בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נאפולי לא היתה הבית שלי

אפשר היה לחשוב שארי דה לוקה אוהב את נאפולי. הרי ספריו רבי המכר מתפייטים עליה ומזוהים עימה - וכמובן שגם ספרו הראשון, רומן אוטוביוגרפי היוצא כעת בעברית, מתרחש בה. אבל בראיון למתרגם אלון אלטרס הוא מסביר שנאפולי אף פעם לא אהבה אותו, ואילו הוא מצדו עקר אותה מחייו כמו שן חולה

תגובות

לפעמים ספרים מתחילים מתצלום אחד. רומן, מלמד אותנו הסופר האיטלקי ארי דה לוקה, יכול להיוולד מתמונה שצולמה שנים רבות לפני שמלה אחת נכתבה על הדף הלבן המתאר אותה. כך אירע לסופר האיטלקי בספרו הראשון שפרסם ורואה כעת אור בעברית. "לא עכשיו, לא כאן" הוא רומן אוטוביוגרפי על ילדותו של הסופר בן נאפולי ורבים מן העניינים שהעסיקו אותו בכל ספריו המצליחים מצויים כבר בספר הביכורים הזה.

דה לוקה נולד בנאפולי בשנת 1950 וליחס שלו לעיר המיוחדת הזאת יש חלק חשוב בעוצמה של הספר הצנום הזה. נאפולי שלו אינה העיר שאנו מדמיינים לעצמנו. לא מהדהדים בה צלילי מנדולינות וניחוח פיצות אינו ממלא את סמטאותיה. סגירות, מועקה, בושה, גמגום הם הגיבורים של היצירה המרגשת הזאת.

נאפולי שאתה מתאר בספר הזה הפתיעה אותי. חשבתי, כשקראתי את ספריך הקודמים, שאתה אוהב את עיר הולדתך.

"מבחינה ביוגרפית ניתקתי את עצמי מנאפולי בהרבה כוח. כמו שעוקרים שן חולה. בגיל 18 עזבתי את כל מה שהיה לי בעיר הזאת והלכתי משם. לימודים, משפחה, הסמטאות הצרות. אני נאפוליטני במובן הזה: באתי משם, זה היה המקום שבו גדלתי וממנו התרחקתי. נאפולי של שנות החמישים היתה מקום מיוחד וקשה. היא היתה העיר הצפופה ביותר באירופה, מקום שבו תמותת התינוקת היתה הגדולה ביותר בכל היבשת שזה עתה התאוששה ממלחמת העולם השנייה. גדלתי בעיר הזאת כילד בעל זכויות יתר. לא הייתי עני כרוב חברי. ילדים בגיל חמש, כאלה שהכרתי היטב משום שהיו שכנים שלי לפני שהורי עברו לשכונות האמידות של העיר, חיו ברחובות, עבדו בעבודות שונות ועזרו לפרנסת המשפחה שלהם. אני זוכר שכילד קטן שמתי לב לזה. הרגשתי שהגורל שלי טוב משלהם והתביישתי בזה. זו היתה הפעם הראשונה שחשתי מעורבות פוליטית".

בגיל חמש או שש חשת מעורבות פוליטית?

"כן, ומאז אני מאמין בלב שלם שרגש הבושה הוא רגש פוליטי הרבה יותר מן הכעס או הזעם. כעס וזעם חולפים, אפשר לפרוק אותם, ואילו תחושת הבושה על כך שחייך טובים מחייו של אדם אחר אינה דבר שחולף ונשכח. לא אצלי, על כל פנים. כדי להשתחרר מהתחושה הזאת צריך להגיב, צריך לפעול וזאת ההתחלה, בעיני, של הפעילות והמחויבות הפוליטית. אני רוצה להדגיש שאני לא קושר את הבושה הזאת לרגש האשמה הקתולי, זה אף פעם לא עבד עלי".

יש בספר שלך דפים יפים מאוד על השינוי הטראומטי שמעבר דירה מחולל בחייו של ילד.

"כן, בשבילי זו היתה ממש מהפכה לעבור מהשכונות העניות של נאפולי אל החלק האמיד של העיר. חוויתי את זה כמו שחווים גלות..."

גלות? אתה לא מגזים?

"הבית הראשון שבו גדלתי, הבית העני, היה המקום הנכון בשבילי. הכל היה מותאם בו. התנועות, החפצים, מרחבי הבית. אמת המידה היתה נכונה, אם אפשר לנסח את זה כך. בבית החדש הרגשתי אבוד. הרגשתי שאני לא נמצא בסביבה שהיא טבעית לי".

כספר אוטוביוגרפי זה ספר משונה למדי. אתה בן 60 ואמך בת 30. הבן מבוגר מאמו כשהוא מספר את ילדותו. תסביר לי את הנקודה הזאת.

"ראשיתו של הספר הזה בתצלום של אמי חוצה את הכביש. בתצלום הזה היא עדיין אשה צעירה. אחר כך חלמתי פעמים רבות שאני מבוגר מאמי ושהיא צעירה ממני. כך התחילה הכתיבה של הספר הזה. לא היתה בלבי החלטה שאני כותב ספר אוטוביוגרפי. הכתיבה שלו באה בטבעיות. הסיפור על המשרתת שלנו פילומנה, או על הבחור שמת בתאונת צלילה הם אוטוביוגרפיים. הכרתי הן אותה והן אותו".

הספרים שלך הם מאוד ים תיכוניים. בספר הזה הים של נאפולי הוא מקום מפלט.

"בהחלט. כל שנה בילינו באי איסקיה, ליד נאפולי, שלושה חודשים תמימים. כך זה עד גיל 16. אלה היו חודשים של חופש, של פתיחות. הם עמדו כנגד תשעה חודשים של חיים בנאפולי, חיים שלא סבלתי במיוחד. בעיקר בגלל האמריקאים".

האמריקאים? דווקא הם? מה לך ולהם?

"אני עצמי ממוצא אמריקאי. אני לא בטוח שרבים יודעים את זה, אך השם שלי היה הרי. כתבו אותו ב-h ואני החלפתי את השם כדי שלא אהיה מזוהה עם השורשים האמריקאיים שלי. סבתא שלי באה מאלבמה והכירה כאן את סבי הנאפוליטני, אדון דה לוקה. קראו לי על שם דודי האמריקאי. האמריקאיות הזאת ממש זרמה בדמי והפריעה לי. היתה עוד בעיה שהקשתה עלי מאוד. נאפולי של שנות ילדותי ובחרותי היתה עיר תחת שלטון אמריקאי. אוניות הצי השישי השתמשו בנמל של העיר לצרכים אסטרטגיים והרחובות היו מלאים בחיילים אמריקאים ואני דמיתי להם. שיער בהיר, עיניים כחולות, ככל שגדלתי דמיתי להם יותר ויותר. לפעמים היו רוכלים עוצרים אותי ברחוב ומציעים לי לקנות מהם סחורות כאילו אני אמריקאי.

"העיר הזאת, נאפולי, הפכה אותי לזר. היא הרחיקה אותי ממנה. המשטרה האמריקאית אפילו עצרה אותי פעם. למזלי היתה לי תעודת זהות וכך הם לא ניסו לגייס אותי לצבא האמריקאי. אני לא שונא את האמריקאים, אבל סיפור היחסים שלי עם עיר הולדתי הוא גם סיפור על אודות דמיון פיזי לא רצוי. דמיתי להם וזה הרחיק אותי מהעיר שהיתה תחת שליטתם".

הספר הזה, הספר הראשון שפרסמת, הוא הספר הראשון שכתבת?

"לא, הוא הספר הראשון שהתקבל לדפוס. זה היה בשנת 1989 ואני הייתי כמעט בן 40. 'פלטרינלי', ההוצאה שלי, פרסמה אחר כך את כל הספרים שכתבתי לפני 'לא עכשיו, לא כאן'. כל שנה מודפסת מהדורה חדשה שלו. השנה הופיעה המהדורה ה-16 שלו. זה משמח אותי אף על פי שלא קראתי אותו מאז".

התחלת לפרסם ספרים בגיל מאוחר יחסית, כמעט בגיל 40.

"הרבה דברים בחיים שלי התחילו אחרי גיל 30. התחלתי לטפס על הרים, התחלתי ללמוד עברית ולקרוא את התנ"ך והתחלתי לפרסם ספרים. אני עושה דברים באיחור".

ההצלחה שלך היתה מהירה או שגם היא הגיעה באיחור?

"עד שנת 96' לא התפרנסתי מספרות. עבדתי בעבודות כפיים שונות ומשונות. הייתי פועל במפעלי פיאט בטורינו ואז הייתי גם מנהיג פועלים וניהלתי מאבקים של איגודי עובדים. אחר כך עבדתי כפועל בניין או כסבל. לא עשיתי עבודות ספרותיות כמו תרגום או כתיבה על ספרות בעיתונים. הייתי פועל ופעיל פוליטי, אבל בשנות השמונים הפועלים והפוליטיקה התרחקו ואני הבנתי את זה. הפוליטיקה, לפחות באיטליה, פנתה לכיוון אחד, ואילו הפועלים לכיוון אחר. היא אינה מתעניינת בהם והם לא עוסקים בה".

בשנות השבעים היית שייך לשמאל הקיצוני, היית חבר בתנועת "לוטה קונטינואה" (בעברית "מאבק מתמשך"). היה לכם יחס ביקורתי מאוד לישראל. כמעט שנאה, הייתי אומר.

"התמונה היא יותר דינמית ממה שאתה מתאר בשאלה שלך. עד מלחמת 67' תמכנו כולנו בישראל. היא היתה מושא של ההערצה. היה הסיפור הרגיל של דוד מול גוליית. מדינה אחת קטנה נגד מדינות רבות וגדולות. אחרי הניצחון במלחמה זה השתנה, אבל אני זוכר בבהירות מתי אני הפסקתי לצעוק בהפגנות סיסמאות תמיכה במאבק המזוין של הפלשתינאים".

מתי זה היה?

"אחרי הרצח באולימפיאדת מינכן. רצח הספורטאים, אנשים צעירים, לא חמושים, שבאו להתכנסות ספורטיווית, היה מבחינתי מעשה של אלימות בלתי נסלחת ומאז הפסקתי להביע תמיכה כלשהי במאבק המזוין של הפלשתינאים. רק אחר כך נולד העניין שלי בעברית ובתרבות היהודית".

אתה ממש אוהב את העברית, כך נראה לי מן התרגומים שלך למקרא.

"אני קורא בתנ"ך כל יום. שעה אחת לפחות. אני מתעורר בחמש בבוקר והדבר הראשון שאני עושה זו הקריאה בתנ"ך. עשיתי את זה אפילו בהימלאיה, כשטיפסתי שם על אחד ההרים. בכל מקום, גם מחוץ לבית, גם מחוץ לאיטליה".

אתה קורא אותו כאיש דתי או כמי שקורא יצירת ספרות נשגבת?

"התנ"ך הוא לא ספרות, בזה אני בטוח לחלוטין. הספרות רוצה לקרב את הקורא אליה. התנ"ך לא עושה זאת כלל. הוא ספר על התגלות של האל לקהילה קטנה, נבחרת. זהו הסיפור על היחסים בין האל לבין הקהילה הזאת. הקורא היהודי של הטקסט המקראי הוא חלק מזה, הוא בן הקהילה הזאת ואילו קורא כמוני נשאר מחוץ לזה. בעיני, כל פעם שאני קורא בספר הזה אני חוצה גבול ונכנס לטריטוריה שאינה שלי. כעת, אני קורא בצפניה".

ההצלחה של הספרים שלך בישראל חשובה לך? אתה קורא את התרגומים של ספריך לעברית?

"לא, אני לא שב וקורא בספרי, לא באיטלקית ולא בשפות אחרות שאליהן הם תורגמו, אבל יש לי יחס מיוחד לפרסום בעברית. כשאני רואה ספר שלי בצרפתית או בספרדית או אפילו באנגלית, זה נראה לי כמו הרחבה של ספר שכבר היה קיים. השפות הללו קרובות אלי, הן במובן מסוים חלק ממני. ספר שלי בעברית, הוא לא הרחבה לשונית. בעיני הוא ממש מתנה. הוא דבר אחר לחלוטין. היחס שלי לעברית הוא כאל שפה אחרת לגמרי מן הטריטוריות הלשוניות שבהן אני רגיל לשהות. אילו היו שואלים אותי היכן אני רוצה שספרי יצליחו אז התשובה שלי היתה ישראל".

דיברת על הקריאה בתנ"ך כחציית גבול; איך היית מגדיר את היחס שלך לטיפוס הרים? אהבת הסכנה, למשל, יכולה להיות הסבר טוב?

"אני קשור להרים עוד מילדותי. התצלום הראשון שיש לי הוא תצלום שבו אני מוקף הרים מכל הצדדים. זה צולם בהרי הדולומיטים כשהייתי ילד קטן ומאז אני חוזר להרים האלה הרבה מאוד. כתבתי עליהם בספרים שלי. כשאני מטפס אני עושה דברים מסוכנים. לפעמים אני חולם שאמות בהרים, בתוך טיפוס על הסלעים האלה. אני לא מפחד מפני המוות. אני גם לא פונה לאלוהים. אין לי צורך בדיאלוג הזה. גם אם אמות בהרים זה עדיף בעיני על מוות במיטה בבית חולים".

דיברת על היחס הביקורתי שלך לנאפולי ובכל זאת במשך השיחה חזרת הרבה פעמים על כך שאתה סופר נאפוליטני, שאתה שייך למסורת הזאת.

"אני אנסה לנסח את זה במדויק: אני לא שייך לעיר הזאת, אבל אני בא ממנה. העיר הזאת לא היתה לי כאם או כבית, אבל היא היתה גורם בחיי, היא היתה סיבה לכך שכתבתי ספרים, בעיקר את 'לא עכשיו, לא כאן'. נאפולי היא מקום שמגדיר אותי, חשוב לי שידעו שמשם באתי אל העולם, שהסיפורים שלי באים ממנה".

הספר הזה מסתיים במות המספר; האם נוכחת במות בנה באוטובוס. זה לא דבר שגרתי.

"הרבה דברים ב'לא עכשיו, לא כאן', מקורם בחלומות שלי. גם הסיום הזה בא מן הספרה הזאת. מצאתי את עצמי, יותר מפעם אחת, מדמיין את מותי. הסצינה הזאת, שחותמת את הספר, היא עוד חלום כזה. אבל אני עוד כאן, כפי שאתה רואה, לא מתי באוטובוס". *

אלון אלטרס תירגם לעברית את ספרו של ארי דה לוקה "לא עכשיו, לא כאן", שיצא לאור בהוצאת הספריה החדשה - הקיבוץ המאוחד



ארי דה לוקה. החליף את שמו כדי שלא יזוהה עם השורשים האמריקאיים שלו


מפרץ נאפולי. עיר של סמטאות צרות, צפיפות, סגירות ומועקה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו