בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לא כל אחד יכול להבחין בדהרת הסלע"

שירים שלמים בקובץ "אמר החוקר" בנויים מסיפורים או מצבים קומיים דמיוניים, שהמשוררת בוראת ומספרת לעצמה ולקוראיה כדי להביא שמחה לעולם. חמוטל בר-יוסף על ספרה החדש של המשוררת רבקה מרים

תגובות

אמר החוקר

רבקה מרים. הוצאת כרמל, 96 עמ', 72 שקלים

לפנינו ספר שיריה העשירי, ולטעמי הטוב שבכולם, של רבקה מרים, משוררת מקורית לגמרי, עזה ומופלאה. מרים החלה לפרסם ספרי שירה ולהציג תערוכות ציור עוד כשהיתה תלמידת תיכון, והיא ממשיכה זה כ-30 שנה לנבוע ולפכפך באפיק האמנותי המיוחד לה באומץ, ביושר ובכישרון גדול.

שירתה של מרים פורצת גבולות אך גם מחוברת לשורשים; שובבה ורבת-דמיון אך גם בעלת חזון וכוח מנהיגות רוחנית; מרחפת בעולמות עליונים אך גם מפוכחת ללא רחם; יש בה טוהר פנימי בלתי-מתפשר אך גם חוש הומור ותעוזה גופנית ארוטית. זוהי שירה יהודית מאוד, מחוברת לתנ"ך, למדרש ולשיר העם ביידיש. יש בה גם לא מעט רומנטיקה מהסוג השובב, החושני והמטפיסי של את"א הופמן, וילהלם האוף או גוגול. זוהי שירה הנשבעת אמונים למשחק הדמיון החופשי, לסיפור הפנטסטי ההומוריסטי, לחלום המזין את החיים. יש בה אמונה עזה בממשות הפלא ובחשיבות היכולת לחוות אותו. יש בה ביקורת בלתי-מתפשרת על מוסכמות, תכתיבים, סמכויות וחשיבויות רשמיות ממוסדות. על כך מצהירים שני שירי הפתיחה שכותרתם "פלא" בספר שלפנינו: הראשון ביקורת הומוריסטית על עולם נטול-פלא, עולמו של ה"פקיד", ובשני המשוררת והפלא כרוכים זה בזה בעולם מיתי שבו היא אמו יולדתו.

ואולם מרים אינה מאמצת שום השקפת עולם, גם לא את הרומנטית. דמות "החוקר", הצצה ומופיעה לאורך הספר, אינה מעוררת רק ביקורת ואירוניה, כמו שאפשר היה לצפות מדמות של מדען ביצירה רומנטית. גם הוא מגלה פתאום את הפלא, נסחף בו וחווה אותו בכל מאודו: "האם לחוש בה בשעה הפקר ובית זו אהבה?/ שאל החוקר/ קצר נשימה/ בקצה עפרונו עצמו דוקר/ ורושם, בלי משים, בתוך כך את שמה - " (עמ' 43). כך מתבטל ההבדל בינו לבין האמן היוצר: "החוקר דהר על גבי הסלע כעל גב סוס./ לא כל אחד יכול להבחין בדהרת הסלע/ אמר החוקר/ וקש הניח מלוא גודש אבוס/ לפני הסלע, על גוו טפח, עד שהרטיט שדרת האבן/ התמתח/ צהל/ והלאה שעט בפה מלא תבן" (עמ' 68). דמותו המשעשעת של החוקר, המיוחדת לספר שירים זה, מעניקה לאמונה בפלא "רוחק אסתטי", מנטרלת את הנאיביות ובכך מחזקת את תוקפה ועוצמתה.

האני השירי של מרים שומר בקנאות על שובבות הילד, לא כדי לשחזר ולתעד את ילדותה של המשוררת אלא כדי להיות במצב אותנטי המאפשר לנגוע בלבה העתיק של האמת, של החוכמה, לנגוע באלוהים עצמו ללא כל מחיצות: "השמים דורכים עלינו ולפי עומק עקבותיהם בעור/ נוכל לדעת מה כובדם. (...) כמו מכתב ששלח נער מגושם, מבויש/ גבוה/ שממשיך ממרחק עצור לכמוה/ אל נערה קטנה, שובבה, שפגש" (עמ' 66).

האינטימיות של המפגש הראשוני, הלא-מתווך, עם אלוהים - האופייני לכל שירתה של מרים - מקבלת פה שוב עיצוב עז, מוחשי ורענן: "פרשתי לפני את שמות אלוהי/ על רצפת חדרי הקרירה (...) שם שקראתיו בו כשהורי היו גג לי, ושם באין לי תקרה" (עמ' 31). כשהיא נוגעת באמת, הופכת המשוררת מילדה קטנה לזקנה חכמה, שובבה, שאינה מוותרת על משחקי נשיותה גם כשהיא חשה ורואה ברור את מכאוביה, את בדידותה, את המוות עצמו. בשובבות הזאת אין התפנקות, זוהי מעין שובבות לוחמת, היצמדות למצב קיום גואל שמאפשר את החופש והיושר. זוהי שובבות המורדת בכל המוסכמות, ולכן היא יוצרת אני שירי שהוא בעת ובעונה אחת גם קטן, של ילדה או אשה קטנה, וגם בעל ממדים עצומים, מיתולוגיים. ממדים פרדוקסליים-מצחיקים אלה מאפשרים לה שיג ושיח חופשי, אינטימי, עם אלוהים, ואפילו עושים אותה עצמה לכוח אלוהי בורא עולם, יודע כל, צוחק מכל.

אחת התכונות המיוחדות והמקסימות של שירתה היא היחס השובבי הנועז לנושאים "כבדים", מופשטים, מטפיסיים, אפילו טרגיים, לעתים שובבות מאוד חושנית וארוטית. הנה שיר על המוות: "לא התרגלנו למות, אף שמותנו, כבעל זקן/ שוכב צמוד אלינו וזרועו, הכמו רדומה/ ברישול את עבי מתננו חובקת/ ובהפנותו גב ישאל דבר-מה/ ותחילה נענה בהמהום ופיהוק/ עד שנילפת עמו בחמדה השוקקת/ והוא יתנשף כקורא אלי קרב/ ועצם אל עצם תרעש ותקרב/ עד שתצנח שותקת" (עמ' 46). איזו תנופת דמיון: להשוות את המוות לבעל זקן, שלמרות אדישותו לכאורה בועל בסופו של דבר את אשתו עבת המותן והאדישה כמוהו, עד ששניהם נסחפים באקסטזה אובדנית!

מרים מספרת סיפורים על מושגים מופשטים המתנהגים כילדים קטנים במציאות מיתולוגית: "הלחישה נטמנה תחת כל השכבות/ כך לא מצאוה. אף היא לא שמעה עצמה", כך פותח סיפורה של הלחישה (עמ' 60). אפילו מצב של דיכאון גמור מקבל ממד של הומור בזכות העימות בין פרטי מציאות קטנים, יומיומיים וביתיים לממדיו העצומים של המופשט והמטפיסי: "מעתה במיטה אשכב ובשכבי תהיה תקומתי/ מה עצומה התשובה במרחבי מיטתי" (עמ' 86). אפילו את הקינה על חורבן חייה היא מציירת בתמונה מצחיקה וכואבת של אפרוח ואמא דוגרת: "כל שהיה קבע הפך תחנונים/ ומצווח צווחות אפרוח דקות/ ואם דוגרת, חיוורת פנים/ מחופרת בסבך מעבה השנים/ חושקת מקור זקן מלבכות" (עמ' 51).

מרים ממשיכה את המסורת העתיקה של הדימוי האפי, הנשזר והולך עד שנשכח כמעט נושאו, המפיג את הלחץ והרגשנות ומאפשר לדמיון להפליג אל מעבר למציאות, אל המשחק והחיוך. כך לדוגמה, "להיקוות במורד, כנוזל הנבלע/ בחולצת הנווד/ כשאשה בשמלה פרחונית, מרקדת/ מוזגת מכד/ אל הכוס שביד הנווד הרועדת/ והוא, רוגש/ בבעתה ודיצה/ מגיר בלי משים הנוזל לחולצה/ ופיו הפתוח יבש" (עמ' 14).

לא רק הדימויים אלא גם שירים שלמים בנויים למעשה מסיפורים או מצבים קומיים דמיוניים, שמרים בוראת ומספרת לעצמה ולקוראיה כדי להביא שמחה לעולם. כך, למשל נפתח שיר אחד בשאלה "מה עושה מי שלא יודע למות ובבוא יומו נשאר חי" (עמ' 24), ומפתח את המצב הדמיוני הזה על פרטיו הריאליסטיים המצחיקים. הטכניקה ההומוריסטית מבטאת את היכולת הפנימית המופלאה להרים את המבט מעל לדברים ועל אף הכל, לברוא חיוך ומשחק. הצחוק הוא למרים מלחמה-במחתרת נגד אויב גדול וחזק המוכר לכולנו; הצחוק הוא שליחותה ודרכה אל החופש. כך נלחמים הליצן והילדים המחקים אותו באויב המכתר את העיר ("הליצן", עמ' 37). כך היא מלמדת את הים לצחוק לאחר שקמה לתחייה מן המתים ("הים", עמ' 75). האומץ להיות שובבה מעצב ארוטיקה נועזת, מלאת ביטחון עצמי, נשיות היוזמת משחקי פיתוי ומביאה במבוכה את הגבר הביישן: "רגלי נגעה ברגל הכיסא באקראי/ הכיסא נבהל, הסמיק, הסתלק" (עמ' 11).

כפי שאפשר לראות בדוגמאות, השובבות מכתיבה בספר גם את המוזיקה של השירים. בספר זה מתגלה כישרונה המבריק של מרים לשחק בחריזה, במשחקי צלילים פנימיים ובמקצבים מלאי חיים ושעשוע. גיל האהבה יוצר שיר אהבה הנשמע כמו שיר ילדים נוסח ע' הלל: " רמי ואני מאבני המקום/ אף שיתכן שמרחוק אנו נראים כבני צאן./עגולים. קצת כבדים. נקודים וברודים./ פועים זה מול זה בשעה של רצון.// אך לא./ לא שה ולא כשב רועים פה בעשב./ זו אני וזה רמי. ואנו שנינו מאבני המקום" (76).

בשירים אחרים נוצרות תבניות מוסיקליות הרבה יותר מורכבות, שבהן הדמיון הצלילי מקפץ וצץ במקומות לא צפויים, פעם בסופי טורים רצופים ופתאום, בעוצמה רבה, במרחק ניכר. למשל: "חליתי ובא הרופא. הפשיטני./ היכה על ברכי באצבע צרדה./ הוא ידע/ כשהייתי ילדה/ דילגתי, כשקפצתי על חבל, על יום מימי/ ופסחתי עליו./ נותר היום גן נעול מאחור/ כשהוספתי לרוץ.// היום, אומר הרופא, את חיוורת, כבדה/ פשתה בך כנגע אותה אבדה/ אני ארפאך./ אוציא בך לאור/ את היום הקפוץ/ תהיי שוב תינוקת, זקנה וילדה/ אם רק אשכב לצידך במיטה/ ואלחש באוזנך/ את חיה, את חיה, את חיה יחידה" (עמ' 8).

רבקה מרים

המשוררת רבקה מרים (ילידת ירושלים, 1952), היא בתו של סופר היידיש לייב רוכמן. כבר בשנות העשרה פירסמה מרים ספר שירים ורישומים ("טבעתי בחלונות", עקד 1969), ומאז ראה אור גם ספרה "נח היהודי" (כרמל, 2000)

ספרה של פרופ' חמוטל בר-יוסף, "קריאות ושריקות", ראה אור בהוצאת כרמל



רבקה מרים


איור של רבקה מרים מתוך הספר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו