בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מבט אל תוך מושבת המצורעים של החברה המודרנית

שרק מעטים מאיתנו יודעים מה מתרחש מאחורי החומות ומגדלי השמירה של בתי הכלא, כאשר אנחנו חולפים על פניהם בנסיעה מהירה. הספר "שפה אסורה" מזכיר את מה שלעתים קרובות נשכח מאיתנו: שאסירים הם בני אדם בעלי חלומות, תשוקות ופחדים

תגובות

שפה אסורה: החיים והמלים בין כותלי הכלא תומר עינת. הוצאת שוקן, 189 עמ', 79 שקלים

בית הסוהר הוא מקום ארור. מושבת המצורעים של החברה המודרנית. לשם, אל מעבר סורג ובריח, מגלה החברה המודרנית את אנשי השוליים שלה. מרגע שנשלחו אל מעבר להרי החושך, אין מדובר עוד באנשים רגילים שעברו על החוק, אלא ב"עבריינים" - תכונת אופי של ממש, חלק מהותי מהגדרתם כסובייקטים. תיוג זה ותיוגם כאסירים ימשיכו להיות חלק משמעותי מזהותם וישפיעו על חייהם ועל יכולתם לחזור לחיות חיים רגילים גם לאחר שישתחררו מן הכלא.

בתי הכלא כפי שאנחנו מכירים אותם היום לא היו קיימים מאז ומעולם. למעשה, כפי שהראה מישל פוקו, רק לקראת סוף המאה ה-18 התרחש המעבר מענישה גופנית ופומבית לענישה בבתי כלא כדרך הענישה העיקרית. ענישה מודרנית זאת אין עניינה רק בשלילת החירות במובן של חופש תנועה, אלא בשליטה קפדנית על זמן וחלל, ביצירת היררכיות וקלסיפיקציות באמצעות "מדעי האדם" או ה"דיסציפלינות" שהופכות את האדם לאובייקט של ידע, ובמנגנונים מורכבים של פיקוח ובקרה, המביאים את האדם למצב של הפנמת הכוח המופעל עליו.

השינוי בפרקטיקה המקובלת של הענישה אינו רק המעבר מהפעלת כוח גופני ברוטלי לפעולתם של "מיקרו כוחות", אלא גם המעבר מענישה פומבית המתבצעת בכיכר העיר לענישה מתמשכת בחדרי חדרים, הרחק מעין הציבור. רק מעטים מאיתנו יודעים מה מתרחש מאחורי החומות ומגדלי השמירה של כלא "דמון" כאשר אנחנו חולפים על פניו בנסיעה בכביש היפה המטפס על הכרמל דרך בית אורן לכיוון אוניברסיטת חיפה. למעשה, רק מעטים מתעניינים בכך. הכלא הוא חור שחור - אנחנו יודעים את מיקומו, אך אין לנו מידע על המתרחש בו. הדרמה המשפטית זוכה אמנם פעמים רבות לעניין תקשורתי רב. אך מרגע שזו נסתיימה, ומתחילה תקופת המאסר, מסתיים גם העניין הציבורי. אפילו בפקולטות למשפטים אין כמעט עיסוק במה שקורה לאחר גזר הדין. הייצוגים של בתי כלא ושל אסירים בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע הם בדרך כלל שטחיים וסטריאוטיפים.

במציאות, זו ספרו של הקרימינולוג ד"ר תומר עינת הוא חשוב מאין כמוהו. המחבר מעיד על עצמו כי כוונתו היא "לפתוח צוהר לעולם שהמידע עליו מוגבל ביותר: תת-תרבות האסירים בבתי הכלא בישראל; זאת באמצעות תיאור מציאות החיים בכלא, תיאור הקודים ההתנהגותיים של האסירים, הצגת לשונם של האסירים, ארגו (Argot), וניתוח השפעתה של שפה זו על תפיסת עולמם ועל דפוסי התנהגותם והישרדותם" (עמ' 15). הספר אכן מצליח לפתוח צוהר לעולמם של האסירים, והוא עושה זאת באופן רגיש ואינטליגנטי.

הספר מבוסס על מחקר שכלל ראיונות עם 79 אסירים בשני בתי כלא וכן על ספרות מן העולם. כל המרואיינים ששימשו בסיס למחקרו של עינת הם יהודים. נתון זה חשוב במיוחד לאור העובדה שעל פי נתוני שירות בתי הסוהר, רק 38% מכלל האסירים בארץ הם יהודים. נראה שמציאות זו מחייבת מחקר נפרד על שפתם של האסירים דוברי הערבית בישראל. חשוב גם להבין מהם הגורמים לייצוג הלא-פרופרציונלי של הערבים בבתי הסוהר בישראל (52% מאוכלוסיית בתי הסוהר ורק 20% מהאוכלוסייה הכללית), אך אלה נושאים למחקרים אחרים.

חלקו הראשון של הספר עוסק בחשיבותה של השפה לתרבות, במקומו של הסלנג ובארגו (הסלנג של האסירים). למרות היותו חשוב ומעניין, הכתיבה בחלק זה גולשת לאמירות שהן לעתים בנליות. כך, למשל, בפתיחת הפרק השלישי: "ללשון תפקיד מרכזי ביצירת עולמו של האדם. כל עוד לא ניתנו שמות למרכיביו השונים של העולם, לא נשלמה ברייתם, ועל האדם מוטלת משימת הגדרתם של מרכיבים אלה" (עמ' 25). נראה שחולשתו של החלק התיאורטי של הספר נובעת מהרצון לדבר אל שני קהלים - קהל אקדמי מחד גיסא והציבור הרחב מאידך גיסא. יחידי סגולה הם אלה שהצליחו לחבר ספרים העונים על אמות מידה אקדמיות מחמירות ובה בעת פונים גם לציבור הרחב, בלי לשעמם אותו עד מוות. ספרו של עינת אינו משעמם, והוא אכן פונה לקהל הרחב, וטוב שכך.

המשך הספר עוסק בסוגיות שונות הקשורות בחיים בבית הסוהר כגון סמים, אלימות, מין, ויחס האסירים לצוות הכליאה. בכל פרק משובצים קטעים מתוך הראיונות שקיים עינת עם אסירים שונים, בתוספת ביאורים למלות הסלנג בסוגריים מרובעים. מטרתם של קטעים אלה היא ככל הנראה להציג את החיים בבית הסוהר כפי שהם נתפסים אצל האסירים עצמם ומשתקפים בשפתם. קטעים אלה מספקים ממד אנושי חשוב, אך לא ברור איך נבחרו דווקא קטעים מסוימים ואם הם משקפים באופן סטטיסטי את תחושותיהם של מרבית האסירים. מן הבחינה המדעית, נראה שמדובר בראיות אנקדוטליות, לכל היותר.

כאן מתעוררת בעיה נוספת: לפרקים נראה שעינת מתייחס לאוכלוסיית האסירים כאל מקשה אחת ומבסס קביעות גורפות על ראיונות עם מספר מצומצם של אסירים. כך, למשל, כותב עינת "מכות... בהן (האסיר) מזכה את מי שניסה להתעסק אתו, אף שהן עשויות לעלות לו בכמה שבועות שהייה בצינוק או בעונשים נוספים מצד שירות בתי הסוהר מזכות אותו ביחס אוהד ומכובד ובסטטוס גבוה בקרב האסירים. עם זאת עליו לפקוח את עיניו על האסיר שתקף, שכן האחרון לעולם יחפש הזדמנויות לנקמה" (עמ' 66). האומנם "לעולם"? כל 13 אלף האסירים בישראל?

קיים מתח בין הנטייה של עינת להכליל את האסירים לבין הגישה ההומנית שהוא מגלה כלפיהם, גישה המחייבת דווקא הכרה ברב-גוניותם. קיימים מחקרים אחרים שמנסים לעשות הבחנות בין קבוצות שונות של אסירים. כך, למשל, ברנרד הרקורט מאוניברסיטת שיקגו ריאיין נערים השוהים בבית סוהר על יחסם לכלי נשק, ומצא בשפתם של הנערים תשע עשרה משמעויות סמליות שונות לכלי הנשק (למשל: הגנה, סכנה, מוות, משיכה, כבוד, סחורה, כוח והנאה). ניתוח סטטיסטי הביא אותו להסקת מסקנות לגבי "אשכולות" קבועים של משמעויות אשר מופיעים באופן תדיר אצל הנערים, ולגבי הקשר בין המשמעויות הסימבוליות של כלי נשק אצל הנערים לבין היותם חברים בכנופיות רחוב, נושאים נשק בעצמם ועוד. אמנם עינת מבחין בספר בין קבוצות שונות של אסירים, למשל "מנאיקים ושטינקרים" (מלשינים שמטרתם השגת רווח מצוות הכלא) לעומת "אחלה גבר (אסיר שניתן לסמוך עליו) אסלי (גזעי) ובלדום (אסיר אמין)" (עמ' 76-72), אך הבחנות אלה בדרך כלל אינן מספקות והן לא משמשות נקודת פתיחה לדיון מעמיק במשמעויותיהן.

אחד החלקים החשובים בספר הוא הפרק העוסק ב"כאבי המאסר". בפרק זה סוקר עינת את הפגיעות הקשות של עונש המאסר: שלילת חירות, שלילת מצרכים ושירותים, שלילת יחסי מין הטרוסקסואליים, שלילת אוטונומיה, שלילת ביטחון, פגיעה בפרטיות, צפיפות (הגורמת מחלות נפש, תחלואה פיסית, אלימות, שיעורים גבוהים של התאבדות ומועדות לחזור לבצע עבירות), בלבול, שעמום, פחד מתקיפה ועוד. עיקר הפרק הוא סקירה מקיפה של הספרות הקלאסית בנושא זה. הבאת המצוקות הכרוכות בעונש המאסר לידיעתו של הציבור הרחב של קוראי העברית היא כשלעצמה מלאכה ברוכה.

מן הראוי היה להרחיב מעט על כאבי המאסר הנובעים מתנאי המאסר הקשים במיוחד בישראל. עינת מציין, בצדק, כי בישראל מסופק לכל אסיר בממוצע שטח מחייה של 2.6 מ"ר, בהשוואה לכ-8 מ"ר, שהם על פי קביעת האו"ם המינימום ההכרחי. על כך יש להוסיף שהוועדה האירופית, האחראית על יישום הוראות האמנה האירופית נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים, קבעה כי סטנדרט שטח המחייה הראוי לכל אסיר צריך להיות בין 9 ל-10 מ"ר, וכי בעולם המערבי מקובל סטנדרט של בין 6 מ"ר ל-10 מ"ר לאסיר. באחרונה נחשף שהמכרז להקמת בית סוהר פרטי בישראל, אשר מצדדיו טענו כי הוא ישמש פתרון למצוקת הצפיפות, קובע סטנדרט מינימלי של 4.1 מ"ר לאסיר. דו"ח הסניגוריה הציבורית המבוסס על ביקורים במתקני מאסר ומעצר בשנת 2004 חשף פגיעות קשות בזכויותיהם של אסירים, לרבות הלנת אסירים על הרצפה, תנאים תברואתיים ירודים, טינופת, מחנק, מחסור באוכל והיעדר הפרדה בין מקלחת לשירותים. אסירים רבים התלוננו על יחס מזלזל מצד הסגל ואף על אלימות של ממש.

חלקו האחרון של הספר הוא מעין מילון לשפת האסירים. אף על פי שחלק זה זכה לכתבה מאוירת ב"מוסף הארץ" הוא נראה לי החלק הפחות חשוב בספר. העניין בכך ש"צפריר" הוא אסיר טיפש וש"שוקולד" זה חשיש הוא מוגבל. בנוסף, ניתן להניח שרוב הקוראים אינם זקוקים למילון שבסוף הספר כדי להבין ש"בלש" זה "שוטר ללא מדים". יש לשער שרוב הקוראים גם אינם צריכים ביאור למלים כמו ג'וינט, מסטול, נגחה, סוטול פראי, שטרונגול ומלים רבות אחרות הנכללות במילון.

חשיבותו של הספר היא בכך שהוא מדגיש את מה שאמור להיות ברור מאליו, אך לעתים קרובות נשכח: שאסירים הם בני אדם בעלי חלומות, תשוקות, פחדים וכעסים. הוא גם עוזר להבין שבית הסוהר אינו בהכרח פתרון טוב - בוודאי לא לאנשים שנשלחים אליו, אך גם לא לחברה בכללותה. הספר עוסק בעיקרו בשאלה כיצד מתמודדים האסירים עם הקשיים האדירים שלפניהם הם ניצבים. שאלות נוספת שמן הראוי לשאול הן מדוע אנחנו ממשיכים להשתמש בתדירות כה גבוהה בעונש המאסר, את האינטרסים של מי הוא משרת, ואם לא ניתן למצוא לו אלטרנטיבות. מן ראוי לשאול אם כליאה של חלקים הולכים וגדלים של האוכלוסייה היא הפתרון הראוי או שמא יש לטפל בסיבות העמוקות יותר לפשיעה כגון עוני, עזובה, חינוך לקוי ומחסור באפשרויות שיקום ובמוסדות לגמילה מסמים.

מן הבחינה הזאת, עיתוי פרסומו של הספר הוא חשוב. יותר ויותר מחקרים מראים שבתי הסוהר נכשלו: הם לא בהכרח מרתיעים, הם לא מאפשרים שיקום, הם מפרקים משפחות, הורסים קהילות (בעיקר קהילות חלשות ממילא), והם עולים הרבה מאוד כסף. בכל זאת מספר הכלואים בישראל גדל בארבע השנים האחרונות בכ-30%. באותן שנים, לפי נתוני המועצה לשלום הילד, מספר הילדים הגדלים בבית שבו אחד ההורים הוא אסיר גדל בכ-70%. נראה שאנחנו הולכים ונדמים לארצות הברית, המחזיקה בשיא העולמי המפוקפק של כמות כלואים ביחס לאוכלוסיה - כמעט אחוז אחד מהאוכלוסייה מאחורי סורג ובריח - יותר מאשר ברוסיה הסובייטית ובדרום אפריקה של משטר האפרטהייד. בטרם נמהר לאמץ לעצמנו פתרונות-אינסטנט אמריקאיים לתופעת הפשיעה, מן הראוי שנשאל את עצמנו כיצד אנחנו רוצים שהחברה שלנו תיראה.

ד"ר יואב ספיר הוא סגן הסניגורית הציבורית הארצית




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו