בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כאן גרים בכיף

עם ספר חדש ובו מיטב הטורים שפירסם בעיתון "הזמן הוורוד" מסכם אבנר ברנהיימר את העשור שבמהלכו היה קרי ברדשאו של ההומואים. הפטיש שלו הוא לא לנעלי מעצבים אלא לגברים נשואים

תגובות

"הוא יהיה בן 30 החודש, וזה מופרע בעיני, כי כשהכרנו והתאהבתי בו הוא היה בן 20, ועכשיו הוא כמעט בן 30 ואני עדיין אוהב אותו, למרות שהוא בן אדם אחר לגמרי ממה שהיה אז, וזה ממש מדע בדיוני שהגבר שנהיה ממני אוהב את הגבר שנהיה ממנו, ושהגבר שנהיה ממנו אוהב את הגבר שנהיה ממני". את המשפטים המבטאים בדיוק וצמצום סיפור אהבה מתמשך ומעורר קנאה כתב אבנר ברנהיימר לפני שבע שנים במדורו "מיטה זוגית", שהופיע עד לפני חצי שנה ב"הזמן הוורוד", בטאונה של הקהילה ההומו-לסבית, לקראת יום הולדתו של בן זוגו זה 16 שנה, הדוקטור לארכיטקטורה ערן נוימן. כעשור שנים של רשימות מלבבות כאלה מכונס עכשיו ב"אתה אוהב אותי" (הוצאת חרגול), ספרו הראשון של ברנהיימר שמגיע היום לחנויות.

היו אלה שנים סוערות, רצופות פרידות ונסיעות בין-יבשתיות. נוימן כבר מזמן דואג להכין לברנהיימר כריכים בדיוק כפי שהוא אוהב - ולא, שומו שמים, עם חומוס ועגבנייה - ואפילו סוחב בשבילו מכלים של מים מינרליים. העובדה שהוא מסוגל לסחוב בכלל היא אחת הסיבות העיקריות לכך שברנהיימר, כפי שכתב בטור משעשע אחר, מעדיף בסופו של דבר את הזוגיות עם נוימן על פני הזוגיות עם גיל ריבה (הסיבות האחרות הן ש"הקוקסינלית היפה בעיר", כהגדרת ברנהיימר, הוא, א', כלל לא מעוניין ו-ב', נשוי ואב לילד). בשבע השנים הללו ברנהיימר הפסיק להיות רק עיתונאי והיה לבעל קריירה תסריטאית מוצלחת, ועכשיו, כמו שהוא אומר, הוא גם "פראו-דוקטור סוף סוף".

בטורים המכונסים בספר הוא קורא לנוימן "בעלי", והשימוש בתואר הזה הופך אותם, במודע או לא, גם לפארודיה מושחזת על טוריהן של נשים מדושנות עונג בנישואיהן המושלמים, כמו אודטה המוקדמת בתקופת "ידיעות אחרונות", שאת כתביה היה לברנהיימר העונג לערוך במסגרת תפקידו אז כסגן עורך המוסף "שבעה ימים". ברנהיימר כותב בעיקר על הקשיים בזוגיות, ודווקא מתוך ההתעכבות מלאת ההומור על הפשרות הכואבות, על הוויתורים והפנטזיות לקום וללכת, מבצבצת האהבה בגדולתה. יש לפיכך הרבה מהאמת בדבריו ש"זה לא ספר על הומואים, זה ספר על זוגיות".

לברנהיימר חלק חשוב במהפך שהתחולל אצלנו בעשורים האחרונים בכל הנוגע ללגיטמציה של הקהילה הוורודה. "אני שייך לכמה הומואים-לדוגמה", הוא אומר, "שהיו מאוד פעילים לפני עשור, אנשים כמו גיל חובב וגל אוחובסקי ואיציק יושע ועוד כמה. זה היה אז עניין מאוד פוליטי, ובכל פעם שאיזשהו חבר כנסת של ש"ס היה פותח את הפה ומתחיל לטנף היו קוראים לאחד מאתנו לטלוויזיה או לרדיו כדי להתעמת איתו. אלו היו שנים מאוד סוערות, אבל יש תוצאות. אני מסתכל היום על הצעירים ורואה איזה יופי. איך אין לאנשים צעירים שום בעיה עם הומואים, ואיך היום אין בעיה לצעירים להסתובב מחובקים. זה אגב לא קורה כמעט בערים גדולות אחרות בעולם, חוץ מסן פרנסיסקו וניו יורק, שכל העיר כמו תל אביב היא 'גיי פרנדלי' ולא רק שכונות וברים מסויימים".

הבעיה היא שלא כל מה שתופס במדינת תל אביב שאולי תהפוך, כך דווח, לבירת ההומואים העולמית, נכון גם בשאר הארץ. קשה להאמין שגם בירושלים או בנתניה יוכל זוג כזה להסתובב מחובק בלא שיבולע לו. הוא מסכים בצער, "אם כי ברור שגם שם יש הומואים, ולא מעט".

טוב להיות ברנהיימר

ב"אתה אוהב אותי" ישנם תיאורים חביבים של הסצינה הקווירית התל אביבית, כולל כמה אושיות ברנז'ה, כגון הזוג הידוע "איכותית" ו"יוקרתית" הניתנים לזיהוי גם על ידי מי שלא פתחו בחיים את "הזמן הוורוד". אורחים קבועים אחרים הם "חברתי הטובה", הלא היא ענת ויצמן, בת כיתתו שאיתה הוא כותב בימים אלו סדרה לערוץ 2 ("רשת"), גיל ריבה ואשת הרדיו המנוחה, מיכל ניב. במדור שבו הוא מתאר את געגועיו לבעלו שנשאר בחו"ל הוא מספר על חלומות ביעותים שבהם "המתים מתגנבים מתחת לעפעפיים". אחת מהן היא ניב ש"כרעה מולי ומצצה לי. מכיוון שעשתה את כל הדרך מעולם המתים כדי למצוץ לי, נלחצתי מזה שאני לא יודע מה לעשות עם הכוס שלה... כשהתעוררתי מזיע וזקוף חלקית הבנתי שאני חייב להפסיק להזמין סרטי פורנו של סטרייטים בהום-סינמה. בשיחת הטלפון היומית שלנו בעלי טען שהחלום על מיכל ניב מלמד שאני פוחד מהמוות ומהטרוסקסואליות".

אבל ברנהיימר אינו פוחד מהטרוסקסואליות כלל. הוא "מה שנקרא הומו טהור", כך אמר לו פסיכולוג אחד. "כל החיים שלי התאהבתי רק בגברים, אבל עד שגיליתי שאני הומו, בגיל מאוחר יחסית, 18-19, לא ידעתי שזאת מאוהבות וחשבתי שזה הקשר הרגיל בין חברים. דווקא אמא שלי חשבה אחרת. היה למשל תומר, שהייתי מאוהב בו ממש בתיכון אבל לא ידעתי. אם הוא היה קובע לנסוע לתל אביב עם מישהו אחר הלב שלי היה נשבר. חשבתי שכולם מגיבים ככה להברזות של החברים הכי טובים שלהם, אבל אמא שלי שראתה את התגובות שלי אפילו אמרה לחברה הכי טובה שלי ענת שהתגובות שלי גורמות לה לחשוד שאני הומו. אבל לא אני ולא תומר ובטח לא ענת עוד לא ידענו את זה".

שנים של בירורים עצמיים וזוגיים הפכו אותו לאדם שנראה כאילו הוא מרגיש בנוח בעור של עצמו. טוב להיות ברנהיימר. בימים אלה משודרת מדי יום הסדרה דלת הרייטינג ורמוסת הביקורת "פיק-אפ" שהוא אחד משלושת יוצריה, והוא מרוצה ממנה עד בלי די ומשוכנע שהיא "סדרה נפלאה שעומדת להפוך לקאלט". הוא ויתר על תפקידו כסגן עורך ב"שבעה ימים" ופצח בכתיבת מדור חדש שבו הוא מתנסה במימוש כל הפנטזיות שלו, תוך שהוא משוטט על פני הגלובוס כדי לנסות להפוך את עצמו לצוללן במחיצתם של גברים חטובי גוף, למעריצה של הראל סקעת או לתייר-מין במרקש. לו ולנוימן דירה נאה שאותה רכשו במשותף, "ואצל הומואים לקנות דירה ביחד זה כמו להתחתן", ויש להם גם כלבה יפהפיה בשם בוורלי. מה שיצבע את עתידו הוורוד בוורוד-מזעזע ממש יהיה תינוק. הם עובדים על זה עכשיו.

רגע נורא מאושר

הוא נולד בקיבוץ גברעם, לאמא בת 19. "כל הטראומות שלי הן מבית הילדים. אמא שלי היתה גננת בפעוטון אחר ובינו לבין הפעוטון שלי היתה גדר. הייתי עומד ליד הגדר ובוכה 'אמא, אמא' ולה אסור היה לגשת אלי".

כשהיה בן 13 עברה משפחתו לפתח תקווה. הוא היה ילד מקובל בבית הספר והתאמן בשחייה באופן מקצועי. "הגוף הזה לא בא מחדר כושר, עד היום אני שוחה שלוש פעמים בשבוע. כשהייתי ילד ונער הייתי מתאמן פעמיים ביום. ב-6 בבוקר הייתי קם כדי להתאמן לפני בית ספר ברמות השבים, ואחר כך בערב הייתי נוסע לאימון נוסף שם או בווינגייט. זה הרס לי את כל חיי החברה והריבועים שהיו לי בבטן היו לשווא. אבל אני חושב שחלק גדול מההומו-ארוטיקה אצלי קשור לספידו ולגוף של שחיינים. לשחיינים יש הגוף הכי יפה. רגליים ארוכות, כתפיים רחבות, גוף חלק. פעמיים ביום עם גברים כאלה בספידו זה עושה את זה".

היה לו קשה לספר להוריו שפרש מהשחייה לא פחות משהתקשה, חמש שנים מאוחר יותר, לצאת מהארון בפניהם. "בגיל 17 נמאס לי להתאמן ולקח לי הרבה זמן לספר להורים. הייתי כאילו נוסע לאימון, משוטט שעתיים וחוזר הביתה. זה נגמר אחרי כמה שבועות כשהתקשרו להורי לברר למה אני לא מגיע לאימונים".

בתיכון היו לו כמה חברות, "אבל אף פעם לא מימשתי את הקשר, מעולם לא הגענו לסקס. היו לי פנטזיות על נשים וחלומות אבל אפילו לא התנשקתי. דווקא עם השנים אני יותר יכול לראות את עצמי עם בחורה, אבל בקטע של התנסות, לא בקטע של להתאהב. להתאהב אני יכול רק בגברים. מה שהכי נורא זה שכמו אחרון המאצ'ואים, כשפינטזתי על נשים זה תמיד היה על נשים עם חזה ענק. זה מאוד מצחיק".

תן דוגמה לאשה סקסית בעיניך.

"וינונה ריידר, בר רפאלי, ג'וליאן מור. כן, בעיקר ג'וליאן מור".

הוא דווקא זכה לפגוש מקרוב ולראיין כמה מהנשים והגברים הסקסיים בעולם. זה היה כשהמציא לעצמו את תפקיד שליח "ידיעות אחרונות" בלוס אנג'לס, לרגל נסיעתו של נוימן ללימודים שם, ואז התוודע מקרוב לעולם הנוצץ של הוליווד. אבל כשהיה בתיכון אפילו לא היה לו מושג שהוא הולך להיות עיתונאי. הוא התגייס לצבא ושירת כאיש בקרה בחיל האוויר במצפה רמון. אז התוודע לראשונה אל זהותו המינית. "חזרתי ממצפה רמון ועליתי על אוטובוס 66 לפתח תקווה ואז התיישב לידי בחור צעיר. הוא אמר לי: 'אני זוכר אותך מאימוני השחייה. אני זוכר אותך מהמלתחות'. הוא נורא הלחיץ אותי ואני ירדתי בתחנה שלי, והוא ירד אתי ונדבק אלי. בסוף התפתיתי לו ונכנסנו לחצר בית הספר היסודי שלי ועשינו את זה במסדרון ליד חדר המורים. אני לא נגעתי בו אפילו, הוא עשה הכל, וכשזה נגמר הלכתי הביתה והתקלחתי ופשוט נהיה לי חיוך אדיר על הפנים כי פשוט פתאום הבנתי מי אני ולמה עד עכשיו הכל חרק. מאותו רגע לא סבלתי בכלל ולא חיכיתי הרבה. לא התאבלתי, כנהוג, על החיים הסטרייטיים שיכלו להיות לי ולא נבהלתי. זה פשוט היה רגע נורא מאושר. אני יודע שהגילוי שאתה הומו יכול להפחיד, יש אנשים שבשבילם זאת חוויה מפחידה והרגע הזה הוא רגע קשה, אבל בשבילי זה פשוט היה רגע מאושר ומאותו רגע החלטתי להיות הומו. את הבחור ההוא לא פגשתי יותר אף פעם".

אז איך מתחילים להיות הומו? מדובר בקריירה?

"אני התחלתי במכתבים לתיבות דואר. זה היה בתקופה שלפני האינטרנט. אנשים היו מפרסמים מודעות עם תיבת דואר ואני הייתי כותב להם".

אתה עצמך פרסמת מודעה?

"לא. אבל כתבתי ללא מעט אנשים והכרתי די הרבה אנשים למפגשים חטופים, וגם כמה למפגשים יותר ממושכים. היה אחד שהייתי אתו חצי שנה. ואז השתחררתי ונסעתי לחו"ל, לאירופה, עם חברה, ואז כבר התחלתי לצאת מהארון לחברים אבל עדיין לא למשפחה. באמסטרדם פגשתי את פטר ונשארתי לגור אתו חמישה חודשים, ואחר כך נסעתי עם החברה לתאילנד ולנפאל ומשם חזרתי אל פטר, לגור אתו עוד תקופה, בעצם הוא היה הראשון שחייתי אתו. היום הוא נשוי עם ילדים ואשתו יודעת הכל ואני בקשר עם שניהם".

זה נפוץ העניין הזה של הומואים שמתחתנים, או של גברים נשואים שמנהלים במקביל גם רומנים הומואיים?

"כן, הרבה יותר ממה שיודעים. אני שיש לי פטיש לגברים נשואים מכיר הרבה. אני תמיד רואה גבר נשוי בתור אתגר. יש משהו בלפתות סטרייטים, ונשואים על אחת כמה וכמה".

פיתית הרבה?

"מה זה פיתיתי? אני בעד לגרום להם להתאהב ואז הם מתחילים להתבלבל ולא לדעת מה לעשות. מה, הם מאוהבים, אז הם גם צריכים לשכב עם גברים? ואז מתחיל תחום אפור שהם קצת מיטלטלים רגשית. הסיפור הזה אף פעם לא משתלם, זה לא שווה את זה. יש הריגוש של הפיתוי ושל הקראש וזה תמיד נגמר מהר מאוד. זה פשוט מחסל יחסים, זה חיסל לי הרבה חברים טובים ובסופו של דבר ירדתי מזה לגמרי בשנים האחרונות, כאילו הוכחתי לעצמי שאני יכול ומאז נגמר לי הצורך".

מה כל כך מושך דווקא בגברים נשואים? הכרס? או זה שהם שייכים למישהו אחר?

"יש לסטרייטים נשואים - ואני מדגיש, לסטרייטים - משהו בסוג הגבריות שלהם, מין גבריות בטוחה בעצמה ומובנת מאליה שלא צריכה שום הוכחה שמאוד מושך אותי. בזמן האחרון יש לי פטיש צוללני. הצוללנים הם כאילו גברים שלא צריכים להתאמץ על הגבריות שלהם בשום דרך, ורובם בכלל גם לא מודעים לעובדה שהם גבריים ויפים וזה תמיד מושך, יופי ללא מאמץ. יש הגברים האלה שהולכים בעולם וכל כך נוח להם עם הגבריות שלהם שזה הופך אותם למאוד סקסיים".

"לא כל סטרייט כמובן", הוא כותב בהקשר הזה באחד מטוריו, "לא את הבהמות - אלה שמספיק בטוחים בגבריות שלהם כדי להיות חברים של הומו, אלה שיודעים ליהנות מאחווה גברית מבלי לתרגם את זה לאונס קבוצתי, אלה שיודעים שזה בסדר להיות רגיש אבל גם עם הרגישות הם לא מגזימים".

איפה הגברים האלה בדיוק? גם הוא יודע שמדובר זן נכחד. "הבעיה הגדולה עם הסטרייטים בעשורים האחרונים", הוא כותב, "היא שיותר מדי מהם התלהבו מהגירסה ההומואית לגבריות ושיעתקו אותה כל כך טוב שהם נראים עכשיו כמו הומואים לדוגמא. לא פלא שהם נפלטו ממערך הפנטזיות שלנו. כי מה הטעם? פנטזיות על הומואים יש לנו מספיק. בצער רב עלי להצטרף לקריאתן של נשים רבות ולטעון שהגבר האמיתי הוא עולם הולך ונעלם, שהגבר המטרוסקסואל הוא בלתי נסבל, ושהכל אשמתם של ההומואים".

אז בעצם אתה מתכוון לסתם מאצ'ואים, קצינים בצנחנים, טייסים וכאלה?

"יותר צוללנים בשייטת. היו לי כבר הרבה התאהבויות בסטרייטים. אני חושב שמבחינתי זה גם היה מקום בטוח שלא מסכן את הזוגיות שלי, כי הרי מלכתחילה המימוש נראה בלתי אפשרי. היו מקרים שפתאום זה הפך לאפשרי ואז הלכה כל הפנטזיה לאיבוד".

הוא מבקש להדגיש שכמובן, מאז שהוא נמצא עם נוימן הוא איננו מנהל רומנים או סטוצים עם כל מי שאיננו ערן. "הזוגיות שלנו היא ממש לא נישואים פתוחים, לא הייתי סובל נישואים פתוחים, לא הייתי סובל את המחשבה שברגע זה ממש מישהו מחבק את ערן. את יודעת מה, זה לא שאני נגד בגידות באופן גורף, אבל אם ערן היה בוגד בי ממש לא הייתי רוצה לדעת". על ערן הוא כותב ש"בעלי לא קנאי גדול. עובדה. הוא עדיין לא רצח אותי, ואני כמובן אסיר תודה לו על כך. אבל רצח בדם קר זה בערך הדבר היחיד שהוא עדיין לא עשה לי מתוך קנאה".

במקום להתחנף לכוכבים

אחרי שחזר מאמסטרדם כבר התחילו להתרוצץ שמועות בפתח תקווה בנוגע להעדפותיו המיניות, אבל הוריו עוד לא ידעו. הוא נרשם לאוניברסיטת תל אביב ללימודי ספרות. ביום הראשון ללימודים פרצה שביתה והוא החליט שהוא רוצה לכתוב מאמר כנגד השביתה לעיתון "תזה". הוא התקשר אל העורכת שרי ארליך ונדנד לה עד שהסכימה לפגוש אותו בבית "מעריב", שם עבדה. "פגשתי אותה ב'מעריב' במדרגות ונתתי לה את הדף ויותר לא שמעתי ממנה, עד שביום הראשון ללימודים שהתחדשו אחרי כמה שבועות מצאתי את המאמר שלי בשער של 'תזה', ואז היא קראה לי לבוא ל'מעריב'".

הוא התחיל לעבוד ב"מעריב" ובמהרה עבר למוסף "סופשבוע", אז בעריכת אבנר אברהמי. מיד התבלט בסגנון כתיבה אישי, עשיר ושנון להפליא, בטח במושגים של "מעריב". את אברהמי החליפה ב"סופשבוע" אילנה שקד-שובל (שנפטרה לא מכבר), וכשעברה לעריכת המוסף המקביל ב"ידיעות אחרונות", ב-95', לקחה עימה את ברנהיימר.

ב-96' באה השליחות ללוס אנג'לס. "בעצם נסעתי רק בגלל ערן שהתקבל לארכיטקטורה ביו-סי-אל-איי. ראיינתי וכתבתי בצורה צבעונית על פגישותי עם כוכבי קולנוע ועל החיים בהוליווד, אבל זה התחיל להימאס עלי. אני חושב שבפעם השלישית שראיינתי את בן אפלק ושאלתי אותו איך הוא מחטב את התחת המקסים שלו, הבנתי שהגיע הזמן להפסיק. בואי נגיד שכשבן אפלק כבר אומר לך שלום ברחוב ומתחיל מיד לדבר אתך על המידל-איסט זה סימן שאתה נמצא באותו מקום יותר מדי זמן". אחרי שלוש שנים הוא החליט לחזור ארצה. "ערן אמר שהוא יישאר עוד חודשיים ויחזור, אבל החודשיים האלה נמשכו בסוף שנה וחצי קשות מאוד".

כדי לא לחכות סתם לערן שיחזור מהלימודים ו"לכלות את כל זמני בחנופה לכוכבים", נרשם גם הוא ליו-סי-אל-איי, לתוכנית הכתיבה. "התמקדתי בכתיבת סיטקומים ביחד עם מישהי שלמדה אתי וזה היה מעולה, קיבלנו כל הזמן איי פלוס. הבנתי שאני צריך לכתוב לקולנוע ולטלוויזיה. עוד קודם הספקתי לכתוב פרק אחד ל'פלורנטין', אבל אל-איי שינתה לי את החיים. הבנתי שאני צריך לכוון את עצמי ברצינות לכתיבה לקולנוע וטלוויזיה. חזרתי לארץ, לעבודה כסגן עורך ב'שבעה ימים' ומיד התקשר אלי קובי מידן וביקש ממני להיות עורך התכנית שלו 'פגישה לילית'".

ארבע שנים הוא היה העורך של מידן ו"היה נורא כיף. התאהבתי בתחום של הטלוויזיה למרות שאין דבר יותר כיפי מכתיבה. הכי כיף זה לראות את השם שלי בעיתון ככותב. באותו זמן, ממש כשחזרתי, פגשתי חבר אחד שסיפר לי שהיה לו בן זוג בצבא והם היו ביחד בלבנון וניהלו זוגיות בסתר ואף אחד לא ידע, ואז האהוב שלו נהרג ממש לידו והוא, שהיה נורא בארון במשך עשר שנים, לא יכול היה לספר את זה לאף אחד, וכמובן הוא לא יכול היה להתאבל על האהוב שלו כי הוא נשאר לשרת בלבנון. אף אחד גם לא ניחם אותו. הסיפור הזה נורא תפס אותי כי בעצם הוא אלמן ואף אחד לא יודע, ומהרגע הזה התחלתי לכתוב את 'יוסי וג'אגר'. בניתי עלילה דמיונית לגמרי חוץ מהסוף שהחבר נהרג והוא לא יכול לספר את זה לאף אחד. באתי עם הסיפור לאיתן פוקס והתחלנו לעבוד ביחד וכך נוצר הסרט שנועד להיות סרט טלוויזיה ובינתיים הפך לסרט קולנוע שמוקרן כמעט בכל מדינה בעולם".

"יוסי וג'אגר" השיק לו את קריירת הכתיבה הפילמאית בצורה מרשימה ביותר. הוא כתב עוד דרמה לטלוויזיה, על פי סיפור של גפי אמיר, ועכשיו הוא עובד עם איתן צור, במאי "החמישייה הקאמרית", על סרט באורך מלא שייקרא "לך לך", "כמו ב'לך לך מארצך'. והוא מתרחש כולו באל-איי ועוסק בחוויות של מהגרים ישראלים בחו"ל".

מי ינחם אותי

הוא ונוימן הפכו לבני זוג כשהיה עיתונאי, אבל הם הכירו כבר בתיכון. נוימן למד שנתיים מתחתיו. "לא דיברנו אחד עם השני. כשהייתי בן 22 והוא בן 20 נפגשנו שוב והתחלנו להיות ביחד. במשך שנתיים הוא היה מגיע כל יום שישי לארוחות ערב אצל הורי על תקן חבר טוב. אני חושב שאיכשהו היתה לי תקווה שההורים שלי ינחשו שהוא לא סתם חבר טוב ואני לא אצטרך לספר להם. להפתעתי, למרות שאמא שלי חשדה מגיל צעיר, לא נפל לה האסימון".

בספר הוא מספר איך אבא שלו החליט שנוימן מגיע לארוחות ערב משום שהוריו מתגוררים כנראה בקנדה הקסומה, ואילו אמו הסיקה שבניגוד לה, אמו של נוימן פשוט אינה יודעת לבשל. אחרי שנתיים החליטה אמו לערוך בירור ופנתה שוב אל ענת. "היא אמרה לה: 'תגידי לי, הבן שלי הומו?' ענת אמרה לה שהיא צריכה לשאול אותי. אמא שלי אמרה לה: 'או-קי, הבנתי. אז למה אין לו חבר?' וענת אמרה: 'דווקא יש לו חבר'. הייתי כבר שנתיים עם ערן. ואז אמא שלי שמחה מאוד שיש לי חבר וגם נפגעה מזה שלא סיפרתי לה".

מה מפחיד בלספר להורים?

"אני חושב שיותר משפחדתי, רציתי להגן עליהם. תמיד ידעתי שההורים שלי אוהבים אותי ויקבלו אותי, אבל גם ידעתי שזה קצת יעציב אותם בהתחלה ושצריך לתת להם זמן להתאבלות. בתור הורה יש לך חלומות רגילים לגבי הילדים שלך. חוץ מזה, הרבה מאוד הורים לא יודעים מה זה להיות הומו עד שיש להם בן הומו. אני גם חושב שמה שעיכב אותי היתה העובדה שרציתי לספר להם ביחד וחששתי שלאבא שלי יהיה קשה.

"בדיעבד התברר שכשבאתי אליהם אחרי השיחה של אמא עם ענת אבא שלי כבר ידע כי אמא שלי סיפרה לו מיד. הם קיבלו את זה יפה מאוד ורק אחרי שנים התגלה לי שאבא שלי בכה קצת כשהוא שמע. אחר כך גם התברר לי שאחי, שקטן ממני בארבע שנים ולמד אתי באותו בית ספר, כל הזמן יצא למלחמות בגללי כי הילדים קראו לי מאחורי גבי 'הומו' ו'קוקסינל'. בפני הם לא העיזו לעשות את זה כי הייתי מאוד מקובל. אחי היה כל הזמן הולך מכות עם הילדים האלה ואני מאד אוהב אותו. לכן הוא גם קיבל מצוין את היציאה שלי מהארון, אם כי עד היום הוא והורי נתקלים פה ושם בהערות הומופוביות. אנחנו לא מבינים את זה אבל מחוץ לתל אביב, מחוץ לבועה, יש עולם מאוד לא טולרנטי וברגע שאני יצאתי מהארון גם המשפחה שלי נאלצה לצאת מהארון".

את המדור "מיטה זוגית" התחיל לכתוב ב-96', כשכבר היה מפורסם כהומו. "זאת היתה תקופה מאוד לוחמנית של 'להיות הומו זה בסדר, להיות הומו זה להיות שמח, הומו זה גאה'. זה מזכיר לי את היציאה שלי מהארון, כשמאותו רגע שבו תפשתי את עצמי מחייך באושר במקלחת אסור היה להגיד לידי מלה רעה על להיות הומו. לקח זמן עד שהתחלתי להתמודד עם זה שלהיות הומו זה לא יותר שמח או עצוב מלהיות כל אדם אחר, ויש גם צדדים קשים שדורשים מאגרים נפשיים. יכולתי להגיע לקטע של המורכבות והקשיים שבלהיות הומו ובכלל בלהיות אדם רק ברגע שהפוליטיקה קצת זזה הצידה.

"בתקופה הפוליטית של הקהילה כולה היינו צריכים להיאבק על הבסיס, להיאבק על עצם הקיום שלנו והחופש שלנו להיות מי שאנחנו. במאבק הזה עוד לא היה מקום לגוונים. אחרי שנגמרה התקופה הפוליטית נגמרה אצלי קצת גם האופוריה וראיתי שיש דברים שאני צריך לחשוב עליהם, כגון האם גרמתי צער להורי, איך אני אעשה לי ילד או מה אני אעשה כשערן ימות".

"לא מזמן", הוא כותב, "חשבתי שבעלי עומד למות, ואם לא למות, להידרדר למצב שבו כבר עדיף שימות. אני זוכר את המחשבה הראשונה שעברה לי בראש: איך לעבור את השבעה בלי להשמין. כל האוכל הזה שמביאים לך כדי שתתאבל כמו שצריך".

מה שמטריד את ברנהיימר המתראיין, בשונה מזה הכותב, היא השאלה מי בכלל ייקח אותו ברצינות במקרה שנוימן ימות. הוא מקווה להיות זה שימות ראשון. "התעסקתי בזה ב'יוסי וג'אגר' ומאוד התפלאתי שדווקא כל מיני הומואים ולסביות בוגרי תואר שני למגדר באו בטענות על כך שהרשיתי להומו למות בסוף. אני חשבתי שכתוצאה מכל המלחמות שלנו כבר הגענו למצב שבו מותר גם לדבר על דברים יותר קשים מסתם להיות הומו. אני חושב, נגיד אם ערן ימות, מי בכלל יבוא לנחם אותי? מי בכלל ישים לב לעובדה שאני אלמן? כשאנשים נשואים מתאלמנים כל העולם בא לנחם אותם, כל אחד מבין שמדובר באבידה נוראה. אבל מי מבין את זה לגבי הומואים?"

הקהילה הוורודה היא באמת קהילה?

"לצערי בכלל לא. אני לא מרגיש שיש פה אחוות קהילה באמת ואנשים לא מתגייסים אחד למען השני. אנדרו סאליבן האמריקאי כתב ספר על איך האיידס הפך את ההומואים בארה"ב לקהילה, אבל כאן זה לא קרה. אני חושב שההומואים בתל אביב שקועים בצורת חיים נהנתנית מאוד של 'סקס, דראגס אנד טראנס', ויש רק בודדים, כמו יניב ויצמן שהקים תנועת נוער בשם 'ארגון הנוער הגאה', שעושים משהו למען הקהילה".

איך קרה שתל אביב הפכה למרכז ההומואים העולמי?

"בתור עיר גדולה בישראל היא הפכה לעיר מאוד פתוחה ולכן רוב ההומואים מגיעים אליה. היא מתנהגת כמו כרך גדול בעולם המערבי והומואים מאוד נהנים מזה וזורמים אליה. יש פה הרבה זוגות קבועים יחסית למקומות אחרים, למרות שיש פה גם סצינה מאוד קשה ואכזרית של סטוצים, בעיקר דרך האינטרנט. לדעתי כל סטוץ הורג בך משהו. אין לי בעיה עם סטוצים כשלעצמם, אבל כשזה הופך להיות בשיטת הטייק-אווי, כשהבחינה היחידה היא על פי הקריטריונים של 'פסיווי' לעומת 'אקטיווי' וגודל 'הכלי', זה נעשה די נורא. אפילו העובדה שאתה חייב באינטרנט להגדיר את עצמך רק כ'פסיווי' או רק 'אקטיווי' יש בה מין אנאליות מטורפת. אנשים מחפשים אהבה וקשר והם הורסים לעצמם את הסיכוי עם שאלות כאלה. זה בסדר ללכת על ההעדפות שלך אבל יש פה סוג של נאציות. כל הסצינה של ה'אטרף-דייטינג' (על שם אתר ההיכרויות להומואים 'אטרף') מזכירה את סצינת הקוקאין בתל אביב עכשיו. יש גרגרנות בלתי רגילה. אני לא אומר שכל ההומואים צריכים לעבור לגור ביחד או להתחתן, אבל יש משהו בולמוסי ב'אטרף-דייטינג'".

משהו רוטט שם

זה שהוא קורא לנוימן "בעלי" לא אומר שהוא קורא לו "אשתי". "החלוקה הנשית-גברית בכלל לא מדברת אלינו ובחיי היומיום אני לא קורא לו ככה, אבל קראתי לו בטור 'בעלי' ובאמת יש לו סוג של בעלות עלי בעצם העובדה שהוא לא מרשה לי להזדיין מהצד. האמת, זיונים הם לא הבעיה, בתנאי שלא יודעים על זה, הבעיה היא התאהבויות ואת ההתאהבויות אי אפשר לעצור".

הם הספיקו כבר להיפרד ולחזור כמה פעמים, ואפילו ללכת לטיפול זוגי אצל מטפלת לסבית ששמה בספר תורגם ל"ג'וי". "מה שמחזיק את הקשר שלנו כל כך הרבה זמן זאת קודם כל אהבה. אני חושב שאני אוהב אותו מאוד, בצורה עמוקה ומורכבת, ואוהב גם את הדברים שבהם הוא לוקח אותי אתו למטה. הוא מספק לי חיים מורכבים ושלמים, לא נטולי בעיות. אנחנו לא מנסים לרמות את עצמנו ולומר שהכל טוב, אבל אני מרגיש שיש לנו ביחד חיים שלמים. כל עוד אני נהנה אתו ונהנה ממין אתו, למה לי לפגוש נודניק אחר?

"הדבר השני שמחזיק אותנו הוא שלמרות שאנחנו כבר קרוב ל-16 שנים ביחד, אנחנו לא לוקחים אחד את השני כמובן מאליו. אנחנו כל הזמן מצליחים להחזיק אחד את השני במין ערנות. משהו רוטט שם כל הזמן מתחת ליחסים היציבים האלה ונותן את התחושה שבכל רגע יכולה להתחולל רעידת אדמה. אנחנו כל הזמן בודקים גבולות ובודקים את עצמנו ויש המתח הזה שמחזק אותנו ומעמיד אותנו במבחנים קשים. אבל מאוד חשוב לי שיובן שאני לא עושה קמפיין לזוגיות. ערן אפילו כועס עלי בקטע הזה, כי כששואלים אותנו כמה זמן אנחנו ביחד יש לי מין כיווץ כזה קטן לפני שאני עונה 15 שנים וחצי. אני ממש לא מעוניין לצאת כנער הפוסטר של הזוגיות".

נמאס לו גם להיות הומו לדוגמה. "אני בכלל הייתי רוצה לחזור לארון, לא במובן של להפסיק להיות הומו, אלא במובן הזה שההתייחסות הראשונה אלי לא תהיה דרך השיוך המיני".

למה אתה מצפה כשאתה מפרסם עכשיו ספר כזה, שכולל גם התייחסויות לשאלות כמו מי אוהב לקבל בטוסיק ומי לא?

"אהבה זה אהבה וזוגיות זה זוגיות, ובכלל לא חשוב אם מדובר בזוגיות הומואית או סטרייטית. אני לא חושב שהזוגיות שלי כל כך שונה מהזוגיות של ההורים שלי או של חברים סטרייטים שלי. יש כמובן דברים שמיוחדים לנו אבל אנחנו לא עד כדי כך מיוחדים. כשאני רב עם ערן על למה הוא לא עשה כביסה זה נשמע בדיוק כמו כל זוג אחר שרב על הכביסה. מבחינתי זה ספר על זוגיות ועל אהבה ואני מקווה שהוא גם יהיה סוג של מגדלור להומואים ולאחרים בכך שיראה שזוגיות רגילה לגמרי יכולה להתקיים גם בין שני גברים".*



אבנר ברנהיימר בביתו (עם בן זוגו ערן נוימן וכלבתם בוורלי). אם ערן ימות, מי יבוא לנחם אותי? מי בכלל ישים לב לעובדה שאני אלמן?


ברנהיימר. אני לא מרגיש שיש פה אחוות קהילה באמת ואנשים לא מתגייסים אחד למען השניי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו