בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יצפאן לא בא

החיים בכפר סורי שתושביו ישראלים וחצי משטחו בלבנון. רג'ר ללא גבול

תגובות

אין מקום כזה בעולם. בכפר סורי שנכבש בידי ישראל חיים כ-2,000 אזרחים ישראליים על אדמה שחלקה סופח לישראל וחלקה שייכת ללבנון. בשבוע שעבר, כשאופנועני החיזבאללה שעטו ברחובות הכפר, יורים לכל עבר, מבקשים לחטוף חייל ישראלי מהעמדה שבלב הכפר, שוב נחשפה מציאות החיים הלא מציאותיים של רג'ר שבצפון מערב רמת הגולן, על גדות החצבאני.

מאז אותו יום נפלה אימה גדולה על תושבי הכפר. אחרי ש-350 תלמידי בית הספר היסודי נלכדו במשך כשבע שעות במקלט הקטן של בית ספרם, כמו היה זה בית הספר בבסלאן, בעוד הוריהם אחוזי בהלה ספונים בבתיהם, שוב הפכו חיי התושבים של הכפר החצוי לחיי פחד. רק ביום ראשון, שישה ימים אחרי האירוע, חזרו התלמידים ללמוד. מעכשיו לא יוצאים התושבים מהבית בערב וגם בשעות היום הם נזהרים מאוד. בינם לבין החיזבאללה אין גדר, הגבול הוא רק קו דימיוני שעובר במרכז הכפר, ממש ביציאה מבית הספר, הקו הכחול משנת 1923 הוא פס הפרדה לבן שצבוע באמצע כביש האספלט השחור, ככל פסי ההפרדה, ועמדות החיזבאללה כמטחווי ירי ממנו.

אין כפר ערבי מטופח כזה במדינת ישראל: אבני שפה צבועות מסמנות את מקומות החנייה, בית הספר, בניין המועצה, סניף קופת חולים ו"תחנת פיס לבריאות השן" בוהקים למרחוק. אבל שתי המרפאות סגורות: מאז הנסיגה הן הפכו להיות בשטח לבנון ואסור לרופאים ישראלים להיכנס אליהן. המכוניות שנעות ברחובות הכפר הן כל-ישראליות לא רק בלוחיות הצהובות שלהן אלא גם בדגמיהן, ג'יפים כסופים ומרצדסים א-לה רמת אביב ג'. ובכל זאת, עננה של מררה נחה על רג'ר מאז נסיגת צה"ל מלבנון: למה אלי יצפאן ויגאל שילון לא באו לשעשע את הילדים נפגעי החרדה אחרי התקרית של יום שני שעבר, שאלו שם השבוע, כמו שנהגו לבוא לקרית שמונה השכנה אחרי מטחי הקטיושות שם? למה מפקח המחוז של משרד החינוך לא הרים טלפון? ולמה לא שלח משרדו פסיכולוגים לעזרת הילדים? שאלות שלא תשמעו דוגמתן לא בשטחים הכבושים האחרים של ישראל וגם לא ב"מגזר הערבי" שלנו.

בין הפטיש הלבנוני לסדן הסורי, עם מדינת ישראל כבונוס, זהירים התושבים בלשונם עד למאוד. כולם כאן בוגרי בית הספר הגבוה לדיפלומטיה. לא להצטלם, לא להזדהות בשם, רצוי לא לדבר כלל. בכל זאת הצלחנו לשוחח עם כמה מהם. לא רק על הסמים שחוצים את הכפר-ללא-גבולות הזה דיברו, אלא על חיי היום-יום ועל השירותים שמדינת ישראל נמנעת מלתת להם, תושבים עלאווים, בעלי דרכונים ישראליים, שחיים בחלקם בלבנון ומוצאים את פרנסתם בקרית שמונה ובחיפה.

מדובר בכיבוש-לייט, הכי לייט שמנפיק מפעל הכיבוש הישראלי, עם דרכון וחופש תנועה. כל התושבים עימם שוחחנו אמרו שכל מבוקשם הוא שקט וביטחון, לא חשוב תחת איזה דגל ובאיזו ריבונות. מעשה קסמים: על מוצב צה"ל שנמצא באמצע הכפר, שנפגע בהתקפת החיזבאללה בשבוע שעבר, מרחה יד צה"לית את הכתובת "ריבונות 1", כמו לפזר את הבלבול הגדול בו חיים כאן התושבים, מאז אותו יום מר ונמהר במאי 2000 שבו נסוגה ישראל מלבנון והותירה את רג'ר עם גבול דימיוני באמצעו, פרוץ לכל עבר. מאז יוצאים תלמידי בית הספר הנאה משתי יציאות נפרדות: ילדי החלק הדרומי לישראל, וילדי החלק הצפוני ללבנון. אלו וגם אלו ילדים מטופחים מאוד, שרוצים להיות רופאים ברמב"ם. ארבעה-חמישה רופאים ישראליים כבר צמחו כאן. כל התושבים איתם דיברנו דיברו עברית רהוטה, למועצה המקומית יש קב"ט ותמונת השר לשעבר אלי ישי מתנוססת על הקיר.

אסור לפנות ימינה, רק שמאלה. המג"בניק במחסום בכניסה לכפר מסביר פנים כפי ששום חייל מחסומים בגדה לא יעלה בדעתו. מפקידים תעודות, מתחייבים לצאת עד 22:00 ולא לסטות ימינה מהרחוב הראשי, שלא לחדור חלילה למדינת האויב. כך גם היה בסרייבו הנצורה: במלון העיתונאים אסור היה לסטות לגרם המדרגות הימני, רק לשמאלי, בגלל הסרבים. בסופו של יום גילינו שהחנינו בטעות את המכונית בלבנון: לא היה מקום חנייה בישראל. מה עוד חדש.

"שירותים ציבוריים למטיילים", נכתב בעברית בתוך המסעדה של מוסה, שלפני הנסיגה התפרנסה ממטיילי ארצנו ועכשיו היא מסתפקת במכירת קרמבו בהפסקה הגדולה של בית הספר הצמוד. כתב טלוויזיה מתרגל בחוץ חציית גבולות: הוא עומד על הכביש וחוצה לעיני המצלמה את הפס הלבן, עובר ממדינה למדינה וחוזר חלילה בהינף רגל. ליד המחסום התאמנה קבוצת חיילים בהסתערות רגלית, ליד מתקן השווארמה התגודדה חבורת צעירים. "לא אכפת לנו, לבנון, סוריה או ישראל, חיינו כאן גם תחת טורקיה", אמר אחד מהם, בעילום שם כמובן. "אנחנו כמו עץ הזית, השורשים שלנו כאן תפוסים חזק וכל מה שאנחנו רוצים זה שקט. מה חשוב לבנאדם חוץ משקט? די, נמאס לנו מהמצב. הפלשתינאים בשטחים הם בני אדם כמונו, אבל אני לא אכפת לי למצוא בחורה גם בקרית שמונה. העיקר השקט".

על כוס קפה הוא נאות לשוחח עוד. "אצלנו כל בית כמו קיבוץ, כל אחד עוזר לשני", הוא אומר. "ב-17:00 אני רואה ערוץ 2, ב-17:30 אל ג'זירה, ב-20:00 מנאר (רשת החיזבאללה) וב-21:00 ערוץ 1. אנחנו לא רוצים להיות אזרחים סוג ג' במדינה. במשך 45 שנה השתולל כאן כדור האש ולאף אחד לא היה אכפת. אבל ברגע שצנחן אחד שלכם ירד (בלבנון בשבוע שעבר) הקפיצו את כל העולם. כשהילדים של מנרה וקרית שמונה היו במקלטים ארגנו להם פסיכולוג. על הילדים שלנו אף אחד לא הסתכל. ילד יהודי יכול להיכנס להלם כי הוא ילד שמנת, אבל ילד ערבי לא נכנס להלם. כוס אוחתוכ, הוא לא נכנס להלם.

"אריק שרון", הוא ממשיך, "שימשיך לגדל פרות ושר הביטחון שימשיך לפזר פוזות. כשחטפו כאן שלושה חיילים ברק העמיד אולטימטום לנסראללה שיחזיר את הגופות. זה לקח שלוש שנים. וכשנסראללה נתן אולטימטום בשבוע שעבר שתחזירו את הגופות, תוך יום ישראל החזירה את הגופות. זה עובדות בשטח, זה לא תגובות מאבא שלי. לכן אני מתחיל לחשוב שנסראללה יותר חזק ממדינת ישראל.

"אני בן 33. נולדתי כאן, כל החיים שלי כאן. היתה גם תקופה שגרתי בקרית שמונה וחוויתי את חווית הקטיושות, ואני רואה את ההתייחסות שם ואת ההתייחסות כאן. בגלל זה אני מדבר בצורה כזאת תוקפנית. המדינה אומרת שאנחנו אזרחי ישראל, אז אני רוצה את אותה גדר כמו במשגב (עם). לא יכול להיות שכל אחד ייכנס וייצא, כמו שקרה בשבוע שעבר. המדינה עשתה את כל המאמצים במשגב בגלל בית אחד שקרוב לגדר וכאן היא מפקירה חצי כפר. אין שום מדינה בעולם שאזרחים שלה יהיו מופקרים מעבר לגבול בלי לתת להם מיגון. אם המדינה מספקת למתנחל באיתמר הגנה, למרות שזה שטחים, ובעפרה יש מקלטים, מה היא מספקת לנו? את הבולשיט. עובדה, מה שקרה. את המוצב הזה היו מעמידים באיתמר? בנוה דקלים? באמצע היישוב? האם היו מסכנים כך את תושבי קרית שמונה? ישימו מוצב בתוך מנרה? המוצב הזה מסכן אותנו יותר ממה שהוא שומר עלינו. אם לא היה המוצב לא היו מפציצים. רוצה לשמור? שיעלה למעלה. שלא יעמוד מאחורי הגב שלי וישמור עלי. מקלט אחד אין פה, מקלט אחד שמשרד הביטחון יזם. כשהייתי בקרית שמונה כל 100 מטרים היה מקלט, ותאורת חירום וטלוויזיות לילדים. אני כבר לא מצפה מהמדינה לכלום. די, נמאסתם".

היית מעדיף להיות אזרח סוריה?

"שמע, אגיד את האמת, נולדתי פה, אבל אם הגורל יכתיב לי שאהיה אזרח סוריה, אהיה אזרח סוריה. מה הבעיה? אהיה גם אזרח אוסטרליה. אתה, אכפת לך איזה אזרחות יש לך? אכפת לך שתחיה בשקט ובשלווה. האזרחות היא לא קורת הגג שלי, אני לא גר בתוך הדרכון שלי. אכפת לי להיות בן אדם שיקבל את השירותים הסוציאליים כמו כל אחד אחר. אזרחות צרפתית, אפגנית, פקיסטנית, העיקר שיהיה שקט".

מה שלום הילדים, איך הם הגיבו לאירועים?

"היום הם חזרו לבית הספר. שלחו להם פסיכולוג? לקרית שמונה, אני זוכר, היה בא אליהם יצפאן להצחיק וההוא עם הסיגר שעושה חיקויים, ואח שלו, את מי לא שלחו. מה עם פה? ליגאל עמיר מתייחסים יותר טוב. כל הכבוד לשכנינו הקיבוצים ולמועצה המקומית מבואות חרמון ולבני בן-מובחר, ראש המועצה האזורית. מודה, מודה מקרב הלב לשדה אליעזר שאירחו אותנו, 150 איש שנתקענו בחוץ בלילה ההוא בשבוע שעבר.

הוא היה בחיפה כשהחיזבאללה נכנס לכפרו. אשתו טילפנה מבוהלת. הילדה בת השש היתה בבית הספר. עד הערב לא חזרה, עד הבוקר לא הורשה לחזור לכפר. "קצין שאל אותי למחרת: 'איך לא ראיתם אותם?' אמרתי לו: 'צחקת עלי. לכם יש מצלמה בהר דב ואתם יכולים לראות כמה סי-סי השתנתי, אז אתם שואלים איך לא ראיתם אותם? זו שאלה פוגעת".

והילדה?

"הלילה לא נרדמה. כל שעה זה כמו חודש בפחד הזה. כל צליל בחוץ, אולי פרה, אולי חתול, אומרת לי: 'אבא, יש יריות'. זה מה שנקרא נפגעי הלם. אתה רואה שעכשיו הכל שקט, אבל בראש שלך הכל משוגע. אתה לא יודע מתי זה יבוא אליך. זה כמו שאתה נמצא בתור חייל בשטחים - אתה לא יודע מתי זה יבוא. ואפילו אמבולנס אין פה. כאן חיי אדם לא שווים למדינת ישראל אפילו לא 150 אלף שקל. עמרי שרון אוסף אותם בחצי שנייה בתור תרומה ולנו אין אמבולנס. אני רוצה שיבוא לכאן איזה שר, איזה בכיר, ויחיה פה חודש ימים, בצפון ובדרום, ונראה מה יהיה".

מראית עין של שלווה אמנם נסוכה על הכפר. ילדות משחקות בקלאס, זקנים מתחממים בשמש, ערימות זרדים מוכנות לחורף. מהוואדי התלול עולה צינור המריבה הקודמת עם החיזבאללה, על הטיית מי החצבאני. עוד מעט יעטה השלג על הכל. ההליכה ברחובות מתוחה לזר. בינינו לבין החטיפה הבאה לא מפריד כלום.

בפי דובר המועצה המקומית, נג'יב חטיב, גם הוא צעיר ישראלי רהוט, תלונות רשמיות יותר, אבל דומות: את מרבית השירותים לא מקבלים בכפר, בוודאי לא בחלק הצפוני. לא בזק, לא חברת חשמל, לא מתקן מקררים, לא אמבולנס ולא מכבי אש, אף אחד לא נכנס. לפני כחודש וחצי בער הוואדי והתושבים כיבו את השריפה בדליים. "כל הכפר נזרק מעבר לגבולות המדינה". הוא קובל בעיקר על חוסר הוודאות. מה יילד יום? האם ישראל תצא? התישאר לנצח? האם יחזרו להיות סורים? לבנונים? האם תיבנה גדר שתחצה את הכפר באמצעו, כמו שעשתה ישראל לאבו דיס?

על דלת חדרו המטופח כתוב "דובר המועצה וקב"ט המועצה". קלסרים על הכוננית, רפואת שיניים בבתי הספר, ביטחון בתי הספר. "מישהו במשרד החינוך טרח לטלפן אלינו, לשאול מה שלומנו? מישהו אכפת לו? מישהו שידר בטלוויזיה מה עברנו כאן?" רק תנסו לשאול איזו אזרחות הוא מעדיף ופניו יאדימו: "כשחצו את רג'ר, מישהו שאל אותנו? מישהו הגיע לפה והסביר? אתם שאלתם אותי מה אני רוצה? דעתי חשובה למישהו? אז למה אתה שואל אותי על אזרחות סורית?"

ערב הנסיגה מלבנון הם הרעישו עולמות לבל ייחצה כפרם בגדר ויבותר. הם פנו לעזרת כל העולם, מקופי ענאן ומטה, ונענו: הגדר לא קמה והגבול נשאר דימיוני. אבל מה יקרה אחרי עוד שתיים-שלוש תקריות כדוגמת זו מהשבוע שעבר? חטיב: "אתה לא יודע מתי יעבירו אותנו ללבנון ויסגרו את השער מאחורינו".

תיאטרון האבסורד: משלמים ביטוח חובה לרכב בישראל, אבל אין ביטוח בחלק הצפוני של הכפר; מס רכוש יפצה רק את תושבי החלק הדרומי שנפגעו בהתקפת החיזבאללה, למרות שהנזק בחלק הצפוני חמור יותר, מרביתו מידי צה"ל; ישראל החרימה את השטחים שהותירו אחריהם כמחצית מהתושבים שברחו ב-67', הפכה אותם ל"נכסי נפקדים", מכרה אותם ב-1975 ל-33 מהמשפחות שנשארו ועכשיו מתברר שמדובר בכלל בשטח לבנון. עכשיו רוצים הנפקדים לחזור לשטח שנמצא בלבנון. מי יעצור בעדם? ומה יהיה על התושבים שקנו בכסף את אדמותיהם? ישראל סחרה פעמיים ברכוש לא לה; וגם את השדות הם כבר כמעט ולא מעבדים, בגלל חזירי הבר. אסור לצוד אותם כאן, כי כל כדור שנורה עלול להצית את כל הגיזרה, החזירים עולים על השדות באין מפריע ואין חקלאות. כשחטיב נשאל על מעבר הסמים בכפרו, הוא משיב: "בחלק הצפוני אין צבא ואין משטרה. כל אחד יכול לקחת את החוק לידיים".

המורה לגיאוגרפיה ולהיסטוריה זכי סלמן ישב כל השבוע שעבר בביתו שליד המוצב של צה"ל. מדי בוקר הלך לבית ספר וחזר אחרי כמה שעות, בגלל שהתלמידים לא באו. בנו הצעיר, איסמעיל, בן 16, מוכה עדיין בהלם ואותותיו ניכרים. אביו מתייסר: הוא שלח אותו לקנות סיגריות כמה דקות לפני פרוץ ההתקפה והנער נלכד באמצע התופת, מוצא לעצמו מסתור משך שעות ארוכות תחת שלד בניין שנבנה בפאתי הכפר. לא במקרה לא נפגע אף תושב של רג'ר, צריך לציין: לוחמי החיזבאללה פנו ברמקולים לתושבים וקראו להם להישאר בבתיהם ודאגו שלא לפגוע בהם.

"זה התחיל ב-14:55", משחזר סלמן. "הכנתי את השיעורים למחר, פתאום שמעתי בומב. חשבתי שזה הבומבים הרגילים ואז שמעתי עוד בומב וכל הבית רעד. ראינו עשן שחור עולה מהמוצב". הם נמלטו לבית אחיינו, מצדו השני של הרחוב, רחוק יותר מהאש, ושם התחבאו במטבחון, מנסים להרגיע באמצעות הטלפון הנייד את הבן הלכוד.

ביולי 2001 היינו בביתו של סלמן. באותו יום התחתן בנו הרופא, שאדי, עם בחירת לבו הרוקחת, כאותר. כאותר היתה אז כלה סורית ואנו ליווינו אותה מהגבול בקונייטרה עד לבית משפחת סלמן שבקצה רג'ר. בתם הבכורה של שאדי וכאותר כבר בת שנתיים וחצי. את הוריה פוגשת כאותר אחת לשנה בירדן. היא כבר מדברת עברית קולחת.

בשיעורי ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלו מלמד סלמן את תלמידיו גם את תולדות הכפר. "התלמידים שואלים שאלות, מקללים את האו"ם ואת טרייה לרסן שעשה את ההסכם כאן, אבל זה שאלות לכיתה, לא לעיתון". בשתיים וחצי בלילה, אחרי שהאש שככה, הוא מספר, נכנסו חיילי צה"ל לחיפוש בבית וביקשו מכל הנוכחים להתכנס בחדר אחד. כשהבחינו באביו הקשיש של המורה מיהרו להתנצל ולצאת. "סליחה על ההפרעה", אמר המפקד לזכי. רק ברג'ר. *



חיילים מתאמנים ליד רג'ר. לכם יש מצלמה בהר דב ואתם יכולים לראות כמה סי-סי השתנתי, אז אתם שואלים איך לא ראיתם את חיזבאללה?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו