בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הק-ג-ב קבר את שירת היידיש הגדולה

לויה הופשטיין, כנרת, משמרת שירתו של אביה דוד הופשטיין, 1926-2005

תגובות

לויה הופשטיין לא הקימה משפחה; היא הקדישה את חייה הבוגרים למוסיקה שלה, לטיפול באמה פייגה ולהנצחת מפעלו של אביה, המשורר היידי דוד הופשטיין ותרבות היידיש בכלל.

דוד ("דוביד") הופשטיין היה מחשובי המשוררים ביידיש בברית המועצות ומראשי "חבורת קייב", ששימשה מרכז לספרות ותרבות יידיש בתור הזהב של היידיש בבריה"מ. ב-1925 הוא עלה עם פייגה לארץ, ושנה אחר כך נולדה בתל אביב הבת לויה. דוד התאקלם ופרסם מפרי עטו ב"הארץ" וב"דבר", אולם געגועיו לילדיו מאשתו הראשונה גברו עליו והוא חזר לבריה"מ. ב-1929 הצטרפו אליו פייגה ולויה. בספרה "באהבה ובכאב" סיפרה פייגה איך עם פלישת הגרמנים ב-1941 ברחה המשפחה להרי אוראל, וחזרה רק ב-1944 אל קייב החרבה והריקה מיהודיה שנרצחו. לויה למדה נגינה בכינור אצל פרופ' קונסטנטין מוסטראס בקונסרבטוריון ע"ש צ'ייקובסקי במוסקבה, וניגנה בתזמורת הסימפונית של אוקראינה.

במאי 1948, עם היוודע דבר הקמת מדינת ישראל, כתב דוד בהתלהבות על "מיין לאנד, מיין מעכטיק לאנד" (ארצי, ארצי רבת העוצמה). בספטמבר הוא נאסר על ידי הק-ג-ב, ואחרי זמן מה נשלח לכלא במוסקווה. רק ב-1953 נודע לאשתו ובתו כי דוד הוצא להורג כבר ב-12 באוגוסט 1952, יחד עם פרץ מרקיש, לייב קוויטקו, דוד ברגלסון, איציק פפר ואחרים.

ב-1953 נשלחה לויה לעשר שנות גלות בסיביר, ופייגה בעקבותיה, אולם עם מות סטאלין באותה שנה הן זכו לחנינה. ב-1973 קיבלו השתיים אישור יציאה לישראל. אחייניתה של לויה, ויטה הופשטיין (שכמו נשים אחרות במשפחה לא החליפה את שמה אחרי שנישאה, כדי לשמר את זכרו של המשורר הדגול), מספרת כי הק-ג-ב סירב להתיר להן לקחת עמן את פסלו של הופשטיין, מחשד שמוסתרים בו יהלומים.

לויה התקבלה מיד לתזמורת הפילהרמונית, "למרות שהתקרבה לגיל חמישים", מציינת חברתה לתזמורת, הכנרת אווה שטראוס. "היא הרשימה את זובין מהטה בהשמעה הראשונה", אומר יעקב מישורי, לשעבר נגן הקרן הראשי וחבר הנהלת התזמורת. אחרי שפרשה ב-1991 ניאותה לתת שיעורים לכמה תלמידים שהשתוקקו ללמוד אצלה. אחת מהם, אלה ואולין, הכנרת הראשונה של תזמורת הקיבוצים, מספרת כי לויה העבירה לה בחפץ לב את כל מה שידעה, והתעקשה לא לקחת אף פרוטה.

פייגה הופשטיין ייסדה את פרס דוד הופשטיין, המוענק מדי שנה בבית לייוויק, המרכז הישראלי לתרבות יידיש בתל אביב. משוררת היידיש רבקה באסמן בן-חיים, בעצמה זוכת פרס הופשטיין, אומרת כי אחרי שנפטרה אמה המשיכה לויה, במסירות ובהתמדה, בטיפוח מורשת אביה. פרופ' אברהם נוברשטרן, המלמד בחוג ליידיש באוניברסיטה העברית ומנהל את בית שלום עליכם בתל אביב, מציין, עם זאת, כי גילתה עניין רב בתרבות היידיש בכלל, ולא רק ביצירת אביה.

אחת לשנה, ב-12 באוגוסט, מתקבץ קומץ אנשים ב"גן תשי"ב" בירושלים, לחלוק כבוד לזכרם של "הרוגי המלכות", כפי שנקראים יוצרי היידיש שנרצחו בימי סטאלין. אך מתברר שיש גם צעירים המגלים עניין: אסף גלאי, צבר, סטודנט ליידיש בבר אילן ומייסד "התנועה לזהות אשכנזית", חושב כי יש להפוך יום זה ליום זיכרון לאומי, שבו לא רק ידברו על העבר, אלא ידונו במצב היידיש היום. "לויה נתנה לכך את ברכתה", הוא אומר.



לויה הופשטיין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו