בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זוז איבגי

האם אורי גבריאל הוא השחקן הכי-טוב בישראל?

תגובות

השנה הוא סגר 50. מאחוריו 34 סרטים, עשר הצגות תיאטרון ומספר דומה של דרמות טלוויזיה. תפקידו בסרט "איזה מקום נפלא" של אייל חלפון היה אחד ההישגים המרשימים השנה בקולנוע הישראלי, אם לא המרשים שבהם, והפיל עליו שלושה פרסים, פרס השחקן הטוב בפסטיבל הקולנוע בקרלובי וארי, צ'כיה, פרס וולג'ין למשחק בפסטיבל הקולנוע בירושלים ופרס אופיר (האוסקר הישראלי) לשחקן השנה. אז איך זה שאורי גבריאל נראה דיכאוני להפליא?

האיש הרך והעדין שגילם במרבית תפקידיו על הבד את הבריון האלים או לחילופין את איש החוק הקשוח, השתתף ביום בחמישי שעבר בחזרות אחרונות על "נתניה", ההצגה החדשה של שמואל הספרי בתיאטרון הקאמרי. בדמותו העגומה של בוארון, הוא עוטה חזות של ש"סניק, לובש שחורים וחובש כיפה שחורה, אבל הפרסונה הנוגה לא היתה של בוארון, היא היתה כולה שלו. הוא לא שש להתראיין, על זה ובכלל. "אני לא טוב בזה", הוא מעיר. אגו מפותח הוא לא המחלקה שלו.

"הוא ביישן וצנוע", אומר הספרי, שעובד עם גבריאל זו ההצגה הרביעית. "הוא שחקן שקשה מאוד לעבוד אתו כי הוא לא יודע לרמות. אם משהו בתפקיד לא יושב לו נכון בנשמה, לא יעזור כלום. לא צעקות ולא שכנועים. כשהוא על הבמה הוא קורן כנות ופגיעות ולכן התפקידים שאני מועיד לו הם ניגוד מוחלט לתפקידי הערס שהוא מגלם בדרך כלל".

בחיים, אומר הספרי, גבריאל רך ועדין ומכיר תודה. "הוא לא שחקן משום דגם שאנו מכירים. הוא חף מכל גבהות לב וכל הכרוך במרפקנות או שאפתנות זר לו. הוא לא ירים טלפונים ולא ילקק תחת לאף אחד. זה סינית בשבילו. האיש עניו. כשהוא קיבל השנה את פרס השחקן הטוב בקרלובי וארי על תפקידו ב'איזה מקום נפלא', היה דיווח על זה ב-Ynet וזרמו עשרות תגובות. אני לא זוכר פרגון כזה לאף שחקן או במאי בארץ. התגובה ה-80 היתה שלו. הוא הודה בחום לטוקביסטים".

הספרי מזכיר את "הרב קמע", מ-2001, לפי טרטיף של מולייר, ש"נשחטה על ידי הביקורת אבל רצה כ-600 פעם וגבריאל עשה שם תפקיד נהדר בעל מרכיבים קומיים. הוא שחקן יותר רבגוני ממשה איבגי, שהוא שחקן-כוכב שגם עובד עם אותה דמות פחות או יותר. למרות שגם לגבריאל נותנים שוב ושוב את דמות העבריין, הוא כל הזמן משתנה. כשהוא עולה לבמה הקהל אוהב אותו מיד כי הוא חם ופגיע".

לא שקרן, רמאי

האם משחק הוא דת בשביל גבריאל? "אולי", הוא אומר. "לפני הכל זו שליחות, שיכולה להיות שטנית ויכולה להיות אלוהית, ויכולה גם להיות בנאלית לגמרי. כשאני משחק אני משחרר את הנפש. אני משאיל את כולי לדמות. אני נהיה אפס ונשאר במצב של אפס. כשאני מסתכל על דמויות שגילמתי בעבר, אני מרגיש שאלה אנשים שהכרתי היטב. יצרתי גלמים שיושבים בארון וניתן להחיותם מחדש. נפרדתי מהם כשם שנפרדתי מהעבר שלי. אני כמו שער שדמויות נכנסות ויוצאות דרכו".

בוארון ב"נתניה" הוא מנהלו של בית אבות. "בוארון פשט את הרגל מבחינת החלומות שלו. גורלו נתון בידי אחרים והוא נשלט על ידי משפחת אשתו והמאפיה המקומית, להם מכר את המבנה שמשמש כבית זקנים. אני אוהב את המחזה כי יש בו תופעה המבטאת את התפוררותם של ערכים בארץ וביקורת על יחסה של החברה לקשישים וחסרי ישע. בוארון הוא דמות טרגית כי הוא פועל כמו מריונטה. ביסודו הוא אדם טוב שמקריב את עצמו למען הזולת. העובדה שעליו ללכת נגד מצפונו ולהיפטר מהקשישים קשה לו. האיש מרתק למרות שהוא לא דמות ספרותית עמוקה".

איך אתה נכנס לתוך דמות?

"זה כמו לגו. יש אבני בניין ובכל פעם מרכיבים מהן משהו אחר, אבל כדי שתשלוט בהן עליך לעבור תהליך של פירוק והרכבה של אישיותך. אחד התנאים הוא לא לקבל את עצמך כמובן מאליו. רצוי שתחשוב שאתה נוכל, מוג לב או פחדן. אנו מורכבים מכל התכונות האנושיות, טובות כרעות, וזו רק שאלה של מינון ומודעות. עברתי בחיי תהליך של איבוד זהות ועיבודה מחדש. כדי להשתחרר מהסבל הפרטי שלי נדרשתי לגלות בתוכי את מגוון התכונות שקיימות בנו ושלא תמיד אנו מודים בקיומן. הביוגרפיה שלי אפשרה לי להיות כל דבר ללא ביקורת עצמית. משחק זו תרפיה נפלאה. באתי למקצוע מסיבות רפואיות".

חשבתי שחבר מהשכונה מפרדס כץ גרר אותך לחוג למשחק.

"לפני שנכנסתי לזה לא חשבתי על משחק. פחדתי מזה פחד מוות כמו מטיפול נפשי. החשיפה היתה מאיימת. רק בשנת 95', לאחר 15 שנים שבמהלכן גילמתי עשרות תפקידים, החלטתי שאני שחקן מקצועי והיחס שלי למקצוע השתנה".

מה בעצם קרה?

"עד 95' המשחק היה תחביב ואלטרנטיווה להיות מישהו. כלי לבריחה מהמציאות, אמצעי להשגת מטרה. לא פיתחתי את המשחק ברמות של ליזום או לכתוב או לפתח את ההשכלה. ב-95' החלטתי לתת לזה ערך של מקצוע ושל אמנות. השתניתי כאדם וגישתי לאנשים במקצוע, לפרטנרים ולבמאים הפכה מקצועית. הייתי יותר קשוב. הבנתי שגם לבמאים יש פנטזיות. הגעתי לרמה של סטודנט שנה א' במכינה. מה שבמאי אומר אני עושה ורק אחר כך אני מציע רעיון".

שנות ה-90 היו שנים של משבר, לא היתה לך הרבה עבודה.

"היו תקופות שלא עבדתי והייתי נתון לחסדי הטלפון. כשהוא לא צלצל, הייתי מושבת. אבל יש לי שיטות להשיג את המטרה וניחנתי בסבלנות ואורך רוח. כשאני אומר סבלנות כוונתי שאני חסר ציפיות, מה שנותן לי כוח ליהנות מההווה. היה שלב בשנות ה-90 ששקלתי לעזוב את המשחק ופתחתי עיתונים וחיפשתי עבודה. זה החזיר אותי אחורה לשנות ה-70 וזה היה לא קל ואז שאלתי את עצמי: אמנות או למות? בחרתי להקריב את גופי ואת חיי לאמנות. שחקן מתמודד יום יום עם המקצוע ובכל פעם עומד למבחן מחודש".

עד 95' הוא נחשב לעושה צרות בעיני חלק מהבמאים, האיש שמגיע לאתר הצילומים בבוקר ומתחיל להתווכח ולהתפלסף על הטקסט ועל הבימוי ותוקע את לוח הזמנים. מרק רוזנבאום, מפיק ובמאי שהפיק ב-93' את "מקס ומוריס" (לפי תסריט של חיים מרין, בבימוי ינקול גולדווסר) והשנה את "אבנים", שגם בו שיחק גבריאל, רואה זאת אחרת. "הוא אחד הקומיקאים הכי טובים שיש, הוא שר נהדר והוא שחקן בעל טיימינג נפלא ודימיון. בכוחו לעשות תפקיד אמין גם כאשר הדמות מגוחכת. הוא מגיע בבוקר לסט עם רעיונות, האיש נורא יצירתי. יש במאים שמפחדים מזה".

גבריאל מודע לתווית. "הייתי סוס פרא והלכתי רק עם מה שאני מרגיש והתווכחתי והתעקשתי ולא היה קל לעבוד אתי. רציתי להשפיע. ייתכן שזה נבע מחוסר ביטחון. לא תמיד נוח לנהוג כשמישהו אוחז בהגה ולוחץ לך על הברקס. חיפשתי חופש יצירה. חשבתי שלהיות בעייתי מבטא מעורבות ויצירתיות. האמנתי שזה חיובי אם במאי מאבד קצת שליטה ואל לו לפחד לקבל רעיון של שחקן גם אם הקונספציה שלו מתרסקת. כשלא קיבלו רעיון שלי הרגשתי שחוסמים אותי".

זו חירות שלא שמורה בדרך כלל לשחקנים.

"אי אפשר לעשות סרט על שולחן הכתיבה. במאי שפתוח לרעיונות חדשים, מרוויח. פעם איבגי אמר לי שהוא הציע אותי לכל מיני תפקידים ושאלו אם אני עבריין ואלים. אבל אני דייקן וצייתן ואני מתייחס לכל במאי בכבוד, ואני נכנס למקום שהוא פותח לי. אני לא מנסה לכפות את עצמי, אבל היו מצבים שהתניתי את השתתפותי בכתיבת הסצינה מחדש. בדרמת הטלוויזיה 'אנס הבושם' הסכימו שאכתוב סצינות שלמות. ב'אבנים', סרטו של רפאל נדג'ארי, גילמתי רואה חשבון אלמן שרוצה להנציח את זכר אשתו על ידי מתן כספים לעמותה דתית חצי חוקית וכתבתי שורות שלמות. זה מצב אידיאלי כי אז אני ספונטני. בקולנוע אסור לראות את הבימוי ואת המשחק. ברגע שניכר המאמץ של העשייה, הסרט לא עובד. זה צריך להיות כמו פירואטים של לוליין בקרקס שמתבצעים בקלילות טבעית".

אתה בטח רוצה לביים.

"אני מת לביים, ויש לי רעיון שאני עובד עליו כבר שנים. מחזה שעוסק בכמיהה הבלתי נלאית והלא מושגת לאושר".

חומרים אוטוביוגרפיים?

"לא בהכרח. יש לי מוטו: אתה כובש את עצמך - כבשת את העולם. אני יוצא למסע היכרות עם האדם בתוכי, שיש לו פחדים ורצונות. מסע שהוא חתירה למה שאני מכנה 'הגיל הרוחני שלנו', שהוא אינסופי. אנו הרי תולדה של התפתחות אבולוציונית של מיליוני שנים ואנו נושאים בתוכנו חוויות תורשתיות ותחושות קדמוניות שניתן לחוות אותן מחדש. על ידי קשב פנימי אנחנו יכולים להגיע אל הידע האינסופי. ברגע שהערוץ הזה פתוח, הידע נפרש לפניך. לכן אני אומר שהבמאי מספר אחד שלי זה החיים. אני קורא טקסט והדמות מדריכה אותי איך להתנהג. המקצוענות היא למצוא את האיזון בין זה לבין הבמאי ואני מתווך בין השניים. אלה החומרים מהם אני יוצק את הדמות שאני מגלם".

ומה קורה במישור הרגשי?

"אני אוהב את כל הדמויות כל כך שאני לא זוכר את השמות שלהן. ברגע שאני מתחבר אל מניעיה של הדמות ולמקורותיה, כל השאר שולי. הדמות פועלות מאותו מקום ותפקידי לאהוב אותן ברמה הרוחנית. לא הייתי רוצה לחיות עם הדמויות שגילמתי, אבל התפקיד שלי להיות נאמן להן ולחוש חמלה ואמפתיה כלפיהן".

שחקנים הם קצת שקרנים, לא? באיזו מידה אתה שקרן?

"אני לא שקרן, אני רמאי. שחקן אמור להיות רמאי כי את השקר רואים ואילו הרמייה קשה לזיהוי. עליך לשקר ברמה כזאת שתאמין לעצמך, ואז זו מוסכמה. משחק זו אחיזת עיניים. אתה כמו לופת את הרגש ומנווט אותו לצורך כלשהו. בכל פעם שאני עושה תפקיד, התוצאה צריכה להיות חיבור של אנרגיות. אני אמור להיסחף אחר הדמות שלוקחת אותי לכל מיני מקומות ומצבים בהם אשכח לחלוטין את עצמי, את אורי גבריאל האמיתי".

מה עושה אותך יצירתי?

"ברגע שאתה מודע לפעולה שאתה עושה הפכת ליצירתי, כי אתה מכוון אותה. הצורה שבה אתה מתייחס לרגשות ולמחשבות שלך ולעצמך כיעד הנתון לכיבוש, הופכת את האקט לאמנות. אני עושה כוס תה בצורה אמנותית. מרגע שאני מתייחס לפעולה כאל דבר מוקפד ומושקע, זו אמנות. זה סוג של אור שאני יכול להדליק ולכבות בעת הצורך".

המנהג שלי להיעלם

הוא היה כבן 17 כשהחבר מפרדס כץ גרר אותו לחוג משחק שהעביר יוסי אלפי בשכונה שליד בני ברק. החבר, אבנר יצחק, היום מתקן אופניים בשוק של פרדס כץ, בחדר זבל לשעבר, זוכה לביקור של גבריאל כל יום שישי. "אני עוצר ומדבר אתו, כלומר, מקשיב לו כי קשה לו. הוא ערירי ויש לו נפש של משורר והוא כתב לא מעט שירים. נפגשנו בשכונה כשהייתי נער ואהבתי מאוד את הצחוק שלו. הייתי מצחיק אותו כדי שהוא יצחק. הוא היה מוציא אוויר מהפה בשריקה ותופס את הגב. רזה וגבוה, הוא היה נופל על הרצפה, רוקע ברגליים וצועק 'הגב הגב' כי כשהוא צחק זה כאב לו. הוא לקח אותי לאלפי כי הייתי הליצן שמצחיק ומספר בדיחות לחבר'ה. אלפי לא רצה אותי כי כבר היו לו מספיק שחקנים, ואבנר קצת איים עליו שאם אני לא עולה לבמה לא תהיה הצגה. אבנר היה יכול להיות מפחיד והיו לו כמה קבלות על זה".

ההצגה "החצי השני", שהנערים של אלפי העלו אז, היתה מעין טקסט מחאה נגד עיריית בני ברק, החולשת על האזורים החילוניים בפרדס כץ ותל גיבורים. גבריאל הקדיש לשכונה שלו את מלות התודה בקבלו את פרס אופיר. לא רק מתוך נאמנות, ולא משום שהוא עדיין גר בשכונה - בשבילו זה עניין עקרוני שהוא מוכן להילחם עליו. "עיריית בני ברק שולטת בחיי כ-40 אלף חילונים ומונעת מהם כל מה שקשור בתיאטרון או כדורגל. אין חיי קהילה ואין מחלקת תרבות וספורט וההצגה של אלפי, כבר אז לפני כ-33 שנה, התריסה נגד המצב הזה. ההצגה רצה כשנתיים ושיחקתי בה ובמקביל עבדתי לפרנסתי כפועל שחור בעבודות מזדמנות".

אמו, ברטה פהימה, הגיעה עם הוריה לישראל מבגדד בתחילת שנות ה-50, בגיל 19 ושהתה זמן מה בקיבוץ בצפון. הוריה, שחיו במעברת מורשה, באו ארצה בעקבות בנם, דודו של גבריאל, שהיה קומוניסט שנמלט מעיראק. הדוד היה בעל פוטנציאל בלתי רגיל כשחקן, אומר אחיינו, שלא מומש - הוא מת ערירי ומתוסכל בגיל צעיר.

ברטה התאהבה בגבריאל גבריאל, שהגיע גם כן מעיראק ב-51'. הוא התגורר במעברת מגדיאל והיה מבוגר ממנה בשמונה שנים. יתום מגיל 9, הוא היה צורף במקצועו, אך חלם להיות זמר. בני הזוג נישאו במגדיאל. ב-55' נולד בכורם אורי וב-57' נולדה ורדה, כיום מנהלת מחלקה ב"מירס" ואם לשלושה, וב-62' נולדה אילנה, אם לילדה וקלדנית במקצועה.

כשהיה אורי כבן חמש עברה המשפחה לבית ערבי גדול שננטש ביפו. אביו עבד במפעל הצורפים בת"א ורכש את הבית, מול הנמל. "האוניות פרקו סחורות ובית האריזה בו ארזו תפוזים היה מגרש המשחקים שלנו. זה היה מרתק לראות איך הפעילות בנמל שינתה את הנוף ללא הרף. לגדול מול הים היתה חוויה. השקיעות העזות והסנוניות באביב".

הוא היה ילד תמהוני. "היה סלע ליד הוואדי, וכאשר אמי רצתה לדעת לאן נעלמתי היא באה לשם. הייתי יושב שם שעות מסתכל על הוואדי ועל השדות ועל בעלי חיים שצצו מדי פעם. אמי הקדישה חלק ניכר מזמנה לחפש אותי וכעסה על המנהג שלי להיעלם. המעבר ממגדיאל ליפו היה טראומטי בשבילי. נהגתי להסתתר בקופסאות קרטון ובמערות בסביבה. היו לי חברים ושיחקתי איתם, אבל הנטייה להתבודדות החלה כבר אז. הבית היה גדול ומנורה לא הספיקה כדי להאיר את החדרים האפלוליים. כשהאיר השחר הייתי עולה לגג ומסתכל על הים. כבר אז חייתי בעולם של דימיון".

מן הנטייה לנבור בעברו הוא כבר פטור, בעקבות חוויה שעבר לא מכבר. "שכבתי על המיטה והרגשתי זרמים בגוף. עצמתי עיניים ונזכרתי בחוויית הילדות כאשר עטפתי את עצמי בכל מיני מגננות. זה היה משהו דמוי חיזיון. הרגשתי שאני עטוף בדבר שמשתחרר ממני כמו תחבושת. כשזה התקרב לשכבה האחרונה לפני הפצע נחרדתי לרגע, אבל החלטתי שאני רוצה לדעת מה יש שם. והנה אני ילד בסמטה יפואית ברחוב בו גדלתי, והילד יושב לבד על המדרגות וצופה אל הים. בחיזיון התקרבתי אליו לאט והתיישבתי לידו כאדם מבוגר. הילד הפנה אלי את מבטו ואמרתי לו: 'באתי לקחת אותך. אין לך מה לפחד יותר. אני אגן עליך'. לילד לא היתה הבעה על הפנים. אספתי אותו ולא הלכנו משם לפני שנפרדנו מכל מיני מקומות בשכונה, כמו חנויות שהיו בהן צעצועים שהוא אף פעם לא קיבל. החיזיון הזה היה פרידה מהעבר וקבלה של הילדות, וזה היה חזק יותר מחלום".

כישלון גאה

כשהיה כבן 12 נסגר הנמל. "נהיה מסוכן לגור שם בשכונה שנהרסה ודמתה לאותו אזור בו מתרחשת העלילה של 'קזבלן'. מכרו את הבית לשני ציירים והורי שכרו דירה בתל גיבורים בבני ברק ומאוחר יותר רכשו דירה קטנה בפרדס כץ". הוא נאלץ להתנתק מחבריו מיפו ומצא עצמו בריאיון מול מנהל בית ספר "קוממיות". "היתה לו מחלת פרקינסון והוא רעד ואני זוכר שהוא הבהיל אותי. הוא לא התייחס אלי ורק דיבר עם הורי ופתאום הוא קם, ניגש אלי ושאל: 'כמה זה 8 כפול 4?' לא עניתי, והוא החליט להשאיר אותי כיתה".

העלבון הזה לא נמחה. גבריאל לא אהב אז כלום, כדבריו, ובפרט לא את בית הספר. בכל מעשה משובה של הכיתה האשימו אותו והוא נעשה לקורבן המסורתי של המורה. המעבר לכיתת טעוני טיפוח היה לכאורה מהלך טבעי. "רוב הילדים בכיתה היו ממוצא מזרחי והמורה נהגה לומר לנו, כשהחזירה מבחנים, שציון 'כמעט טוב' אינו משול ברמתו לאותו ציון בכיתה רגילה. ריחמו עלינו כי אנחנו מוגבלים. התעודה שלי היתה משופעת ב'בלתי מספיק'. לימים אמרתי שאני גאה להיות כישלון של מערכת החינוך הישראלית".

ומה אמרו הוריך?

"הורי כעסו, אבל לא היכו אותי. אבא נתן לי להבין שאני כישלון. הוא לא האמין בי למרות שהייתי למדן ורוב שנות הילדות קראתי. הכרחתי את אמי לקנות את האנציקלופדיה 'תרבות' וקראתי אותה כמה פעמים וגם החלפתי ספרים בספרייה. אהבתי גם לצייר. חיפשתי דרך להתחבר למסגרת כלשהי. לאחר שסיימתי את היסודי לא המשכתי לתיכון כי לא עברתי את בחינת הסקר. נשלחתי ללמוד חרטות בבי"ס 'עמל'. יום אחד למדנו ובשאר הימים עבדנו. אחרי כשנה מצאתי את עצמי ברחוב, מחפש עבודות מזדמנות. אבי ניסה לדחוק בי להפסיק לחלום אבל מי הקשיב".

אביו לא היה מודל אידיאלי לחיים מספקים. על חלום המוסיקה נאלץ לוותר אף שניחן בקול ערב. הוא מצא פורקן כשפקד מפעם לפעם את בתי הקפה שם שיחקו הגברים שש-בש וקלפים ושתו כדי להתנחם. "אבא היה מלא שמחת חיים שהיתה אצורה בו. הוא חיפש את השמחה ואת המוסיקה והיה שר באירועים משפחתיים. מעולם לא שמעתי ממנו את המלה 'קיפוח עדתי'. הוא מילא את חובו ועבד קשה. מבחינה נפשית הוא היה כבוי כי הוא לא חי בסביבה שאפשרה לו לצמוח. היה לי קשה עם התובנה שהוא לא מאמין בי". על חיבתו של אביו לחברתם של קלפנים הוא מעדיף היום לדלג. את החשבונות עם אביו, שנפטר ב-98', סגר מזמן.

האם הוא זכה לראות בהצלחתך כשחקן?

"הוא ראה אותי מגלם תפקידים בתיאטרון ובקולנוע וזה נתן לו כוח לעשות דברים שלא עשה. הוא נפתח מחדש לקטע של המוסיקה והחל ליזום הופעות ושר באולמות עם חבורה. ההצלחה שלי נתנה לו אוויר. הוא גם התחיל לכתוב שירים. דור ההורים שלנו שהיגר לכאן היה דור טראגי".

"החצי השני" שרצה כשנתיים הביאה לגבריאל את תפקידו השני - כגנב. הסדרה האגדתית "שכונת חיים", שיצר הבמאי חיים שירן עבור הטלוויזיה הלימודית לאחר מלחמת יום הכיפורים, שאפה להתרכז בתרבותו של האחר המזרחי, להחדיר את הווי השוליים למרכז. "הייתי כמעט בן 20 כשנתנו לי תפקיד של גנב בסדרה, אבל זה היה בסדר כי זה הביא לי את התפקיד הבא, בסדרה חברתית אחרת בטלוויזיה החינוכית 'גם אנו שופטים' (גם היא בבימוי שירן). גילמתי שם נער שמסתובב עם חבורות של עבריינים ומחליט להתנתק מהם כדי ללכת ללמוד חשמל. העלילה של הפרק נקראה 'טרנזיסטור', והיא דמתה לסיפור חיי. גם כשאני ביקשתי להתנתק מהחבורה של הפושטקים בשכונה והתחלתי ללמוד גרפיקה בטכניקום וציור אצל מורה פרטית, הם עשו הכל למשוך אותי בחזרה לחבורה".

ולחברים הללו הקדשת את הברכות בטקס פרס אופיר.

"לא בחרתי בהם כשהייתי נער. אלה היו החבר'ה בשכונה. הקדשתי את הפרס לשכונה היות ואין לה ייצוג ואין לה שום מרכז כובד שאפשר להתגבש סביבו. הרגשתי חובה לא להתכחש למקום שממנו באתי, לטוב ולרע. חלק מאותה חבורה של פושטקים כבר אינם בחיים. חלק נעשו פושעים. הייתי אחר מהם אם כי לא פעם מנעתי הסתבכויות עם החוק, וזה בזכות החינוך שקיבלתי בבית".

חינוכו הטוב עמד לצדו הרבה פעמים בחיים - הוא מעולם לא נגרר אחרי העדר או היצר, מעולם לא נהג בביריונות או נגע בסמים - אך לא עמד לו כשהתגייס לצה"ל. פרשת שירותו הצה"לי הותירה בו צלקת של מבוכה. ראשית ארגן לעצמו פרופיל לא גבוה. בלשכת הגיוס הוא היה אמור לפגוש פסיכולוג. "פתחתי את הדלת בבת אחת ושאלתי אותו: 'קראת לי?' הוא שאל מה שמי ועניתי, ואז הוא אמר שאני יכול ללכת. זה היה קטע אימפולסיווי שהניב פרופיל 56. את הטירונות סיימתי, אבל חטפתי 21 יום בכלא בגלל בעיות משמעת. הבנתי שהמסגרת לא מתאימה לי אבל גם ידעתי שמי שלא משרת בצבא, מחוק. למרות זאת ביקשתי פגישה עם קב"ן וסיפרתי לו שחלמתי חלום על כוס שמתמלאת אט-אט וכשהמים עמדו לגלוש התעוררתי מזיע. שוחררתי מיד מהצבא. היום אני מבין שזה היה מרד בזהות הישראלית שלי".

עד כמה הוא חרה לך?

"עד היום אני חצוי ביחס למה שעשיתי. רציתי אז לעזוב את הארץ כי לא הרגשתי שייך. רק ב-77' כשהתחלתי ללמוד משחק ב'ניסן נתיב' זה עבר לי".

את ההחלטה ללמוד משחק הוא חייב לשחקנית יפה גבאי, כיום מפיקה ובמאית של הצגות ילדים, שפגש בטלוויזיה החינוכית. היא שלחצה עליו ללכת לסטודיו של נתיב. הוא היה כבן 22 וקצת, נשוי טרי לאהבתו הראשונה, אתי יוסף, הנדסאית במקצועה שהיתה אז בהריון. היה לו בית מלאכה קטן לציור שלטים ובני הזוג התגוררו בקרית הרצוג, שכונה בבני ברק ובהמשך בדירה משלהם בתל גיבורים. "למדתי משחק וציירתי שלטים ועבדתי במיני עבודות, כולל בניקיון".

נולדו להם שני ילדים, אסף, בן 27, סטודנט לעבודה סוציאלית וגליה, בת 23, שמתפרנסת כסדרנית בקאמרי. בתום עשר שנים הם התגרשו. הלבד שלו אהוב עליו, כמו בילדותו הוא עודנו עושה שעות רבות עם עצמו. "זה חלק מסדר ההיום שלי. אני קורא וצופה בטלוויזיה. זה צורך להיות לבד ואני מתגעגע לזה כשאני עובד קשה. הלבד משול לסוללה בטעינה".

בריא להיות רעב

המחזה "ביער ביער" מאת חיים מרין הוצג לראשונה בפסטיבל עכו 1981, בבימויו של מיקי גורביץ. איבגי וגבריאל, בוגדרי הסטודיו של נתיב, גילמו בה שני עבריינים החשודים ברצח ידיד משותף ומבלים יחד בתא המעצר. גבריאל לא יכול היה לבקש טיפול טוב מזה. "ניקזתי את כל הרעלים והתסכולים והתנקיתי. מימשתי את המטרה שלשמה הגעתי למקצוע".

הוא ואיבגי נפגשו שוב כעבור כשנה, ב-82', בסרט הפולחן הנהדר של ינקול גולדווסר, "מתחת לאף" (תסריט חיים מרין). התפקיד של סמי בן טובים הביא לגבריאל את פרס שחקן השנה. "נהייתי כוכב אבל היתה לי פיאט 124 רקובה שעלתה כאלפייה וחבר התפלא איך אני, הסטאר, נוסע באוטו כזה. אמרתי לו: 'דמיין שאין מכוניות בעולם וזו היחידה'. שואלים למה אני גר בדירה שכורה בתל גיבורים, שיש שם אמנם חצר וקצת אדמה, ואני עונה שאני חי שם מסיבות כלכליות. היום אני נוהג במיצובישי 'כריזמה' ובכלל אני מאושר בחלקי".

לחיות היכן שאתה חי זה בעצם לומר שאתה לא בברנז'ה?

"המצב שבו אני שרוי אומר משהו עלי, אבל אני לא חורט את זה על דגלי. אני לא 'לונר' ולא אאוטסיידר ואני כן. אני נמצא בתהליך ואני אף פעם לא יכול למקם את עצמי בשום דבר. אני לא הולך לשתות במקום קבוע. יש מקום שאני פוגש חברים ברחובות, בבית פרטי ועושים שם מוסיקה כל שישי בערב עד הבוקר. אני עובד בתל אביב אבל אני לא מבלה בה. אני אוהב את העיר והייתי בא לגור בה אם זה היה מתאפשר כלכלית".

מה זה העניין של להיות גם בפנים וגם בחוץ?

"אני רוצה להיות ולא להיות. שלא ירגישו בי. בכל תחום בחיי אני גם בפנים וגם בחוץ אולי כי אני ער לארעיות של הכל. אני לא מתלהב משום דבר עד הסוף ואף פעם לא יוצא מכלי. אני לא מאבד שליטה. אני יכול לגלם מישהו שמאבד שליטה אבל אני לא מאבד שליטה כי אני אף פעם לא בשליטה".

זו התחכמות?

"לא. אין לי צורך להיות בשליטה. מטבע הדברים אתה שולט במצב ואינך זקוק לכלי עזר אלא אם אתה בהיסטריה או שיש לך הפרעה פנימית. אני לא ספונטני ולא אימפולסיווי משום שאני שולט במצב. אני פוחד ממשהו לא מוגדר כל הזמן, אם כי כל מה שקשור לתחום המקצועי לא מפחיד אותי. אני מרגיש שאני יכול לפרוץ גבולות חופשי".

פוחד ממה?

"הפחד הוא כלי. רק יצור מת הוא חסר פחד. פחד הוא אנרגיה ואדרנלין שאפשר להתמכר לו. עברתי חוויה שנבעה מתוך פחד והתמסרתי לה עד הסוף וכשאתה מרשה לעצמך ללכת לאיבוד אתה מגיע רק למקום אחד, לעצמך, ואז אתה מבין שאין ממה לפחד. הפחד הוא סוג של טעינה".

אתה ואיבגי התחלתם מנקודת זינוק דומה. איש לא טוען כיום שהוא שחקן טוב ממך, להפך, אבל הוא פרח ואתה התקשית לקבל תפקידים וגם נאלצת לחזור ולגלם את העבריין או המאצ'ו.

"אין ספק שזה עניין של מבנה אישיות, לא להיות מרפקן או שאפתן. זה גם תבנית נוף מולדתך. למה להשוות אותי לאיבגי? ייתכן שלא הרשיתי לעצמי להצליח. לא יכולתי להכיל את זה. התרכזתי בעצמי והייתי צריך לסיים את הפרויקט של עבודה על עצמי. הצלחה היתה משבשת את זה. זה לא היה תלוי רק בי. לא הייתי הודף הצעות לתפקידים מתאימים. ההצלחה היא הצידה לדרך ולפעמים בריא להיות רעב. את מדברת על עצב ופגיעות שאני משדר וזה בדיוק העניין שלי, להתחבר למקומות האלה. אני לא אוהב את המלה הצלחה. אולי אני קצת מיתמם. נאמר שזה טוב להצליח ולא טוב להיאחז בזה". *



אורי גבריאל. ברגע שאתה מודע לפעולה שאתה עושה, הפכת ליצירתי. אני עושה כוס תה בצורה אמנותית


עם חנה אזולאי-הספרי ב"נתניה". עד לפני עשר שנים המשחק היה תחביב, כלי לבריחה מהמציאות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו