בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עיר רפאים

בצה"ל מדברים על "הפרדה בין יהודים לערבים", הפלשתינאים קוראים לזה "טרנספר", מפקד כוח המשקיפים הבינלאומי קרא לזה "טיהור": תחת לחץ משולב של המתנחלים וצה"ל התרוקן מרכז העיר חברון כמעט לגמרי מתושביו הפלשתינאים. מאז 1948 לא קרה דבר כזה בסכסוך הישראלי-פלשתיני. סיור בשכונות השוממות, שבהן התגוררו 30 אלף תושבים עד לפני חמש שנים

תגובות

מרכז חברון - מפה

ביקור ראשון בחברון אחרי כמעט 20 שנה. תחושה מוזרה משתררת ביציאה מהשער של קריית ארבע ובירידה לכיוון מערת המכפלה. זו לא היתה שבת, זה לא היה יום חג מוסלמי, השעה היתה שעת צהריים, מזג האוויר היה נפלא, והרחובות היו ריקים. לאורך הדרך מקריית ארבע אל שכונת אברהם אבינו, קילומטר וחצי של כביש המתפתל בין בתים עתיקים ורחובות של שוק, נראו אולי שני פלשתינאים הולכים ברחוב.

"מה הרושם שלך?" שאל המארח, אריה קליין איש חברון, כעבור זמן מה, אחרי שהראה לי את בית הכנסת הספרדי שנבנה מחדש מהחורבות, ואת מוזיאון הטבח של תרפ"ט במרתף בית הדסה, הדומה להפליא למוזיאון יד ושם בירושלים. "מה אתה חושב על חברון?"

"כמו פומפיי", השבתי.

"למה פומפיי?" הוא התפלא, "ימי פומפיי האחרונים?"

"לא, כמו פומפיי - עיר עתיקה, שאתה רואה בדיוק איך חיו בה, רק לא נשארו בה בני אדם".

קשה למצוא מקום בשטחים שאותות האינתיפאדה ניכרים בו יותר מאשר בחברון. בחמש שנות האינתיפאדה שינתה העיר את פניה. החלק המרכזי של H2, אותו חלק של חברון שהושאר בשליטה ישראלית על פי ההסכם מ-1997, התרוקן כמעט לחלוטין מתושביו. 30 אלף פלשתינאים התגוררו בחברון "הישראלית" לפני ההסכם, לצד כ-500 אזרחים ישראלים. מספר הישראלים לא השתנה, מספר הפלשתינאים ירד לכמה אלפים ספורים.

סיור באזורים הקרובים יותר לבתי היהודים בעיר (המונח "שכונות יהודיות" יכול להטעות, היהודים מתגוררים בשישה-שבעה בתים במתחם אברהם אבינו, בשני בתים במתחם בית הדסה, בבית רומנו, ובבית אחד וכשלושה קרוואנים בתל רומיידה), דומה לסיור בעיר רפאים. חלק מהרחובות, כמו רחוב השוהדא, לשעבר רחוב המסחר המרכזי של חברון, אסורים לחלוטין לתנועת פלשתינאים, אפילו ברגל. בשאר האזור, כלומר בכל H2 המשתרע על כחמישית משטחה של חברון, אסור לפלשתינאים לנוע ברכב. הפלשתינאים היחידים הנראים ברחובות הולכים צמודים לקירות, כמו צללים. "נשארו פה כמה עשרות פלשתינאים, לא יותר", אומר קצין המשרת כרגע בגזרה, "את השאר המתנחלים הבריחו".

"מה זה קשור אלינו?" תהה חייל ביחידת דובר צה"ל, כשנשאל על אחריותו של צה"ל להתרוקנותה של חברון מפלשתינאים. חיילים ששירתו בחברון הבינו בדיוק למה הכוונה. הפלשתינאים קוראים למה שקרה בחברון "טרנספר". המפקד היוצא של טיפ"ה, כוח הסיור הבינלאומי שנכנס לחברון לאחר טבח גולדשטיין במתפללי מסגד איברהימייה (מערת המכפלה) ב-1994, הגדיר את זה "טיהור" (בראיון לארנון רגולר ב"הארץ"). המתנחלים בחברון, כמו אריה קליין, קוראים לזה מתנה משמים. "העובדה שיש פחות ערבים נותנת לנו יותר ביטחון", אומר ראש מועצת קריית ארבע, בני קצובר.

תהיה ההגדרה אשר תהיה, מה שקרה בחברון באינתיפאדה השנייה לא קרה בסכסוך הישראלי-פלשתיני מאז 1948: שכונות שלמות בעיר מיושבת ניטשו.

למפקד צבאי אין ברירה

חברון היא אולי המקום הכי מסובך בגדה. זה המקום היחיד - למעט מזרח ירושלים - שבו יהודים ופלשתינאים חיים (או חיו, ליתר דיוק) בכפיפה אחת, ברחוב אחד. זכר הטבח שעשו פלשתינאים ביהודי חברון ב-66) 1929 נרצחו) מרחף מעל היהודים שבחרו להתיישב בחברון ב-1968 במטרה "למחוק את החרפה של חורבן תרפ"ט", כפי שמצוטט זאב חבר (זמביש) - איש ארגון הטרור היהודי ותושב קריית ארבע - בספרו של עקיבא אלדר "אדוני הארץ". זכר הטבח שביצע ד"ר ברוך גולדשטיין ב-29) 1994 נרצחו) מרחף מעל הפלשתינאים בחברון.

ההסבר הצבאי למה שקרה בחברון הוא פשוט. "מאז ספטמבר 2000 הפלשתינאים ירו אלפי כדורים על היישוב היהודי בחברון מהגבעות השולטות באבו סניינה ובחארת א-שייח'", מסביר קצין צה"ל, "שום ישוב יהודי לא ספג כמות אש כזאת". לזה התווספו גם ניסיונות לפיגועי התאבדות, דקירות והתקפות אחרות על המתנחלים בחברון. לכן היה צורך להטיל עוצר במשך חודשים ארוכים, לכן היה צורך למנוע מפלשתינאים להתקרב אל האזור היהודי, לכן יש צורך להפריד בין יהודים לערבים.

"לנו יש חובת הגנה על התושבים היהודים", מסביר מפקד בכיר מאוד, ששירת זמן ארוך בגזרה, "ואתה כמפקד צבאי מתחיל לאט-לאט לסגור את העיר. במקרה כזה, הכל לגיטימי. נראה אולי לא הגיוני לסגור עיר של 200 אלף איש לחודש ימים בגלל התראה על פיגוע, אבל למפקד צבאי אין ברירה אחרת".

האמת היא שהגיון ההפרדה הזה החל עוד לפני האינתיפאדה. ההפרדה החלה דווקא כתוצאה מפיגוע שעשה יהודי. אחרי הטבח במערת המכפלה ב-1994 שקל ראש הממשלה יצחק רבין לנצל את ההזדמנות כדי לפנות את המתנחלים מחברון. בסוף הוא נרתע, והצבא עשה במקום זאת את מה שהוא יודע: להעניש את הפלשתינאים. עוצר הוטל על העיר, רחוב השוהדא נסגר, גם השוק הסיטונאי הצמוד למתחם אברהם אבינו נסגר, ולא נפתח יותר עד היום. בטיפ"ה, אותו ארגון בינלאומי שהוקם לאחר הטבח במסגד בהסכם עם ישראל, אומרים כי זה היה האות הראשון ליציאת הפלשתינאים ממרכז העיר. בכלל, סיפור השוק הסיטונאי מהווה דוגמה יפה לאופן שבו "שיקולי ביטחון" ושיקולי ההתנחלות בחברון מתמזגים אלה באלה, ושניהם יחד דוחקים את רגלי הפלשתינאים באופן מסודר, חוקי וכמעט בלתי הפיך מלבה ההיסטורי של העיר.

את החלקה שעליה עומד השוק הסיטונאי רכש ב-1807 "חיים המצרי היהודי, הממונה על העדה היהודית בחברון, במחיר שתי עשרה מאות גרושים", כתוב בשטר קניין המצוי בבית הדין השרעי של חברון. חיים הנגבי, ממייסדי מצפן ומתנגד חריף ליישוב היהודי המחודש בחברון, מספר כי חיים המצרי היה אחד מאבותיו של הרב חיים בג'איו, סבו של הנגבי, שהיה הרב האחרון של הקהילה היהודית בחברון. אדמת השוק נרשמה כהקדש יהודי, ובג'איו - יחד שני יהודים נוספים - היה רשום כאפוטרופוס שלה.

בזמן השלטון הירדני הקימה עיריית חברון על השטח הזה את השוק הסיטונאי של העיר והחכירה את החנויות בו לסוחרים. מבחינת השלטון הישראלי שהוקם בחברון ביוני 1967, הסוחרים האלה נחשבו דיירים מוגנים, אבל זה לא עניין את הרב משה לווינגר ואנשיו: הם שמו עין על השוק הסיטונאי ורצו לקבל לידיהם את "אדמת היהודים" הזאת, הגובלת במתחם אברהם אבינו ויכולה לשמש להרחבתו.

לא ידוע אם הפרטים הללו היו חלק מהשיקולים שהביאו את צה"ל להחליט, אחרי טבח גולדשטיין, לפנות את השוק מהסוחרים המוגנים שישבו בו מאז הוקם בתחילת שנות ה-60. אבל ברור שהמתנחלים לא הצטערו על כך שהפלשתינאים הורחקו מקרבת בתיהם. ב-1997, במסגרת הסכמי חברון, התחייבה ישראל לפתוח מחדש את השוק, ואף דובר על הקמת חומה שתפריד בין השוק לבין בתי היהודים, אבל בסופו של דבר ההבטחה הישראלית לרשות הפלשתינית לא קוימה. "המצב הביטחוני", כמו שאומרים היום במינהל האזרחי, לא איפשר זאת.

צו על הקיר

במרס 2001 ירה צלף פלשתינאי מגבעת אבו סניינה והרג את שלהבת פס, תינוקת בת 10 חודשים, ממש בפתח שכונת אברהם אבינו. מייד אחר כך פרצו מתנחלים לבנייני השוק, בזזו את מה שהיה לבזוז, שברו ושרפו כמה חנויות. כעבור זמן קצר החל קבלן מטעם היישוב היהודי לשפץ את החנויות שניזוקו, בלי אישור מהמינהל האזרחי או מהצבא. השלב הבא הגיע די מהר. דרור ויינברג, אז מח"ט חברון, נתן למתנחלים רשות לקיים "קייטנה" במבני השוק הסיטונאי. הקייטנה הזאת נמשכת עד היום.

ויינברג - אומרים מקורות צבאיים - חשוב בסיפור הזה. הוא היה מח"ט חברון מאז תחילת 2001 ועד שנהרג בפיגוע ב"ציר המתפללים" בנובמבר 2002. בכיר במינהל האזרחי אומר היום, כי המח"טים של חברון נבחרים במידה לא מעטה לפי הדעות שלהם, או בקיצור, לפי הימניות שלהם. ויינברג היה קצין מצטיין, איש הציונות הדתית ומקורב בהחלט למתנחלי חברון. קצין צבאי בכיר ששירת בגזרה אומר שאין זה נכון שכל המח"טים של חברון קרובים בדעותיהם למתנחלים, אבל בדיונים על חברון "הם בהחלט מייצגים את האינטרסים של התושבים היהודים שם. התושבים היהודים ממררים להם את החיים והם מנסים להקטין את החיכוך אתם. היו מח"טים שרצו להתלקק לאנשי היישוב היהודי, אבל בסך הכל המפקדים בצבא הם כלי בידי המתנחלים וזה יותר חשוב מהנטייה הפוליטית שלהם".

בתקופתו של ויינברג נסגרו גם מאות חנויות במרכז חברון, סביב בתי היהודים, מה שהביא לשיתוק מוחלט של חיי המסחר באזור. "המסה הגדולה של סגירת חנויות היתה בזמן של ויינברג", אומר קצין בכיר בצה"ל, "אבל צריך לזכור שזאת גם היתה התקופה של שיא הפיגועים בעיר". רק כעבור זמן, כשהאגודה לזכויות האזרח עתרה לבג"ץ בדרישה לפתוח את החנויות, נזכרו בצה"ל להוציא צווים מסודרים לסגירת החנויות.

"בלי צווים, אי אפשר היה אפילו לערער על הסגירה", מסביר בכיר במינהל האזרחי. חיילים ששירתו בחברון מספרים, כי לאחר פיגוע בכיכר גרוס, בערך באותה תקופה, עלו דחפורים על שורה של בסטות שעמדו ליד השוק הסיטונאי ופשוט הרסו אותן. קצובר אומר שויינברג היה, בלי ספק, הקצין שהאזין יותר מכל למצוקות של המתיישבים היהודים. "לא היה כמוהו ולא יהיה כמוהו", הוא אומר. אבל אפילו ויינברג, מתלונן קצובר, לא הסכים לעקור את מטע הזיתים ליד ציר המתפללים המוליך מקריית ארבע למערת המכפלה (הפיגוע בציר, שבו נהרג ויינברג יחד עם שמונה חיילים נוספים ושלושה מאנשי כיתת הכוננות של קריית ארבע, אירע קרוב מאוד למטע הזיתים הזה. היום המטע כבר לא קיים). מבחינת קצובר זו הוכחה לכך שגם ויינברג התחשב בצרכים של הפלשתינאים.

בכל מקרה, בעוד המח"ט ויינברג מאשר, במינהל האזרחי הבחינו שהקייטנה בשוק הסיטונאי נמשכת ונמשכת. המתנחלים הכשירו את החנויות של השוק לבתי מגורים והתיישבו שם, ללא שום אישור, כפולשים גמורים. ביוני 2001 בא למקום רכז פיקוח של המינהל האזרחי ותלה על קיר בשוק צו, שקבע כי הדיירים החדשים "מחזיקים שלא כדין במקרקעין" ונדרשים "לסלק את ידם מהמקרקעין תוך 45 יום".

לאיש בצבא לא היה ספק שזוהי פלישה. בתצהיר לבג"ץ, שהוגש בתשובה על עתירה שהגישו הסוחרים בשוק מיד לאחר שנודע להם שמתנחלים השתלטו על החנויות שלהם, הודיע צה"ל כי "הרשויות פועלות להפסקתה של הפלישה ולסלק את הפולשים מהמקום". בכיר במינהל האזרחי מספר על כמה ישיבות עם אלוף הפיקוד, ראש המינהל האזרחי, הרמטכ"ל - אז משה יעלון ואחר כך דן חלוץ - ושר הביטחון שאול מופז, שבהן נדון עניין השוק הסיטונאי. כל המשתתפים, הוא אומר, כולל נציגי היועץ המשפטי שנכחו בישיבות, היו מודעים לכך שזאת פלישה לא חוקית, אבל ההחלטה בסופו של דבר היתה לא לעשות דבר "כדי לא להבעיר את העיר".

נציגות היישוב היהודי ביקשה מוועדת ערר צבאית לבטל את ההחלטה לפנות את התושבים מהשוק הסיטונאי. בינואר 2003 החליטה ועדת הערר לדחות את הבקשה. אחד הדיינים, רס"ן אדריאן אגסי, הציע לשקול להחכיר את השטח למתיישבים היהודים, אבל גם הוא תמך בדחיית הערר. "במקרה שלנו, אפילו לא טרחה העוררת ולא פנתה לשלטונות צה"ל", כתב בהחלטתו יו"ר הוועדה, השופט בדימוס אברהם חלימה. "פשיטא, פלשה העוררת לתוך החלקה ותפשה בה חזקה, ומאז מוסיפים הפולשים להחזיק בחלקה. ללמדך שהעוררת בחרה לעשות דין לעצמה, גם שצעד כזה אינו מקובל וגם אינו יכול להיות מקובל במדינה מתוקנת כמדינת ישראל".

אבל גם המלים היפות של השופט חלימה לא ממש הניעו את צה"ל לפעול. בינואר 2004, שנה לאחר מכן, בתגובה לבג"ץ על עתירה שהגיש עו"ד שלמה לקר בשמם של בעלי חנויות בשוק שכן שנסגר גם הוא, כתב נציג המדינה כי החלטתה של ועדת הערר "הובאה בפני שר הביטחון ובעקבותיה הוחלט כי בעיקרון יש לפנות את המתיישבים היהודים אשר פלשו לשוק". מהמשך התשובה מתברר כי יש הבדל בין ה"עיקרון" לבין המעשים בפועל. בדיונים שקיים מופז עם צה"ל, השב"כ והפרקליטות, נכתב בתגובת המדינה, "הועלה החשש כי פינוי החנויות בשוק הסיטונאי יגבה כעת מחיר כבד, עד כדי סכנה לשפיכות דמים, ידרוש הקצאת משאבים וכוחות צבאיים מוגברים ואף יכביד עוד יותר על האוכלוסייה הפלשתינית הסמוכה. משכך, החליט שר הביטחון להימנע מפינוי מיידי ולבחון מעת לעת את עיתוי הפינוי המתאים ביותר".

למרות הבטחות מפורשות

כמעט שנתיים חלפו מאז התשובה הזאת של מופז לבג"ץ, וכמעט ארבע שנים וחצי עברו מאז הדביק אותו רכז פיקוח תמים של המינהל האזרחי את הצו הדורש את פינוי השוק הסיטונאי "תוך 45 ימים", ומשפחות הפולשים עדיין מתגוררות בו באושר, אם כי לא ממש בעושר. אבל אין זה סתם סיפור חלמאות משפטי. מדובר פה בהרחבת גבולותיו של היישוב היהודי. סגירת החנויות, הגבלות התנועה, ההתנכלות היומיומית של המתנחלים, הגיבוי הצבאי שניתן להן - תרמו תרומה משמעותית להחלטה של פלשתינאים רבים לעזוב את בתיהם ב-H2.

העתירה שבה הובאה התחייבותו של מופז לפנות את השוק נדחתה, גם משום שהמדינה הודיעה לבג"ץ כי "ייתכן שניתן יהיה" לפתוח את החנויות בשוק "חוזק אל-פאר" הצמוד לשוק הסיטונאי, "במידה שיפונו התושבים היהודים מהשוק הסיטונאי". כלומר, בגלל הפלישה הנמשכת לשוק הסיטונאי, נשארות סגורות גם החנויות בשוק הקרוב אליו.

דרך אגב, בראש הצוות שהקים אלוף פיקוד מרכז כדי לבחון את שאלת פתיחתו מחדש של שוק "חוזק אל-פאר" עמד אל"מ דני תרזה, האיש שתכנן ושרטט את גדר ההפרדה בליוויו הצמוד של אריאל שרון ומי שמוכר בתואר "מר גדר". תרזה מכיר היטב את האזור. קצובר מספר שהוא היה תושב קריית ארבע במשך כמה שנים, בטרם עבר לכפר אדומים, התנחלות קטנה ממזרח למעלה אדומים. תרזה המליץ להשאיר את השוק סגור.

סגירת החנויות והעוצר הממושך היו סיבה אחת לעזיבה. התנכלויות ממושכות מצד המתנחלים היו סיבה שנייה. "התוצאה של הירי של הפלשתינאים על שכונת אברהם אבינו היתה שהיהודים אמרו שאם אנחנו לא יכולים להסתובב חופשי, אף ערבי לא יסתובב שם", אומר קצין צה"ל. "זה התבטא בזה שכל ערבי שהולך ברחוב - מציקים לו. מתחילים בזה הילדים, ממשיכות בזה הנשים. הגברים נשארים מאחורי הקלעים".

התיאור הזה מוכר לחיילים רבים ששירתו בחברון. נעם טוקר, למשל, חייל נח"ל ששירת בחברון ב-2003, זוכר את הנהג של היישוב היהודי, שכשהיה רואה ילדים פלשתינאים היה עולה עם הטרנזיט שלו על המדרכה כדי להפחיד אותם. "זה נורא הצחיק אותו", מספר טוקר. במקרה אחר, מספר טוקר, "קרתה טעות" והחיילים הרשו לילדות הפלשתינאיות שחזרו מבית הספר "קורדובה" שמול בית הדסה לצעוד ברחוב השוהדא בדיוק כשהילדים היהודים חזרו מתפילה.

"הילדים היהודים שלחו ילדה קטנה להתגרות בילדות הפלשתינאיות, ואחר כך התנפלו עליהן במכות ובאבנים מטווח אפס", אומר טוקר. "לא יכולתי לעשות למתנחלים כלום, כי לפי ההוראות אסור היה לי לעצור מתנחל, רק לקרוא לחפ"ק ולמ"פ כדי שיטפלו באירוע. יכולתי רק לזרז את הילדות הפלשתינאיות שיעברו את המחסום לצד הפלשתיני של העיר, לשם המתנחלים לא יכולים להגיע". מיחידת דובר צה"ל נמסר בתגובה, כי בפיקוד מרכז ניתנה הנחיה ולפיה בכל מקום שבו יזהו חיילי צה"ל שימוש באלימות נגד פלשתינאים או נגד כוחות הביטחון, עליהם לעכב את הגורם האלים עד להגעת כוחות המשטרה.

לא במקרה, כנראה, רבים מהחיילים שייסדו את ארגון "שוברים שתיקה" שירתו בחברון. יונתן בוימפלד, ששירת פעמיים בחברון, אומר שלא קיבל שום הסבר על התפקיד שלהם בחברון, על היחס לתושבים הפלשתינאים שחיים בתוך העיר: "לקחו אותנו לגבעת האבות. הופיעה לפנינו אחת מראשי היישוב היהודי בחברון. היא אמרה לנו שאנחנו חיילים וממלאים פקודות ואין להם שום דבר נגדנו, אבל 'השוטרים בחברון מקבלים בונוס על זה שהם מתעמרים במתנחלים, אז אם תראו אותנו מקללים אותם או מציקים להם, אל תתרגשו'. זה התדריך היחיד שקיבלנו לפני שתפסנו את הקו. אף מפקד לא דיבר איתנו".

ביולי 2002 נהרג אלעזר ליבוביץ', תושב חברון, בפיגוע בדרום הר חברון. למחרת נערכה הלוויתו בחברון, שהפכה להתפרעות המונית שכוונה נגד פלשתינאים. ילדה פלשתינאית בת 14, ניבין ג'מג'ום, נהרגה, ילד פלשתינאי נפצע קשה, עוד כמה שוטרים, מתנחלים ופלשתינאים נפצעו קל ממכות. מתחקיר שערך לאחר מכן ד"ר ברק גורדון, קצין רפואה בחטיבת יהודה, מתברר שמתנחלים מנעו את הטיפול בפצועים הפלשתינאים.

"במהלך האירוע נחסמו צירי גישה עיקריים על ידי באי ההלוויה, גם באזור בו היו פצועים", כתב גורדון אחרי תחקיר ראשוני, "כמו גם הפרעה ברורה לטיפול בפצועים הפלשתינאים, דבר שעיכב לעתים בצורה משמעותית את הגעת הצוותים והפינוי". ד"ר גורדון גילה גם כי "צוותי מוקד ארבע" (צוותי האמבולנסים של קריית ארבע) לא שיתפו פעולה בפינוי הפצועים הפלשתינאים, מה ש"מערים קשיים רבים על המערכת הצבאית הדלה באמצעי פינוי מהירים וזמינים". ד"ר גורדון המליץ "לעצור ולהעמיד לדין את היהודים שהפריעו ומנעו טיפול בפצועים פלשתינאים". איש לא הועמד לדין.

ההתפרעות הזאת בזמן הלוויתו של ליבוביץ' החריבה גם את חייו של נור א-דין שרבאתי. בביתו השכור בחלק הפלשתיני של חברון יושב שרבאתי ומציג את התמונות מביתו הישן, המקורי. "מוזיאון", קורא שרבאתי לבית ההוא, אבל גם אם ההגדרה הזאת קצת מופרזת, בתמונות נראה בית מפואר במיוחד: שטיחים עתיקים, מנורות שמן מפוארות, ספרייה גדולה של ספרים עתיקים, כולל, הוא אומר, ספרים יהודיים עתיקים.

מכל הפאר הזה נשאר אפר ועפר. יום לאחר ההלוויה של ליבוביץ' פרצו מתנחלים לביתו, הצמוד למתחם אברהם אבינו, והרסו מכל הבא ליד. שרבאתי מספר ששוטרים ביקשו ממנו לעזוב את הבית באותו לילה משום המתנחלים מתפרעים והוא יימצא בסכנת חיים אם יישאר בביתו. הוא עזב. שרבאתי טוען כי משום מה, באותו לילה בדיוק, עמדת הצבא על גג ביתו, שהוצבה כבר לפני יותר 20 שנה, לא היתה מאוישת.

מאז אותו לילה לפני יותר משלוש שנים לא חזר שרבאתי לביתו. בביקור בבית החרב, לפני כחודשיים, ההשוואה עם התמונות שהראה קודם לכן שרבאתי היתה מדכאת. שברי זכוכית נשארו ממנורות השמן היפות, ערימות זבל חסמו את הכניסה. שרבאתי הוא היום איש הרוס, חולה. מדבר בלי הרף על הבית שאבד לו. סיכוייו לחזור אליו אינם נראים מזהירים. לפני כחצי שנה הורה בג"ץ לצבא לאפשר לכמה מקרובי משפחתו של שרבאתי, שהתגוררו באגפים אחרים של הבית בן 800 השנים, לחזור ולהתגורר במקום. צה"ל בנה חומת בטון מסביב לבניין, למורת רוחם של המתנחלים במתחם אברהם אבינו הצמוד. אולם עד היום לא הצליחו בני המשפחה לחזור אל הבית. בכל פעם שניסו, סירב הצבא להתחייב לשמור על שלומם.

בינתיים בנה צה"ל שער ברזל המפריד בין הקסבה לבין הכניסה לבית שרבאתי, כך שגם אם ירצו בני המשפחה להסתכן ולחזור אל הבית, הם אינם יכולים לעשות זאת. שרבאתי הגיש תביעת נזיקין נגד הצבא באמצעות עו"ד צבי שמיר, אבל גם משם קשה לו לצפות לגדולות. הצבא מכחיש ששוטרים הזהירו אותו מפני התקפה של מתנחלים, מכחיש שהעמדה ננטשה באותו לילה. בכל מקרה, השורה התחתונה היא שביתו של שרבאתי הרוס, שהוא ומשפחתו נאלצים להתגורר מחוצה לו למרות הבטחות מפורשות של המדינה לבג"ץ שיתאפשר להם לחזור, ושאיש לא הועמד לדין על הרס הבית.

שישה שערי ברזל

"לא נכון שאנחנו רואים עבירה ולא מטפלים בה", אומר מפקד משטרת חברון, ניצב משנה עלי זמיר, המדבר על המתנחלים בלשון "הם", "אבל יש לנו כאן בעיה בממדים גדולים. הם הבינו איפה נקודת התורפה שלנו - וזה השימוש בילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית, מתחת לגיל 12. הם עושים את זה בכוונת מכוון. הילדים זורקים אבנים, שוברים קירות. הילדים הם הזרוע הטקטית ואפילו הזרוע האסטרטגית של המבוגרים". המטרה האסטרטגית שלהם, לפי זמיר, היא "להרחיב את האזור שבו הם חיים".

אבל אם הילדים הם בעיה, השימוש בתינוקות ממש מרתיח לזמיר את הדם. הוא אומר ששמע על המנהג הזה - להשתמש בתינוקות - ברגע שהגיע לחברון לפני ארבע שנים, אבל קלט את משמעותו רק כשפיקד על טיפול בעימות שבו ארבע אמהות מהיישוב היהודי הציבו את התינוקות שלהם לפניהן, כמגן מפני השוטרים. "אני רואה טלוויזיה, ולא ראיתי בכדור הארץ אוכלוסייה שמשתמשת בתינוקות", הוא אומר. "אני לא מבין באיזו סמכות האמהות האלו משתמשות בתינוקות בני שנה, באיזו סמכות הן מסכנות אותם. אמרתי פה בתחנה: תמצאו לי את הסעיף בספר החוקים שלפיו אפשר יהיה להאשים אותן".

בעקבות זאת, הוא מספר, הפרקליטות נתנה למשטרה "כלים" להתמודד עם עבירות כאלו. אבל למתנחלים בחברון, הוא אומר, אין שום פחד מפני השלטונות. "נערים שהתרגלו ביום א' לזרוק אבנים על פלשתינאים, ביום ב' על שוטרים וביום ג' על חיילים - למדו להעז פנים", הוא אומר. חלק מהאשמה, טוען זמיר, נעוץ גם ביד הרכה של בתי המשפט. הוא מוציא פרוטוקול של דיון בבית משפט לנוער (בלי לחשוף את השמות, כמובן) וקורא ממנו. זהו תיק של הפרת סדר, והשופטת מבקשת מהנערה הנאשמת להתייצב לדיון נוסף בתאריך מסוים. "הגיוני שאני לא אגיע", אומרת הנאשמת הצעירה לשופטת, "אני עובדת".

"אם כך, איאלץ לעצור אותך", אומרת לה השופטת.

"אני מבקשת להתחרט", עונה לה הנאשמת, "אני אתייצב במועד".

בעיני זמיר זו הוכחה לכך שאילו בתי המשפט היו מכבידים את ידם על הנאשמים בהפרות סדר בחברון, חיי המשטרה היו קלים יותר.

החיים של הפלשתינאים ב-H2, לעומת זאת, הם כמעט בלתי אפשריים. לפי דו"ח של ארגון אוצ"ה (משרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם), באוגוסט השנה היו ב-101 H2 מחסומים לא מאוישים (תלוליות עפר, בטונדות וכו') ו-18 מחסומים מאוישים. הזמן הממוצע שנדרש לצוות רפואי להגיע אל חולים בחלק העתיק של חברון עלה מ-7 דקות ל-17, ואם נדרש תיאום עם כוחות צה"ל, הזמן הממוצע לפינוי חולה מ-H2 הוא 47 דקות. זו אחת הסיבות לכך שנשים הרות מעדיפות לעבור מהאזור הישראלי לאזור הפלשתיני שבועות אחדים לפני הלידה, כדי שלא ייאלצו ללדת במחסום.

צה"ל בנה באחרונה שישה שערי ברזל מכוערים להפליא בכניסות אל הקסבה. דרך השערים אין כניסה לכלי רכב. "סחורה אפשר להכניס רק על חמורים, גם להכניס טקטורונים לפינוי אשפה אי אפשר", אומר וליד אבו אל-חלאווה מ"הוועדה לשיקום חברון", גוף פלשתיני חצי-ממשלתי המשקם בתים (כניסת רכבי אשפה וסחורה לקסבה, נאמר בתגובת דובר צה"ל, מתאפשרת בתיאום עם צה"ל באופן חופשי). הוועדה מעודדת תושבים לחזור ולהתגורר בבתיהם באמצעות מימון חשבונות המים והחשמל שלהם. המושל הפלשתיני של חברון אף כפה על בעלי עסקים לחזור אל הקסבה, ולא - יעביר לאחרים את הזיכיונות שלהם. בכל מקרה, בוועדה לשיקום חברון אומרים שהחשש הגדול שלהם הוא שישראל תקיף בסופו של דבר את מרכז העיר בחומה ותקבע בכך את המצב.

יש לחששות שלהם על מה לסמוך. בנובמבר 2002, מייד אחרי הפיגוע בציר המתפללים, בא ראש הממשלה שרון לביקור בחברון והעלה את הרעיון לבנות גדר או חומה סביב "האזור היהודי המורחב" ולחבר אותו לקריית ארבע. את הרעיון לחבר את קריית ארבע לחברון במכשול משותף העלה שרון עוד כשהיה שר התשתיות בממשלת נתניהו ב-1996, לקראת החתימה על הסכם חברון. אל"מ (מיל') דני תרזה, אותו דני תרזה מהגדר, היה מיועד לתכנן את המכשול בחברון.

"שרון הציע להקים חומה משני הצדדים של ציר המתפללים עד למערת המכפלה", אומר קצובר, ראש מועצת קריית ארבע. "אנחנו רצינו משהו יותר רחב, פחות משדר חולשה, פחות משדר חומת ברלין". קצובר לוקח אותי למקום הפיגוע, ממש ליד הגדר של קריית ארבע. באזור הזה, הוא אומר, קנינו בתים מפלשתינאים, ולכן אפשר היה ליצור מעבר הרבה יותר רחב לכיוון מערת המכפלה.

אפשר להאמין לו. שמועות על פלשתינאים שמוכרים בתים ליהודים, דרך גורם שלישי כמובן, מתרוצצות בחברון כל הזמן. העובדה שקשה מאוד לנהל חיים תקינים ב-H2 בוודאי דוחפת אנשים למכור. "אם היו נותנים לכוחות השוק לפעול, עוד ערבים היו עוזבים", אומר קצובר. הוא כנראה צודק. בתל רומיידה, עוד מוקד לחיכוכים והצקות בלתי פוסקות מצד המתנחלים, עזבה משפחת אל-בכרי את ביתה הצמוד לבית היהודים שם, וקבוצה של מתנחלים נכנסה אליו.

המתנחלים אומרים שאבי המשפחה, זכריה אל-בכרי, מכר להם את הנכס. בכרי מכחיש. האפוטרופוס על הרכוש הנטוש ועל הרכוש הממשלתי במינהל האזרחי קבע כי המסמכים שהציגו המתנחלים הם מזויפים. במקום אחר אולי היו מפנים את הרוכשים המפוקפקים עד לבירור העניין במשטרה. לא בחברון. אל-בכרי נאלץ לעזוב את תל רומיידה, המתנחלים הגדילו את המתחם שלהם בבית אחד נוסף.

קצובר לוקח אותי לאזור ש"הערבים כבר עזבו אותו", בקסבה המזרחית, בהמשך ציר המתפללים, קרוב יותר למערת המכפלה. הוא מספר שאחרי הפיגוע בציר המתפללים, הוא הציע לצבא להרוס את כל הבתים שם כדי ליצור פרוזדור רחב מקריית ארבע אל המערה. "אמרו לי שיש פה בתים עתיקים", הוא אומר בבוז ומצביע על בתים שאכן נראים עתיקים מאוד, אבל נטושים, מוזנחים. "אלה בתים עתיקים? אלה חירבס".

בפיקוד מרכז דווקא היו מוכנים לפעול ברוח הצעתו, אבל אז התערבה הפרקליטות וגם המינהל האזרחי ומספר הבתים שנהרסו בסופו של דבר צומצם מאוד. המינהל האזרחי הוא גם שאמר בזמנו לשרון שאי אפשר יהיה לבנות חומה סביב האזור היהודי המורחב ב-H2, שזה יחייב להכשיר מעברים כדי לאפשר לאלפי הפלשתינאים שחיים שם להיכנס ולצאת מבתיהם. במינהל האזרחי אומרים שהתוכנית ירדה מהפרק. לא בטוח. קצין בכיר מספר, כי לפני כמה חודשים חידש אלוף פיקוד מרכז, יאיר נווה, את התוכנית להקים חומה סביב היישוב היהודי המורחב בחברון. ביחידת דובר צה"ל לא ענו ישירות על שאלה בעניין זה.

400 חנויות סגורות

אבל גם אם אין חומה או גדר, ברור שמה שקורה עכשיו בחברון הוא חיזוק ההפרדה בין האזור שסביב בתי היהודים (מקריית ארבע, דרך ציר המתפללים, לשכונת אברהם אבינו ותל רומיידה - בסך הכל כמחצית משטח H2) לבין הפלשתינאים. דוגמה לכך אפשר היה לראות לפני כשבועיים וחצי. בירידה מבית רומנו אל הקסבה של חברון הוחלפה העמדה הצבאית הישנה, שהורכבה ממגדל קטן ושתי בטונדות, בשער ברזל החוסם לחלוטין את הרחוב ולצדו מגדל בטון נאה מצופה באבן מדומה.

"יפה, נכון", שאל קצין מהבינוי את העיתונאי האורח, "דקורטיווי, התאמנו את זה במיוחד לחברון. אנחנו חושבים על איכות הסביבה. רוצה אחד כזה בבית? אנחנו יכולים להביא לך".

"עוד קצת, עוד קצת", סימנו אנשי הבינוי למנופאי שהוריד משמים, מעל לחוטי החשמל ומעל לחוט תחום השבת של המתנחלים, את שתי כנפות השער, העשויות בטון וברזל. המנופאי הזיז קצת, וקבע בכך את הגבול החדש בין חברון היהודית לחברון הערבית.

"באחרונה אושרה תוכנית כוללת למיגון ושיפור מרקם החיים של האוכלוסייה הפלשתינאית במרחב העיר חברון, הכוללת התקנת מצלמות ומרכיבי ביטחון נוספים", נאמר בתגובת דובר צה"ל. בצה"ל, במינהל האזרחי ובמשטרה מציגים את הצעדים האלה כניסיון להקל על חיי הפלשתינאים ולאפשר פתיחת חנויות נוספות במרכז העיר. כרגע סגורות 400 חנויות על פי צווים צבאיים (יותר מ-1,000 חנויות נוספות סגורות בקסבה פשוט בגלל מיעוט קונים), והכוונה היא לפתוח עוד כ-120 חנויות בתקופה הקרובה.

הרעיון, אומרים במינהל האזרחי, הוא לחזק את המיגון על היישוב היהודי מצד אחד ולאפשר תנועה פלשתינית חופשית במקומות רחוקים יותר מבתי היהודים מצד שני. כבר עכשיו, מתגאים במינהל, פלשתינאי יכול ללכת ברגל מהחלק הפלשתיני של חברון עד למחסום שבכניסה למערת המכפלה בלי להיעצר במחסומים קבועים של צה"ל.

אבל מעבר לדיבורים על הקלות לפלשתינאים (שקצתן לפחות נובעות מהבטחות של צה"ל לבג"ץ ומלחץ של הפרקליטות), ולנוכחות הגוברת של ארגוני שמאל ישראלים כמו "שוברים שתיקה" ו"בני אברהם", העורכים סיורים לפוליטיקאים ולאנשי ציבור בעיר השוממה, ברור שהכוונה היא ללכת לקראת היפרדות. לקראת קיבוע המצב שבו האזור היהודי המורחב ריק מערבים, והיהודים לא נכנסים לאזור הפלשתיני.

"נוצר סטטוס קוו שבו היהודים שולטים ברחוב השוהדא והפלשתינאים שולטים בשלאלה", אומר קצין צה"ל הבקי בענייני האזור. "כמה מהמח"טים ניסו לשבור את הסטטוס קוו הזה, אבל לא הצליחו. הפתרון הוא ליצור הפרדה. אנשי חברון (היהודים) מתנגדים לכל סוג של מיגון, לכן לא תהיה שם חומה. ישימו שם אמצעי הפרדה, מצלמות וכל מיני אמצעים טכנולוגיים וישימו שם חומה של חיילים. על כל מתיישב בחברון יש לפחות חייל אחד או שניים. אם בירושלים היו שמים שני חיילים על כל אזרח, לא היו שם כל כך הרבה הרוגים".

קצין בכיר, שנמצא כרגע מחוץ למערכת, מציג את הדברים באופן יותר בוטה. "אין החלטה שלא יהיו ערבים בחברון וגם לא תהיה החלטה כזאת", הוא אומר, "אבל החיים מוליכים לזה. אם ההחלטה היא שיהודים יהיו בחברון, אז פירוש ההחלטה היא שלא יהיו ערבים בחברון. אין סיכוי לדו-קיום, זה בלתי הפיך".

כרגע כל המערכת מתכוננת לפינוי השוק הסיטונאי. הרמטכ"ל חלוץ ושר הביטחון מופז מדברים על החלטה לפנות את הפולשים מהשוק הסיטונאי בחודש הבא. זו למעשה הבטחה שנתנו ליועץ המשפטי מני מזוז, שסייר בחברון יחד עם פרקליט המדינה ערן שנדר באפריל השנה ונחרד ממה שראו עיניו. ביישוב היהודי הבטיחו לנדב שרגאי מ"הארץ" מאבק, לא חיבוקים. אבל גורמי ביטחון שבאו במגע עם המתנחלים אומרים שהם שומעים מהם השלמה עם האפשרות שהפעם הפינוי אכן יתבצע.

"הם ראו בגוש קטיף שהמדינה יכולה לפעול אם היא רוצה", אומר מקור ביטחוני בחברון. ומה הסיכויים שאכן יהיה פינוי? "יכול להיות שהוא יקרה", הוא עונה בזהירות. עו"ד לקר, שועל קרבות ותיק בחברון, יותר ספקני. הוא חושש שהדיבורים של מופז על "הקושי" לבצע את הפינוי הם עוד תירוץ להתחמק ממה שמופז מתחמק מלעשותו כבר ארבע שנים וחצי.

קצובר מטיל היום ספק בשרון. הוא חושב ששרון מאמין שצריך לשמור על גב ההר, כולל קריית ארבע, ושרון גם הבטיח לשמור את קריית ארבע ואת חברון היהודית בידי ישראל בהסדר הקבע. אבל מה שקובע הם המעשים, לא הדיבורים, הוא אומר. קצובר חושב שאפשר לחיות עם הערבים, בינתיים. "ראית איך הילדים אמרו לי היי", הוא אומר אחרי סיור משותף באחת הסמטאות השוממות למחצה של חברון. "אם הם אומרים שלום, זה סימן שהם מפחדים. יש ערבים שמצפצפים עליך ולא אומרים לך שלום בכלל".

ולא זורקים עליכם אבנים?

"אין שום בעיה, כל מי שזרק אבנים - נכנסו אליו הביתה, הוציאו אותו מתחת למיטה, נתנו לו מכות - ויותר לא זרק אבנים".

אבל קצובר מאמין שגם המצב הנוכחי זמני. "בסוף תהיה מלחמה עקובה מדם, נהיה עם הגב אל הקיר, ואפילו השמאלנים יקחו נשק ויגרשו את הערבים מכברת הארץ הזאת אל מעבר לנהר הירדן", מתנבא ראש מועצת קריית ארבע. *



מנוף מוריד את אחד השערים המסמנים את הגבול החדש בין חברון היהודית לחברון הערבית. צה"ל טוען שזה חלק מתוכנית למיגון ולשיפור מרקם החיים של האוכלוסייה הפלשתינאית


השוק הנטוש. הרמטכ"ל ושר הביטחון החליטו לפנות בחודש הבא את המתנחלים שפלשו אל מבנים בשוק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו