בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האג'נדה של רותי

אם לבית המשפט העליון היתה דרושה שופטת המתנגדת לזכותו של כל אזרח לפנות לבג"ץ, שופטת התומכת בסגירת עסקים בשבת ובהקמת ישובים ליהודים בלבד, שופטת התומכת בזכותם של שרים להישאר בתפקידם גם לאחר שהוגש נגדם כתב אישום, שופטת שמאמינה בבית משפט עליון פחות אליטיסטי ויותר יהודי, שופטת ששורשיה באגודה לזכויות האזרח אבל תומכיה מזוהים עם הימין, שופטת עם התפרצויות זעם שאין לה ניסיון שיפוטי קודם - אז פרופ' רות גביזון היתה הבחירה המושלמת

תגובות

שרת המשפטים ציפי לבני בטוחה שזה בדיוק מה שהיא, אבל לא יכלה למצוא זמן גרוע יותר לקידום המועמדת השנויה במחלוקת שלה

מזגה הסוער של רות גביזון הוא שם דבר. בחוגים אקדמיים יש כאלה המגדירים אותו כ"הגדרה המילונית להפך המוחלט ממזג שיפוטי". "היא אדם מאוד לא נחמד", אומר עו"ד ותיק, "היא חסרה מזג שיפוטי מינימלי. זה לא כמו שאומרים על מישאל חשין שגם הוא אדם עם מזג סוער. מישה הוא אדם חם, לבבי ומחבק. אצלה אתה מגלה מין א-סוציאליות טבועה. אין בכלל סיכוי שתהיה לה סבלנות לשבת ולהקשיב לטיעונים של עורכי-דין, שהרבה פעמים באים ומדברים שטויות וגוזלים זמן וזה חלק מהעבודה השיפוטית".

השאלה היא האם יש לגביזון, המועמדת של שרת המשפטים ציפי לבני לבית המשפט העליון, מזג מספיק שיפוטי כדי לשבת בערכה השיפוטית הגבוהה ביותר. "בית המשפט העליון, כמו בתי-משפט לחוקה", אומר מרצה בכיר, "הוא דווקא מקום שבו עניין המזג השיפוטי בא לידי ביטוי במידה המועטה ביותר, זה לא כמו בערכאה ראשונה שאז צריך להקשיב לעדים וחקירות נגדיות. אבל אפילו לבית המשפט העליון אין לה מזג שיפוטי מתאים".

"היא עזבה בכסאח את האגודה לזכויות האזרח, היא עזבה בכסאח את המכון הישראלי לדמוקרטיה", אומר איש אקדמיה ותיק, "באיזשהו שלב אתה מוכרח לשאול את עצמך האם האשה הזו בנויה לשיפוט". "אצלה, אתה אף פעם לא יודע מה יקרה מחר, איך היא תהיה", מחמם פרקליט בכיר אחר. אפילו אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון, התייחס במרומז למזגה של גביזון בנאום "האג'נדה של רותי" המפורסם. "אם היא לא היתה מפרטת מה עמדותיה, הייתי מסכים למינויה", הוא אמר, "כמובן, בכפוף לבדיקות מסוימות כמו של מזג שיפוטי וכדומה".

גביזון, לבני וברק סירבו להתראיין לכתבה זו. אברהם כרמי, ששימש מבקר הפנים של האגודה לזכויות האזרח בתקופת נשיאותה של גביזון ב-1995, ומבקש כעתלעצור את מינויה לעליון, דווקא שש לדבר. "אני חושב שהיא אדם מאוד בעייתי", הוא אומר, "אם לומר זאת בעדינות. היא מנהלת רומן עם כל מיני סקטורים ימניים. זה לא מקרה שהגברת גביזון יצאה חוצץ למען השיה התמימה אריה דרעי. לא מעשי הנוכלות שלו הטרידו אותה, אלא רק 'התחושה שיש במערכת אלמנט של רדיפה'".

כרמי, על אף שהוא מעיד על עצמו כי נפגע מהמזג של גביזון, מודאג יותר מהאג'נדה שלה. אותה אג'נדה שהדאיגה כאמור גם את ברק. קשה לדמיין איך היתה נראית ומתנהלת הזירה הציבורית והמשפטית ב-20 השנים האחרונות, אם בג"ץ היה פועל לפי גישתה של גביזון, הדוגלת בצמצום האקטיוויזם השיפוטי. אלה כמה מפסקי הדין שלא היו ניתנים, ושבהיעדרם היתה ישראל מדינה אחרת: לא היה ניתן פסק-הדין בעניין דרעי ופנחסי, שקבע ששר שהוגש נגדו כתב-אישום לא יוכל להמשיך לכהן בממשלה; לא היו ניתנים פסקי-הדין בעניין בחורי הישיבות, מאחר שאין בנמצא ישראלים שעובדת אי-שירותם של החרדים פוגעת בהם ישירות; לא היו נקבעות אמות-המידה בעניין העמדתם לדין של ראשי ממשלות ושרים, בעקבות הדיון המשפטי בפרשת בר-און; ולא היה ניתן פסק-הדין בעניין החובה לחקור את פרשת השב"כ בעיקבות אירועי קו 300.

הנאום

כשהגיע ברק לפני שלושה שבועות לכנס "הפורום למשפט וחברה" בנוה אילן, עם נאום כתוב המבוסס על פרק מספרו "שופט בחברה דמוקרטית", פיהקו העיתונאים שעברו על הטקסט פיהוק גדול. כותרת, אמרו בינם לבינם, כבר לא תצא להם ממנו. איש גם לא העלה על דעתו לשאול אותו משהו בעניין גביזון. לכולם היה ברור שאין סיכוי שיענה. אבל אז בכל זאת ניסה אחד הכתבים את מזלו. התשובה של ברק הדהימה את הזירה המשפטית כולה.

מעולם לא התבטא כך בפומבי נשיא מכהן בבית המשפט העליון על מועמדות של קולגה לבית המשפט העליון. נאום "האג'נדה של רותי" הביא את המלחמה האידיאולוגית והאישית בין ברק לגביזון לשיאים חדשים. אם תיבחר גביזון לעליון, איך יוכל ברק לשבת יחד עימה בהרכבים, לקיים דיאלוג אמיתי או להציב חזות הרמונית כשהכביסה המלוכלכת תלויה לעין כל?

"רותי היא חברה טובה שלי", אמר ברק, "אם הייתי מסכים למינויה, עוד היו אומרים 'חבר מביא חבר'. מאז הקמת בית המשפט העליון מעולם לא שאלנו מועמדים מה עמדותיהם לגבי תפקידו של בית המשפט. אלה דברים ששופט לומד, מפנים ומגבש לעצמו תוך כדי הליכה. אבל במקרה של רותי זה נשבר. רות כבר באה לעליון עם אג'נדה, וזה אונס אותי שלא מרצוני לנקוט עמדה נגד האג'נדה שלה, והאג'נדה שלה לא טובה לבית המשפט העליון. האג'נדה של רותי נוגדת את מה שבית המשפט העליון צריך לעשות. אני לא אומר שהיא לא מועמדת טובה, אבל לעת הזו התפישה שלה איננה ראויה לבית המשפט העליון".

למה התכוון ברק? מהי "האג'נדה של רותי"? המחלוקת העיקרית בינה לבין ברק היא כאמור בשאלת האקטיוויזם השיפוטי. עמדת ה"הכל שפיט" היתה לסימן ההיכר של בית המשפט העליון בעידן ברק, למרות שברק מעולם לא צידד בעמדה כה קיצונית ותפישתו מתונה יותר. כשנשאלה גביזון בריאיון לארי שביט שהתפרסם במוסף "הארץ" בנובמבר 1999 האם היא שותפה להשקפתו של הנשיא ברק שהכל שפיט, היא השיבה "בהחלט לא. חד-משמעית: לא הכל שפיט". באותו ריאיון הדגישה גביזון שאין זה מתפקידו של בית המשפט העליון להיות "הסמכות המוסרית העליונה בחברה" וכי "כסמכות מוסרית עליונה לא ברור שבית המשפט טוב יותר מעובדיה יוסף... יש אנשים רבים במדינה שלגביהם עובדיה יוסף הוא הסמכות המוסרית העליונה וההלכה היא הערך העל-חוקי הראוי. בית המשפט לא צריך להתעלם מהם. בית המשפט לא צריך להתחרות עם הרב עובדיה יוסף על לבם".

לבני, שגביזון היא המועמדת מטעמה, אוהבת את התנגדותה המוצהרת של גביזון למה שנתפש בעיניה כאליטיזם של בית המשפט העליון בהנהגת ברק. היא גם מאוד אוהבת את עמדתה בשאלת המדינה היהודית-דמוקרטית, בדגש על מדינה יהודית, ובפרט, את האמנה שחיברה גביזון עם הרב יעקב מדן. אמנת גביזון-מדן, התפרסמה בשלהי שנת 2000, והתיימרה להסדיר את יחסיהם של חילוניים ודתיים בישראל. האמנה כללה כמה ויתורים מרחיקי לכת מצד החילוניים, כגון איסור כולל של המסחר בשבת, גם בקיבוצים, והותרת המפתח להכרה על-פי חוק השבות להגדרה האורתודוקסית של "מיהו יהודי". לבני גם אהבה את מה ששמעה מגביזון בדיוני המועצה הציבורית שחיברה בערך באותה תקופה את טיוטת ה"חוקה בהסכמה" מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה.

"אינני רוצה לחסום את בית המשפט העליון מלומר את דברו בנושאים הערכיים", אמרה לבני ביום חמישי האחרון בכנס העמותה למשפט ציבורי בקיסריה, "אבל דווקא מכיוון שבית המשפט העליון קובע בפועל את הקונסטיטוציה, אני רוצה שיתקיים דיון בין השופטים על הנושאים האלה, שבסופו ייצא מבית המשפט קול גדול, והעם לא יגיד שהקול הזה מייצג רק קבוצה מצומצמת של אנשים שחושבים אותו דבר".

בית המשפט העליון, לפי גביזון וגם לפי לבני, צריך להיות עניו יותר, להאמין שיש גבול לשפיטות, לייחס הרבה יותר כבוד ואוטונומיה לרשויות הפוליטיות הנבחרות, להדגיש יותר את הצביון היהודי-מסורתי של המדינה ולהפוך רלוונטי לציבורים שלמים שמנוכרים אליו כעת. גביזון מסבירה שהשינוי הזה אמור להגן על בית המשפט העליון מפני אובדן האמון הציבורי, מתנגדיה משוכנעים שהכוונה פשוט לסרס אותו.

יכול להיות שיש היבטים נוספים בהשקפת עולמה של גביזון שמטרידים את ברק ומרכיבים מבחינתו את האג'נדה של רותי. כך, למשל, היא מתחה ביקורת קשה על פסק-דינו של בג"ץ, שקבע שראש הממשלה יצחק רבין מחויב לפטר מהממשלה את השר אריה דרעי בעקבות ההחלטה להגיש נגדו כתב-אישום. היא מתחה ביקורת על שיטת מינוי השופטים, שמעניקה לדעתה שליטה מוחלטת לשופטים על תהליך המינוי. "זה נותן לעומדים בראש המערכת יותר מדי כוח", אמרה לשביט, וזה היה כמובן שנים רבות לפני המאבק הנוכחי, על כיסאה שלה בעליון. היא מתחה ביקורת על פסק-הדין בעניין זכותה של משפחת קעדאן להקים בית ביישוב קציר, וטענה שניתן להקים ישוב שבו יגורו יהודים בלבד, כפי שיש זכות להקים ישוב ערבי בלבד.

היא מתחה ביקורת על התערבות בג"ץ בתחום ההסכמים הפוליטיים ואופן פעולתה של המערכת הפוליטית, וכמובן מתחה ביקורת קשה על "המהפכה החוקתית" שבאמצעותה הכריז בג"ץ על סמכותו לבטל חוקים של הכנסת מכוח חוקי-היסוד. "בית המשפט הנוכחי נראה לי לפעמים מעט שחצני", אמרה גביזון לשביט, "השיטה שבית המשפט מנהיג מזכירה לפעמים את השיטה של המלך-הפילוסוף, שמודיע לאזרחים מלמעלה מה צריכים להיות ערכיהם".

כשהיתה גביזון נשיאת האגודה לזכויות האזרח, בסוף שנות ה-90', היא חוללה סערה כשמכתב שכתבה פורש כאילו היא תומכת בביצוע עינויים על-ידי השב"כ. "זה היה רחוק מלהיות מדויק, הכותרת עשתה לה עוול", נזכר משפטן ותיק ששירת באגודה, "אבל אולי שם נזרעו הזרעים לשינוי שעברה. אני ממש גדלתי על ברכיה בענייני זכויות אדם, והיום מאוד קשה לי אתה ועם דעותיה".

ויכוח ענייני ופתוח בין ברק לגביזון אין סיכוי שנראה כאן בזמן הנראה לעין. מיד אחרי שהטיל את הפצצה בנאום "האג'נדה של רותי" שב ברק והתבצר בשתיקתו. שבוע אחר-כך היה נשיא העליון אורח הכבוד בערב שקיימה האוניברסיטה העברית לרגל צאת ספרה החדש של מרים בן-פורת. בעוד שמבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס והיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז ניצלו את הבמה כדי לדבר לגופו של הנושא, הקדיש ברק את נאומו הקצר לזיכרונות מתקופת לימודיו באוניברסיטה.

בשבוע שעבר כבר ביטל כליל את השתתפותו בכנס העמותה למשפט ציבורי בקיסריה. בתחילה נפוצו שמועות שברק הודיע עוד בתחילת השבוע שהוא יהיה חולה בסופו, אולם לבסוף הקריא השופט בדימוס יצחק זמיר לנוכחים מסר קצר וברור מהנשיא: "זו עת בחירות, הרוחות סוערות, המשכיל בעת ההיא יידום". גם גביזון, אגב, החליטה להדיר רגליה מהאירוע עוד לפני שברק ביטל את השתתפותו. היא לא רצתה ש"החבר שלה" יחבק את כתפה במעין מצג-שווא של מערכת יחסים תקינה. דם רע זורם בין השניים הללו.

"לדעתי ברק נורא מצטער על מה שהוא אמר", טוען שופט בכיר במערכת, "איך אפשר לצפות שלבנאדם בן 60, משפטן בכיר, לא תהיה דעה בענייני תפקידו של בית המשפט? איך אפשר לצפות שלמועמדים שמתמודדים על תפקיד בבית המשפט העליון לא תהיה השקפת עולם? גם ברק עצמו כתב את כל הספרים על שיקול-דעת שיפוטי עוד לפני שמונה לנשיא. הרי תחום ההתמחות של גביזון הוא המשפט החוקתי, ולכן בהכרח יש לה השקפה בעניינים האלה. אז מה שברק אומר בעצם זה שלא נמנה לעליון משפטנים מתחום המשפט החוקתי? למוטה קרמניצר אין מאמרים בנושאים האלה? רק שלאג'נדה של קרמניצר ברק כנראה לא מתנגד. כלומר, הוא פוסל אותה בגלל עמדותיה. ברק הוא איש מאוד חכם ואני לא חושב שזה מה שהוא התכוון שיקרה, יכול להיות שזה יצא לו בטעות".

גביזון, אגב, מעולם לא שמעה מלבני את הסיבות להחלטתה לתמוך במועמדותה לעליון. היא זוכרת שפגשה בלבני במסגרת דיוני "חוקה בהסכמה", אבל בזיכרונה לא נחרתה שום שיחה משמעותית בין השתיים. גביזון כבר הגישה בעבר את טופס המועמדות לשיפוט - לפני מינוי ארבעת השופטים לעליון במאי 2004, אסתר חיות, סלים ג'ובראן, עדנה ארבל ואלייקים רובינשטיין. הדיל שנכרת אז בין ברק לשר המשפטים יוסף לפיד לא הותיר לה, כמו לעשרת המועמדים האחרים, שום סיכוי. אחרי האפיזודה ההיא ויתרה גביזון על הרעיון ושבה לעבודתה האקדמית. עד שלבני מונתה לשרת משפטים, והפילה עליה מחדש את פצצת המועמדות.

העיתוי

לבני לא יכלה לבחור זמן גרוע יותר לקידום המועמדת השנויה במחלוקת שלה. במשך 11 חודשים עיכבה שרת המשפטים את כינוס הוועדה לבחירת שופטים, שאמורה לבחור שופטים חדשים לבית המשפט העליון הכורע תחת העומס, מכיוון שלא הצליחה לגבש רוב להעברת מינויה של גביזון. כעת, ערב מערכת הבחירות, החליטה השרה היוצאת לכנס את הוועדה, מתוך תקווה שאולי הפעם תצליח. לבני מקווה לנצל את החילופים הצפויים בוועדה.

מלה על הוועדה לבחירת שופטים. הוועדה מורכבת מתשעה נציגים: שלושה שופטי בית המשפט העליון בראשות ברק, שני נציגי לשכת עורכי הדין, שני ח"כים ושני שרים. עד לאחרונה היה לברק גוש חוסם גביזון. לבד מחבריו השופטים תמכו בעמדתו גם שני נציגי הלשכה וח"כ אברהם (בייגה) שוחט. שוחט אמור היה לפרוש מהכנסת ומהוועדה (השבוע הודיע שהוא שוקל להישאר בכנסת עוד קצת, רק כדי להצביע בוועדה, "מתוך אחריות לבית המשפט"), נציגי לשכת עורכי הדין עומדים לבחירות עוד לפני כינוס הוועדה, ולבני עשויה לגבש, לראשונה בתולדות בית המשפט העליון, רוב דחוק שיכפה מינוי על נשיא בית המשפט העליון. החלוקה בין חברי הכנסת והשרים, אגב, ברורה למדי: הימין בעד גביזון, השמאל נגד. עמדה שאינה מובנת מאליה, כשהמתמודדת היא נשיאת האגודה לזכויות האזרח לשעבר.

לאור החשש ממחטף, נשמעת מכיוון העליון זמירה חדשה. אם עד עכשיו השמיעו השופטים טרוניה על העיכוב המכוון שנוקטת לבני בכינוס הוועדה לבחירת שופטים, מאחר שלא הצליחה לגבש בקרב חבריה רוב לבחירת גביזון, כעת התהפך הטיעון: בתקופת בחירות, אומרים שופטים עליונים, רק חלקם בדימוס, אסור לכנס את הוועדה ולמנות שופטים חדשים לעליון. דליה דורנר נתנה פומבי לדברים: "הכינוס כעת יהיה שלא כדין, הדבר הזה הוא בלתי חוקי", אמרה, "הליך כזה חורג במובהק ממתחם הסבירות. טוב תעשה שרת המשפטים אם תמשוך ידה מכוונתה לכנס עכשיו את הוועדה לבחירת שופטים".

אף שנשאלה על כך, לא הצליחה לבני לנפק הסבר ממשי מדוע נמנעה במשך 11 חודשים, מאז תחילת כהונתה, מלכנס את הוועדה כדי למנות שופטים לעליון. "חלק מהביקורת עלי בעניין זה היתה מוצדקת", הודתה בשבוע שעבר. הנימוק שלה, שהיתה עסוקה ב"עניין הקטן הזה שקראו לו התנתקות", לא שיכנעה את שומעיה. אם היה לה זמן להיפגש עם עשרות מועמדים לבתי המשפט השלום והמחוזיים, אפשר היה להכניס ללו"ז הצפוף שלה גם את המינויים לעליון. לפני חצי שנה גם נשבעה שאין לה כל כוונה להמתין עד לבחירת נציגי לשכת עורכי-הדין לוועדה, הצפויה בתחילת דצמבר. והנה, באורח פלא, בלי שהתכוונה, יצא שהמתינה. במשך קרוב לשנה צברה לבני קרדיט רב בקרב האליטה המשפטית, שהכתירה אותה כשרת משפטים מצטיינת. אבל עכשיו לבני מתעקשת לבעוט בדלי. התעקשותה בעניין כינוס הוועדה ומינוי גביזון כעת עשויה להטיל כתם על כהונתה כולה.

שרת המשפטים מדגישה שקבעה את כינוס הוועדה לינואר עוד לפני ההחלטה על הקדמת הבחירות, ובכל מקרה היא צועדת לעבר הישיבה כמו אל הלא-נודע: אין לה מושג מה יעלה בגורלה של גביזון בהצבעה.

הגיבוי

האיום בבג"ץ נגד לבני חשף קרע סמוי בין בית המשפט העליון לצמרת משרד המשפטים. לצדה של השרה התייצבו בכירי המשרד, בינהם היועץ המשפטי לממשלה מזוז ומנהל בתי המשפט, השופט בעז אוקון.

במשרד המשפטים טוענים כי אין כל פסול במינוי שופטים לעליון בעת בחירות. תראו איך השופטים הפכו את עמדתם, אומרים שם בלעג. לפני רגע הם צעקו שבהרכב החסר המכהן כיום "אי-אפשר להמשיך", ועכשיו פתאום אין סיבה להזדרז. מה שעצוב, אומר גורם בכיר מאוד במשרד המשפטים, הוא שאם לבני וברק היו מגיעים להבנה על מינוי שלושה מועמדים מוסכמים, מיד היו השופטים מנפקים חוות-דעת שלפיה אין כל בעיה בכינוס הוועדה. ומה היה אומר ברק אילו היו טוענים נגדו שלא ניתן לכנס את הוועדה לבחירת שופטים שלושה חודשים לפני פרישתו-הוא, בטענה ש"יש לו אג'נדה" מבחינת המועמדים, וצריך להמתין עד אחרי עזיבתו כדי לכנס את הוועדה? ובכל מקרה, מוסיפים במשרד, אם בג"ץ יחליט להתערב בכינוס הוועדה, מי שיינזק מכך יותר מכל הוא בג"ץ עצמו. מי שמזהה כאן שמץ של איום, לא טועה.

אגב, העותרים הפוטנציאליים ישמחו לדעת שמזוז, שצפוי להעניק גיבוי משפטי להחלטת לבני לכנס את הוועדה, יחגוג בקרוב שנתיים לכניסתו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. בוועדת בך, שבחנה את המועמדים לתפקיד היועץ, ישבה גם גביזון. למעשה, היתה זו גביזון שהביאה לפסילת מועמדותו של יורם טורבוביץ', שבו תמך שר המשפטים דאז לפיד, בנימוק טכני שלא צבר עשר שנות עיסוק מקצועי במשפטים, וסללה את הדרך למינוי מזוז. אפשר שעניין זה מעמיד את מזוז, וכל הכפופים לו, בניגוד עניינים בכל הקשור להגנה על כוונתה של לבני לכנס את הוועדה כדי למנות את גביזון.

התמיכה של מנהל בתי המשפט אוקון בקו של לבני, וכפועל יוצא גם במועמדותה של גביזון, היא חדשות מעניינות מאוד מבחינתו של השופט ברק. אוקון, בתקופתו כרשם בית המשפט העליון, נחשב ליד ימינו של ברק. זמן קצר אחרי שנכשל ברק במאמציו למנות את פרופ' נילי כהן, ידידתו הקרובה של אוקון, לבית המשפט העליון, קודם הרשם האמביציוזי בבירכת ברק לתפקיד מנהל בתי המשפט. זה קרה לפני שנה. מאז, מתברר, מצא אוקון אוזן קשבת אצל שרת המשפטים, והיחסים המקצועיים בינהם התהדקו. כעת מגלה ברק את בן טיפוחיו במחנה השני.

אוקון מקווה בסתר לבו ששיעור-קומתה האינטלקטואלי של גביזון יאפיל על הנשיאה הבאה של הערכאה העליונה, דורית בייניש. אותה בייניש שסיכלה את מינויה של כהן, במהלך שהפך את בייניש ואוקון לאויבים בנפש.

אגב, שותפה של כהן לספר הקלאסי בדיני חוזים הנלמד בכל הפקולטות למשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, שניהל בזמנו בשצף את הקמפיין למען בחירתה ונגד בייניש, הירבה לתקוף באחרונה את ברק בעניין גביזון. השבוע חרג פרידמן ממנהגו ופירסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר חיובי. לא על ברק אלא דווקא על מפלגתו החדשה של אריאל שרון. זה קרה בדיוק באותו יום שבו פורסם שנשקלת מועמדותה של כהן לרשימת המפלגה החדשה. עוד עדות לאינטימיות ההולכת ונרקמת בין משפטים לפוליטיקה.

היריבות

גביזון וברק לא תמיד היו יריבים מרים. גביזון נולדה לפני 60 שנה בירושלים, ומאוחר יותר עברה המשפחה לחיפה, שם בילתה גביזון את שנות ילדותה. "אני שייכת למשפחה שגדלה בארץ דורות הרבה לצד ערבים ובני עמים אחרים", כתבה בפתח ספרה "מדינה יהודית דמוקרטית - מתחים וסיכויים", "סבי ודודי מצד אמי היו רבנים, ושפת הדיבור העיקרית בביתם היתה לאדינו. משפחת אבי היתה מסורתית והיתה בה מחויבות עמוקה לעברית, שלוותה אצל רבים מבני המשפחה, לרבות אבי, בהיכרות טובה של השפה הערבית. בבית הורי לא נשמרו מצוות והונחלו רק מסורות וזמירות, טקסים ותפילות, נעימות וחגים, תבשילים וריחות".

הוריה, היא אומרת, גדלו בחברה רב-תרבותית ושלטו בשפות רבות. אביה למד בלונדון, אמה נסעה לחופשות בלבנון ובמצרים. בבית הוריה דיברו עברית. היא למדה משפטים באוניברסיטה העברית, עשתה לעצמה שם של עילוי צעיר, ולצורך כתיבת הדוקטורט שלה בתורת המשפט נסעה לאוקספורד, שם חסתה תחת כנפיו של המלומד הנודע הרברט הארט. כששבה לישראל ב-1974, בחזרה לאוניברסיטה העברית, היה כבר ברק דיקאן הפקולטה למשפטים. הם הכירו עוד קודם, לפני שנסעה, כשברק הקים את כתב-העת "משפטים", ובין הסטודנטים המצטיינים שאסף כדי שינהלו אותו היו מרדכי קרמניצר וגביזון.

אחרי ששבה, דוקטורית צעירה שטרם מלאו לה 30, התחדשה ידידותם. "הוא מאוד העריך אותה, היא היתה אשה מבריקה וכך היא גם נתפשה בפקולטה", מספרת עורכת-דין ותיקה שהיתה אז סטודנטית, "לפעמים היא היתה לוקחת אותו טרמפ הביתה, והוא היה מנצל את ההזדמנות כדי לשאול אותה שאלות בפילוסופיה של המשפט, הוא נהנה לתחקר אותה". הם אפילו לימדו יחד קורס חדש שהמציאו, בשם "ההליך המשפטי", יחד עם יצחק זמיר. "כשהוא הוציא את ספרו 'שיקול דעת שיפוטי' הוא מצד אחד אמר שהוא לא פילוסוף, ואז על-פני מאות עמודים הוא פורש פילוסופיה צרופה ולא כל-כך מקצועית", מספר היסטוריון משפטי, "הקהילה הקטנה של הפילוסופים של המשפט, שגביזון נחשבה בה נסיכה, קיבלה את זה בתדהמה ובזעזוע מוצדקים. רותי לא התפעלה מכתיבתו הפילוסופית, ואני חושב שהוא נעלב".

בשלב מסוים נעה גביזון מעיסוק אקדמי גרידא לזירה הציבורית, במסגרת פעילותה באגודה לזכויות האזרח. במשך השנים שימשה יו"ר האגודה ואף נשיאתה. אברהם כרמי, מבקר הפנים של האגודה באותה עת, לא נושא עמו זיכרון מתוק ממנה. באסיפה הכללית של האגודה באותה שנה נידון דו"ח הביקורת השנתי שהגיש, שהצביע בין היתר על העסקתה בשכר של חברה באגודה אף שזו לא עבדה כלל במהלך התקופה. במקום שגביזון תודה לו על השחיתות שחשף, כתב כרמי במכתב ששיגר ללבני בשבועות האחרונים, היא היתה בין ראשי מתקיפיו. "מה שהרתיח והקפיץ אותה היה לא עצם השחיתות שבקבלת שכר בלא תמורה", הוא אומר, "אלא כיצד העזתי לבקר חברה שלהם ולהעלות את הדברים על הכתב". זמן לא רב לאחר מכן פוטר כרמי מהאגודה.

האגודה לזכויות האזרח לא היתה התחנה האחרונה בפעילותה הציבורית של גביזון. בהמשך היא כיהנה גם כעמיתת-מחקר בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, והיתה חברה בוועדת צדוק שבחנה את חוקי העיתונות, ובוועדת שמגר שהסדירה את פעולת היועץ המשפטי לממשלה בעקבות פרשת בר-און. כיום היא מכהנת כפרופסור בקתדרה לזכויות אדם על-שם השופט חיים כהן בפקולטה למשפטים בירושלים. בד בבד הפכו כתיבתה המשפטית והתבטאויותיה הציבוריות למזוהות יותר ויותר עם הימין הפוליטי ועם הציבור הדתי. איש אינו מוכן להישבע שאין כל קשר בין השינוי בעמדותיה, "מהפך מוחלט" על-פי הגדרתם של אחרים, לבין המגע הישיר של אנשים קרובים אליה לימין הקיצוני.

"במשך שנים חשבתי שאני מאוד קרוב לדעותיה, אבל בשנים האחרונות יש אצלה החרפה", מאבחן עמית לשעבר, "יש אצלה הקצנה למשל ביחס לערבים. יש בעיה עם שיקול-הדעת שלה, עם המזג שלה שאיננו שיפוטי, שמצדיק למנוע את המינוי שלה. היא גורמת נזקים, יש אצלה חוסר הבנה מוחלט של תהליכים ציבוריים". "בשש-שבע השנים האחרונות היא מבצעת מהלכים מאוד חזקים לכיוון הלאומי", אומר עמית בכיר אחר, "וכך היא הפכה את עצמה למועמדת מאוד רצויה לימין הפוליטי".

"היא עברה איזה שינוי דרמטי שכלל גם מהפך בחיים האישיים שלה", אומר מרצה בכיר למשפטים, "מה שמדהים הוא שהיא לקחה את המוניטין שלה כלוחמת למען זכויות האדם ורתמה אותו לטובת אינטרסים וקבוצות בחברה הישראלית שהן המתנגדות הגדולות ביותר לזכויות אדם. אני יכול רק להניח שחלק מהתזה שלה נובעת ממניעים פסיכולוגיים שגורמים לה להיות שונה וללכת דווקא נגד הזרם".

בסופו של דבר גם לברק, עם כל איפוקו, נמאס. בכנס פומבי על המהפכה החוקתית ב-1998, שבו ישבו שניהם על הבמה, פנה ברק לגביזון ושאל: "את יושבת בבית המשפט העליון, באים אלייך יועצי ההשקעות (המקרה השני שבו פסל בג"ץ סעיף חוק, י"י), מה את פוסקת בפרשה? זה לא מספיק לומר: היה צריך לעשות את זה אחרת והיה צריך לנהל על זה דיון. מה את פוסקת? תקראו את גביזון מההתחלה עד הסוף, אין לה תשובה לשאלה הזאת". ובאירוע של לשכת עורכי-הדין ב-2000 שבו הוענק לה פרס הלשכה לזכויות אדם, אמר לה ברק, שבירך אותה על הזכייה: "אני מקווה, רותי, שהפרס יאיר את דרכייך".

הפרדוקס

הנה הפרדוקס של גביזון: היא מומחית לתורת המשפט ולמשפט חוקתי, אולם אין לה כל ניסיון בדיני קניין, חוזים, נזיקין, דיני משפחה, משפט פלילי ואפילו מינהלי. בתמצות ה"אג'נדה" שלה לסיסמה, אפשר לומר שהיא תומכת בצמצום הביקורת השיפוטית של בג"ץ על רשויות השלטון האחרות, וחזרת בית המשפט לתפקידו הקלאסי ככלי לפתרון סכסוכים. במלים אחרות, היא מבקשת שבית המשפט ישים דגש בדיוק באותם תחומים שבהם אין לה כל ניסיון מעשי. אז מדוע היא מבקשת להתמנות לשופטת?

השטחיות היא שהורגת את הטיעון הזה, לדעת גביזון. נכון, יש לה תפישה מוגדרת בסוגיית "זכות העמידה" בבג"ץ. חלק מהמהפכה של ברק נגע להרחבה כה גדולה של "זכות העמידה", כך שכיום יכול לעתור נגד השלטון גם מי שאיננו נפגע ישירות מהעוולה. גביזון מעדיפה את סגנונו של בית-המשפט הישן, שדרש מהעותר לעבור כמה משוכות - "זכות העמידה" ביניהן - בטרם יבחן את עתירתו. לדעתה, במקום שבו אין נפגע ספציפי צריך בית המשפט למעט מלהתערב, וכך גם במקרים שבהם "נכון יותר" שבית המשפט ישאיר את הטיפול בנושא לרשות השלטונית העוסקת בו, ולא יתערב בהחלטותיה גם אם הן מוטעות. בעניין חוסר הניסיון שלה בתחומים רבים של המשפט הפרקטי, היא חושבת שכל משפטן שמגיע לעליון צריך להשלים ידע בתחומים שבהם לא עסק בעבר.

בספר "אקטיוויזם שיפוטי - בעד ונגד" שכתבה בשיתוף עם קרמניצר, היא קוראת לבג"ץ "לחזור אל התפישה הישנה ולהצר את גבולות המשפט. יש דברים שצריך לחול עליהם משפט הציבור ולא משפט ציבורי. אני ממליצה גם שהשופטים כולם יחזרו להבחין בין פסיקה ובין כתיבת מאמרים מלומדים. אני ממליצה לחזק את מגמות האיפוק העצמי, ולהגביר נקיטת צעדים של דחיית עתירות על הסף". בספר "המהפכה החוקתית - סיכום ביניים" היא בוטה אפילו יותר: "שפיטה אכן שונה מתיקון עולם", היא כותבת, "מי שרוצה להיות מתקן עולם - יתכבד ויעבור אל המערכת המופקדת על כך".

"טענת הפרדוקס היא טענה מתוחכמת של מתנגדיה, אבל היא טענה לא הגונה", אומר ד"ר הלל סומר מהמרכז הבינתחומי, "בעצם הטענה היא ששופט שבא לצמצם את היקף הסמכויות של העליון, אין לו מקום שם. יש בטיעון הזה כשל לוגי כי משמעותו שלעולם נבחר רק שופטים שסבורים שצריך להרחיב את הסמכויות ולעולם לא נוכל לבחור שופט שחושב שצריך לצמצם את הסמכויות, אין בזה שום היגיון".

"אם רוצים רק ניסיון מעשי", אומרת ד"ר אורית קמיר, ידידתה של גביזון, "אז באמת אין מה לקחת לעליון פרופסורים מהאקדמיה, אבל קשה להצדיק את העמדה הזו כי עד היום התקבלו לא מעט פרופסורים לעליון, כולל ברק עצמו שכשהוא הגיע לשם לא היה לו המון ניסיון מעשי ברוב תחומי המשפט. כל אחת מהטענות שמועלות נגדה יש בה היגיון כלשהו, אבל מוזר שמעלים אותן רק נגדה ופתאום הן נראות נורא קריטיות. כפילוסופית של המשפט יש לה הסתכלות רחבה על עקרונות המשפט ויסודותיו, וזה חשוב יותר מלהכיר בפרוטרוט תחום מסוים, שאותו אפשר להשלים בזכות הבסיס הרחב והעמוק שלה".

דווקא לבני עצמה, אם להאמין למקורביה, אינה מתלהבת יותר מדי מגישתה של גביזון בעניין האקטיוויזם. היא איננה תומכת בגביזון מתוך כוונה שבית המשפט העליון יהיה פחות אקטיוויסט. למרות זאת, תמיכתה בגביזון אינה מושפעת מכך, גם בגלל שלדידה מדובר בשיקול משני לגישתה בשאלת ה"מדינה היהודית-דמוקרטית", וגם בגלל שבלי קשר לשאלה האם גם לבני תומכת בצמצום הביקורת השיפוטית, היא מעוניינת לכאורה בגיוון רעיוני בעליון. היא חולקת על עמדותיה של גביזון בסוגיות מסוימות, אבל עדיין מעריכה אותה כמשפטנית משכמה-ומעלה. גביזון, אם תתמנה לעליון, לא תשתייך לחבורת אומרי ההן החיוורים, המצטרפים אוטומטית לדעת חבריהם להרכב.

אם תשאלו את לבני, היא לא מבינה למה ברק חש כה מאויים מפני גביזון עד שנדמה לו שעליו להגן על מפעל חייו מפניה. בסך הכל, היא מזכירה, מדובר בשופטת אחת מתוך 15; כמה נזק היא כבר תוכל לגרום? אפשר גם להסתכל על זה אחרת: אם ברק חושש עד כדי כך מהרס מפעלו השיפוטי בידי שופטת אחת, מה זה אומר על אמונתו בחוזק המבנה? *



פרופ' רות גביזון. בית המשפט הנוכחי נראה לי לפעמים מעט שחצני. השיטה שלו מזכירה לפעמים את השיטה של המלך-הפילוסוף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו