בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שושנת העומקים

לשורה של חוקרי ספרות ישראלים שתהילתם יצאה למרחוק הצטרפה בשנים האחרונות אשה שההערצה האקדמית כלפיה היא כלל עולמית - תלמידים ומרצים בשלוש יבשות לפחות חושבים ששושנה פלמן היא לא רק אחת ההוגות הגדולות בזמננו, אלא שגם אפשר להבין מה היא אומרת. בראיון נדיר מתברר שלה יש גיבורים משלה, למשל נעמי שמר ודוד בן גוריון

תגובות

"כל ספרי דנים בהוצאה מן הכלל, בהדרה", מעידה על עצמה פרופ' שושנה פלמן, חוקרת הספרות והפסיכואנליזה הישראלית שהיתה לכוכבת אקדמית בינלאומית, בהקדמה להוצאה המחודשת של ספרה הראשון, "כתיבה ושגעון". "הדרתו של המשוגע; הדרתן של נשים בחברה הפטריארכלית; הדרה על רגע גזעי - הפרדתם ורדיפתם של השחורים בארה"ב והיהודים בגרמניה הנאצית. דנתי ביכולתה של האמנות להתמודד עם עוולות של הדרה... שגעון, אשה, טראומה, הנושאים שעליהם כתבתי בספרי, הם כולם שמות שניתנו למה שמכנה הפילוסוף הגרמני ולטר בנימין 'חסר הפנים', או 'הבלתי ניתן להבעה'. כל טקסט ספרותי מתקשר עם השגעון - עם מה שתויג כחריג, לא מקובל או חסר מובן. הוא עושה זאת בכך שהוא מחיה יחס חדש בין המובן לחסר המובן, בין רציונליות לחוסר רציונליות, בין מה שאפשר לקרוא לבין הבלתי-קריא".

פלמן הפסיקה להתגורר באופן קבוע בישראל בסוף שנות ה-60. היא גרה בצרפת ואחר כך בארה"ב, מאז שסיימה את לימודי התואר השני באוניברסיטה העברית בירושלים ונסעה לגרנובל שבצרפת לכתוב את עבודת הדוקטורט שלה. מאז כתבה עבודות שהשפיעו על סטודנטים וחוקרים לא רק בצרפת, אנגליה ובארה"ב, אלא גם באסיה ומזרח אירופה. היא עבדה לצידם של האינטלקטואלים המובילים של סוף המאה ה-20 - ז'אק לאקאן, מחדש הפסיכואנליזה בצרפת, נסע בעקבותיה לארה"ב לאחר שנפגשו בפאריס; הפילוסוף ז'אק דרידה התעניין גם הוא בכתביה והיה בקשר עמה; הפילוסופית האמריקאית הפמיניסטית ג'ודית בטלר מתארת אותה כאחת ההוגות החשובות של זמננו. ספריה, אותם כתבה באנגלית ובצרפתית, תורגמו לשפות רבות כולל יפאנית, סינית, שוודית, הולנדית, ספרדית וסרבו-קרואטית. ואולם אף לא אחד מהם לא תורגם לשפת אמה.

"עברית היא בשבילי שפה של שתיקה, שפת הלא מודע", היא אומרת בראיון שהתקיים בעת ביקורה השנתי הקבוע בישראל. "כל הצנזורה שאנו עוברים היא בשפת האם. זו השפה שמכתיבה את החוקים שעלינו להישמע אליהם, ולכן היא גם מודחקת". היא לא מדחיקה רק את השפה העברית, שבה היא מדברת עם ידידיה אך אינה כותבת בה מקצועית. "בשנות ה-80, כ-20 שנה אחרי שהפסקתי להתגורר בקביעות בישראל, עברתי במשך תקופה קצרה טיפול פסיכואנליטי. המטפל אמר לי שעזבתי את ישראל והשבתי לו שמעולם לא קיבלתי החלטה כזו. לא עזבתי את ישראל. כנראה שיש לי תת-מודע מאוד פורה, אך גם תודעה פורה, שלעתים מפגרת אחריו".

עבודותיה הראשונות שפורסמו עסקו בספרות צרפתית קלאסית; הדוקטורט שלה עסק ביצירתו של הסופר אנרי סטנדל. בצד זה היא התעניינה במגוון נושאים החורגים מביקורת הספרות המסורתית, והיתה בין החוקרים הראשונים ששילבו בין הספרות לפסיכואנליזה של לאקאן. חוגים רבים לספרות ברחבי העולם מלמדים את ספר המבוא שכתבה לתורתו, "Jacques Lacan and the Adventure of Insight: Psychoanalysis in Contemporary Culture" (1987, הוצאת אוניברסיטת הרוורד).

חרף המוניטין שיצאו לה כמומחית לפסיכואנליזה, לא היתה לה כל הכשרה פורמלית בתחום עד לשלב מאוחר בקריירה. בתחילת הדרך היא התבססה רק על קריאת כתבי פרויד ולאקאן ועל ההיכרות האישית עם האחרון. המשך דרכה התאפיינה בתעוזה ועומק חשיבה לא פחותות, כשהשתמשה בכלים הספרותיים והפסיכואנליטיים לעבודות בלתי שגרתיות כמו קריאה פמיניסטית בטקסטים, חקר עדויות של ניצולי שואה וחקר משפטים היסטוריים.

משך רוב שנות הקריירה האקדמית שלה לימדה באוניברסיטת ייל שבעיר ניו הייבן, במדינת קונטיקט, אך לפני שנתיים עברה לאוניברסיטת אמורי שבאטלנטה, ג'ורג'יה. היום היא ממשיכה לרענן את תחומי העניין שלה. באחרונה, היא מספרת, החלה להתעניין בזימרה, והיא מתכוונת להעביר קורס בנושא.

אוניוורסליות

חרף השפעתם של לאקאן ודרידה, סגנון הכתיבה של פלמן שונה משלהם: הוא קריא. יחסית. "רואים בספרים שהיא מורה מעולה", אומרת חוקרת הספרות פרופ' שלומית רמון-קינן. "צורת הכתיבה שלה מזכירה לי שיעור. לקרוא דרידה או לקרוא לאקאן זה קשה מאוד. לקרוא שושנה פלמן זה קל מבחינה מסוימת. צריך אמנם לחשוב על הטקסט, אבל הוא גם בהיר ומלהיב את הקורא".

הלימוד תופס תפקיד חשוב ביותר בעבודתה של פלמן. רבים ממי שהתוודעו אליה אומרים שלא ניתן לקבל תמונה מלאה של עבודתה מבלי להשתתף בשיעוריה; אלה היו לשם דבר במוסדות שבהם לימדה. תלמידים מתארים אותה כמורה פרפורמטיווית ומעוררת השראה. אחרים, לעתים אותם תלמידים ממש, מעירים שהיא בעלת מזג שאינו תמיד נעים. "אני מנסה ליצור בכיתה אירוע", אומרת פלמן, "להעביר מידע דרך החוויה הספרותית, שהיא גם חווית חיים".

סטיבן הריגן, תלמיד שלה לשעבר שנעשה בהמשך דרכו כתב ברשת סי-אן-אן ופוקס ניוז, כתב לה במכתב מאפגניסטאן שהוקרא במסיבת הפרידה לכבודה בייל: "נדמה לי לפעמים שלימוד הוא תהליך של הלם, משהו שהולם בך עד שעליך להתחיל לחשוב עליו או להבין שהלכת לאיבוד. השיעור שלך על הסרט 'שואה' הלם בי, עצר אותי. השיעור שלימדת, ואת עצמך נמצאים עמי עדיין. זה מסר שאני ממשיך לנסות ולקרוא".

ההיסטוריונית עדית זרטל, שתרגמה ופרסמה מאמרים של פלמן כשהיתה עורכת כתב העת "זמנים", אומרת שמה שמייחד את פלמן הוא צורת הקריאה שלה. "היא קוראת טקסטים נגד כיוון צמיחת השיער. מי שמבין בבעלי חיים יודע שהדברים המעניינים והחשובים מתגלים בכיוון הזה. היא מדובבת את מה שלא נאמר בטקסט ואת מה שלא ניתן להקשיב לו. זו אולי העמדה המוסרית המאוד עמוקה שלה כחוקרת וככותבת. היא מעמידה את החובה שלה - של העד, של הקורא, של הפרשן - לקרוא את הדברים אחרת".

פלמן, בת 63, נולדה בתל אביב לאם רוסיה ואב יליד רומניה. אביה היה מהנדס חשמל שדיבר וקרא בשבע שפות וכתב שירה בארבע. סבה היה משכיל ציוני ובמדף הספרים שלו שכנו כל כתבי פרויד. פלמן לא קראה בהם עד ללימודיה בצרפת, שאז החלה להתעניין בפסיכואנליזה. אביה נהג לצטט לה משפטים שהרשימו אותו מכתבי דוסטוייבסקי עוד בגיל רך מאוד. "הוא חזר ואמר: 'שמעי ילדתי מה כתב דוסטובייסקי: מה שחשוב הוא לא אם יש אלוהים או לא, אלא איך האדם, חיה שפופה כל כך, יכול היה להמציא את הרעיון הנעלה והנשגב ממנו כל כך, הרעיון האלוהי".

כילדה ונערה נקשרו רבות מחוויותיה המעצבות לציונות. החוויה הפמיניסטית הראשונה שלה היתה שירותה כקצינת חינוך במטכ"ל ובפיקוד מרכז. "הלכתי להיות קצינה כדי ליהנות מההטבות שהיו שמורות לקצינים. הם למשל לא עמדו בתור לקנות כרטיסי קולנוע. היה לי נהג והייתי ממונה על שיעורי החינוך של הקצינים בחטיבות. פיקחתי עליהם, ובתחילה הקצינים לא הסכימו להישמע לאשה צעירה יותר. אבל בסופו של דבר הצלחתי די מהר להשליט את סמכותי. אז החלה להתפתח תודעתי הפמיניסטית".

חיבתה לחלק מהסמלים הישראלים נותרה בעינה גם בהמשך חייה. מאז שעברה לאטלנטה, היא מספרת, היא התאהבה בנעמי שמר. "הייתי בארץ כששמר מתה, וראיתי את התוכניות עליה בטלוויזיה שהעציבו אותי מאוד משום שחיבבתי אותה. אני חושבת שאולי ארצה לכתוב עליה יום אחד".

הטקסט הראשון שלה שפורסם היתה מכתב שכתבה בגיל 17 לאמה של חנה סנש. היא כתבה את המכתב אחרי שראתה את המחזה על סיפור חייה של סנש והתרשמה ממנו עמוקות "בין היתר בגלל שעסק בגבורה". הסופר והמשורר אביגדור המאירי, שהיה ידיד של האם שלא קראה עברית, תירגם עבורה את המכתב להונגרית. המאירי אמר לאם שסופר כתב את המכתב ופירסם את שני הנוסחים שכתבה פלמן - העברי בעיתון "הארץ" וההונגרי בעיתון הונגרי.

פלמן התרחקה מהעברית שנים מעטות לאחר כן. היא החלה את לימודי התואר הראשון בחוגים לספרות ועברית, אך במהרה עברה לחוגים לצרפתית ואנגלית. התרחקותה מהעברית נראית לה אירונית מפני שסבה נדר נדר, כשעלה לישראל, שכל בני משפחתו ידברו רק עברית. פלמן אומרת שהיא מעריצה את הסב למרות שלא הספיקה להכירו וחרף עזיבתה את העברית.

למה החלטת ללמוד צרפתית?

"צרפת היתה ידידה של ישראל, ואני מאוד אהבתי את בן גוריון. עד היום אני אוהבת ומעריצה אותו וחושבת שהיה איש גדול. לאור דבריו גדלתי בהבנה פוליטית כי הצרפתים נתנו לנו נשק וכי הם הידידים היחידים שלנו. אך זה לא כל ההסבר. היתה לי גם שאיפה לאוניוורסליות. אני חושבת שמצאתי בשפה הזו, ובהמשך בצרפת, אנושיות שאינה מוגבלת למקומי, לישראלי, וגם רגישות לירית שקודם לא ראיתי כמותה".

כבר כשלמדה באוניברסיטה העברית הלך שמה לפניה. שמעון זנדבנק, חתן פרס ישראל לספרות, לימד אותה בשנה הראשונה ללימודיה. הוא נוהג לספר על סטודנטית שהגישה לו עבודה שנראתה לו כל כך מבריקה וכתובה באנגלית כה יפה עד שלא האמין שלא הועתקה. הוא כתב על העבודה שהיא נראית לו כפלגיאט וביקש מהסטודנטית שתבוא לשעת הקבלה שלו ותראה לו מאין העתיקה אותה. פלמן באה והראתה לזדנבנק את כל הרשימות והטיוטות ששימשו אותה בהכנת העבודה. מאז, הוא אומר, מעולם לא אמר לתלמיד שעבודתו מועתקת, אלא אם ידע בדיוק מהיכן העתיק אותה.

מוסריות

למרות היחס הרגשי לציונות ממעטת פלמן לדון בכתיבתה בסוגיות הקשורות לישראל. הנגיעות היחידות שלה במולדתה נכחו בדיון בעדויות ניצולי השואה בספרה "עדות", ובניתוח משפט אייכמן בספרה האחרון, "הלא-מודע המשפטי". בספר זה היא הגנה על מדינת ישראל ועל בית המשפט הישראלי נוכח ביקורתה של חנה ארנדט על המשפט.

ארנדט, כזכור, פירשה את התמוטטתו של הסופר ק. צטניק תוך כדי עדותו במשפט אייכמן ככישלון של ההליך המשפטי. פלמן גורסת שהיה זה אירוע בעל משמעות משפטית. "משפטים גדולים הם כאלה שכישלונותיהם הכרחיים ויש להם 'עוצמת דיבור' ספרותית, תרבותית ומשפטית", כותבת פלמן בספר. "מהותו הבלתי מכוונת של משפט אייכמן היתה מתן קול לאילמות שיצרה השואה, ביטוי הקושי לבטא את הסיפור הקטסטרופלי, הקושי למלל אותו וחוסר היכולת הטראגי לספר את האסון ואת הטראומה הבלתי ניתנת להבנה".

האם היה מרכיב של חוב פרטי בהגנה שלך על ישראל ועל הציונות? "אני אדם נאמן", היא אומרת, "והגנה על ישראל היתה בעבורי פעולה רגשית. תחושה של שליחות וחוב לאמי, לחינוך שממנו יצאתי, למקום שממנו באתי. בשביל להבין את ארנדט הסתכלתי בסרטים דוקומנטריים על המשפט שבהם רואים חלק מהעדויות. כשראיתי בסרטים את עדותו של ק. צטניק היא ריגשה אותי מאוד". המשפט במקור, אותו שמעה כילדה, ריגש אותה פחות. "הייתי סוגרת את הרדיו כי נאומי האוזנר, בזמנו, נשמעו לי כמו מליצות. כיום איני חושבת כך".

עמדותיה הציוניות נראות חריגות על רקע החוג האינטלקטואלי אליו היא משתייכת. רבים מידידיה הישראלים ביקורתיים יותר כלפי ישראל, וגם עמיתיה בארה"ב ובצרפת אינם חוסכים ביקורת על המערכות הפוליטיות בארצותיהם. ההיסטוריונית זרטל, שכתבה מחקרים ביקורתיים על הציונות, אומרת שהושפעה מעבודתה של פלמן ומקריאתה הביקורתית למרות השוני בעמדותיהן, אך בתוך כך מעירה שפלמן "לא מרשה לעצמה לעשות את הקריאה שהיתה עושה בכל נושא אחר כלפי המצב בישראל".

האירוניה היא שנדמה שדווקא כאן, בישראל, יש חומר רב לקריאה "פלמנית".

זרטל: "נכון. לדעתי היא מנסה לשמר סוג של חלום, אוטופיה. ייתכן שזה אפשרי בניו הייבן ועכשיו באטלנטה. מתקיים בתוכה איזה דימוי של המקום הזה שהיא מנסה לא לקלקל. אני מניחה שאם היא היתה מפעילה את הקריאה הפלמנית, היא היתה במקום שבו נמצאים עמיתיה בישראל, ארה"ב וצרפת שאינם חוסכים ביקורת על המערכות הפוליטיות שלהם ובכלל. היא לא היתה יכולה אחרת. לכן היא לא מפעילה את זה. פלמן טוענת שחנה ארנדט מתאבלת על משהו בספרה, היא קוראת לספר על משפט אייכמן ספר הקינה (book of mourning), שבו ארנדט מתאבלת על ידידיה. אולי צריך לחפש על מה שושנה פלמן מתאבלת כשהיא כותבת".

תחושת החוב של פלמן לא באה לידי ביטוי רק בהגנה על הציונות. היא וז'אק דרידה התייצבו פומבית להגנה על פול דה-מאן, חוקר הספרות האמריקאי ממוצא בלגי שהיה ממייסדי "אסכולת ייל" בביקורת הספרות. תלמיד שערך מחקר על דה-מאן גילה במקרה מאמרים אנטישמיים שפירסם דה-מאן בכתב עת נאצי בבלגיה בגיל צעיר. הגילוי היה שערורייתי ושימש רבים כתחמושת לא רק נגד דה-מאן, אלא גם נגד אסכולת ייל כולה.

בספר "עדות" הקדישה פלמן פרק לפרשה. לטענתה נכפתה כתיבת המאמרים על דה-מאן ושתיקתו בנושא ביטאה תחושת חרטה עמוקה. "לא נמצאו לו מלים פומביות לדבר על הנושא הטראומטי", היא אומרת. עמדה זו של פלמן עוררה מחלוקת וזעם בחוגים האקדמיים בישראל. "אני לא השתכנעתי מהמאמר שלה, והתווכחתי איתה", אומרת פרופ' רמון-קינן, "מצאתי את ההגנות על דה-מאן מאוד פרובלמטיות. גם אם כפו עליו לכתוב את המאמרים, לא היה לו האומץ להתנגד. יתר על כן, הוא לא סיפר על כך לאיש, כולל לידידיו היהודים הרבים בארה"ב. בכל מקרה יש כאן בעיה מוסרית".

פלמן אומרת שדה-מאן היה "איש חכם מאוד ונדיב. הוא היה כמו דמות אב בעבורי. ממנו הבנתי שאף פעם לא גומרים ללמוד. למרות שבארץ רק התקיפו אותו וחשבו שהוא נאצי, אני יודעת שכתב את המאמר מחוסר ברירה. הוא לא היה אנטישמי ובוודאי שלא נאצי. הוא לא האמין במה שכתב לרגע".

אז הקשר האישי הביא אותך ואת דרידה להגן עליו?

"לא רק. דרידה ואני הכרנו אותו ואהבנו אותו, הוא היה איש גדול ומוח גדול. לא רצינו שיעשו לו רדוקציה, כאילו המאמר האחד שכתב בגיל 19 מסביר הכל לגביו. הוא היה אחד האנשים הכי נדיבים שפגשתי בחיים, מקצועית וגם אישית, מלא חמלה ועושה למען הזולת. אף אחד לא יספר לי מי היה דה-מאן בגלל כמה מאמרים שכתבו אקדמאים בעיתונות הישראלית".

האם העובדה שלא דיבר על כך מעולם למרות שרבים מידידיו היו יהודים הפריעה לך?

"אני לא חושבת שאדם חייב וידוי על חייו הפרטיים. היו לו חיים מאוד טראומטים וסבוכים. בכלל, אני לא סבורה שאנשים שמתוודים פתאום הם מוסריים יותר מאלה ששותקים. האם וידוי כמו של בוש שאמר 'הייתי אלכוהוליסט והפסקתי' הוא אקט מוסרי יותר משתיקה?"

לאקאן

המפגש הראשון של פלמן עם עבודתו של לאקאן היה בחנות ספרים אוניברסיטאית, בעת שעשתה כסטודנטית בז'נווה בסוף שנות ה-60. פלמן כותבת בהקדמה לספרה על לאקאן שביקשה לקנות ספר של הפסיכואנליסט בחנות. הבעלים-זבן המליץ לה שלא לקנות את הספר. "למה, אתה לא מעוניין למכור ספרים?" שאלה, והוא ענה: "אבל אני כאן גם כדי לייעץ לתלמידים. זה ספר יקר, ואני מבטיח לך - הוא בלתי-קריא לחלוטין, בלתי ניתן להבנה. אל תקני אותו".

פלמן לא שמעה לעצה וקנתה את הספר. המוכר, התברר לה בהמשך, לא טעה לחלוטין. היא כותבת שהיו עמודים רבים בספר שלא הבינה, "אולם באותה העת עבודתו (של לאקאן) ריגשה אותי עמוקות. היא נגעה בי כמו שספרות נוגעת: מבלי שאוכל מיד להבין אותה או לתרגמה... בהמשך גיליתי שקריאת כתבי לאקאן שינתה לחלוטין את עבודתי".

מספר שנים לאחר מכן, ב-1971, היא פגשה את לאקאן בפאריס. בשיחה עם העיתונאית הצרפתית אליזבט רודינסקו, היא סיפרה לה על המפגש: "נתתי לו לקרוא פרק מספרי על סטנדל, שנכתב בהשראת הסמינר שלו על 'המכתב הגנוב' של פו. הפרק עניין אותו מפני שעסק בנושאים שחשב עליהם באותה תקופה. בעקבות זאת התיידדנו והוא ביקש ממני להודיע לו בכל פעם שבה אני עוברת בפאריס.

"ב-1974, כשהייתי בשנת שבתון בפאריס", המשיכה וסיפרה, "היתה לי הזדמנות להאזין בקביעות לסמינר של לאקאן. רק חודשיים או שלושה לפני תום הסמינר, שארך שנה, פניתי אליו לאחר אחת ההרצאות וסיפרתי לו שאני משתתפת בסמינר. הוא הזמין אותי לארוחת ערב באותו יום, אליה הצטרף גם עורך הדין שלו. בארוחה לאקאן אמר לי: 'לא הצלחתי להגיד היום שום דבר. עבדתי על ההרצאה כל הלילה, היה לי כל כך הרבה מה לומר, אבל לא הצלחתי ממש לבטא שום דבר'.

"עניתי לו: 'במשך שעה וחצי לא הבנתי כלל מה אתה אומר. אבל היתה רבע שעה לקראת הסוף שהיתה מדהימה ומהממת, חדשנית באופן שלא ייאמן, מגרה לכיווני מחשבה חדשים ומעוררת השראה רבה לעבודתי שלי'. לאקאן הקשיב כשתיארתי אילו רעיונות מצאתי כמלאי השראה כה חדשנית. הוא חייך ואמר: 'אני אמרתי את זה? לא ייאמן'. הסצנה הזאת חזרה על עצמה פעמים רבות והפכה לסוג של ריטואל בשיחות בינינו".

הוא נהג להזמין אותה לאחר כל סמינר. "תמיד הוא חלק אתי את תחושותיו, תחושות של כישלון לבטא את עצמו בהרצאה. הוא לא חיפש מחמאות, הוא היה מוקף באנשים שהחמיאו לו בלי הרף. הוא חיפש הבנה הדדית, הקשבה שתיתן לו תשובה. בסוף השנה, לפני שחזרתי לארה"ב, שאלתי אותו אם יסכים לבוא לאוניברסיטת ייל, והוא השיב שיבוא, וכך עשה".

לאחר ששב מייל לצרפת, כשששאלו אותו חבריו בפאריס מדוע נסע לארה"ב, השיב לאקאן ש"חציתי את האוקיאנוס האטלנטי בגלל הבטחה שנתתי לאשה". פלמן התרגשה. "התשובה הזאת הדהימה אותי", היא אומרת. "כששאלתי אותו עליה, הוא השיב: 'זה נכון. מגיע הרגע שבו אדם צריך להתייחס לדברי עצמו ברצינות'.

על החיבור שעשתה פלמן בין הספרות לפסיכואנליזה אומרת פרופ' רמון-קינן כי עיקר חדשנותה הוא בהיפוך יחסי הכוחות בין התחומים. "עד לתקופה מסוימת, אלה שעסקו במפגש שבין פסיכואנליזה לספרות ראו את הראשונה כמדע שיכול להביא את הכלים לבחון את הספרות כאוביקט מחקר, לנתח טקסט ספרותי בכלים של הפסיכואנליזה. שושנה אומרת: 'אולי נסתכל על הדברים אחרת'. היא לא מנסה להביט על הדמויות הספרותיות כאילו שהיו השכנים שלנו ששוכבים על הספה ומשלמים לפסיכולוג, וגם לא לנתח את נפש המחבר. במקום היא בודקת אילו אנלוגיות אפשר לעשות בין מבנים ספרותיים לפסיכואנליזה. זה מה שעשה גם לאקאן כשדיבר על העברה (טרנספרנס) כעל מטאפורה ספרותית. הוא שאל כלים מהספרות כדי לתאר תופעה פסיכואנליטית".

פלמן משתמשת במטאפורת האדון והעבד של הפילוסוף הגרמני הייגל כמשל ליחס בין הספרות והפסיכואנליזה. היא כותבת שהיא חותרת לשוויון ביניהן במקום לאדנות של הפסיכואנליזה. בתשובה לשאלה אם ייתכן שהיתה רוצה להפוך את יחסי הכוח, לתת לספרות את הבכורה ולפסיכואנליזה את העבדות, היא משיבה בשלילה. "בניגוד לפסיכואנליזה אין לספרות מוסדות. הסופרים הם בודדים, ולכן יש להם כוח להגיד את האמת. אני חושבת שמטבעה הספרות לא יכולה להיות אדון".

עדות

בשלב מאוחר יותר בקריירה שלה החלה פלמן להתעניין במושג העדות וכאמור כתבה ספר בשם זה. היא מגדירה את התקופה הנוכחית כ"עידן העדות", אך גם כעידן של מאורעות היסטוריים שאסונם מונע את היכולת לתת עדות קוהרנטית. "העדות עצמה חוותה טראומה קשה בתקופה זו", היא כותבת בספר.

מושג העדות מקבל משמעות מחודשת בכתביה של פלמן. בניגוד לתפישות המסורתיות, ההיסטוריות או המשפטיות, המתמקדות במרכיביה העובדתיים של העדות, מתעניינת פלמן בשפתו הייחודית של העד. בעיניה לא רק העובדות שמוסרים העדים ניצולי השואה חשובות, אלא גם צורת העדות עצמה. לעתים, היא טוענת, דווקא רגעיה המובנים של העדות פחות הם החשובים. "השתיקה והגמגום הם חלק בלתי נפרד מהסיפור".

בשיחה עמה שפורסמה בעיתון "דבר" ב-92' היא אמרה שבעיניה יש משמעות אף להתאבדותם של עדים. "אני רואה בהתאבדותו של פול צלאן חלק מהסיפור ההיסטורי של משבר העדות", אמרה. "אי היכולת להעיד. ההתאבדות, ולא רק של צלאן אלא גם של פרימו לוי, תדיאוש בורבסקי, ז'אן אמרי וברונו בטלהיים היא אולי מחיר העדות הזאת. איני טוענת שזה המוצא היחידי: זוהי עוד אמירה, עוד עדות. גם מותו הטראגי בתאונה של אלבר קאמי מצטרף אל המסכת הטראגית הזאת. אף שלא היתה זאת התאבדות, הרי יש בדרך מותו משהו גורלי ומהותי בהקשר זה".

איך התחלת להתעניין בעדות?

"הייתי מיודדת עם הפסיכואנליטיקן דורי לאוב, עמו כתבתי את הספר 'עדות', וידעתי שהוא אחד מהמייסדים של ארכיון העדויות באוניברסיטת ייל, שהוקם עוד לפני פרויקט התיעוד של שפילברג שהביא להגברת העיסוק בעדויות. הסתכלתי על עדויות בארכיון וגיליתי עדות של חבר מהתיכון שלא ידעתי שהוא ניצול שואה. הוא היה קרוב אלי ומעולם לא סיפר על כך. הוא נתן עדות מאוד יפה. במהלך העדות הבנתי מה היתה משמעות השתיקה בעבורו. התחלתי להתעניין בנושא ולחשוב מהי בעצם עדות ומה היא עושה. לאחר מכן העברתי קורס על עדויות עליו גם כתבתי בספר".

התעניינותה הביאה אותה לנתח את סרטו של קלוד לנצמן "שואה". פלמן גורסת שהסרט ממלא תפקיד מוסרי השמור בין היתר לאמנות בכך שהוא נותן קול לעדים. עם זאת, היא רואה גם פרדוקס בתפקיד הסרט: "אי אפשר להעיד מתוך האחרות, או מתוך הסוד הכמוס", היא כותבת, "אי אפשר להעיד מבפנים משום שהפנים הוא חסר קול... ואולם, בעבור המביט מבחוץ, אפילו ברגעי הצער, האמפתיה וההזדהות שלו, האמת שבפנים נותרת האמת של ההדרה, ההוצאה מחוץ לכלל... אי אפשר לספר את האמת מבחוץ".

הבמאי לנצמן קרא את מאמרה של פלמן והתרשם עמוקות. "חשבתי שזה טקסט מדהים וחשוב", הוא אומר בראיון טלפוני מפאריס, "היא הבינה את הסרט לעומק. היא ראתה בסרט דברים שלא בטוח שאני ראיתי בעצמי". לנצמן ביקש את רשותה של פלמן לתרגם את המאמר לצרפתית ולפרסמו בספר על הסרט "שואה". לאחר שלא היה מרוצה מעבודת המתרגם החל לתרגמו בעצמו. "קיץ שלם עבדתי מדי יום כדי לתרגם את הטקסט שלה שפורסם לבסוף".

הוא פגש בה לאחר שהזמינה אותו להרצות בייל. "הדבר הראשון שהתרשמתי ממנו היה יופי הפנים שלה, העיניים יוצאות הדופן שלה. היא השתתפה בכל הדיונים שהתקיימו אך לא אהבה במיוחד את מסיבות הקוקטייל וקבלות הפנים, יש לה משמעת מאוד חזקה. עשרת הימים שביליתי בייל היו בלתי נשכחים בעבורי, ולאחר מכן הוזמנתי לשם פעמים נוספות. בין היתר העברתי סמינר על 'שואה' בו ניתחנו את הסרט שוט אחרי שוט".

פלמן טוענת בספרה ש"שואה" לא רק מתעד את השואה בעוצמה אמנותית חסרת תקדים, אלא גם מבקש לקרוא תיגר על קדושת השואה. לנצמן, לדידה, עושה זאת באמצעות שאלותיו שחוקרות את פרטי הפרטים של ההשמדה במקום לנסות להסביר אותה. "האם מזג האוויר היה קר?" שואל לנצמן. "מה היה אורך המסע?" "מה היה צבען של משאיות הגז?" פלמן: "רק שאלות הטריוויה, הצעדים הקטנים, יכולים להסיר במידה מסוימת את מחסום הדממה... השאלות מתנגדות לקנוניזציה של חווית השואה... מתנגדות לקדושת מותם (בשתיקה) של העדים".

לנצמן מסכים בפה מלא עם פלמן. "'שואה' מחללת קודש", הוא אומר. "בסצינה שבה הספר פורץ בבכי תוך כדי עדותו, הפעולה שתשמור על קדושת השואה היתה הפסקת הצילום וגניזת הסצינה. ואולם המצלמה ב'שואה' לעולם לא מפסיקה להסריט, בגלל שמוכרחים לספר את הסיפור. הסרט מחזיר את המלה לניצולים, הוא מאפשר להם לדבר".

פמיניזם

ב-93', שנה לאחר הוצאת "עדות", הוציאה פלמן את הספר "מה רוצה אשה?", המציע קריאה פמיניסטית לטקסטים שונים. בין היתר היא דנה בסיפורו של בלזאק "אדיה" ובפרשנותו של פרויד לחלום שחלם על מטופלת שלו ב"פשר החלומות".

קריאתה הפמיניסטית בטקסטים שונה מאוד מהקריאה המתנגדת-לטקסט-ובוטשת-בו שפיתחו עמיתותיה הפמיניסטיות, לוס איריגריי וג'ודית בטלר. בניגוד אליהן סבורה פלמן שעל הקורא למצות את "כוחה המסוכן של הכתיבה" באמצעות השלכת ההנחות המקדימות, האידיאולוגיות שבהן הוא מצטייד טרם הקריאה. פלמן מוצאת את ההתנגדות לסמכות הגברית-פטריארכלית בתוך הטקסטים שהיא קוראת ולא מחוץ להן. ההתנגדות נוכחת, לטענתה, בפעולות נגד של הדמויות הנשיות לסמכות הגברית בתוך מסגרת הסיפור, או בניואנסים בשפתם של המספרים, וזאת גם כאשר המספרים נתפשים כמחזקים את הסדר החברתי הסקסיסטי.

פטרישיו בויר, תלמיד שלה מארגנטינה, סיפר במסיבת הפרידה בייל על תלמידה שאמרה בשיעור הראשון באחד הקורסים של פלמן: "אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית, ולכן זה עניין די גדול שבאתי לכאן לשמוע קורס על פרויד". דממה השתררה בכיתה, סיפר בויר, "כולם הבינו איזו טעות עשתה התלמידה". פלמן השיבה לה: "עם מי את חושבת שאת מדברת? האם את סבורה שאני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית?" אחרי כמה שניות של שקט הביטה פלמן בכיתה ואמרה: "זה בדיוק סוג המידע הזול שעליכם להשתחרר ממנו".

פוליטיקה

פלמן התקרבה לעיסוק הפוליטי בשנותיה האחרונות בייל לא רק בגלל העיסוק הפמיניסטי, אלא כתוצאה משיתוף פעולה פורה עם פרופ' שרה סוליירי-גודייר, מרצה לספרות וסופרת ממוצא פקיסטני העוסקת בתיאוריות פוסט-קולוניאליות. השתיים העבירו קורסים יחדיו ומעוניינות לכתוב ספר משותף, על סמך הקורס שנתנו בשנתה האחרונה של פלמן בייל על ספרות, צדק וסליחה.

ואולם חרף נגיעתה של פלמן בנושאים טעונים פוליטית היא נמנעת מכתיבה מניפסטית או מקריאה ישירה לפעולה. בכך היא שונה מחברתה בטלר, שהקריאה לפעולה פוליטית היא חלק בלתי נפרד מעבודתה, או מדרידה, שכתביו המאוחרים כללו מסרים פוליטיים ישירים. "אני לא פוליטית בצורה פרונטלית", היא אומרת. "אני עוסקת בספרות ואני חושבת שיש לה המון שליחויות שלא ניתן להביע בסיסמה או תזה שמשחררת את העולם. תפקידה של הספרות אינו לתת הוראות פוליטיות או לעשות תעמולה, אלא להראות את המורכבות של המצב הפוליטי, כחלק ממורכבות המצב האנושי".

יש מסר פוליטי בשיעוריך?

"אני מחנכת אנשים לעצמאות אינטלקטואלית, להקשיב לטקסטים ולאנשים שחושבים אחרת מהם. כך היה בשיעור שהעברתי באוניברסיטת אמורי שעסק בסופרים ואינטלקטואלים אחרים שהועמדו למשפט. התחלתי בסוקרטס והשוויתי בינו לבין אוסקר ויילד, שפינוזה וגם לאקאן, שנערך לו משפט מטאפורי כאשר הודח מהאגודה הפסיכואנליטית. אלה דמויות שונות מאוד והמשותף להן הוא שסילקו אותם מהקהילה שבה חיו. הם כולם היו אנשים משחררים, מרפאים מדוגמות ומדיכוי של אוטוריטות.

"בסוף הקורס דנתי גם בסופר שלא נשפט, איי-אם פורסטר, מחבר 'המעבר להודו'. התלמידים שאלו אותי כיצד הוא קשור לשיעור והסברתי שפורסטר, שהיה הומוסקסואל ושילב רמזים חד-מיניים בספריו, השתייך גם כן למיעוט. כשפורסטר עקר להודו, הוא ראה את הדיכוי האנגלי של ההודים. הוא הזדהה עם המדוכאים במקום עם המדכאים, למרות שהיתה בכך הליכה נגד התרבות ממנה בא. זה סוג המסרים הפוליטיים שאני מעוניינת להעביר".

העקירה של פלמן והעתקת מקומות מגוריה מאפיינים גם חלק מהדמויות עליהן היא כותבת. רבים מהם יהודים ששינו את סביבתם ואת השפות שבהן דיברו - פול צלאן, ולטר בנימין, עמנואל לוינס, ארנדט ודרידה. "המשותף ליהודים שבהם אני מתעניינת הוא שהם מאוד אוניוורסליים, לא לאומיים. לכולם יש יותר ממקור אחד, והם יצאו החוצה מהתרבות שלהם והשפה שלהם. גם לי יש נתק כזה מצד אחד, אך גם רגש מאוד חזק למקור שלי, גם אם אין שום קשר בין המציאות של היום למציאות שבה גדלתי".

זרטל סבורה שפנייתה של פלמן אל האחרות והעקירה עשויה גם להסביר את העניין שמגלים בעבודתה בארצות הרחוקות ממרכז העשייה האקדמית, במזרח אירופה ובאסיה. "ההכרה של פלמן בטראומה, ההחייאה של יבשות שתוקות, מדברת אל השוליים חסרי הכל. אני יודעת מהיכרות אישית שניצולי קומוניזם רבים מוצאים בה מזור, כוח. גם שושנה עצמה היא סוג של ניצול. כמו בנימין, צלאן, או כמונו".

פלמן לא חושבת שהיא פונה רק לשוליים. עם זאת, היא יודעת שעבודתה אינה פופולרית כזאת של בטלר, למשל. "אני לא כותבת רבי מכר", היא אומרת. "סטנדל היה כותב בהקדשה לספריו 'For the happy few', אני חשה גם כן שאני כותבת למעטים המאושרים".*



שושנה פלמן. אני מחנכת אנשים לעצמאות אינטלקטואלית, להקשיב לטקסטים ולאנשים שחושבים אחרת מהם


פלמן בצעירותה. הדבר הראשון שהתרשמתי ממנו, אומר קלוד לנצמן, היה יופי פניה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו