בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שוק הבשר

אם לדוגמנית שהיא גם מגישה קוראים "דוגמגישה", איך קוראים לדוגמן שגם מייבא פועלים סינים? איתי תירוש

תגובות

איתי תירוש יושב בביסטרו תל אביבי והבעה טרודה על פניו השוות. לפני מספר שעות הזעיק אותו אחד הקבלנים לאתר הבנייה ודרש ממנו לטפל במשבר שפרץ הבוקר: הפכועלים הסינים, אותם מעסיקה חברת כוח האדם החדשה של תירוש, "תירגב" - אחת מבין 39 חברות שזכו במכרז לייבא עובדים זרים לבניין - הסינים פתחו בשביתה. כשתירוש הגיע לאתר הוא ראה את עובדיו יושבים על האדמה. נציג הפועלים הודיע לו שהם מוכנים לחזור לעבוד בתנאי לעלייה מיידית בשכר, שעומד, לפי החוזה, על 18.46 שקלים (!) לשעה.

תירוש, טירון בתחום, נאלץ לשבור את הראש. מצד אחד דורש הקבלן שהפועלים יחזרו מיידית לעבודה; מצד שני, מי בכלל מעלה בראשו להיכנע לדרישות העובדים? מחר עוד הם יכולים לבקש משכורת 13 ואש"ל. גם שיטות הענישה הברוטליות, הנהוגות בקרב חברות כוח אדם, לא באות בחשבון מבחינתו: הפיקוח אדוק יותר היום והוא מצהיר שהוא סולד מהן. מה עושים? מאתרים את מנהיגי המורדים ופותחים במו"מ קשוח.

המשבר טורד את מנוחתו גם כאשר מונח לפניו אנטריקוט מדיום-פלוס וקונפי שום. הנייד מצלצל, על הקו עובדת במחלקה שאחראית על זכויות העובדים הזרים במשרד התמ"ת. לפני כמה ימים קפץ תירוש יחד עם שני עובדים למשרד, כדי לטפל בבעיה שהוא ירש מהמעסיק הקודם שלהם בנוגע לזכויותיהם. על המרד הוא עוד לא עידכן אותה וכעת הוא דרוך, אבל העובדת זורקת דיווח קצרצר ומיד עוברת לעניין: אחת הבחורות במשרד שמה עליו עין ומבקשת את מספר הטלפון שלו.

לשים את האיקס

העובדה שמסתכלים עליו כבחור היפה משלטי החוצות של חברת האופנה "רנואר", ולא כאיש עסקים רציני שעומד בראש חברה בעלת מחזור שנתי של 30 מיליון שקל, מתסכלת את תירוש. הוא אמנם רק בן 26, והסרטונים עם בת זוגו לקמפיינים של "רנואר", הדוגמנית מורן אטיאס, משפריצים מהורמונים, אבל יש לו גם תואר ראשון במינהל עסקים, השקפות מוצקות על החיים המודרנים ואמא מנהלת משרד החינוך. לך תסביר את זה ללקוחות. "הקבלנים רואים לפניהם בחור צעיר וחושבים שקשה לסמוך עליו", הוא אומר. "למזלי אני לא מגה-סלב. רוב הקבלנים ראו אותי בפרסומות שבשידורי משחקי הכדורגל אבל לא עושים קישור".

אז איך הפך הסופר-מודל לתאגיד כוח אדם? החיבורים הבלתי אפשריים הללו אינם כה מופרכים בימינו: הרי דוגמנות היא כסף מהיר, בדיוק כמו הבוכטה שאפשר לעשות על גב מהגרי העבודה. ומה עם הגשמה עצמית וערכית? תירוש, ילד טוב רמת גן שגדל בבית אמיד ומאמין בהישגיות בכל מחיר, חושב שהוא בדרך הנכונה. הנה, הדוגמנות חשובה לו רק בגלל הכסף, והעסקים גם כן.

הכי חשוב זה שהוא ממוקד, מפוקס קדימה. הכי חשובה המטרה, לא הדרך. "אני שם לעצמי כל הזמן מטרות", הוא אומר, "אין לי ברירה אחרת. כמו לסיים את התואר במינהל עסקים ומימון. לא חשבתי אם אני צריך את זה או לא. אחר כך אמרתי שאלמד ביטוח, שאעשה רישיון לאופנוע, למרות שאין לי אופנוע בכלל, שאעשה קורס צלילה. לא שאני כזה טייגר, אבל אתה חייב לסמן מטרה. אם אתה לא שם את האיקס על משהו, אתה הולך לאיבוד. חשוב לי להתקדם כל הזמן".

הכל התחיל מהבית, בשכונת קרניצי הרמת גנית הסמוכה לרמת אפעל. תירוש הוא בנם הבכור של יוחאי תירוש, איש עסקים המחזיק בין היתר חברת ביטוח המתמחה בביטוח לפרויקטים גדולים בעיקר בתחום הבנייה; ושל רונית תירוש, מנכ"לית משרד החינוך וראש מינהל חינוך בעיריית תל אביב לשעבר. הוא אח לרותם (24), גם היא דוגמנית, ולגיא (18). כסף לא היה חסר בבית, גם לא חינוך לערכים.

"אבא ואמא כל הזמן טפטפו לי בבית את הסיסמה 'המעז מצליח'", הוא אומר. "זה היה מוטו קבוע, כתובת על הקיר. שמעתי את המשפט הזה מאז שאני זוכר את עצמי. ההורים שלי רוצים קבלות, לא מעניין אותם איך. תביא - תשב בשקט. לא תביא - יתחילו השאלות. אם אתה בסטאטוס הנכון, הכל כשר. לא משנה הדרך. אני מנסה לחקות אותם. אם אתה רוצה להתוות דרך לערכים מסוימים בתור הורה, יש שיטה אחת: דוגמה חיה".

מי הוביל במשפחה את הקו המצליחני?

"אבא שלי טיפוס מאוד מאוד תחרותי, אוהב לנצח אנשים. הוא משחק כדורסל, כדורמים, רב מכות עם המדריכים בקלאב-מד, קילר ברמות שאי אפשר לתאר בכלל. החיים שלו כיוונו אותו לזה. הוא גדל בקיבוץ. בקיבוץ אתה לבד, בבית ילדים אתה לא גדל אצל אבא ואמא. זה הרבה פחות מפנק מלחיות בקרית קרניצי ברמת גן".

גם אתה טיפוס תחרותי?

"אני מתחרה רק נגד עצמי. תחרות מוציאה אותי מהריכוז ואני לא טוב במצבים כאלו".

"אני לימדתי אותו תמיד להיות עצמאי, לשים מטרות ולהגיע לסף הכי גבוה שהוא מסוגל", אומר יוחאי תירוש. "הוא למד לעשות דברים בנחישות וסובלנות. זה לקח לו זמן של התבשלות עד שהוא הגיע למקום הזה. כשהוא סיים את לימודיו הוא אמר לי: 'אבא דרכך לא דרכי. אני רוצה לעשות עסקים בכוחות עצמי ולהצליח'. שמחתי על הגישה הזאת, למרות שחשבתי שייכנס לעסקי וימשיך את דרכי".

תירוש הפנים את המסרים בבית ביעילות כה רבה שהחליט לדלג על מרד הנעורים. הוא למד בתיכון בליך, שם נחשב תלמיד טוב וממושמע, התגייס לגבעתי, נשלח לקורס מ"כים וסיים את שירותו כמדריך ניווט ולאחר שחרורו נסע עם חברתו דאז לטיול בדרום אמריקה. כשחזר ארצה החל ברומן עם הדוגמנות, ובמקביל למד מינהל עסקים במכללה למינהל בראשון לציון. גם דעותיו הפוליטיות לא חורגות מהקו האמצעי של הזרם המרכזי: כן להתנתקות ("מהלך טוב, כמו היציאה מלבנון"), כן לגדר ההפרדה ("ברירת מחדל"). הוא אוהב להתלבש, אבל אינו גנדרן. בין פרטי ה"רנואר" תמיד יבצבץ לו משהו בגוון אישי - כפכפים צבעוניים, חולצה עם הדפס אמנותי - שחורג במשהו מאופנת הקניונים.

אתה לא מתחרט שלא מרדת בהוריך?

"לא היה לי הרצון הזה בכלל. אף פעם לא אמרו לי מה לעשות, פשוט ראיתי מולי מה טוב. בגיל טיפש עשרה אנשים עושים ברדק, אותי זה לא משך".

הבן של לימור לבנת, יאיר הניג, עשה קריירה שלמה מהתמרדות.

"שם יש סיפור. זו לא אותה מסגרת שאני גדלתי. לימור היא בפוליטיקה מאז שהוא ילד קטן. הפוליטיקה שואבת ממך המון אנרגיה וזמן ודורשת ממך להיות בן אדם מסוים. כריש. אמא שלי לא פוליטיקאית. רק בשנים האחרונות היא נכנסה לתפקיד ציבורי-מקצועי שגורם לה לחזור כל יום בחצות. לימור כבר 20 שנה במצב הזה. התא שלנו והתא שלהם הם שני דברים שונים. תחשוב מה היה קורה להניג אם אמא שלו היתה שם בשבילו יותר. נורא קל לעצב את עצמך אחרת כשההורים לא נמצאים לידך. ההורים שלי היו שם בשבילי כל היום. לכן לא הרגשתי את הצורך לזרוק זין".

פאפא תירוש היה האיש שזרק לו את החכה העסקית: התמודדות במכרז לקבלת רישיון כתאגיד כוח אדם להבאת עובדים זרים לבניין. מהלך פתיחת השמים לעובדים זרים התקבל לאחר שהממשלה נדרשה לתת מענה למחסור בעובדים (זולים) בענף הבנייה. הרפורמה נועדה גם לעשות סדר בג'ונגל ששרר בענף והביא להפרות אינסופיות של זכויות העובדים. לפי החוק החדש ממאי 2005, רק חברות כוח אדם שזכו במכרז קיבלו רישיון להעסיק מהגרי עבודה. הן גם נושאות באחריות לתנאים הסוציאליים של העובדים: שכר מינימום, תנאי מגורים והאפשרות לעבור ממעסיק למעסיק. תנאי המכרז כללו הפקדת ערבות של ארבעה מיליון שקלים, וכן ניסיון בענף.

כדי להגשים את התוכנית חבר תירוש אל איל גבאי, בעל חברת "חופרי השרון", והשניים ניגשו למכרז כבעלים משותפים של "תירגב". אביו נתן לו את הגב הכלכלי. "זה היה זיהוי של הזדמנות עסקית, או שאתה מנצל אותה או שאתה מאבד אותה".

למה אביך לא ניגש למכרז בעצמו?

"אבא מאוד עסוק. יש לו סוכנות ביטוח, השכרת רכב, חברה להמרת כסף. אין לו שנייה לבנות חברת כוח אדם. אבל הוא עזר לי 360 מעלות. התייעצתי אתו בהתחלה בכל דבר. הוא גם עזר בכסף ובערבויות. הבנקים לא היו מאשרים לילד כמוני סכומים כאלו. זה טבעי שאבא יעזור לבן. עד אז לא נגעתי בתחום".

אין לך חשש להתרסק עם החברה? אתה בתול בעסקים.

איתי: "אובר מודעות יכולה לגרום לך לא להעיז. כשפתחנו את החברה כל הענף נפתח, אף אחד לא ידע איך לאכול את זה. בגלל זה אפשר היה להיכנס לזה בביטחון מלא. כולם השתפשפו על הפיילוט הזה. זה עזר לי להיכנס עקב בצד אגודל ולא לקפוץ למים העמוקים עם הכרישים".

יוחאי תירוש: "הוא זה שהביא את התוכנית העסקית של החברה, קידם אותה ושכנע אותי להשקיע את ההשקעות הראשונות. בהתחלה היו לי הרבה חששות, השקעתי הרבה כסף, אבל בתוך זמן קצר הוא כיסה את ההוצאות. החברה עובדת הרבה מעבר למה שפיללתי".

אנחנו מגינים על העובדים

הסחורה המועדפת עליו בשוק הבשר הגלובאלי של העבודה הם הפועלים הסינים. "הם כוח עבודה יעיל וזול. יסודיים עם מוסר עבודה גבוה. כל היצור שלהם הוא לא רק באיכות, אלא התפוקה שלהם גבוהה פי כמה מכל אדם אחר. פעם עבדתי בחברת תפאורה עם סינים. לא משנה מה הם עשו - העמסת מסעות, פרפרים מנייר - על כל אחד שלי הם עשו חמישה. זו לא רק החריצות, אלו גם הידיים שלהם. הסינים נחשבים לעובדי גמר טובים בענף הבניה, ענף הכולל טייחים וצבעים".

לפני כחודש טסו הוא ומנהלי החברה לשנחאי לאתר עובדים סינים חדשים. הביקור, שנמשך כשבוע וכלל ארבעה ימי מיון ובחינה לעובדים המיועדים, אורגן על ידי חברות כוח אדם סיניות שמאתרות עבור החברות הישראליות את העובדים. הבוסים הישראלים לא ממש נאלצו לשבור את הראש. מלונות, מסעדות, אודישנים לעובדים באתרי בנייה - הכל אורגן על ידי החברות המקומיות. "החברות האלו כבר הביאו בעבר אלפי עובדים לישראל, הן עושות את זה מדויק ומסודר. הן מעורות בתאגידים, ברפורמה, מאתרים טלפונים מהאתר של התמ"ת. עוד לפני שאנחנו הגענו אליהן, הן כבר הגיעו אלינו. הכול דפק שם בצורה מושלמת. הכינו פי שניים פועלים ממה שדרשנו".

איזה רושם הותירו עליך הסינים?

"יש להם נימוסים רצח, חבל על הזמן. יחד עם זה הם כל הזמן דופקים מוכטות ברחוב. אצלם זה נימוסי, מהצד שלנו זה לא נראה טוב. הם גם עושים הרבה רעשים כשהם אוכלים. בסוף הארוחה כשנשאר להם אורז ואי אפשר לתפוס אותו במקלות, הם תופסים אותו ביד ואוכלים, אפילו אנשים עם עניבות אוכלים ככה".

תחזור שוב?

"לא באתי לשם כמטייל, הייתי איתם מאוד ענייני. לא פיתחתי שיחות עם מקומיים, כמו שאני עושה שאני מטייל לי בעולם. אני מתכוון לחזור לשם. יש הרבה אופציות כלכליות עם הסינים".

כשמנסים לעמת אותו עם תפישת מהגרי העבודה כעבדים מודרנים, מקבלים תגובה כפולה. הוא מודע לבעייתיות, אבל בטוח שאצלו זה אחרת. "ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות. לא יכול להיות שהייתי נכנס למשהו לא מוסרי. המודל החדש מנסה להחליף את המודל הישן שהיה רע, מנצל ולא מוסרי. אנחנו מגינים על העובדים".

ראית סינים מאושרים בארץ?

"שכר העובד בסין הוא 170 דולר, בישראל הוא בין 1,500-1,000 דולר. בסין ב-10,000 דולר אתה קונה דירה. תמצא לי עוד מקום שמשלם שכר מינימום ומפריש לעובד זר 700 שקל בחודש לקופת תגמולים. גם הביטוח הרבה יותר יקר מעובד ישראלי. השכר הזה לא מבייש אף אחד".

איזה עובדים סינים פגשת?

"הסינים הם לא ילדים טובים בכלל. אלה שנמצאים ארבע שנים בארץ, לכל אחד מהם יש חברה, פלפון, דירה בתל אביב. זה לא הסיני שאומר 'רק תאכיל אותי'. יש לו דרישות. הוא לא רוצה להיות עבד של אף אחד. הוא יודע בעברית שתי מלים: 'מתי כסף'".

אז מה עושים?

"אתה הולך על חבל דק. צריך להיות מאוד סמכותי איתם, שיידעו שיש בעל בית והם לא יכולים לעשות מה שהם רוצים. אבל אתה לא יכול להתייחס אליהם כעבדים כי הם יקומו ויילכו".

מול איזה בעיות הספקת להתמודד?

"אנחנו לא גייסנו חלק גדול מהעובדים, אלא ירשנו אותם מחברות קבלניות שלא ניגשו למכרז. כל התהליך עבר בעיות. למשל, זכויות סוציאליות שלא שולמו לעובד בעבר. אני לא יכול לספק להם את זה מהכיס שלי".

למה? הם העובדים שלך עכשיו.

"גם אם היה לי הכסף, זה לא תפקידי. תפקידי לעמוד בחוזה עם העובדים והקבלנים. את הקבלן לא מעניינות הבעיות האלו. יש לו פרויקט שהוא אמור לסיים בזמן, וזמן שווה יותר מכסף. הענף כולו מתבסס על מימון פרויקטים באשראי מהבנקים. איחור בעבודה עולה יותר מכל משכורת. את הקבלנים לא מעניין כלום".

בעיה נוספת היא הבריחות. "העובד הזר מחויב ל-236 שעות עבודה בחודש. החוק האבסורדי קובע שגם אם הוא לא עובד אותן, אתה צריך לשלם לו. אם יש את המטריה החוקית, למה לו לעבוד? אז הם הולכים ועובדים בשחור. בחוץ מרוויחים פי שניים יותר מ-18.46 שקל בשעה. העובד רוצה ליהנות מכל העולמות, לרקוד על שתי החתונות. לשמחתנו משטרת ההגירה חזקה. הקנסות עליהם ועל מי שמעסיק אותם בשחור גבוהים. היום כולם מפחדים וזה מה שעוזר לי".

אולי הבריחה נוצרה מהתנאים האיומים והשכר המגוחך? תראה לי ישראלי שיסכים לעבוד בתנאים כאלו.

"אתה מדבר על מה שהיה בעבר, שאז חברות כוח האדם עשו מה שהם רצו. הביאו סינים וזרקו אותם בשדה התעופה, אז למה שהסיני יהיה נאמן למישהו? גם אני אולי הייתי מתנהג כך במקומם. אבל היום העסק מתנהל אחרת. נכנסו אנשים איכותיים, כולל אנשי עסקים שראו בזה משהו יעיל וטוב. הם הכניסו תרבות לנושא כוח האדם".

ארגוני זכויות העובדים טוענים שהתאגידים החדשים, שצריכים לשלם למדינה 10,000 שקל עבור כל עובד לשנה, ימצאו דרכים להגביר את הרווחים על גב הפועלים.

"זה נכון שצריך להוציא כסף. אבל בגלל שזה עסק שעובד על מחזור גדול יחסית, גם אם הרווח יהיה קטן הוא יישאר יעיל וטוב. המדינה מגלגלת את זה עלינו, ואנחנו מגלגלים על הקבלן, והקבלן מגלגל על מי שקונה דירה. אבל כוח אדם זה כוח אדם, יש עוד אופקים. אפשר לצמוח לעוד תחומים, חקלאות, סיעוד. לי יש חזון עבור העסק. זו לא חלטורה".

ארגון "קו לעובד" פירסם שחברות כוח האדם הסיניות דורשות מהעובדים עמלות רצחניות בגובה 10,000 דולר עבור התענוג לעבוד בישראל. וסין מעלימה עין מהתופעה בגלל שהיא מעוניינת שמטבע זר יכנס לקופתה.

"חברות כוח אדם אף פעם לא משלמות עבור השידוך. מי שמשלם הוא העובד. אני ואף אחד בחברה לא יודעים את המספרים. מבחינת החוק, אסור לי לקחת עובד שמישהו לקח ממנו כסף מעבר לעמלה הסבירה. לא באנו לעשות סיבוב או קומבינה. מה שאתה אומר חדש לי. זו הפעם הראשונה שאני שומע ש'קו לעובד' נגד הרפורמה. מבחינתי אני עובד במשותף עם 'קו לעובד'. אין לי אינטרס מנוגד. אני גאה להיות שותף לרפורמה בענף".

לא מפריע לך הדימוי של העסק כסחר מודרני בבני אדם?

"זה כלום לעומת הדימוי שהייתי צריך להתמודד אתו בעולם הדוגמנות מדי יום, כולל שלטי חוצות".

הכל פיקציה

כמו בסיפור הסיני גם לדוגמנות הוא הגיע במקרה, אלא שלתעשיית היופי הוא מסרב להתמסר. גם ליהוקו לאחד התפקידים הנחשקים בענף, הפנים של חברת אופנה גדולה, לא ממש מפיל אותו על המסלול. לקראת כתבה זו הוא דאג להצהיר שהוא יקבע בעצמו מה ילבש בעת הצילומים, וששום סטייליסט מרנואר לא ילווה אותו ויכתיב לו מה לקחת מהארון. "הוא יכול לצטט את אריסטו, להביא ציטוטים מהתנ"ך ובמקביל לבנות תוכנית עסקית מדהימה", אומר אביו, "הוא יצא דוגמן כי אלוהים נתן לו מה שנתן. הוא בכלל לא מתאים לעולם הזה, הוא ילד ביישן ומופנם".

"זה היה רעיון של חברה שלי", מספר הילד איך התגלגל למקצוע, "רצינו לעשות כסף כי היינו מרוששים אחרי הטיול. הייתי די סקפטי, ולא בגלל המראה שלי. נראה לי מאוד מביך לעמוד מול מצלמה ולדפוק פוזה. מהמשרד של הסוכן שלי (רפי עגיב) שלחו אותי למשחק מול מצלמה. אמרו לי לעשות עיניים לבחורה במשך 15 שניות ואחרי יום הודיעו לי שהתקבלתי לפרסומות של דיאט קולה. משם ההצעות זרמו, עד שחתמתי לפני שנתיים על חוזה עם רנואר".

העיסוק בדוגמנות לא שינה את חייו, הוא אומר. במפתיע, הוא אינו מרגיש נוח במקצוע. "אין לי חברים מהתחום, ואני לא מבלה במינגלינג הזה של עולם הזוהר. אני חרד מאוד לפרטיות שלי. בחורות? קצת קשה לי להתייחס לבחורות מהעולם הזה ברצינות, כי הרדיפה שלהן אחרי הפרסום מצחיקה אותי. המחשבה שמישהו ינהל את החיים שלו לפי מה שאחרים מצפים ממנו היא אבסורד מוחלט. הבחורות חייבות לאמץ את הקודים של התעשייה, זו כל ההוויה שלהן. למרות שיצאתי עם כמה בחורות מהתחום, אני לא מוצא שם את המקום שלי".

החשיפה ואבק הכוכבים לא הופכים לפחות את הסקס ליותר זמין?

"אני לא קשור לעולם הזה. אני בן אדם מופנם, אוהב לחשוב, להיות עם עצמו. אני לא קשור לפלירט לשם הפלירט. אני אדם שעד גיל 23 היו לו רק חברות ומערכות יחסים. תכלית ההנאה שלי בחיים היא לא זיונים. אין בזה כלום, הכל פיקציה. תענוג רגעי שלא נשאר ממנו דבר".

עוד רגע תגיד שאתה מתרחק מבחורות יפות.

"בחורה שהיא יפה יש לה כוח. היא גדלה עם תשומת לב מדהימה. כשהיא חיה עם זה תקופה ארוכה, היא מתרגלת לכך. אחר כך היא דורשת את תשומת הלב הזאת מולך. זה גורע מהאישיות שלה".

בטוח שבחרת בתחום הנכון?

"אני במאבק שהעולם הזה לא ישאב אותי. אני לא אוהב חשיפה, ובעל כורחך אתה מתחיל להתעניין. כשהתחלתי לחפור מה כתבו עלי זה הפריע למצב רוח שלי. כל מה שאני רואה בתחום הזה מצחין. הדוגמנית מודיעה לרכילאי שהיא באה לבר והוא בא לצלם. אם הייתי רוצה כל שבוע הייתי מופיע במדור רכילות, אבל אני לא רק שלא מוכן לשחק בכללי המשחק האלו, אלא גם לא רוצה להיות בקרבת מי שמשחק בכללים האלו".

הדבר שהכי מפריע לו בקשר עם רנואר, שמבחינה תעסוקתית מכריח אותו לשבוע עבודה אחד בלבד בשנה, זה המחויבות ליחסי ציבור. "אם זה היה תלוי בי, לא היה כלום. בעונה הראשונה לא עשיתי שום יחסי ציבור והם לא הבינו את זה. לעונות הבאות הם עיגנו את נושא יחסי הציבור בחוזה. שולחים אותך לראיונות עם משפטים ממש מוכנים. אחרי זה כשאני מופיע בתוכנית 'המוח' של ארז טל, במסגרתה פונים לאנשים ברחוב ושואלים אותם על המתמודדים, לא שואלים אותם מה אתם חושבים על החברה של איתי תירוש, אלא מה דעתכם על הדוגמן".

הדור האבוד

תירוש מתקומם למשמע הטענה שמסלול חייו רופד בשושנים. את הצלחתו הוא קושר למצב של "שלמות והרמוניה פנימית", ולא למראה חיצוני או לכסף של אבא. "כל הצלחה שלי אני מייחס לתהליך שקרה בתוכי. אני בונה אנרגיה חיובית מלאכותית, לפעמים אפילו בכוח ואגרסיוויות. עצם השאיפה שלך לבוא ולהיות חיובי גם כשרע בחוץ, היא זו מביאה לדברים להיות טובים".

ממש שרי אריסון.

"זה לא שרי אריסון, זוהי היהדות. הגישה הזאת לא הגיעה מבשר ודם, אלא מאלוהים. אני לא אדם דתי, אבל היהדות נותנת לך כלים להגיע לשלמות. זה עניין של ידיעה. אתה יודע. ראיתי את הקורלציה בין הרגשה פנימית להצלחה חיצונית. ככה אני חי".

הוא חושב שדווקא הבית האמיד שבו גדל היווה סכנה להגשמתו העצמית. "אנשים יותר עממיים הם שמחים. ככל שהדברים יותר פשוטים, יותר קל לך. אצל אנשים עם עושר והצלחה יש יותר גירושים, בדידות וניכור. בקלות יכולתי לחיות חיים של ריקנות ונהנתנות. יכולתי להיגרר לזה. עודף אופציות זה בעיה. אנחנו דור מבולבל שכולם הולכים לפסיכולוגים. אבל אני מראש לא מנסה להחליט שום דבר. מראש אני אומר 'אני לא יודע'".

יש לו חשבון קשה עם הדור שלו. כשהוא מתחיל לדבר על הרקב שפשה סביבו הוא נשמע כאילו הוא יכול היה להיות אמא שלו, או הבוסית שלה. "הבעיה עם הדור שהוא פשוט מונחה על ידי תקשורת, משרדי פרסום, והם בעלי אינטרס אישי ושוטפים את התודעה. אני ואתה גדלנו על 'רחוב סומסום', קיפי, מקסימום עודד מנשה. היום ילד בן שבע פותח טלוויזיה ורואה את עופר שכטר מוריד מכנסיים, וזה לגיטימי. אתה יודע מה קורה כשילד בן שבע רואה את זה? הוא סופג את זה, כמו ספוג. הוא חושב שזה נכון, אטרקטיווי, מעניין. זה הגישה. זה הדור החדש. פורק עול, לא מרוסן. זה מה שרץ".

ברוך הבא לעולם המערבי.

"זה באמת מצב של תרבות מערבית. מבחינתי תרבות מערבית זה העדר תרבות ומסורת. תרבות שאין בה כיוון. בן אדם נגרר אחרי מה שמתאים לו באותה שנייה. אין יד מכוונת, או דרך מנחה שהם נאחזים בה. חיים מתענוג רגעי לתענוג רגעי. מה שנוח וכיף, לא להיות תלוי בכלום. אחר כך כשהם מגיעים לגיל 27 הם כבר לא יכולים לשנות את התפישה, אחרי שספגו את כל הבולשיט הזה".

אתה לא מפריז?

"אתה נכנס לתל אביב ורואה דור של אבודים. עיר של בודדים כולם. בחורות בנות 30 שמחפשות עם מי להיות".

מה רע?

"כשהיא היתה צעירה, הכוח היה במותניה והיא רצתה לכבוש את העולם. בגיל 30 כבר קשה לה למצוא בן זוג. יש לה אינדיווידואליות שמנטרלת כל רצון בכלל לשיתוף, חיים של שיתוף ונתינה למשהו אחר. מספיק שאני רואה את מספר הכלבים והחתולים שגרים בזוגיות עם הבעלים שלהם. זו הזוגיות החדשה בתל אביב. אנשים בוכים פה בלילות מתחת לכרית. אומרים לך מסיבות, ברים. שטויות. כולם חוזרים הביתה - היא וגם הוא הרב-זיין כביכול - ובא להם למות מכל הסבל הזה".

הדעות שלך לא מיושנות? תסתכל סביבך.

"לאן זה יוביל? אז מה אם זה הרוב? הרוב בהכרח טועה. יש לי מאבק פנימי שהוא חבל על הזמן קשה. אצלם זה לא מאבק, אלא השלמה עם המערכת. אין אמון אחד בשני, זיונים בלי אהבה".

אבל אתה חלק בלתי נפרד מהתעשייה והחיים שאתה כה מבקר.

"אני מנסה כמה שיותר לייצג את הטוב. אם היית רואה אותי מתנשק בטלוויזיה עם גבר, היית יכול להגיד הוא מכוון למשהו מסוים. אני מכוון למשהו אחר".

למשל כמו בפרסומת הטלוויזיה שבה אתה מפשיט ומתחרמן עם אטיאס על המיטה?

"זה מודל של זוג שנמצא בצימר והם משחקים 'סטריפ פוקר'. הם בני 26, מן הון להון הם מתחילים להתקרב. אנחנו מתחבקים. כיף לזוג הזה עם האש הבוערת. בעיני זה ערכים מאוד חיובים, זה מצוין. לעומת פרסומת של חברה אחרת, שם עושים את זה בשירותים. חשוב לי לדעת באיזה פרסומת אני מופיע. אני לא רוצה לייצג משהו שאני חושב שהוא בוטה או מוטעה. אני די פנאט בקטע הזה. אני לא אעשה אורגיות בפרסומות".

אף שהוא גר לבדו בדירה בצפון הישן בתל אביב, קשה לו להיפרד מנוף ילדותו. בעיניו האנשים המלווים אותו מילדות, משפחה כחברים, מהווים אנטי תזה לבני דורו. "רוב החברים שלי הם מקרניצי. גדלנו ביחד ואז בגיל 22 יצאנו מהבית של ההורים לתל אביב".

למה דווקא תל אביב?

"יש עיר אחרת? אין עוד עיר. תל אביב זו העיר היחידה בארץ, כל השאר זה פריפריה. כל אחד מהחברים השתבץ בתפקיד מפתח בתחומו. אחד בבר, אחד מנהל בטמפו, אחד מנהל פרויקטים בתע"ש, אחד רואה חשבון במשרד חזק".

מה החלומות שלכם?

"זה אחלה חלום כבר עכשיו. כולנו גרים בצפון הישן, העתקנו את השכונה שלנו לתל אביב. אין דברים כאלו כאן. מי נמצא בקליקה של 20-15 אנשים שגדלת איתם מגיל אפס? קשה לך לאבד את הזהות שלך ליד אנשים שמכירים אותך מגיל אפס. אין תחפושות. זוכרים אותך. לא מסוגל לתאר את עצמי מה היה קורה לי בלעדיהם".

בקודים המערביים אתה מתויק כסיפור הצלחה. גם אתה רואה את זה ככה?

"אני לא מאוהב בתחום שלי. לא בדוגמנות ולא עם העובדים הסינים. זה לא פסגת שאיפתי. אבל בן אדם בגיל 26 יודע לאן ללכת? אין לי מושג מי אני. אני לא יודע מה אני. פשוט מנסה לזרום, לקפוץ על העגלה". *



איתי תירוש. לא באתי לעשות קומבינה. מבחינתי אני עובד במשותף עם "קו לעובד"


תירוש בפרסומת ל"רנואר" עם מורן אטיאס. הייתי די סקפטי לגבי הרעיון לדגמן, ולא בגלל המראה שלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו