתייצב בארץ עם אשתו, רחל. את מראה הגרביים עם הסנדלים אימץ מהתקופה שעשה כאן. שהות קצובה; לא הרבה יותר מחצי שנה. "הגעתי עם המון התלהבות, כציוני, ואני עדיין ציוני, אבל במקצועי אני שחמטאי. זה מה שאני יודע לעשות. ולצערי, הבנתי שמשחמט לא אוכל להתפרנס כאן. זה לא שבארה"ב או ברוסיה שחמטאי מרוויח משכורת גבוהה וקבועה, אבל אתה חי מהפרסים. כשהגעתי לארץ והבנתי שלא אצליח להתפרנס נקלעתי לדילמה הגדולה של חיי. בסוף עברנו לארה"ב".

הוא בן 55. "אני מרגיש שחצי מהמתמודדים כאן יכלו להיות הילדים שלי; החצי השני יכלו להיות הנכדים". אבל בתום המשחק הוא ממהר להתייעצות עם ארבעת חברי נבחרתו הנוספים. מחר הוא עתיד להתמודד עם שחקן אחר מנבחרת גרוזיה, ולגולקו חשוב לדעת מראש במי מדובר. כך יוכל ללמוד את מהלכיו.

אומרים לו שרק למחרת בבוקר ייקבעו המשחקים, וגולקו מתנחם בעניין אחד: "היום שיחקתי בצבע שחור, וזה לא טוב. לשחור יש מהלך אחד פחות. במשחק הבא כבר אהיה לבן".

בגילו כבר זנח את חלום תואר מספר אחת בעולם, אבל להפסיד הוא לא מוכן. נבחרת ארה"ב ממוקמת במקום השני בעולם, וגולקו רוצה להצעיד אותה, עוד קצת לפחות, קדימה. "במשחק אינדיווידואלי אני מרשה לעצמי לקחת יותר סיכונים. במשחקי נבחרת לכל אחד יש אחריות, כי התוצאה נקבעת בשקלול הסופי של כל המשחקים. זו אחת הסיבות, בנוסף לכך שהוא שיחק סגור ואני בשחור, שהסכמתי לתיקו".

זיכרו את חרפת ורצלב

חוץ מהכינוי החלול משהו "בירת הנגב", באר שבע היא עיר בת כ-190 אלף תושבים שקשה להצמיד לה תווית ברורה. העיר שהצמיחה מקרבה את שלום אביטן, זהבה בן ואילן רמון היא, בזכות 55 אלף העולים מברית המועצות שהשתכנו בה מאז שנות ה-90, מעצמה עולמית בשחמט. הבחירה בה לארח את אליפות העולם היתה מהלך טבעי; אולם זהו עדיין תחום שרוב תושביה אינם מכירים. ניסיון לאתר את התחרות שהתקיימה בבית יד לבנים מעורר שם תמיהה. גם השלט הפשוט בכניסה לעיר, "ברוכים הבאים לאליפות העולם", מתקשה לתפוס את תשומת הלב. "מה יש לך לחפש בבית יד לבנים בצהריים?", שואל נהג המונית.

לעומתו, בכניסה ליד לבנים ניצבו אלה שידעו מה יש לחפש שם השבוע: עשרות סקרנים - לומר שרובם ככולם ממוצא רוסי זה אנדרסטייטמנט - נעו חרש סביב שולחנות המשחקים. משם עברו לאולם הפרשנות שהוקם כדי לנפק אבחנות.

חבלים יוצרים הפרדה של חצי מטר בין הקהל לשחקנים, אבל המבטים מצטלבים; דומה שכולם משחקים יחד. הם כבר לא ממש עולים חדשים, אבל רובם מדברים ביניהם רוסית. הסדרנים מזכירים כי חל איסור לדבר בסלולרי. מפירי ההוראה מוכיחים כי יש כאן גם מעט ישראלים.

איגור לוקימייב, 75, עלה ב-92' ממוסקווה. עכשיו הוא מחפש מישהו, "אחראי", שיאפשר לו להתחרות. "באיזה נבחרת שרוצים", הוא מפגין רוחב לב. לוקימייב יודע שזו אליפות עולם. שאי אפשר ככה סתם להצטרף. אבל הוא הרי "יכול לנצח כאן את כולם. אני משחק מגיל 6". והוא לא אחוז ההתרגשות היחידי כאן.

בחליפה מהסוג שפוליטיקאים ישראלים טרם למדו להעריך, מפרט יו"ר איגוד השחמט הישראלי בהווה ויועץ התקשורת לשעבר של בנימין נתניהו, אביב בושינסקי, את משנתו: "שחמט זה דבר מרתק, סוג של גאונות. מבחינתי זה כיף. אני עושה את זה בהתנדבות". אחיו, שי בושינסקי, פיתח תוכנת שחמט שמצליחה ברחבי העולם. אביב, שחקן חובב, נמצא כאן כדי לנצל את כישוריו לקידום הענף. "לשחמט יש פוטנציאל אדיר בישראל. אבל קשה להגביר את המודעות כלפיו. כשניסיתי להשיג ספונסרים, אמרו לי שעדיף לתת חסות לריקודי עם. השנה ישראל זכתה בסגנות אליפות אירופה. מישהו שמע על זה? רק סגן שר החינוך נשלח להצטלם עימם. גם הג'ודו לא היה פופולרי והיום כל אחד מכיר את יעל ארד ואורן סמדג'ה. אבל אני יו"ר האיגוד כי מאמין בשינוי. זה עניין של חשיפה".

איגוד השחמט הוקם ב-62' בעקבות הפסד של נבחרת ישראל לפולין 7:2. ההפסד כונה, כמיטב המסורת של עיתונות הספורט, "חרפת ורצלב". עד כדי כך שאפילו ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, התקשה לשאת את הבושה. הוא כינס יועצים כדי להחליט על קידום ענף ספורט בו נהיה אור לגויים. השחמט נבחר, אבל הפופולריות שלו בקרב הקהל הרחב ירדה עם השנים. לא רק בישראל. כיום מרבית השחקנים בכל הנבחרות - פרט לסינים ולקובנים - נולדו בברית המועצות. אמרת בוריס, אמרת הכל.

גלי העלייה מברית המועצות בשנות ה-90 התסיסו כאן את הענף מחדש. באשדוד, ראשון לציון ובאר שבע פועלים מועדוני שחמט ברמה בינלאומית. גארי קספארוב העביר את שלהי הקריירה שלו כשחקן במועדון ראשון לציון. באיגוד גאים לציין כי גם השחמטאית הטובה בעולם, יהודית פולגר, 26, מנבחרת הונגריה, יהודיה. אבל העובדה שבניגוד לאחותה סופי היא העדיפה להישאר במולדתה, למרות ניסיונות הפיתוי של איגוד השחמט, מעידה על מצבו הדחוק כלכלית של הענף בישראל.

"אני לא אוהבת להתלונן", אומרת סופי פולגר, 29, בשיחה מביתה בראשון לציון, "אבל אין ספק שהתנאים בישראל מאוד מקשים על מי שחולם להיות שחמטאי. בישראל שחמט הוא משחק, לא מקצוע, למרות שיש פה פוטנציאל".

עד שעלתה לארץ, ב-97', חלמה גם סופי על קריירת שחמט. אחותה הבכורה, סוזן, כבר היתה אלופת הונגריה ומהשחקניות הטובות בעולם. "מה גם שאבא השקיע מאמצים רבים כדי שנצא שחמטאיות, ולא רצינו לאכזב אותו. הוא אמר שיש לו שתי מטרות: להוכיח שבנות לא פחות טובות מגברים, ושאפשר להצליח בכל תחום שמתייחסים אליו ברצינות".

בשנה הראשונה בארץ ניסתה להתמקצע, ואף יצאה לתחרות באירופה כישראלית. אולם כעבור שנה, כשפגשה את יונה קטשווילי, אלוף הארץ בשנת 90', הבינה שני דברים חשובים: אל"ף, היא מאוהבת. בי"ת, אבא הולך להתאכזב. קטשווילי, שלמד אז רפואה, הבהיר לה כי שחמט זה לא מקצוע בישראל. גם היא ויתרה.

"בעלי בחר ברפואה כי הוא אוהב את זה, אבל גם כי מהשחמט קשה להתקיים. היום הוא החובבן הכי טוב בעולם לדעתי, ואנחנו משחקים בינינו. האמת שגם באירופה שחמט זה לא משחק פופולרי, וגם שם לא מרוויחים משכורות גבוהות. אבל ההבדל הוא ביכולת לצאת לתחרויות, ויש שם הרבה תחרויות, ולהתמודד על הפרסים. כשאתה יוצא לתחרות מישראל רק הכרטיס ועלות השהות עולים על גובה הפרס, אם בכלל תזכה. אני, אישית, שמחה שבעלי אורטופד ובשלב זה מעדיפה לגדל את שני ילדיי הקטנים. אבל לישראלי שחולם להיות שחמטאי, חבל שזה המצב".

על הלחצים שהופעלו על אחותה כדי שתעלה לארץ, היא מעדיפה לא לדבר. "לא רוצה להתייחס לעניין. טוב לה בהונגריה. כשיוצא לנו לשחק, גם עם סוזן, זה בדרך כלל נגמר בתיקו".

בארבע השנים האחרונות לא עלה לארץ אף שחמטאי. האחרון היה בוריס גלפנד, כיום שחקן השח הטוב בארץ. עם בואו ארצה התקיים ממשכורת בסיס של 2000 שקל - מענק מיוחד לספורטאי מצטיין מטעם משרד הקליטה. "ועוד צריך לומר תודה למשרד הקליטה שהוא בכלל משלם", אומר משה סליו, חבר איגוד השחמט. "הבעיה היא משרד החינוך והספורט. בכל מדינה מתוקנת באירופה המדינה מתקצבת את שחקני הנבחרת, בארץ הם צריכים לסמוך על המועדון שלהם. אבל מועדון טוב, כמו אשדוד למשל, מתוקצב על ידי העירייה ב-60 אלף שקל. זה בקושי מספיק למשכורות בשביל עובד הניקיון. וכדי להיות שחמטאי טוב אתה לא יכול לעבוד בעבודה נוספת. כמו כדורגלן".

השלמת ההכנסה של השחמטאים מבוססת על סיכון: יציאה לטורנירים בחו"ל, חלקם על חשבונם. גובה הפרס הממוצע לתחרות באירופה נע בין 2000 ל-15 אלף דולר. באליפות ארה"ב הפתוחה שנערכה באחרונה עמד הפרס למקום הראשון על 30 אלף דולר. הפרס הגבוה ביותר שמחולק בארץ מוענק במסגרת פסטיבל השחמט. בשנה שעברה באשדוד גרף גלפנד עשרת אלפים דולר.

זו הסיבה העיקרית לכך שבארבע השנים האחרונות שחמטאים מצטיינים רק נוטשים. מיכאיל יודסון ואיגור חנקין כבר עלו לישראל בשלהי שנות ה-90, אבל היום יודסון משחק בארה"ב, וחנקין, המדורג עשירי בעולם, מייצג את גרמניה.

באיגוד עדיין חולמים על פיטר סווידלר, היהודי הטוב בעולם (מקום שלישי). לא פעם ניסו לשכנעו לעלות לארץ. אבל ברוסיה, כמו כל שחקן נבחרת, הוא מקבל מהמדינה 1,500 דולר לחודש; הרבה יותר מכפי שהאיגוד יכול להרשות לעצמו. השבוע נמצא סווידלר בארץ. הוא מייצג את נבחרת רוסיה, המועמדת לזכייה באליפות.

זה לא רק כסף. פעם השח היה גם תו תקן לאיכותו של הפוליטיקאי הישראלי. אולי התחביב המשותף היחידי של שני היריבים הגדולים, דוד בן גוריון ומנחם בגין (שכינה את המשחק בשמו הפולני, "אשקוקי"). גם יורם ארידור נחשב מומחה. היום, לאחר שנתן שרנסקי פרש, רק יוסף לפיד ונתניהו ידועים כחובבי המשחק. ההתמודדות שעמדה להתקיים בין שרנסקי לנתניהו, ביוזמת בושינסקי, כשביבי היה ראש הממשלה, נדחתה עקב אירוע פוליטי.

מעדות מפי הסוס, נראה כי שרנסקי היה מנצח. "ביבי חלש", אומר בושינסקי, כיום יועצו של איש העסקים היהודי-קנדי ג'רי שוורץ. לפוליטיקה הוא מתגעגע פחות ופחות.

כבר לא משחק יהודי

העובדה שישראל מארחת אליפות עולם היא עדיין מקור לא אכזב לאנקדוטות. הנבחרת המצרית ביטלה את בואה, ובושינסקי מסביר כי אולי זה משום שהם "מפחדים להפסיד". השופט ממלזיה נזקק לאישור כניסה מטעם השב"כ, ואילו הנבחרת הסינית, שהגיעה בהרכב של נשים וגברים - אלופת העולם האחרונה לנשים זוכה להיות המתמודדת היחידה בין הגברים - התחברה מהר לנבחרת הקובנית.

הסינים, איך לומר, שונים מהיתר. חוואמי יואים, 19, תושבת בייג'ין, מסכימה להתראיין רק לאחר אישור המלווה והמתורגמנית. יואים שחקנית מקצוענית, מתאמנת שמונה שעות ביום. כרגע היא מדורגת 13 בעולם. את משכורתה היא מקבלת מן הממשלה: "שכר ממוצע", היא מדווחת ביובש. חלומה להיות אלופת העולם. "אחרת לא הייתי מתמודדת".

כבר ביום הראשון הפסידה עם שותפותיה לנבחרת הגברים של סין, אבל זו לא מפלה משמעותית בעבורה. "בדרך כלל הגברים מנצחים", יואים אומרת. "קשה להסביר מדוע נשים פחות טובות בשחמט. אולי בגלל שלנשים וגברים יש דרך מחשבה שונה. גברים יותר לוגיים, כמו שצריך בשחמט. גבר מרשה לעצמו לבצע יותר מהלכים ואישה שקועה יותר במחשבה. היא רוצה להבטיח את המהלך, פחות להסתכן".

זו כנראה הסיבה שבאליפות הנוכחית שאיפותיה מתרכזות בעיקר במיצוי הבילוי "בים המלח". אחר כך היא מבקשת פרטיות ופונה לשיחה עם המשלחת הקובנית. על מה דיברו? "סתם, סקרנות טבעית. אין שום קשר אחר ביננו", היא כמעט מחייכת.

בינתיים, גולקו, המדורג 100 בעולם, מתיישב על כסא ומתאושש מהמשחק. כמו כולם, גם הוא מהמר על הנבחרת הרוסית. סווידלר הוא בכיר השחקנים הרוסים והוא נראה כמי שמודע למעמדו: כמעט כל חמש דקות הוא קם מכסאו, מסתובב בין האורחים, ממעט להגיב, וחוזר למהלך נוסף. ביום רביעי גם הישראלים הפסידו לו.

בושינסקי אומר שהיתרון שלהם נעוץ בכך שהמורשת מימי ברית המועצות הקומוניסטית, שראתה בשחמט ביטוי לעליונות אינטלקטואלית, נמשכת. "הם השקיעו כסף בענף ונוצרה מסורת. כוכב שחמט שם הוא סלב. מישהו יודע מי הוא מספר אחת בשחמט בישראל?"

לגולקו, שמתקרב לקבלה בשנים האחרונות, יש נימוקים אחרים לניצחון הרוסי. "שחמט כבר לא משחק יהודי", הוא פוסק. הסיבות מתחום המיסטיקה: "לפי הקבלה יש ניצוצות שפזורים בעולם. מאז שקמה המדינה הניצוצות מתפזרים במקום חשוב יותר מלוח השחמט".

הוא גם מקל ראש בנושא המוח הייחודי לו נזקק שחמטאי טוב. "לא בטוח ששח זו אינדיקציה לחוכמה. השאלה היא מה זו חוכמה. שחמטאי הרי לא צריך להמציא משהו, אלא להבין. צריך אינטליגנציה, צריך יכולת טקטית וצריך ריכוז. ריכוז מאוד חשוב. אבל להיות שחמטאי זה לא בהכרח מעיד על חוכמה".

לאחר שהגיע לארץ נפגש עם שרנסקי, אם כי לא הספיקו לשחק. עכשיו הוא בניו ג'רזי. מתקיים עם בנו ואשתו מפרסים, משיעורי שח וטור בעיתון מקומי. "שח מלמדים, אבל צריך גם כישרון", הוא אומר. בין היתר הוא פיתח אופציות לניצחון דרך בלבול היריב. "יש לי הרבה טריקים, אבל מסובך לפרט". הוא גם לא מקבל את החציצה בין נשים לגברים. "נשים מתקשות לנצח גברים, אבל קשה לומר שזה משהו עקרוני. זה לא קשור ללוגיקה. אם כבר, לאגרסיוויות. אגרסיוויות חשובה בשחמט, ואם זו תכונה גברית, יש הבדל. אבל עובדה שהאשה הטובה בעולם, יהודית פולגר, נחשבת לבעלת משחק מאוד אגרסיווי".

הגורם המשמעותי ביותר מבחינתו הוא הגיל. גולקו חש את שנותיו גם בזה הרגע. "שחמטאים גדולים נשארים כאלה עד סוף ימיהם. אבל הגיל משפיע על יכולת הריכוז. לניסיון יש יתרון, אבל הוא פחות משמעותי מהאנרגיה של הצעירים יותר. יש משחקים שנמשכים שבע שעות, ואחרי שעתיים-שלוש קשה להתרכז. פעם שחמטאים היו גם מעשנים כבדים, בשביל הריכוז. היום, בגלל המדיניות נגד סיגריות, זה פחת". הוא ממליץ על מים.

לפני המשחק הבא הוא רוצה לישון טוב, ולהתעורר עם המידע לגבי יריבו. יש לו 2.5 מיליון משחקים במחשב והוא יוכל להתכונן בהתאם. גולקו מסתייע בתוכנת מחשב, אבל רואה בו ביטוי לקץ עידן השחמט כספורט יהודי ובכלל. "אני לא מאלה שמתרגשים מהשאלה האם המחשב מנצח את האדם ומה זה אומר. שח מאוד חשוב מבחינת היותו אדם מול אדם. ברגע שזה משחק מול מכונה, והמכונה מנצחת, זה רק מעיד עד כמה זה לא משחק של חוכמה. כי האדם תמיד יהיה חכם יותר מהמחשב. אני חושב שזה הוריד את האתגר, גרם להבין ששחמט הוא תוכנה משוכללת ולא ביטוי לחוכמה אישית. אם להשתמש בנימוקים מהקבלה, זו אולי הסיבה שהרחיקה יהודים מהמשחק".

מכיוון שבכל סיבוב שחקן אחד מהנבחרת נותר חופשי, גולקו לא התמודד ביום רביעי נגד גרוזיני נוסף. ביום חמישי ניצל את היום החופשי של כל נבחרתו לביקור בים המלח. בערב חזר לאליפות כצופה, ומשם מיהר ל"פרדייז הוטל", שם פגש את מפוני גוש קטיף. בינתיים הוא נמנע מלקשור שיחה עם מי שנתפשים בעיניו כגיבורים. "עוד לא דיברנו, אבל מרגש להתפלל איתם. סוג של השתתפות בכאב על מקום יפה שאבד".

במוצאי שבת סיים בתוצאת תיקו נוספת, הפעם עם הרוסי אלכסנדר גרישוק. יחסית לחבריו שהפסידו בסיכום הכללי, גולקו יכול להיות גאה בשיוויון. עד יום ראשון השיגו האמריקאים תוצאות סבירות: תיקו עם הארמנים, ניצחון על הגרוזינים והפסד לרוסים. כרגע הם במקום השישי, אחרי סין, רוסיה, ישראל, ארמניה ואוקראינה שסומנה כמועמדת לאליפות ובינתיים מאכזבת. באולם הפרשנות מבטיחים שהכל פתוח (התחרות תסתיים לאחר מועד סגירת הגיליון).

גולקו נחוש לזכות, אם כי ליתר ביטחון נאחז גם בזכרונות. בעיקר במאבקיו הגדולים נגד גארי קספארוב: "3 ניצחונות, תיקו והפסד הם אולי התוצאות טובות ביותר שמישהו השיג נגדו", הוא אומר ביובש שמתקשה להסוות את הגאווה. הפעם האחרונה בה התמודדו היתה ב-99' בספרד. גם אז גולקו ניצח. "זה היה הישג. קספארוב לא היה הטוב היחידי, אבל באמת הגדול מכולם. כמו איינשטיין. לכן בוא נאמר שאם ניצחתי אותו, כנראה היתה לי יותר מוטיווציה". *



בוריס גולקו. חי כאן חצי שנה, אימץ את מראה הגרביים עם הסנדלים, ועזב


חושבים על המהלך הבא. "שחמטאי לא צריך להמציא משהו, אלא להבין", מסביר גולקו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו