על מנת לקבל פרס - תרבות - הארץ

על מנת לקבל פרס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אסתר זנדברג
אסתר זנדברג

היה ראוי שהזוכים בפרס רוקח לאדריכלות מבנים בתל אביב יחרימו את טקס הענקת הפרס שהתקיים ביום שני במרכז ענב בעיר. הפרס מוענק מטעם עיריית תל אביב, המקדמת בימים אלה תוכנית שינויים בבניין היכל התרבות, אחת מיצירות האדריכלות המוערכות בעיר, המיועד לשימור. היה ראוי שקהילת האדריכלים בתל אביב תפקיע מידי העירייה את הזכות להעניק פרסי אדריכלות, בעוד ידה השנייה נשלחת להרוס יצירה אדריכלית מופתית שאין מבנה עכשווי בישראל שישווה לה.

במקריות לא מקרית, הדיון הציבורי המכריע בתוכנית השינויים בהיכל התרבות נקבע לאותו מועד שבו התקיים טקס הענקת הפרס. בכך הוסיפה העירייה חטא על פשע. הן בניסיון - שאמנם כשל - למנוע את הדיון הציבורי, והן בזלזול בפרס העירוני עצמו. למרבה הצער, טקס הענקת הפרס לא הוחרם, ודווקא חברי קהילת האדריכלים סייעו לעירייה להצטייר כשוחרת תרבות ולרחוץ בניקיון כפיה.

פרס רוקח לשנת 2005 הוענק במשותף על תכנון של שלושה מבני ציבור שהוקמו בשנים האחרונות בתחומי העיר. הפרס הוענק למשרד האדריכלים פלסנר על תכנון מרכז לימודי ימאות וחתירה על שם דניאל עמיחי על שפת הירקון; לאדריכלים צבי הקר ורפי סגל על תכנון בית הפלמ"ח ברמת אביב; ולאדריכלים שמעון פילצר, פטר קינן ודניאל מונק על תכנון בניין ווב ללימודי שפות באוניברסיטת תל אביב.

המבנים הזוכים משרטטים תמונת מצב מהימנה ועגומה למדי של האדריכלות בת הזמן בישראל: אדריכלות שעסוקה מעל הראש בעצמה, מגושמת וכבדה, אנכרוניסטית ועמוסה במחוות אדריכליות ובציטוטים ממוחזרים. לעומת הנעשה בחללה של האדריכלות הישראלית העכשווית, היכל התרבות שנבנה לפני כמעט 50 שנה הוא בניין בהיר, שקוף ומודרני יותר מכל בניין שנבנה היום.

טווסים זחוחי דעת

שלושה המבנים שזכו בפרס השנה הם מבני ציבור, כפי שטרחו השופטים בפרס להדגיש. מבני ציבור הם בלי ספק ברירת המחדל של פרסי אדריכלות. אלה הם הטווסים זחוחי הדעת של עולם הארכיטקטורה. במבני ציבור מושקע הכסף הגדול, לרוב מכספי תורמים המבקשים להנציח את עצמם, ולשם מנותבות מרב האנרגיות של אדריכלים המזהים הזדמנות להטביע את חותמם. הפרסים משתפים פעולה.

את ההחלטה לבחור במבני ציבור נימקו השופטים ב"רצון לקדם ולעודד את תכנון הבנייה של מבני ציבור עירוניים". אולם בתל אביב לא מורגש בשנים האחרונות מחסור במבני ציבור מהסוג המועמד לפרס, אלא להיפך, מסתמנת אינפלציה. מרכז רבין ומרכז פרס הנבנה כעת הם רק דוגמה, אם כי בולטת במיוחד. מבני ציבור רבים אינם בהכרח חיוניים. לא מדובר במרפאות בכפרים בדוויים לא מוכרים בנגב. כך שהיה ראוי להפעיל את הפרס דווקא כמנגנון לקידום סדר יום אחר, פחות בזבזני (גם במשאבי כדור הארץ, תחום שכלל לא הוזכר בנימוקים לפרס) ויותר הכרחי.

בנימה שיש בה שמץ של הצטדקות ציינו השופטים כי "התברר שמבני הציבור הבולטים נמצאים בצפונה של העיר ואין ביטוי ראוי של בנייה ציבורית באזורי העיר האחרים, בעיקר בדרום ובמזרח". מה עוד חדש? הסטטיסטיקה היבשה מראה כי מבין כ-30 פרויקטים שזכו בפרס מאז הוענק לראשונה ב-1957, רק חמישה נמצאים ביפו ובדרום, ואף זוכה לא נמצא בשכונות המזרחיות. השופטים השנה הביעו תקווה ש"הדבר ישתנה בהקדם", ופרסים הם צעד בכיוון.

כל קיר הוא כותל

המבנים הזוכים מייצגים כמה מהמגמות הבולטות באדריכלות הבינלאומית בשני העשורים האחרונים. מרכז לימודי ימאות וחתירה מייצג את הזרם שהיסטוריון האדריכלות קנת פרמפטון הגדיר "מקומיות ביקורתית". הוא מעוצב כסירה הפוכה ומבקש להתייחס למיקומו המיידי על גדות נחל הירקון, לדבר בשפה הקאנונית של האדריכלות הישראלית בימי הזוהר שלה - בשימוש בבטון חשוף - ולהשתייך לז'אנר של מבני הנצחה וזיכרון.

השופטים ציינו בנימוקיהם כי הפרס למרכז דניאל הוענק, בין היתר, על "השתלבות נאותה, על אף ממדיו של הבניין, בנחל הירקון, ובפיתוח הסביבתי האיכותי שנעשה במקום". המרכז תרם לא מעט לסביבה ולהעלאת המודעות לאזור הירקון - אולם המבנה עצמו גדול עשרת מונים ביחס לפעילות המתקיימת בו, וביחס לנחל הקטן עם המים המפוקפקים שהוא ניצב על חופו, ומתקשה לתרץ את ממדיו. הוא עמוס באדריכלות, והפיתוח הסביבתי כורע תחת עומס של בטון, רמפות ומעקות ברזל.

בית הפלמ"ח הוא השגריר המקומי של הזרם הדה-קונסטרוקטיווי שגויס לשורות פלוגות המחץ. הזרם, שביקש במקורו לבעוט במוסכמות, מצא את עצמו במלאות לו פחות מ-20 שנה מייצר אנדרטאות ומבני זיכרון, משרת בהכנעה ממסדים, ומככב גם בענף הנדל"ן. כך לדוגמה, סימן ההיכר החזותי המובהק של בית הפלמ"ח - קיר פלחי הכורכר - שוכפל בפרויקט מגורי היוקרה ברחוב פנקס הסמוך. למרבה האירוניה, בשני המקרים הקיר משמש, כדברי השופטים, "זיכרון של הקרקע הקיימת", אבל מכסה על הזיכרון של הכפרים הפלשתיניים במקום שנהרסו.

בניין ווב, המבנה הפחות טווסי מבין הזוכים, הוא בניין ניאו-מודרני המייצג מגמה רווחת באדריכלות בת הזמן בישראל: ניפוח ופירוק של שרידי המודרניזם והרכבתם מחדש כסדרה של מוטיווים סגנוניים. בחיפויי האבן שלו, מבחוץ ומבפנים, המבנה מצטרף גם לתופעת ההתחרדות של האדריכלות הישראלית, שבה כיום כל קיר הוא כותל וכל חזית היא סלע קיומנו. לא נותר אלא להתנחם במבנים המודרניים לעילא שעוד נותרו מימיו הראשונים של הקמפוס.

השופטים בפרס העלו על נס את השימוש שנעשה בשלושת המבנים בבטון חשוף, החומר של "תור הזהב של האדריכלות הישראלית ששיקפה את דלות החומר ועוצמת הרוח במדינה החדשה". אולם במעבר מתור הזהב לעידן הדקדנס, לא רק הרטוריקה איבדה מעוצמתה, אלא גם הבטון החשוף איבד את שיניו. מה שנותר מהאתיקה של החומר המחוספס, הנועז והבוטה הוא מאניירה אסתטית מבויתת, דקורציה לאניני טעם.

פרס לכביש 6

פרס רוקח מוענק על שמו של ישראל רוקח (1896-1959), סגנו של ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף וראש העיר תל אביב בשנים 1936 עד 1953. הפרס נוסד על פי החלטת מועצת העיר עוד בחייו של רוקח "לשם הבעת הוקרה לאיש אשר שקד בנאמנות על הרחבת תחומי העיר ועל שכלולה". בימיו הוקם נמל תל אביב ולשטחה סופחה העיר הערבית יפו, ודמותה עוצבה כמרכז תרבותי וכלכלי על הטוב והרע שבה.

בפרס רוקח שפטו השנה האדריכלים יצחק ליר, ירמי הופמן וטולה עמיר. לפרס, שמוענק בכל שנתיים או שלוש, נלווה מענק כספי של 12 אלף שקל לכל אחד מהזוכים. הנוהג לפצל את הפרס בין כמה זוכים הוא פסול. הוא מעיד על חולשה או על רצון למלא מכסה תקופתית של כיבודים, ומונע התייחסות נאותה לכל זוכה. שלא לדבר על המענק הכספי שמתפצל אף הוא.

בנוסף לפרס רוקח ניתן באותו מעמד גם פרס אברהם קרוון לאדריכלות גנים ונוף. הפרס הוענק לאדריכלית הנוף תמר דראל-פוספלד מחברת דרך ארץ, על שיקום הנוף לאורך כביש חוצה ישראל. עם כל ההערכה להישג, הענקת פרס לפרויקט בכביש 6 היא צורמת או לפחות מוקדמת, לפני שהצלקת שהותיר הכביש הגלידה. צורם גם להעניק פרס באדריכלות נוף ביום שבו מתפרסם על גדיעת עצי זית במטעים פלשתיניים על ידי מתנחלים.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ