בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני עוברת בלי עצב את קווי-התמורה

אם אמנם מתעד היומן את חיי היומיום, הריהו קרב אל אותם אזורים שחיי היומיום מעודדים לחמוק מפניהם. כמה הרהורים על יומני לאה גולדברג, שראו אור באחרונה

תגובות

"אני עוברת מיום ליום / מיום ללילה / כמו נוצה / שאין הצפור מרגישה בה כשהיא נושרת" (דליה רביקוביץ, "מיום ללילה", תהום קורא).

מהו יומן? לאה גולדברג עצמה למדה בהדרגה על הז'אנר המוזר הזה, חסר המודל, הגמיש כל כך, המכיל-כל לכאורה. אט-אט הבינה שהיומן כפוף לכללים חמורים, בלתי כתובים, למשמעת אסקטית, מאופקת לעילא, אולי אף יותר מז'אנרים אחרים שאת אילוציהם הצורניים הכירה לפני ולפנים. בשנותיה הבשלות דומה שניסחה במובלע פואטיקה של יומן, ולמרבית ההפתעה הניחה לפואטיקה הזאת לחלחל למחזור השירים האחרון שחיברה, "עם הלילה הזה".

למקרא יומניה קורסים אותם מבנים תיאורטיים המבקשים זיקה או תואם בין חיים ליצירה, בין מצע חומרי ליד היוצר, בין יצר להשגבה. שכן, לנוכח היומנים, ההולכים ומצטמצמים במבעם ומסגלים על לשונם לאקוניות הכרחית, מכאיבה, מעליבה כמעט, הנעוצה בעצם האחריות היומנית, יש לשוב ולשאול מה פירושם של טרנספורמציה יצירתית, עידון או קומפוזיציה. יומן אינו משזר ותו לא של טיוטות, כלי עבודה המשמש לרפלקסיה, מעבדת ניסויים, או אפילו כרוניקה של אירועים כפשוטם. הוא אינו צפנת פענח. הוא הוא הצופן. יומן הראוי לשמו הוא כתב החידה. אם לאה גולדברג ניסתה להכניס "סדר" בחיים, או "להשתלט על הזמן", או לייעד את היומן לדיווח פשיטא, "משום שאין אדם שאוכל לספר לו על עצמי אף משהו. כמה אנשים משתגעים משום שהם בודדים?" (13.4.63), באים ניסוחים אחרים ומגלים כי הברית שכרתה עם יומנה מורכבת יותר, וסיפור הוא הדבר האחרון שיומן מוכן לשאת, כמו היה תחליף שקול-ערך לדיבור על פה, וידוי גרידא על חיי היומיום.

הדיבור היומני אינו מכוון ככלות הכל לקשב, ולו מזוכך, של בן שיח או בת שיח אידיאליים. משך שנים נדמה לה שמישהו אכן חסר שם, מישהו יחידי, מוגדר ובעל שם. אך מי שמדברת דיבור יומני, כמו בעל כורחה, אל אף אחד, מיטיבה לדעת כי לא מדברים על "זה" עם אף אחד, ואפילו בינה לבינה "זה" אינו נאמר, "זה" חומק. אין עם מי לדבר את "זה". אין כלל תנאים לדיבור הזה. היומן יופיע לפניה כמו התגלות רליגיוזית, המממשת באופן פרדוקסלי את מה שהיא כינתה בשעתו "האומץ לחולין", אותו דין וחשבון נוקב המציב את הכותבת מול המכונים "חיים" והמביאה לפקוד נופים בלתי צפויים, עד כדי טרנספורמציה רבתי של עצם מושגי החולין והחיים.

מפרספקטיווה יומנית, החיים אינם שקופים, אינם מרחב שבתוכו מתרחשים הדברים. אם נכפה עליה, להוותה, לחיותם "מבחוץ", לא ליטול בהם חלק "ממש", הרי זה מפני שהיא שקועה עד מיאוס בעצם היסוד של החיים. עליה לחיות את החיים כשלעצמם. והם נחווים בראש וראשונה, ועל פי רוב אך ורק, כריק. "הבוקר התעוררתי לא טוב, בפחד מפני היום וטרדותיו. אני יושבת לכתוב יומן, כמו להתרחץ: כדי להיכנס לתוך היום מסודרת יותר. אינני יודעת אם זה יועיל" (8.12.56). ההיגיינה של הטבילה במים, הניקיון מלבר ומלגו שדורשים כתיבת יומן, מתהדקים יותר משהיא נפגשת עם סף הדיבור, חידלון ואין אונים המצווים עליה לרושמם אות באות. המלים מדברות את התרוקנות השפה: "אני כותבת פה בעיקר כשאינני יכולה לכתוב. הלשון אינה נשמעת לי והריקנות הפנימית גוזלת ממני אפשרות של הבעת משהו שיש לו משמעות או טעם" (15.12.61).

אם אמנם מתעד היומן את חיי היומיום, הריהו קרב אל אותם אזורים שחיי היומיום מאפשרים, מעודדים אפילו, לחמוק מפניהם. היומיום היומני הוא בהכרח היומיום המוחמץ. אין לו כרוניקה נתונה או ידועה מראש. מחויבותו לימים היא מחויבות פרדוקסלית לעקוף אותם, כדי לפגוש פנים אל פנים את שולי העשייה. מוקדם יחסית היא מעידה: "קראתי ביומני קפקא. אחד הספרים העמוקים ביותר בעולם" (29.7.39). היא יודעת: אפשר שיומנים יהיו העמוקים שבספרים.

את המשמעת היומנית קיבלה על עצמה במסירות גמורה וחסרת חמלה. מצבי רוחה נעים בין חשש, מרירות, אירוניה, ייאוש, השלמה ושקט. היומן מצווה עליה חיכוך עם העצמי ללא המנגנונים המעדנים והמגוננים של עבודתה האינטלקטואלית המגוונת. אני כותבת "עבודה" לא במקרה. לאה גולדברג היתה פועלת רוחנית בכל רמ"ח ושס"ה, ויומניה הם יומנים של פועלת, רשימות אינסופיות של ספרים שקראה. אלא שגם כאן מתרחשת תמורה מאלפת.

בבחרותה אמנם מתלכדים לפרקים היומנים עם יומני קריאה. אפשר לדמיין כיצד הצטברו הערות ורשמים יומניים לכדי רצנזיות ביקורתיות, מסות וחיבורים שיטתיים, שהניחו ללאה גולדברג, הפומבית, המוכרת, המוערכת, להתנהל בכובד ראש וברוחב דעת בין תרבות מודרנית לקלאסית, בין המחויבות העברית לאירופית. תהליך ההתרוקנות היומנית, עם זאת, מסיט את המבט מן היש. מה שמרחיב את עולמה אינו דבק בו. "מה יהיה בסופי? כמה שנים בניתי במו ידי משהו הדומה להרמוניה פנימית, לחיים פעילים של בדידות שמוצאת את הכל בתוך עצמה, בתוך העבודה, בקונטקט עם צעירים, בעולם 'אובייקטיווי'. הכל נהרס". הקוראת האובססיווית מעידה מפורשות שוב ושוב על הסחות הדעת שהקריאה משרתת, על תעתועי הזיכרון הדוחה מעליו מידע או מרדד עד דק. רשימות הקריאה נפרשות אזי, בהדרגה, כמניפה של מסמנים, כמעט ללא ניסיונות סינתיזה וללא הברק המכתמי שאיפיינוה לפנים ("הקתוליות כמו היהדות - מעניינת רק למטה ולמעלה. האמצע משעמם בכל מקום", 17.6.37).

השצף מתמתן. חוכמת הבתולין מפנה מקומה לעליבות. אפילו שמות הספרים אינם קיימים זולתי כרשימות קטלוגים חסרי משמעות. הן מעידות על תזזיות הקריאה, על תנועה כפייתית חסרת שובע בין טולסטוי לפטררקה, דנטה לברוך או לג'ויס וכו'. זו התרחשות יומנית מובהקת. שורה מסוימת בספר נקראת פעם, פעמיים, שלוש, לשווא. נתקעת, זה לא יילך, אינך יודעת די. השכלתך לקויה. לא קניין, לא כל שכן הוויה. התלונה הזאת חוזרת ונשנית, הלקאה עצמית שאינה מנוסחת במונחי מוסכמות או שאפתנות או פרויקטים, אלא כאי נחת מינורי וחובק כל.

יש להטעים: האינטימיות היומנית, ללאה גולדברג, היא בראש וראשונה אינטימיות אינטלקטואלית. הארוס שלה לכל אורך הדרך היה ונותר ארוס אינטלקטואלי, מקור תנועה וטרנספורמציה, חריגה ואירוניה, אמונה וספקנות. האינטנסיוויות שלה היא זו של אדם אוהב-קורא-כותב-חושב בנשימה אחת. גולדברג ידעה משכבר הימים על סף החיים, חייה; על מקום (פנטסמטי) שאליו היא עלולה ליפול בסיוטיה, מקום שלבש חדשים לבקרים את דמות השיגעון. והלא היא נדמתה כה שפויה. אצל אחרים עלול הסף הזה ללבוש צורות דומות או אחרות, כמו חוסר בית.

שניהם, השאול והמרומים, הוזנו באותו סם חיים. וסם החיים היה הלימוד. וסם החיים שירת אותה, כמדומני, כשם שלא שירת את דליה רביקוביץ, אף שגם היא קדחה בעוצמה בדו-משמעות ה"סם". סם החיים: אולי מה שז'אק דרידה מכנה מחלת ארכיב, כלומר מחסור בארכיב ואיווי לארכיב, על משבריו וגליו. זה ציווים של היומנים, אם יומן יכול לצוות, ואם יכול הוא לצוות על ימיו של מישהו אחר. יש לזהות את סם החיים: הריהו הצו. ומי שלא בא לעולם הרה בקורפוס תחום או אחיד לכאורה, כלומר קורפוס הטעון בתוכנית ובתכלית, מי שנידון לשאת את עול האקלקטיות, או מי שאינו אטום לאקלקטיות האינהרנטית לכל קורפוס באשר הוא, אינו יכול שלא להיות משוסע כך, כמו שהיתה לאה גולדברג, בין מלאות למחסור, בין מחלה לאיווי. היומן חדור איפוא בסם החיים, ומחלת הארכיב שלה חופפת את מחלות האהבה הפוקדות אותה שוב ושוב. הכל מתהלכים בגבולות הפנטסמטיים של ה"ספים". מקומות שאליהם לא הגבהנו עוף, בורות שעדיין לא הושפלנו אליהם. כל זה קונקרטי לחלוטין. יומן. כלום יש אקטואלי ממנו?

תהליך ההפשטה המתחולל ביחס לארונות הספרים, שמאבדים בהדרגה את צבעיהם השופעים וסופגים אינטנסיוויות ממין אחר לגמרי, שקשה לזהותה בשל המונוטוניות האפרורית שלה, מאפיין באורח תמציתי את כל התכנים המסוימים ביומנים: מקומות, אישים, קרובים, ידידים, אירועים היסטוריים-פוליטיים, לאומיים כבין-לאומיים. כל אלה מיטשטשים והולכים. השמות הפרטיים המופיעים לאורך הדרך הם חיוניים וחסרי משקל. בנדיר נשמע על מראה פניהם, על הילוכם, על אורחות דיבורם. בנדיר יאופיין בפרטים אופי המפגש עמם. אנשים עשויים להיות צל מעיב, או נייטרלי, או עזר כנגדה. אך היומן מתעדם כדי להודפם, להתנער מסימני דרך נתונים, לפרוש מן הבריות ומעצם החיברות בפוליס, ולא מחמת אדישות או עור עבה הנוח להתנתקות.

גולדברג צריכה למאמץ כביר כדי להניח ליצר המוות להכניע את הארוס שלה ולעקור אף אותה מן המוכר, ליטול אף אותה מ"עצמה", לשכנה במרחב זמן אחר, אנאכרוני, שממנו עליה - ועלינו - לנסח מחדש את תפישת החוץ והפנים, הבית וההיסטוריות. "הכל איננו אלא דמיון, הכל איננו תלוי בשום מציאות. הכל בתוכי פנימה" (15.12.61). כשם שהכל איננו אלא חוסר דמיון. ובני השיח האבודים שלה תלושים מהדמיון ומחוסר הדמיון, שלה ושלהם.

היומן, שאין כמותו מתוארך לכאורה, קרוע מניה וביה מהקשרו. ככל שנוקף הזמן נמשחות איפוא שורותיו של היומן כמו הישר מן התודעה. גם אם כל חוט מחשבה הדוק כשלעצמו, הקשר בין החוטים אינו מפורש ואינו הכרחי. אין כל מאמץ להבניה סיפורית. מבלי להפעיל טקטיקה מחושבת של גילוי וכיסוי, נענה היומן כליל לקצב המחשבה. החומריות של היומן אינה לפיכך פרי החומריות האקטואלית במובן הצר של הנושאים המאוזכרים בו. הוא טווה שיגרה משלו, שאינה שקולה לשיגרת החיים, "שיגרת יומן" לא הומוגנית, אף שהגשרים שהיא מותחת בין אתמול למחר שקטים ומוסווים. דבר זה ניכר תחילה במרווחי הזמן הבלתי צפויים; ושנית, בסוג האירועים המתועד, במה שציפיות "אוטוביוגרפיות" או "ביוגרפיות" עלולות לתפוש כשכחנות מטרידה.

לאה גולדברג עצמה, קוראת עקבית ביומניה שלה, פוסקת שאי אפשר לשחזר את חייה מיומניה ("קראתי את כל מה שרשמתי ביומני במשך השנה. מוזר, מה מעטים הדברים הטובים שרשמתי. בעיקר: מחלות ועייפות. והרי כל מכרי וידידי סביבי אומרים: זה השיא שלך. השנה הזאת, שנת עלייה שלא היתה דוגמתה", 22.10.55). אך יומן הוא ז'אנר ללא רוויזיה, נטל קשה במיוחד לפרפקציוניסטית מסוגה. הציווי היומני אינו מניח לקוראת-את-עצמה לתקן או לעבד, לשנות ולו משהו מן הכתוב. עליה להשאיר את הדברים כמות שהם. ה"טיוטה" היא הגירסה הסופית - של המכלול כמו גם של הפרטים: שגיאות פיסוק ואיות, כשלי לשון. אפשר לכל היותר לצנזר בשעת מעשה, במודע ושלא במודע. אפשר לתלוש דפים בדיעבד או להשמיד כליל (28.8.63).

עיקרון הסינון היומני מקבל ביטוי מופתי בחלומות: "חלמתי... שאני הולכת למות. נדמה לי שהרעלתי את עצמי. תחילה אני שמחה על כך. אחר כך באה פתאום הרגשת האימים: 'כאשר אני לא אהיה, לא יהיה גם העולם הזה. העולם קיים רק בזכותי ובי, והוא יישמד עם מותי. איזו זכות יש לי להשמיד את העולם!' זה היה נורא ביותר. נורא עד אין אומר. ואני חלמתי שאני שוכבת על הספה, ומבעד לחלון אני רואה שמים ועננים ואני יודעת שהם נפלאים והם קיימים רק כל זמן שאני קיימת" (17.7.52).

הפער בין "עצמי" לסביבה, לעולם, נפער באכזריות. אבל ה"עצמי" הקם מתוכו הוא פרטי וכללי באחד. החיפוש האגוצנטרי המובהק מניב צלילות סגולית אך לא-אישית, משעה שההתכוונות פנימה מתגלה כפתוחה: "אני מבוגרת יותר ויותר. חשה יותר ויותר התנגדות לגבי חיטוט בהלכי נפש, תגובות, רגשות. אני זקוקה לאדם שיעזור לי לחשוב ולהתנועע בקווים גדולים. לא קשה לי עכשיו להחזיק מעמד בחיים על רמת סבלנות ואפילו שמחה מסוימת, בקו השווה על פי רוב כלפי חוץ. אבל מעודי לא הייתי בודדה כל כך. זוהי בדידות השונה בתכלית מזאת של ימי הנעורים. במובן מה היא - בתוכי פנימה. אולי היא נובעת גם מדרישותי מעצמי" (2.10.1951); ומוקדם יותר: "ברגע זה, למשל, אני יודעת שכל מה שכתבתי פה בפעם האחרונה - אמת, אמת מוחלטת. עובדה שהנה כנראה מעציבה מאוד, אך לי לא אכפת. כאילו לא אני הכותבת, כאילו לא בי הכתוב מדבר" (28.4.32).

שומה על הפרוזה היומנית לחזור על שמות עצם, שמות כלליים, לא הרמטיים, כמו שיממון, עייפות, עצב, ייאוש. הם נעשים עקרונות או צירים המניעים את הטקסט ונושאים עמם באופן פרדוקסלי כוח חיים והתחדשות. הם דומים לעצמם ושונים מעצמם. הם נוסכים אנרגיה, רציפות וחריגה מרציפות: "אני שקטה, וכאילו יצאתי על פרשת דרכים שממנה אפשרית ראיית אופקים שונים, ואני יכולה לבחור לי דרך" (14.6.64). מבעד למלים הללו קרבה לאה גולדברג לקול מובחן הנלווה לקולה הראשון, הפומבי. זה קול מפוכח, אירוני, מעניש, מרסן, יודע, רואה, רואה מדי. זה קול המטפח אשליות כדי לסור מעמן בבת אחת. זה קול המדמה בערגה נוכחות משיחית כדי לצפות בה מן הצד בחוסר אמונה. זה קול הסמוך לעצם המבנה של הסובייקט הכותב, והמכיר היטב את עורמתו ואת אוזלת ידו. זה קול בוגדני הנתקל באי-יכולת שלו להוציא הגה.

כתיבה נרקיסית אינה יכולה לשאת אקטואליות במובן הצר. כשם שהאקטואליות - פוליטית, חברתית, אידיאולוגית - מאוימת לנוכחה, ותעשה ככל שביכולתה לדכאה, לנטרלה או להדחיקה לשולי המכונה "מציאות". נרקיס מתחיל במקום שהדיבור, המסומן לפני ולפנים, משתתק. הוא מתעמת עם הדיבור הזה, משתמש בעל כורחו בסימנים "שלהם", כותב ומוחק, כותב ונמחק. הוא נאשם כפליים איפוא, מול הטריבונל החיצוני המבקש לנכסו, ומול הערכאה הפנימית המבזה את הישגיו. היומן הוא שדה מאבק מובהק ומובס המערטל את ענוות הכותב, זו שהתפרצות היצירה נוטה להסתיר.

ישנה עוד שתיקה יומנית, ומוצאה עמוק לאין שיעור. מוצאה במוצא, מן האם ואליה. לאה גולדברג חייתה עם אמה. הדיווחים קפוצים כאגרוף. אפשר לקרוא ביומנים ולחפש אחריהם כדי לחשוב מחדש על טאקט יומני, על דיסקרטיות יומנית. "אינני חושבת שאפילו בנעורי, או בשנים ההן, הייתי כל כך קרובה לטירוף דעת גמור. או - יותר נכון - למה קרובה? זהו. אינני יכולה להשתחרר אף ליום אחד. אף לחצי יום. בעצם, אלמלא התחייבות זאת כלפי אמא - לחיות, צריכה הייתי לשים קץ לחיי" (24.4.63). האם היא מעיין החיים, אפשרות היצירה ואי אפשרותה. האם היא הנמענת האחרונה של היומן? לעולם לא נדע. היומן הוא המכתב הגנוב בביתן המשותף.

הקשר הזה קרוב לאמהותה הרוחנית של לאה גולדברג עצמה. הכל נראה כה טבעי ואפשרי בחלומה: "מוזר! אבל היום כאילו באמת אירע משהו חשוב. חלום שחלמתי. חלמתי שאני יושבת בין סונה ודליה (רביקוביץ). היא שואלת אותי שאלות ואני משיבה לה והוא מקשיב. הקשיב טוב, אפילו לא מגבוה, במין הסכמה להמשך זה מלכתחילה. רק אחר כך היא הלכה והיה לי מוסר כליות שעניתי לה משהו, איזה דבר שלא ידעתי ואף על פי כן העמדתי פנים שאני יודעת. כנהוג, פחדתי קצת מפני ס. (סונה), ובכל זאת היה ברור שזה המשך. האין זה מוזר? וגם יפה? (3.7.56). איזו קירבה הזויה בין משוררים. סמיכות בין ימי הולדת לאירועי מוות. סימנים שאנו נותנים בדברים, שגם להם אין מובן כשלעצמם, רק שעצם ההצבעה עליהם או עצם הבעתם בקול נוסכים בנו רוח ותנועה והשראה.



לאה גולדברג, דיוקן עצמי


לאה גולדברג, בת שמונה, בקובנה שבליטא



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו