בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

השופט היהודי המודח הראשון

יהודים ניסו לרכוש קרקעות במרמה מערבים. השופט יוסף סטרומזה חתם על המפה שנמסרה לטאבו וחתם בכך את גורלו: שר המושבות הבריטי הדיח אותו. מחר, בחלוף 75 שנה, צפויה הילה כהן ליהפך לשופט היהודי המודח השני בארץ ישראל

תגובות

בעשרה בספטמבר 1930 כתב שר המושבות הבריטי, הלורד פאספילד, לנציב הבריטי העליון בארץ ישראל, הלורד פלומר, מכתב קצר: "הנדון: פיטורים. מנהל ענייני הממשלה מצווה להודיע ברבים: כבוד השופט יוסף סטרומזה, שופט בית המשפט המחוזי, מחלקת בתי המשפט, פוטר ממשרתו בשירות ממשלת פלשתינה החל מיום 22 ביולי 1930". השורות הקצרות הללו הביאו בפעם הראשונה לקצה את כהונתו של שופט יהודי בארץ ישראל, בעקבות הליך הדחה שנמשך יותר משנתיים. הדחתו של סטרומזה בעקבות "פרשת קרקעות זיתא", שבה נקשר שמו במעורבות במרמה במסגרת רכישת אדמות ערביות בידי יהודים סמוך לחדרה, עוררה גלים גם מחוץ לארץ ישראל: היא הפכה מקרה-מבחן לעקרון העצמאות השיפוטית באימפריה הבריטית כולה, וקבעה סטנדרטים באשר להליכים הראויים לפני הדחתו של שופט.

להבדיל הבדלות רבות, הוועדה לבחירת שופטים אמורה להתכנס מחר כדי להשלים את הליך הדחתה של השופטת הילה כהן, שהורשעה בבית הדין המשמעתי לשופטים בחיבור פרוטוקולים מפוברקים ובהשמדת ראיות מתיקי בית המשפט. גם הליך הדחתה של כהן, תחילה באמצעות פנייה לבית הדין המשמעתי - שסירב להעבירה מכהונתה - ובהמשך באמצעות הוועדה לבחירת שופטים, נמשך זמן לא קצר. נקודות הדמיון בין שתי הפרשות, שביניהם מפרידות כ-75 שנה, מפתיעות: שני השופטים הסתבכו בגלל חתימותיהם על מסמכים שהתבררו כשקריים; שניהם ניסו בכל דרך להיאחז במשרותיהם; אצל שניהם היו מעורבים בהליך ההדחה הן שופטי בית המשפט העליון והן דרגים פוליטיים. זו אולי נחמה פורתא לכהן: בכל מקרה, מישהו אחר כבר מחזיק בתואר השופט היהודי הראשון שהודח מכהונתו בארץ ישראל בעת החדשה (לאורך השנים נהגו שופטים שסרחו לפרוש מיוזמתם, לבקשת נשיא בית המשפט העליון).

"איך להגדיר את סטרומזה: אדם תמים, ציוני טוב או שופט מושחת?" שואל ד"ר נתן ברון, החוקר את ההיסטוריה של מערכת השיפוט הישראלית, "לדעתי סטרומזה היה אדם לא מתוחכם ואפילו נאיווי. אין שום הוכחה שהוא קיבל שוחד, אולם ברור שהוא ביקש לסייע בביצוע עסקת קרקעות זיתא. הוא פעל מתוך תחושה שהוא פועל למען היישוב בארץ ישראל. ניתן לראות כאן את תופעת הנאמנות הכפולה של שופטים ופקידים בכירים יהודים וערבים בתקופת המנדט. סטרומזה איבד את עולמו מאחר שלא נהג בתחכום; שופטים אחרים שנהגו בדיוק כמוהו זכו לתשואות ממנהיגי התנועה הציונית". ברון, המרצה על ההיסטוריה של המשפט באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת בר-אילן, הקדיש פרק שלם בעבודת הדוקטורט שלו ל"עלייתו ונפילתו של השופט סטרומזה". בשבוע הבא ירצה על הפרשה בטקס שבו יקבל את פרס "קרן בן-שמש" מטעם הקרן הקיימת לישראל.

קידום מטאורי

את הקשר שלו למפעל הציוני החל סטרומזה עוד לפני שעלה לישראל, כשהיה סטודנט למשפטים בסלוניקי והכיר בשנת 1911 את דוד בן-גוריון. בהשפעת בן-גוריון הוא עלה לישראל ב-1914, ונשלח אל "גואל הקרקעות" יהושע חנקין, כדי לטפל בהיבטים המשפטיים של עסקאות הנדל"ן הציוניות. הוא רכש את לבם של הפעילים הציונים כשסייע לשחרורה של מניה שוחט, שנעצרה והועמדה לדין בדמשק בעוון "פעילות ציונית". בהמשך גויס לצבא הטורקי ושירת כקצין בסוריה. ב-1918, בעודו שוהה בחלב, הגיעה אליו הצעה מפתיעה: הממשל הבריטי הצעיר בפלשתינה הציע לו להתמנות לשופט שלום בטבריה ובצפת.

סטרומזה היה בסך הכל השופט היהודי השלישי שמונה על ידי הבריטים. מינויו היה מפתיע: עורך דין צעיר, בן 29, חסר ניסיון רציני, שאינו דובר אנגלית, ערבית או עברית. את הדיונים המשפטיים הוא נאלץ לנהל בטורקית ובצרפתית. גד פרומקין, השופט היהודי היחיד שכיהן בבית המשפט העליון בתקופת המנדט, היה זה שהמליץ עליו בפני השלטון הבריטי המתהווה. למרות הכל זכה סטרומזה לקידום מטאורי: שנתיים בלבד לאחר תחילת כהונתו הוא הועבר לבית המשפט המחוזי בחיפה, "בהתחשב בעבודה משביעת הרצון שלו בבית המשפט". בית המשפט החיפאי, שבו ישבו לצד סטרומזה שופט בריטי ושופט ערבי, שימש גם "בית המשפט לקרקעות" במחוז הצפון. בכובעו זה נחשב סטרומזה למכשיר רב-עוצמה בידי מפעל "גאולת הקרקעות" של היישוב היהודי.

"פרשת קרקעות זיתא" החלה בקשר בין אלכסנדר אהרונסון, בן למשפחה המפורסמת ממחתרת ניל"י, ליהודייה-האמריקאית מרי פלז, שהחליטה להקדיש את המיליונים שירשה מבעלה לרכישת קרקעות עבור יהודים בארץ ישראל. אהרונסון פעל באמצעות ניסן רוטמן מחדרה, שהיה נשוי לבת-דודתו. רוטמן ניהל את עסקי רכישת הקרקעות, שיועדו לעמותת "בני בנימין" אשר תמכה בבני המושבות הוותיקים ביישוב היהודי, אולם בסופו של דבר נרשמו על שמו של אהרונסון עצמו. ב-1921 כותב אהרונסון לרוטמן מארה"ב, ומנחה אותו לרכוש אדמות "בסודיות גמורה" באזור חדרה ובאזור בית שאן.

רוטמן טווה תוכנית לרכישת קרקעות מכפר זיתא, על גבול הקו הירוק, שבבעלותו היו שטחים באזור ח'ור-אל-ווסע הנמצא סמוך לחדרה. הבעיה היתה שקרקעות אלה, בשטח של יותר מ-5,000 דונם, היו בבעלות משותפת של תושבי הכפר. הוא החליט לקשור עסקה עם עבדול סמארה ושלושת בניו, תושבי הכפר. אולם כדי לרשום את עסקת העברת הקרקע על שמו בטאבו, היה עליו לזכות בפסק דין המצהיר שהקרקע אכן בבעלות משפחת סמארה. התוכנית היתה כזו: רוטמן ירכוש מסמארה את כל השטח; בהמשך יממן רוטמן רכישת כמה חלקות קטנות בשטח על ידי יהודים מחדרה; סמארה יגיש תביעה נגד היהודים לבית המשפט לקרקעות וידרוש לרשום את כל הקרקע על שמו; היהודים לא יתאמצו להשיג הוכחה לתביעתם, ובית המשפט יפסוק לטובת סמארה. לאחר שפסק הדין יוגש לטאבו והקרקע תירשם כולה על שם סמארה, יוכל רוטמן לממש את הסכם הרכישה ולרשום אותה על שמו.

השאלה היתה לאיזה בית משפט מחוזי תוגש תביעת הנדל"ן. חדרה שייכת למחוז הצפון ולתחומו של בית המשפט בחיפה, אולם הכפר זיתא שייך למחוז שומרון - ולבית הדין בשכם. לרוטמן היה אינטרס ברור שהתיק יגיע לחיפה ויתגלגל לידיו של סטרומזה, ושם אכן הגיש סמארה את התביעה. התוכנית פעלה כמתוכנן. בדיון המשפטי, שהתקיים באפריל 1925, ישבו בדין שני שופטים בלבד - הבריטי ויליאם ליט וסטרומזה. בהמשך החליף את ליט שחלה השופט רנדולף קופלנד, ובית המשפט פסק כצפוי לטובת סמארה. ואמנם, בחודש מאי מתבקש סטרומזה, בתפקידו כראש ההוצאה לפועל, לבצע את פסק הדין ולהורות למרשם הקרקעות לרשום את השטח כולו על-שם סמארה. וכך הוא אכן עושה.

במשרד רישום המקרקעין בחיפה נפתח תיק, ואליו מצורפת גם מפה שמסר רוטמן, שכותרתה "ח'ור-אל-ווסע - חדרה". מדובר במפה מפורטת, שצוירה בידי מודד מוסמך, והפרטים בה מדויקים להפליא. חוץ מפרט אחד, שזויף: המלים "זיתא, טול כרם" בכותרת נמחקו, ותחתן נכתב "ח'ור-אל-ווסע - חדרה". חתימתו של סטרומזה על המפה לאישור נכונותה עתידה להביא למפלתו.

זקן השופטים התערב

יום אחד אחרי שמשרד הקרקעות הראשי בירושלים מאשר את רישום הקרקע על-שם סמארה מממש רוטמן את העסקה ורושם את הקרקע על שם טובה רוטמן רעייתו ורבקה אהרונסון, אחותו של אלכסנדר. אלא שכאן מתחילה ההסתבכות: כמה מתושבי זיתא דורשים מבית המשפט לבטל את הפסיקה לטובת סמארה בטענה שמדובר ב"תביעת מרמה" ושהתיק כולו היה צריך להתנהל בבית המשפט בשכם ולא בחיפה. התביעה נדחית אולם משרד רישום הקרקעות מחליט לחקור בעניין. מנהל מחלקת הקרקעות בשלטון הבריטי, סטאבס, מזהה את המרמה ואת הכותרת שהוחלפה במפה. הטכניקה הבלשית שלו פשוטה למדי: "הסתכלתי במפה מול האור", סיפר מאוחר יותר.

רשויות השלטון נרתמו לחקירת הפרשה, בראשות היועץ המשפטי לממשלה, נורמן בנטוויץ'. בדצמבר 1927 מעביר בנטוויץ' דו"ח על הפרשה למזכיר הראשי של ממשלת פלשתינה, סר ג'ורג' סיימס. לצד מאבקיו של בנטוויץ' בניסיון ללכוד את רוטמן, ממשיכה המערכת המשפטית לתהות כיצד לפעול בעניינו של סטרומזה. שופט מיוחד, אמברוז ווב, מתמנה לחקור את מעורבותו של סטרומזה, וקובע במארס 1928 כי "קשה להאמין שסטרומזה חתם על המפה בלי לקרוא. הוא נהג ברשלנות רבה". עם זאת, הוא נמנע מלהמליץ על הדחתו. זקן השופטים (המקביל לנשיא בית המשפט העליון כיום) מקדונל דוחה בזעם את המסקנות הרפות, ונחוש בדעתו למצות את ההליכים נגד סטרומזה.

בהמלצת ועדה נוספת שהוקמה, בראשות בנטוויץ', מודיע ביוני 1928 הנציב העליון, הלורד פלומר, לשר המושבות בלונדון, ליאופולד איימרי, כי "השעה" מתפקידו את השופט היהודי. התיק מתגלגל אל היועץ המשפטי של משרד המושבות, סר ג'ון ריזלי, הקובע - לראשונה בתולדות האימפריה - את הדרך הראויה להדיח שופט מתפקידו. שופט, קובע ריזלי, איננו פקיד רגיל. לצורך הדחתו אי אפשר להסתפק בהחלטה של שר המושבות, אלא יש צורך בהחלטה של הערכאה השיפוטית הגבוהה ביותר בבריטניה: הוועדה השיפוטית של מועצת המלך, שמושבה בלונדון. גם הלורד היילשם, שר המשפטים, קובע ב-1929 כי עניינם של שופטים קולוניאליים יידון תמיד בידי הרשות השופטת ולא המבצעת. שר המושבות החדש, הלורד פאספילד, מפיץ את ההנחיה החדשה לכל מושבות האימפריה.

ב-1930, לאחר פרעות תרפ"ט, מתפנה המערכת המשפטית הארץ-ישראלית ליישם את הוראתו של פאספילד, וזקן השופטים מקים "ועדה שיפוטית" בת שלושה שופטים, הכוללת את פרומקין. הדיונים מתקיימים בסודיות מוחלטת בבית המשפט העליון במגרש הרוסים. סטרומזה עצמו מעיד להגנתו וטוען כי חתם על המפה בלי להבין את משמעות חתימתו, וכי אין במעשיו כל "מניע של שחיתות" כפי שנטען.

להבדיל מהמקרה של הילה כהן, שבהליכי המשמעת בעניינה נקטו שני שופטים גישה רחמנית ושופטת המיעוט עמדה מחמירה, אצל סטרומזה החליטו שופטי הרוב להמליץ על פיטוריו. רק פרומקין, בדעת מיעוט, ביקש לאפשר לסטרומזה "ליהנות מהספק". "ברור לנו שרוטמן תיכנן תוכנית להטעות ולרמות כדי להעביר את הקרקע לרשותו", קבעה הוועדה, "השתכנענו שסטרומזה הבין את כוונת המסמך שעליו חתם בשל מניע לא-ישר ומושחת". נסללה הדרך להדחתו הסופית של סטרומזה בידי הנציב העליון בפלשתינה ושר המושבות הבריטי. אפילו בקשתו של סטרומזה לשוב לקבל רישיון עריכת דין כדי שיוכל לכלכל את משפחתו נדחתה בידי זקן השופטים.

מצבו הכלכלי של סטרומזה הלך והידרדר, אולם כעבור כמה שנים הוא שב לעבוד עם חנקין ברכש קרקעות במסגרת "הכשרת היישוב", ובהמשך בקק"ל. הוא מת כעבור שנים רבות, בשיבה טובה בגיל 92, בשנת 1980. מאז פיטוריו נותר בית המשפט המחוזי בחיפה ללא שופט יהודי. מועמדותו של העו"ד הצעיר והמבטיח משה זמורה אמנם עלתה, אבל נדחתה על ידי השלטונות. 18 שנים מאוחר יותר, עם הקמת המדינה, יתמנה עו"ד זמורה לנשיא הראשון של בית המשפט העליון הישראלי.



סטרומזה כחייל טורקי בסוריה בימי מלחמת העולם הראשונה. בן-גוריון השפיע עליו לעלות לישראל ושלח אותו ל"גואל הקרקעות" חנקין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו