בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אינטימיות עם חתול / אלוהים אוהב לשחק בפימו / ה"אני" מוצג לראווה / עברית בשלל צבעים

תגובות

החתולה, מאת קולט, תירגמה מצרפתית אביבה ברק, הוצאת רסלינג, 113 עמודים

צלילותה של הנובלה הזאת הותירה בי חותם של התפעלות וחוסר מנוחה. זו יצירת מופת מינורית ומדויקת, המ תורגמת לעילא, והמתארת סיטואציה בסיסית ואינטימית ביותר: זוג צעיר עובר להתגורר ביחד בדירה קטנת מידות בקומה התשיעית בבניין פאריסאי, ויחסיהם משחזרים את משחק סכום האפס הקדמון של המינים, שבו כל הישג רגשי של אחד מבני הזוג בא על חשבון השני. בתוך סיפור האהבה והקירבה שנכפה עליהם, הם נעים זה סביב זה בזהירות, שוקלים את נקודות התורפה, מוכנים לזינוק, לבטישה ולקריעה, ומכסים על כוונותיהם באותות חיבה ומין. ויש גם דמות שלישית, מכרעת, בדרמת המתח המינית והרגשית הזאת: חתולה שחורה-כחולה, ששייכת לגבר הצעיר ומגלמת את מעוז גבריותו המאוים.

הנוכחות של החתולה סהה בחייו של אלן, הגיבור הצעיר והמפונק של הנובלה, היא נוכחות אירוטית לחלוטין: אין ספק שקולט מכירה היטב את האינטימיות הסודית, המוכרת לכל מי שמגדל חתול. אולם החתולה אינה מגלמת מהות נשית דווקא, כפי שמזוהה עם חתוליות בכלל, אלא דווקא נוכחות גברית, מתפנקת, אנוכית ובצורה, שמאיימת עליה החדירה הנשית אל מרחב עצמאותה המינית והרגשית. כשקאמי, ארוסתו היפהפייה של אלן, מתעמתת עם מערכת היחסים האירוטית בין הגבר לחתולה, היא מזהה בה יריבה מסוכנת; ברור לה, כמו גם לקורא, שרק אחת מהן תוכל להישאר ולעמוד על רגליה.

נובלת המתח הסוחפת הזאת - שמתרחשת גם במרחב הצר והמחניק של הדירה הגבוהה, אך גם בגן האירוטי, הפועם והחמים של בית הוריו של אלן, שממנו עליו להתנתק, מעמתת בין הגברי לנשי, אך גם בין המרחבים התרבותיים שמשויכים לשתי העמדות הללו: מרחבים מעמדיים, מיניים וגופניים. קולט חושפת את הלכי הרוח של אלן ואת המונולוגים הפנימיים שלו באופן שמשחזר באופן צלול ונועז מהות גברית אינטימית וחסויה; יש דבר מה מעורר השתאות באופן שהיא מפענחת את ההנעה הגברית הבסיסית ביותר, הנוגעת לתאווה התמידית אל מה שאין להשיג במלואו, ולפיכך היא תמיד דרוכה, מבקשת מוצא, ממשיכה לתור אחר ההבטחה הכוזבת של הסיפוק הרגעי. החרדה הזאת משלימה את המעקב הדרוך אחר העלילה, ויוצרת חוויית קריאה אינטנסיווית ומפעימה ביופיה ובפולשניותה.

שאלות קשות לאללה: אתם שואלים - אלוהים משיב, מאת נועה ידלין, איירה בתיה קולטון, הוצאת חרגול, 135 עמודים

כפיר, שלא הצליח להתקבל לעבודה במקדונלדס, עונה על מודעה בעיתון "לעבודה מאתגרת בשעות גמישות", שמתבררת כמשרת הקב"ה. "בוא תספר לנו", שואלים המראיינים, "נניח שהיית יכול לעשות כל דבר, מה היית בוחר לעשות?"; כפיר עונה להם שהיה עושה שלום. "הם מסתכלים כזה אחד על השני, מסתכלים עלי, ואז אני עושה להם: סתם!!! פרצנו כולנו בצחוק גדול, וכבר הרגשתי שקניתי אותם ככה בהומור".

במסגרת שיפור השירות לקהל, הקב"ה עונה לשאלות המעריצים: בריאת העולם היתה תוצאה של סטוץ חד פעמי, שמהשלכותיו הוא מסיר את חוצנו (אבל ממשיך לשלם מזונות), את בובת הברבי הוא ברא לאחר שחוה קראה קריאה פמיניסטית במקרא והתחילה לבלבל לו במוח, וגלגול נשמות הוא פרויקט נסיוני, שבמסגרת הפיילוט הפכה נשמתו של רבין לסוכריית מותר (מופחתת סוכר).

יש דבר מה נועז - ואפילו שערורייתי - במראה שמעמידה נועה ידלין מול ערכי העולם הישראלי, הדתי והחילוני, הרדופים מסורות פטריאכליות אלימות. אלוהים מצטייר ב"שאלות קשות לאללה" כגבר חלוש דעת וקומבינטור, מאצ'ו עם נטיות הומוסקסואליות חבויות, שאוהב לפסל בפימו ולחמוק מאחריות ממעשיו; השטן עבר תפנית ניו-אייג', וכעת הוא מתמקד בהמצאות שטניות כמו גלידת טופו ומכשירים להורדת שערות מהרגליים. ידלין אינה מצנזרת דבר: היא כותבת בין השאר על השואה ועל עובדים זרים, על פורנוגרפיה, חולצות בטן ועל קיפוח עדתי ומגדרי. אין לטעות בספר הזה - הוא אמנם מצחיק וקריא עד מאוד, אך הוא אינו הומוריסטי ואינו חנפני. יש בו ממד סאטירי שאינו חרד מכוחה המאגי של המלה הכתובה; הוא חוזר למהותה של הסאטירה כגלגולה של הקללה הפרימיטיווית, שמשתמשת במלים כדי להצליף ולהכאיב. אפרים קישון כתב על יצירתו, ש"הקהל מקבל את האמת המרה, צוחק ממנה בפה מלא וקובע שזה היה בידור קל ומהנה", ו"שאלות קשות לאללה" נענה לתביעה הזאת באופן מפתה, משעשע ואכזרי.

המדרשה, כתב העת של בית הספר לאמנות, מכללת בית ברל, גיליון בנושא אוטו/ביוגרפיה, עורך גלעד מלצר, 280 עמודים

הגיליון החדש של "המדרשה" מפגיש בין עצמיות, סיפור ודיוקן, ועושרו - בטקסטים ויזואליים, מסאיים ובדיוניים - מאפשר מבט רחב אל הנוף האוטוביוגרפי, ש"מספר סיפור אחד במקומו של סיפור אחר", כפי שכותבת הלן סיקסו. במאמר הפתיחה מרחיב הדעת של גור זק נסקרים ציוני דרך מרכזיים באבולוציה של הז'אנר האוטוביוגרפי, באופן שמבהיר את שתי הגישות הסותרות לפרשנות של העצמי. הראשונה מייחסת ל"עצמי" רציפות ואוטונומיה, ולפיכך מציידת את תפישת העצמי במונחים של אחדות תבונית וגופנית, שממנה נובעת ההרשאה הסמכותית לספר כהלכה את ה"עצמי". הפרשנות השנייה מזהה את האחדות הזאת כהונאה בדיונית, המספקת למקבץ האקראי של קטעי זיכרונות ותשוקות את האשליה המנחמת של עצמיות אחידה. "סיפורו של העצמי", על פי שיטה זו, הוא תמיד סיפור שמסופר מבחוץ ולא מבפנים, משום שהוא משתמש במערך הנחות תרבותיות נתונות מראש - פסיכולוגיות, פילוסופיות, פוליטיות - שמבקשות לשקם את הרצף השקרי של העצמי ואת הסמכות הנעוצה ברציפותו.

המלה דיוקן מורכבת מהמלים היווניות "דו" ו"איקון": כפל הדמות. הכפילות קיימת בהתייחס לכותב ולמספר, שמבקשים לטשטש את הגבול ביניהם, אך היא מתגשמת גם בפרדוקס ההנעה של הכתיבה האוטוביוגרפית: הכותב מניח כי סיפורו הוא כה ייחודי, עד כי חובתו לספרו לכלל, אולם ייחודיותו נובעת מההנחה שהוא משקף באופן מובהק ומופתי את פוטנציאל סיפוריהם של רבים אחרים. התנועה בין הפרטי לכללי ובין המחבר והמספר הופכת את האוטוביוגרפיה למקרה בוחן מרתק של התנהלות העצמי במרחב תרבותי ופוליטי נתון.

ב"צחוקה של המדוזה", מסה מאת הלן סיקסו, בתרגומו של רועי גרינוולד, מדגישה סיקסו את הפונקציה המשחררת של כתיבה אוטוביוגרפית שמכוונת ליצירתה של קהילה: קהילה של נשים יכולה להתאגד סביב חוויות ייחודיות של הגוף הנשי, ולהזדהות עמן. סיקסו כותבת: "גם אני עולה על גדותי, תשוקותי המציאו תשוקות חדשות, גופי יודע מזמורים שלא נשמעו מעולם, וגם אני לא אמרתי דבר, לא הראיתי דבר... ומדוע אינך כותבת? כתבי!". במסה הבאה, "אלבומים ואגדות", היא מספרת סיפור אוטוביוגרפי - לא "הסיפור" בה"א הידיעה, אלא פיסות תלושות, קולות ותמונות של זיכרון היסטורי, פרטי ומשפחתי.

נורית דויד, מיד אחריה, כותבת את הסיפור האוטוביוגרפי של אמה ושל אביה (אוטוביוגרפיה, היא רומזת, היא תמיד הסיפור של האבות ושל האמהות). רועי רוזן, בעבודותיו המודפסות ובתקליטור שמצורף לגיליון, חוזר אל ההונאה של ה"עצמי" באמצעות תנועה אל עבר פנטסיה היסטורית של זהויות ממשיות-בדויות, שכל אחת מהן מפקירה את סמכותה במאמץ להסתיר את האמן-המחבר שנשקף בה. אלו דוגמאות ספורות מהשלל החזותי והמילולי של הגיליון הראוי הזה, שהצטברותו חוגג את הבדיון שכרוך בהצגתו לראווה של ה"אני".

פלא לילה, מאת אסתר אטינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 311 עמודים

שם נאה נמצא לספרה של אסתר אטינגר, שקראתי במשך כמה לילות לפני השינה, וסיפורו פיצה אותי על תלאות היום. זה ספר רחב יריעה, מלטף וחם, שהעניין בקריאתו לא נובע מציפייה דרוכה, כמו הציפייה המאפיינת את ספרה של קולט, אלא דווקא בהתמסרות רגועה ומתונה. הוא מגולל את סיפורה של עטרה, נערה דתייה בת 13 שחיה בתל-אביב בשנות הצנע, מצום יום הכיפורים ועד לצום תשעה באב. ויש טעם עדין של פעם לא רק בגעגוע שהוא מתאר ובעדינות שבה הוא נוהג בקורא, אלא גם באופן שבו העברית מזדהרת בו בשלל צבעים, להגים וקולות; העברית של הוותיקים ושל המהגרים, של בעלי הבית ושל הפליטים, של ההונגרים, הספרדים והפולנים.

אטינגר משחזרת במיומנות עולם של להגים, אמונות ואורחות חיים; כתיבתה מונעת על ידי האהבה לרחובותיה הדרומיים של תל-אביב, שדרו בהם זה לצד זה חסידי גור, פועלי אגודת ישראל והדתיים של "המזרחי", ועל מרקם היחסים ביניהם נמשך קו של הומור ושל חומרה. עטרה, גיבורת "פלא לילה", היא נערה חולמנית שלומדת בסמינר "בית יעקב", וחשה עצמה כמי שניצבת על אי זעיר של התבוננות עצמית בתוך הזרם הגועש של שינויי הגוף והזמן. סובבים אותה אמה דורקה, מעשית ודעתנית, ודמותה כובשת לב ומשעשעת בטרוניותיה על בעלה, שאינו נוקף אצבע בחינוך הילדים; וגם מורתה של עטרה, רייזלה, פליטת המלחמה המשכילה שניצלה על ידי חסיד וחזרה בתשובה, ודמותה הנערצת של שרה שנירר, מייסדת "בית יעקב", מנחה את ניסיונותיה הדרמטיים להרביץ דרך ארץ בתלמידותיה. ערב רב של שכנים, חברות וקרובי משפחה, דמויות ציוריות וחיוניות, נארגים לתוך קורותיה של עטרה באופן כה אורגני ומשוחרר ממאמץ, עד שהצרתי בסיום הקריאה על כך שעתידן של הדמויות, שאתן קשרתי ידידות אינטימית כזאת, לא ייוודע לי עוד.



קולט


נועה ידלין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו