בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החיילים שהתבגרו בשנות הלחימה לא שכחו את לבנון

תגובות

חמש וחצי שנים אחרי נסיגת צה"ל מלבנון, דומה שהמלחמה שם - לא הפלישה שיזם אריאל שרון ב-1982, אלא 18 השנה העקובות מדם שבאו בעקבותיה - כמעט ונדחקה מהתודעה. כשצה"ל יצא מלבנון, במאי 2000, נפסק גם הדיון בשרשרת האינסופית של חללי הלחימה שם, שתמונותיהם עיטרו את כותרות העיתונים לאורך רוב שנות התשעים.

כמו מלחמת ההתשה בתעלת סואץ לפניה, גם את המלחמה הארוכה בלבנון - ללא הכרעה, ללא ניצחונות הירואיים - הכל העדיפו לשכוח. הכניסה ללבנון נחקרה ותועדה בפירוט בספרים של זאב שיף, אהוד יערי ושמעון שיפר; אך איש לא הקדיש מאמץ דומה להתנהלות הארוכה של צה"ל באזור הביטחון שבאה בעקבותיה או למהלך הנחרץ של ראש הממשלה, אהוד ברק, שהצליח לכפות את הנסיגה על צמרת צה"ל - חרף התנגדותה.

ואולם, לבנון נותרה החוויה המעצבת בעבור דור שלם של מפקדים וחיילים צעירים שהתבגרו בה; לא פחות מהסכם אוסלו, גל הטרור או רצח רבין. בהדרגה, הם גם חוזרים לעסוק בה. ספר שמפרסם כעת העיתונאי רון לשם (הוצאת מעריב) על מוצב הבופור מעורר תגובות הזדהות נרגשות אצל לוחמים. כעת מצטרף אליו ספר ראשון שחיבר בעניין זה איש צבא, תת-אלוף משה (צ'יקו) תמיר, ראש מטה פיקוד המרכז.

תמיר, ממפקדי השדה הבולטים של צה"ל בעשור האחרון, היה בלבנון במשך רוב שנות הלחימה; מסגן מפקד בגולני ב-85' ועד למפקד חטיבה מרחבי בגבול הצפון בנסיגה. ספרו, "מלחמה ללא אות" (הוצאת מערכות), הוא ניסיון ראשון לנתח את תפקודו של הצבא, שיצא מהמערכה כשזנבו בין רגליו. בכתיבה מרתקת, המצטיינת בכנות מרשימה, מתאר תמיר את התגלגלות הלחימה, מהתקריות הראשונות מול אויב שיעי בלתי מוכר, חיזבאללה, דרך מבצעי "דין וחשבון" ו"ענבי זעם", מות חברו ומפקדו תא"ל ארז גרשטיין ועד הנסיגה.

המחשבה לחבר את הספר, כותב תמיר, עלתה אצלו בחורף 2001, בדרך לטקס לקריאת שמה של הדרך למטולה ע"ש גרשטיין. התעורר אצלו חשש כי "אי הנוחות שחש הצבא כלפי תוצאות המלחמה והפצעים העמוקים שפערה בחברה הישראלית האיצו את תהליך ההדחקה המהיר שכבר החל להתרחש". אופיו הישיר והבוטה כבר עלה לו בכמה מהמורות במסלול קידומו הצבאי. הספר אינו חורג מכך, גם אם סגנונו מתון יותר יחסית. החיילים והקצינים הזוטרים שלחמו בלבנון מצטיירים כחבורה נמרצת, חושבת, מסורה. הצבא שבשורותיו לחמו, הרבה פחות.

צה"ל של לבנון, על-פי תמיר, היה לעתים קרובות צבא כבד, אטי, שפיגר בהבנת המתרחש במלחמה ובחר פעם אחר פעם בטקטיקות הרסניות ומוטעות בהתמודדות עם חיזבאללה. החשש מנפגעים שיתק אותו. "הלחץ הציבורי נגד השהייה בלבנון השפיע על הצבא וחילחל עד לדרגות הנמוכות ביותר, והתופעה של ויתור על ערכים (במובן של דרישות מהיחידות הלוחמות, ע"ה) העמיקה... התופעה הזאת היתה בעיני הרת אסון. כאשר נבחן כל אירוע לגופו, קשה לזהות את גודל הבעיה. הפסקה של משימה בשל חשש מהסתבכות שבה יהיו נפגעים נראית לעתים כדבר הנכון לעשות. לאורך זמן, חוסר נחישות והתמוססות ערכים נקלטים על-ידי האויב".

בספרו, מתאר תמיר כמה שנים שבהן נרתעה הצמרת הצבאית מכל יוזמה, אפילו בדרג הטקטי, מחשש לאבידות ולתגובה בעורף. דרג המפקדים הזוטר סורס לחלוטין. לאחר תקלות, התמקדו התחקירים בבדיקה נוקדנית של מידת הציות של המ"מ והמ"פ לאינספור נהלים, חלקם מיותרים, במקום בהסקת מסקנות מהטעויות המערכתיות. לכך, נוסף הכסת"ח ("כיסוי תחת") במלוא חומרתו, במיוחד במקרים של תאונות מבצעיות. לא פעם מצאו עצמם מפקדי שדה לבדם בזירה, גם מול חקירות מצ"ח. את העדר היוזמה ניצל חיזבאללה עד תום, להתקפות משלו, שהביאו למותם של חיילים נוספים.

הלחימה מוצגת בספר כקרב מוחות ממושך, שבו כל צד מגיב בפיתוח טכניקה חדשה על נקודת תורפה שחשף אצלו היריב והמאבק משתנה תמידית. חרף הביקורת, תמיר מזהה שינוי בולט לטובה בימי הרמטכ"ל אמנון שחק ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין. צה"ל החל להתייחס לחיזבאללה כאל ארגון גרילה ואל המערכה בלבנון כאל מלחמה לכל דבר, במקום לראות בה משימה טורדנית וזניחה של ביטחון שוטף. בשנתיים האחרונות לפני הנסיגה - אפשר להתרשם מהחלק האחרון של הספר - הנדנדה נוטה לטובת הצד הישראלי.

ועדיין, "הקושי הגדול מכל בא מבית. האווירה הקשה, חוסר התמיכה והביקורת הנוקבת, שהלכו והקצינו ככל שנמשכה המערכה, העמידו את מפקדי השדה בפני התמודדות כמעט בלתי אפשרית". תמיר מותח ביקורת חריפה על מדיניות האיפול התקשורתי שהטיל צה"ל על המערכה באזור הביטחון: "היעדר מידע מהימן בתקשורת ובציבור היה לחרב פיפיות. המידע החלקי ולעתים הלא אמין שהועבר לציבור פגע ביכולתו להעמיד את הצבא במבחן של ביקורת עניינית. כתוצאה מכך אבדה לצה"ל הביקורת שלה הוא זקוק כמנוף לתיקון והשתפרות".

בסופו של דבר, הוא כותב, המלחמה היתה "כישלון מערכתי, שהביא את צה"ל לנסיגה חד-צדדית חפוזה וללא כל הסדר ביטחוני או מדיני עם לבנון". צה"ל ניהל מלחמת התשה, בלא הכרעה, ונדרש להגן על גבול הצפון בלי שניתן לו חופש פעולה. וככל שהתעצמה הלחימה הישראלית בחיזבאללה, רק עלה כוחו של הארגון.

האם משתמעת ממסקנותיו ביקורת על המדינאים והאזרחים, ש"לא נתנו לצה"ל לנצח"? תמיר אומר ל"הארץ" שהתשובה שלו שלילית בתכלית. הוא גם חולק על גרשטיין, שכמה חודשים לפני מותו בלבנון טען ש"המחאה של ארגון ארבע אמהות מסכנת את חיי ואת חיי החיילים שלי".

"לא הסכמתי איתו אז ואני לא מסכיםעכשיו", אומר תמיר. "צבא צריך לעשות את משימתו והאזרחים חייבים להביע דעתם. אני לא נכנס בכלל בספר לשאלת ההצדקה של שהותנו בלבנון. זה היה ויכוח פוליטי. ניסיתי להבין, לאחר מעשה, למה בשטחים אפשר היה להצליח חלקית מול טרור וגרילה ובלבנון לא. אחת המסקנות היא שקשה לנצח מלחמה בשטח כשאתה יושב מבחוץ. ביהודה ושומרון אנחנו נלחמים מבפנים, בתוך שטח מתוחם, כשיש לנו יכולת סבירה למנוע יציאת אנשים ואמצעי לחימה. אני מקווה גם שלמדנו לקח בכל מה שקשור בניתוק הטרור מאחיזתו העממית. חלק גדול מהעוצמה של חיזבאללה נבע מהתמיכה שקיבל מאזרחי לבנון".



תא"ל משה (צ'יקו) תמיר, בשבוע שעבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו