בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגיע זמן הרנו

לעיתונאי שמציג בימים אלה את השאלות הנוקבות ביותר בטלוויזיה הישראלית קוראים רנו פסקאל ומאוד יכול להיות שהוא מוכשר מכדי להשתלב בזרם המרכזי של ערוץ 2. מה שלא בהכרח נכון לגבי הקומיקאי יובל שגב, שדומה לו באופן מעורר תמיהות

תגובות

בחור עם משקפיים מרובעים וגדולים, כרבולת שיער מתנופפת וחליפת פיפטיז מרושלת בצבע ירוק בקבוק נכנס למשרדו של עורך הדין יורם שפטל. הוא לוקח לידיו מיקרופון ופוצח בראיון עם מי שהתקבע בתודעת הציבור כפרקליט השטן. "באת לבחורה ואמרת לה 'אני העורך דין של דמיאניוק'"?, הוא שואל במבטא צרפתי כבד, ומיד מפציץ בשאלות נוספות: "מה אתה אומר לאנשים שנותנים שמות לאיבר מינם"?, "איך אפשר לשחרר את התימני המאניוק"?, "ערבי זה קללה? ערבוש? ערבושי"?

שפטל, שבשלב הזה עדיין לא מבין שאין זה ראיון טלוויזיה שגרתי, מגמגם. מצד אחד הוא חושש לשתף פעולה. אירוניה עצמית איננה הצד החזק שלו. מצד שני המראיין, שמציג עצמו כרנו פסקאל, לא מפסיק להרים לו להנחתה. במהלך הראיון שפטל לא מצליח להתגבר על יצרו וכל השדים יוצאים ממנו: "הייתי נשוי שנתיים. לא חוזר על הטעות הזו". "יגאל עמיר היה צריך להיות מזמן מחוץ לכלא", הוא אומר בנימה רוויית פאתוס.

בסיום הראיון מבקש פסקאל, חרמן בלתי נלאה שעוגב על הבריות ללא הבדל דת, גזע ומין, לנשקו. שפטל נחרד. "אולי נשיקה על הלחי", מתחנן פסקאל בקול מתיילד. אבל שפטל עומד בסירובו.

"מה הדעה הפילוסופית על קקי של כלבים" ?

השיחה הביזארית הזאת היא אחת מבין עשרות ראיונות שקיים בשנה האחרונה רנו פסקאל וששודרו בערוץ "ביפ" בכבלים, במסגרת התוכנית "עולמו של רנו פסקאל". בדרך כלל המרואיינים לא יודעים איך להתייחס לכתב שניצב מולם. זה עיתונאי זר? עולה חדש מצרפת? רציני? ליצן? מתוחכם? ושמא אינפנטיל?

במקרה של פסקאל כל התשובות נכונות והוא משחק את המשחק עד הסוף. אין לו רגע של מבוכה, שתיקה או צינזור עצמי. אין לו גבולות. פוביות חשוכות, לאומנות מטורפת, סטריאוטיפים מחרידים, הסתנוורות בפני הכסף הגדול, סטיות מיניות - כל נושא הוא לגיטימי לדיון ומועלה לשיחה בנונשלנטיות קשה לפיענוח.

מקבץ שאלות מייצג: "אם לא היית נשוי היית מוכן לקיים יחסים עם אחת שיורדת"? (ראיון עם ח"כ צ'יטה כהן); "איזה קונספירציה הכי מחרמנת אותך"? (שאלה לבכיר מפיצי תיאוריית הקונספירציה סביב רצח רבין, ברי חמיש); "מה הדעה הפילוסופית על קקי של כלבים"? (קושיה לפרופסור הנודע לפילוסופיה, יוסף אגסי); "האם צ'ומפי ואינשם היו עליזים באותה תקופה, או רק אחרי זה"? (לששי קשת); "החיידקים קריוס ובקטוס מסמנים את היהודים. האם זו הצגה אנטישמית"? (לדובי גל); "את בוודאי מכירה את מסעודה משדרות. איך החיים שלה מחוץ לטלוויזיה"? (לאלינור סבג, נציגת נתיבות בתחרות מלכת היופי); "זה שאת שומרונית זה תקע לך גלגלים ברכב?" (לסופי צדקה).

לאורך כל הראיונות פסקאל נשמר מלהסגיר את זהותו או להודות שמדובר במהתלה. הוא מקפיד על פאסון, ומגלה אמפטיה בלתי נלאית כלפי המרואיין. לעתים הוא ממש מעריץ ומבטל עצמו מול מושאי כתבתו. ואת הכל הוא עושה בהתרגשות עצומה של ילד שהגשימו לו את חלום חייו. ראו, למשל, פגישתו המשתפכת עם השדרן והמגיש שמעון פרנס.

האיש מאחורי הדמות עם הבלורית והחיוך המבויש הוא יובל שגב, שגונן עד כה בקנאות על זהותו האמיתית. מהרגע שהוא יורד מהווספה עם הצלם, מחופש לרנו או לאחת משלל הדמויות הפיקטיוויות האחרות שהוא מגלם בתוכנית, הוא כבר נמצא עמוק בתפקיד. הוא לעולם איננו מקיים שיחות מקדימות עם מרואיינים בתור יובל שגב, לא מסביר, לא מכין, לא מתריע ולא מתנצל. גם כשהוא נפרד ממרואייניו הוא לא יוצא מהדמות ולא מציג בפניהם תעודת זהות.

דווקא המתכונת הזו - שאותה שיכלל והביא לשיאה בשנים האחרונות הקומיקאי הבריטי היהודי סאשה כהן בדמותו הטלוויזיונית עלי ג'י - מאפשרת לשגב לקבל מהמרואיינים שלו אמירות חושפניות ונטולות פוזה מהסוג שאף כתב אחר, אפילו לא יאיר לפיד, לא היה מצליח לחלץ מהם. "יש אנשים שגנבו להם את הזרע, התחרטו ואחר כך החזירו. אם אתה עושה פיפי אפשר לגנוב לך את הזרע?", הוא שאל ברצינות תהומית אופיינית את אמנון אביעד, יו"ר הארגון לזכויות הגבר, שהסביר לו בפרצוף קפוא כי מבחינה כימית זה אומנם בלתי אפשרי, אבל יש להישמר שכן "יש נשים שעשו בקונדום חור".

ואילו באוזני קבוצת הנשים שאירגנה הפגנה לשריפת חוברות פורנוגרפיות הוא התוודה שיש לו "חבר גמד בלגי שהשתתף בכמה סרטי פורנו". בתגובה הוא זכה להרצאה נזעמת על ניצול נשים. "קריירה או ילדים"? הוא קטע אותן ובתמימות, מביט בעיניים עורגות על ידידותיו הנשרפות לאיטן בלהבות.

"ככל שאני יותר רציני אני יותר מצחיק"

שגב, 28, בן לאריה, מנהל מחלקת מחקר ופיתוח בחברת החשמל, ולליאורה, פנסיונרית של רפא"ל, גדל בחיפה. בתקופת לימודיו בבית הספר הריאלי שיחק במסגרת בימת הנוער של תיאטרון חיפה. בגיל 17 כבר צילם עם אחיו הגדול אלעד סדרת טלוויזיה בשם "אנטנה" עבור הערוץ המקומי, שהיתה מעין מגזין צבע ששילב מערכונים. כבר מגיל צעיר חלם להיות במאי קולנוע והרבה לפקוד סינמטקים. סרטי צ'רלי צ'פלין ובאסטר קיטון היו אהובים עליו במיוחד. הוא התחנך על ברכי תוכניות הנונסנס "העולם הערב" ו"עלילות משה בעיר הגדולה". בספרייה שלו אפשר למצוא את הסופר האמריקאי האלכוהוליסט צ'ארלס בוקובסקי. צעצועים היו מאז ומעולם תחביבו הגדול, ועד היום פזורים בחדרו אינספור אקדחי מים, סוסים דוהרים, בובות מוזרות שמזמרות וכלי נגינה מיניאטוריים. בארון הבגדים שלו מאוחסנות עשרות תחפושות. שגב גם התמחה בג'אגלינג, ואף התפרנס מכך.

"אני בן אדם ילדותי", הוא מעיד על עצמו, "בחורות שאתי צריכות להתרגל לזה. אני תקוע בין לבין. כתינוק ישנתי מלא שעות והתנהלתי כזקן, וככל שהתבגרתי הפכתי לאינפנטיל וחובב השתטויות. כילד הייתי יותר ביישן. דרך המשחק נפתחתי. היום כבר אין לי בכלל בעיות של ביטחון עצמי. תמיד לבשתי תלבושות כדי להוציא את עצמי החוצה. אפשר להביך אותי כמו כלום. בלי פלטפורמות אני אבוד. אני, להבדיל מרנו, לא חסין. אני גם בוכה".

בגיל 18 עבר לתל אביב ובה הוא מתגורר גם כיום. הוא שירת כסאונדמן ביחידת הטקסים של הקריה ובמקביל למד במכינה למשחק של ניסן נתיב. עם שחרורו טס להודו וכשחזר נרשם ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים. במהלך הלימודים מיקם עצמו על סקאלת הבידור עמוק עמוק בשוליים. שגב העלה מופע בשם "ישבנים קוראים שירה" עם נדב בושם ויהונתן לב, שהתבסס על טקסטים סאטיריים ואקטואליים שעודכנו מהופעה להופעה.

במקביל הנחה כשנתיים את הבמה הפתוחה ב"בלקוני" ברחוב נחלת בנימין בתל אביב, פרויקט הפועל כבר שבע שנים ומעניק הזדמנות לאמנים להציג את יצירותיהם הראשונות בפני קהל. "הייתי הרבה שנים באנדרגראונד", הוא מספר, "שם אני מרגיש הכי טוב. במקום לסיים בית ספק למשחק ולקבל תפקיד של סטטיסט בהצגה ממוסדת, העדפתי תפקיד ראשי בהצגת פרינג'. עם 'הישבנים' הופענו במשך שנה רק בבתי קפה. רק אחרי שהתחברנו למירי בן יוסף התחלנו להופיע בתיאטרון 'תמונע'. אנחנו ההארדקור של ההארדקור. שמאלנים, תל אביבים, מניאקים. אבל האנדרגראונד נתן לי חופש יצירתי. מה יהיה הלאה? לא יודע. בינתיים כיף לי שאנשים מוכנים לשלם כסף על השטויות שלי".

סדנת אמן קצרה בארץ עם המורה לליצנות מודרנית פיליפ גולייה שכנעה את שגב לעלות למטוס ולהשתלם במשך כמה שבועות בבית הספר שלו בפאריס, מוסד שלמד בו בעבר גם הקומיקאי סשה כהן שהפך לעלי ג'י. "הוא מורה מהסוג שלא קיים יותר. מאוד מגויס ללימוד. הוא מאוד ישיר ואומר את האמת. חצי מהסדנה היתה לקבל השפלה מוחלטת ולשמוע שאתה לא מצחיק. על כל קטע שהצגתי ונמשך כשתי דקות קיבלתי פידבק של 20 דקות. הוא הוריד לי את האגו לאפס, ובכך פתח משהו מאוד אמיתי וכן. הוא גרם לי ליהנות ממקום של חוסר ודאות, להרגיש נוח במקומות שאתה הכי לא טוב בהם. מודעות עצמית גדולה עם איבוד שליטה".

איך זה מתקשר לליצנות?

"בסדנה, למשל, גילמתי את זינאדין זידאן. דמות שמזוהה עם משהו בעולם הצופה, אבל אתה משתמש בשפת הגוף שלך והנתונים הטבעיים כדי להצחיק. למצוא את הליצן שבך. גולייה גילה שככל שאני יותר רציני, אני יותר מצחיק. דווקא כשאני לא מחייך משהו בהוויה שלי יותר מצחיק. הוא גם לימד אותי למצוא את המקום הילדותי שכל הזמן משחק משחקים עם הקהל. כמו שילד מתחבא מתחת לשמיכה, מציץ החוצה, קורא 'אבאל'ה' ושוב עוטף את עצמו במשחק. ההנאה של הילד נוצרת מכך שהוא מודע שהוא נמצא במשחק וכולם משחקים אתו. הליצן משמר את הילד הזה. הליצן משיג את ההישגים הכי גדולים בהיסטוריה. הוא היחיד שאומר למלך שהוא טועה. זה תפקידו. להיות הקול האמיתי של המלך".

נראה שאת השיטה של שימוש בכתב פיקטיווי נטלת מעלי ג'י, שמגלם כתב אוזבקי. אילו יסודות שלמדת אצל גולייה אתה מזהה בתוכנית שלו?

"עלי ג'י הוא קומיקאי גדול ושחקן טוב. אני מאוד אוהב אותו. אנחנו משתמשים באותה טכניקה. אינטראקציה עם מרואיינים בכלים של ליצן מודרני. שנינו משתמשים במסכה של דמות כדי לראיין אנשים אמיתיים. הוא עובד עם קהל אנגלי או אמריקאי, שהם הרבה יותר מרובעים. בארץ דבר ראשון שמלמדים אותך הוא לא לצאת פראייר לכן אנשים הרבה יותר זהירים. כדי לנטרל את זה אני משתמש בחברמניות. זה המפתח לישראליות. אם הייתי בא אליהם כמו עלי ג'י הייתי חוטף מכות או שאף אחד מהם לא היה מדבר איתי. כשעשיתי אייטמים בחו"ל היה לי הרבה יותר קל לדבר עם הבן-אדם בצורה קיצונית וקיבלתי שיתוף פעולה מלא".

"מי החליט לשים את הים כאן"?

שאול בצר, שהקים את ערוץ הווידאו של פורטל האינטרנט נענע, היה הראשון בתקשורת ששם עין על שגב. "לאחר שדפנה ארד, הכוכבת הראשונה של ערוץ הווידאו, התגייסה לגל"צ, חיפשתי דמות שתעשה כתבות מצולמות. פגשתי מספר אנשים ובהם את יובל. באתי אליו הביתה עם הצלם יפתח שושן וביקשנו ממנו לגלם דמויות שונות. הוא לבש תלבושת ופאות ועשה ערבי, הומו ואתיופי, ופתאום קפצה לנגד עינינו דמות אחת. היא היתה הגלגול המוקדם של רנו פסקאל. זה התאים לנו. רצינו דמות של אאוטסיידר. אנדי קאופמן הישראלי. רנו היא דמות עדינה, מוזרה. לא משהו סטריאוטיפי. יובל הביא את הגרעין ואנחנו כמערכת, ביחד עם רועי צ'יקי ארד וארז הימן, בנינו ושיפצנו אותה".

שגב, בראשונה כרנו פסקאל, שוגר מטעם "נענע" לסקר אירועים שונים, למשל תחרות גולשות ("מי החליט לשים את הים כאן?"), פתיחת שנת הלימודים באוניברסיטת ת"א ("האם חלק מהסטודנטים הם מינויים פוליטיים?"), ומסיבה לרגל השקת תוכנית הריאליטי "הדוגמניות" ("עד כמה רחוק את יכולה ללכת עבור השלום"?). לאחר כחצי שנה עלה פסקאל כיתה. לפני כשנה סיים בצר לעבוד בנענע והקים ביחד עם הימן וארד חברת הפקות בשם "אנטנה". הם הזמינו את שגב לבנות תוכנית שלמה סביב דמותו של פסקאל. את הפיילוט הציעו לערוץ ביפ, שהתלהבו מההומור המופרע. בימים אלה כבר עלתה לאוויר העונה השנייה של התוכנית, המשודרת על בסיס יומי והפכה לקאלט.

ההצלחה של פסקאל השפיעה עליך?

"הפכתי דווקא לבן אדם יותר שקט. את כל הליצנות והאנרגיות שלי אני מוציא בתוכנית. היום אחרי יום צילומים אני מגיע הביתה ויושב מול הטלוויזיה".

"מי שהולך לקרבי הוא הומו"

מתוכנית לתוכנית התגבשה הביוגרפיה הבדיונית של רנו פסקאל: צבר, בן לאם ממוצא צרפתי שננטשה על ידי בעלה לאחר שהחליט לעבור לגור עם חתול, המנסה במשך שנים ארוכות להיכנס לטלוויזיה ללא הצלחה, עד שנופלת בחלקו ירושה גדולה מסבו, שמשכנעת את קברניטי ביפ לתת לו תוכנית אישית.

שגב משרטט קווים לאלתר-אגו שלו: "פסקאל מורכב מהמורה שלי פיליפ גולייה וילד קטן ומאוד פילוסוף בהסתכלות שלו על העולם. הוא תקוע בפיפטיז ויש לו התנהגות של ילד בן ארבע, אבל בעצם אין לו ממש גיל. הוא יכול להיות בן שמונה ובן 70. יש לו ידע של אדם בוגר ועולם רגשי של ילד. זה יוצר את האמפטיה אצל הצופה. הוא לא מאיים, נטול אגו. שואל שאלות תם שכולם רוצים לשאול, אבל אף אחד לא מעז. יש לו כל מיני שריטות ואובססיות".

למשל?

"הוא מפחד מארנבים. מתאר את הארנב כחיה מפחידה ומרושעת, שחופרת בורות לקורבנות הבאים שלה. פסקאל גם מכור לענבים, בגלל שאמא שלו אסרה עליו בילדותו לאכול אותם".

הוא גם מאוד חרמן.

"פסקאל אוהב את העולם - נשים, ילדים, חיות, חפצים. אבל הוא בתול. אף פעם לא עשה משגל, כי הוא לא הצליח לעבור מעל החרמנות שלו. גם אני חרמן. זו אנרגיה מעוררת. יוצרת מתח. הפלירטוט הוא כלי מספר אחד של הליצן. הוא מפלרטט בלי סוף עם הקהל. זה גורם לאנשים לשתף פעולה".

המערכונים רוויים רמיזות מיניות לעבר המרואיינים. לא חששת לגלוש לוולגריות?

"כל שוק הבידור הישראלי מלא בדמויות חרמניות. מזאב רווח ועד אורי זוהר. אני עושה את זה עם איזושהי תמימות, לא ממקום שמסכן את הצד השני. זה לא בא ממקום שוביניסטי. אני לא מנשק בפה, אלא על הלחי. אם המרואיין ייתן לי לנשק אותו גם על הפה, ההתרגשות תהיה גדולה".

נמצאה הנוסחה החדשה לגבר שמפיל נשים?

"אם רנו היה אמיתי הוא היה מצליח להשכיב בחורות באחוזים גבוהים, יותר ממני זה בטוח. אבל לא היה הולך לו במערכות יחסים. הוא מאוד מעייף. לי דווקא יש חברה".

עם הזמן החל שגב לגלם גם דמויות נוספות, שהרחיבו את מנעד המרואיינים שלו: נתניה פולג, אשה מיזנטרופית, כרסתנית וחרמנית ("המודל ההפוך לנערות גיא פינס שמפרגנות לתרבות הפנאי"); מלך רובינשטיין, אמן מיצג הומוסקסואל שמארח ומשתתף בעבודות של אמני מייצג אמיתיים ("זה לא פרודיה. אני באמת רוצה לתת לאמנים במה. הם משתפים פעולה ומתפרסמים"); להקת הפאנק הפרועה "פאק דה פולין", שאף הופיעה כמה פעמים במועדון הקולטורה בתל אביב עם רפרטואר שכלל ליקוקי דילדו ופזמונים בנוסח "מי שהולך לקרבי הוא הומו"; והמלך הבלתי מעורער של התוכנית - חמיד, כתב הטלוויזיה הקטארית בישראל, ומעריץ מושבע של הציונות בכלל ושל המיליטריזם הצה"לי בפרט.

באחד הקטעים שכבר היה לשם דבר בקרב מעריצי התוכנית נשלח חמיד למוזיאון השריון בלטרון ומראיין את מנהלו, אלוף (מיל') חיים ארז: "למה בחרו למקם את מנזר השתקנים ליד מוזיאון השריון? אתה יכול להבטיח שטנקים הם לא טרנד חולף? למה לטנקים רוסיים יש שמות יותר על הכיפאק? המנון השריון הוא 'פרחים בקנה ובנות בצריח' - אם הבנות חשופות בצריח, מה יש להם בחלק התחתון"? שואל חמיד, עטוף בכאפייה וחבוש במשקפי שמש אדומים. ארז המום. הוא מסרב לענות על רוב השאלות. חמיד מנסה לשדלו לתת לו את כובע המצחייה שלו עם סמל השריון. "כמה תעשה לי"?, הוא שואל ומברר אם בחנות המזכרות של החיל יש גם בשמים של ג'וצי וארמני.

במערכון ידוע אחר נשלח חמיד לחוות הדולפינים באילת. "נשים יהודיות רוצות לעשות את זה עם דולפין. שיהיה אבא דולפין", הוא מקריין ושואל את המדריכה: "דולפין חיה מחרמנת באופן גורף. כמה פעמים הוא בפנים של הדולפינה"? עם אחת התיירות הוא מנסה לברר מי יותר מושך, הוא או הדולפין. התשובה ברורה וחמיד מנחם עצמו בקינוח, שאותו הוא מזמין בעודו ישוב על האסלה בחדרו במלון. "הלו, רום סרוויס"? הוא שואג בטלפון הפנימי, "תביאי בחורה סקנדינווית עם עיניים כחול".

"השאלות נכתבות כמו הימור", מסביר רועי ארד, שותפו של שגב לכתיבת הטקסים, את מקורות הדמיון החולני-חולמני. "אני ממש כותב את השאלות מזרם התודעה. נכנס לטראנס מוזר ומשם זה יוצא. לפעמים אתה עובד על 50 שאלות. יורה לכל הכיוונים. אם משהו תופס הוא ממשיך בקו הזה, וגם מאלתר שאלות חדשות. רנו מאוד אוהב את המרואיינים, והם אוהבים אותו".

"זה לא מה שאתה אומר אלא איך שאתה אומר"

שגב, כאמור, שומר על אנונימיות. המרואיינים לא יודעים מיהו. חלקם הגדול, לפחות אלה שלא צופים בערוץ ביפ, קונים את התרמית וחושבים שמדובר באדם אמיתי. "בכל רגע אני פסקאל", מספר שגב, "אף פעם לא אומר קאט ומוריד את המסכה. בדרך כלל הם משתדלים לענות. הם רואים מצלמה ומרגישים מחויבות לענות. גם אם בן אדם יודע שאני דמות פיקטיווית הוא עונה לשאלות. כשלא הכירו את פסקאל היה לדמות הרבה יותר כוח, אף פעם לא נתנו הסברים מי אנחנו".

איך אתה מסביר שמרואיינים משתפים איתך פעולה ולא מעיפים אותך קיבינימט כשאתה חודר עמוק לתחתוניהם?

"ברגע שאתה שלם עם עצמך אין לך בעיה לקחת סיטואציה ולצחוק עליה או על עצמך. אני, כשלעצמי, גם משתדל לנטרל כל אגו ולצחוק על עצמי. כך החסרונות שלי הופכים למעלות שלי. ברגע שאדם שלם עם עצמו הוא יכול לענות לכל שאלה".

איזה תגובה הכי הפתיעה אותך?

"כשראייתי ילדים בהפגנה נגד ההתנתקות הופתעתי באיזו קלות הם מדברים ומדקלמים את הדעות הפוליטיות של ההורים שלהם. ככה הם חונכו. אמרתי ווט דה פאק. מה קורה פה במדינה"?

מי סירב להשיב במהלך ראיון?

"היה לי ראיון עם תומרקין ובסוף ביקשתי ממנו לעשות יצירת אמנות עם פלסטלינה, גפרורים ואוטו מירוץ. הוא בעט בפח הצבע שהיה בחדרו ואמר שלא עושים צחוק מאמנות".

כדי לא לשעמם את עצמו המשיך שגב לשכלל את רנו וחבורתו. הוא סימן לעצמו יעדים חדשים - ראיונות עם פוליטיקאים בכירים שדמותו של פסקאל תפשיט אותם קליפות מגוננות וקלישאות. רוב הפניות נענו בשלילה. למשל, עמיר פרץ, ביבי נתניהו ודני נוה. עוד סרבני ראיונות עיקשים: חיים יבין, עמוס גיתאי, חיים בוזגלו ואברהם גרנט. מצד שני, פלאטו שרון, פנינה רוזנבלום, גלית לוי, אביגדור קהלני וניקול הלפרין ("איזה בעל עשיר שלך בנה לך את המכון יופי שלך?") התמסרו לרנו.

מה סוד ההצלחה של פסקאל בדיבוב אנשים?

"הז'אנר המוקומנטרי, לעשות משהו כאילו דוקומנטרי על דמות פיקטיווית, הוא גדול. יש לזה הרבה כוח. מותר לך לעשות דברים שכתב אחר לא יעז לשאול. יש לך יותר חופש. אף אחד לא ממש כועס עלינו. ברגע שאתה בא מאפס אגו ומנמיך אותו, האדם שמולך לא מרגיש מאוים. אני משתדל להיות בן אדם כזה גם בחיים. גם בבית הספר למשחק אמרתי את הדברים הכי חמורים, אבל תמיד היה לי את החיוך על הפנים ולכן לא כעסו עלי. זה לא מה שאתה אומר, אלא איך שאתה אומר".

זו סוג של מניפולציה.

"אני קורא לזה אישיות. זה אני. אני מאוד דומה לפסקאל ולחמיד. אני באמת מגיע משם. לכן הדמויות אמינות. תמיד אהבתי את המקומות של האקסטרים בדיאלוג עם אנשים. זה מה שיוצר עניין החיים, אחרת הם מונוטוניים ולא מתקדמים לשום מקום. גם במופע שלי 'ישבנים קוראים שירה' היו דמות קינקיות וחוצפניות, אבל כאלו שמחפשות אמת סובייקטיווית. אתה חייב את ההקצנה כדי לבנות דמויות. בשביל לייצר הומור אתה חייב למתוח את הגבולות. ליצור במוח של הצופה מבוכה או הזדהות".

אתה שם לעצמך גבולות?

"אני לא צוחק על השואה. אני גם משתדל לא לצחוק על בן אדם סתם לשם הדחקה. אני לא אגיד לבן אדם שמן, 'אתה שמן, אתה שמן'. אני מנסה להביא ערך מוסף בהומור שלי. לומר משהו".

מצנזרים אותך בביפ?

"הערוץ מאפשר חופש מוחלט. זה מדהים לקבל אופציה להגיד מה שאני רוצה. ככל שאתה נותן לעצמך יותר חופש אתה מגיע למקומות מעניינים וייחודיים שגורמים לך להיראות אחרת בנוף הטלוויזיוני".

דמות אחת שלא צלחה את המעבר מהאינטרנט לטלוויזיה היא באבא כריש, שהיתה נערצת על גולשי נענע. באחד המערכונים לימד באבא כריש איך להכין את המשקה הלאומי של הצעירים בהודו, הבאנג לאסי, ואת העיסה הכניס למכשיר העישון, שאף לריאות ונחנק. "באבא כריש הפך לגורו של הסאטלנים. האינטרנט שמר אותו פיראטי. באתי ליום המריחואנה בגני התערוכה והתנפלו עליו, כאילו הגיע הדאלי לאמה. בכל אתרי הסאטלנים יש לינקים אליו".

מה ההבדל בין פינה באינטרנט לתוכנית טלוויזיה?

"מצד אחד באינטרנט יש לך גישה לכל הישראלים בעולם. אבל המשחק שם הוא אחר וקשה יותר. יש לך כמה שניות בלבד כדי להדליק את הצופה. אם לא הדלקת אותו הוא יסגור אותך. בטלוויזיה יש לך דקה של חיים עד הזיפזופ".

"שיאהבו אותי כילד רע, אבל חמוד"

בחודשים האחרונים יצא שגב מהשוליים האיזוטריים של הסקאלה ונכנס הישר ללב זמן צפיית השיא. הוא הצטלם לסדרת הטלוויזיה "אמאל'ה" בכיכובה של אורנה בנאי, שפרקה הראשון ישודר בערוץ 2 ביום רביעי (במאי הסדרה הוא רם נהרי והתסריטאית היא תמר מרום). שגב מגלם בארמן שניהל רומן חפוז עם שחקנית כושלת, ובזמן שהיא מתלבטת אם הוא האב, הוא נוסע לחפש את עצמו בהודו. נסיעה, אגב, שאותה ניצל כדי לצלם עוד קטע עבור רנו פסקאל, בבזאר המרכזי בדלהי.

בשבועות האחרונים גם השתתף כשחקן אורח ב"ארץ נהדרת", וגילם בין היתר שוטר שמחבק פושעים ברוח ימי ההתנתקות. זאת היתה הפעם הראשונה שבה הופיע על המסך ללא התחפושת של פסקאל. לפתע אנשים ברחוב התחילו לזהות אותו. עידן האנונימיות הסתיים. "יש בזה משהו יותר קל", הוא מספר על הכניסה למערכת המשומנת של "ארץ נהדרת", "לא צריך לאלתר. חששתי שזה ילחיץ אותי, אבל הם קיבלו אותי בזרועות פתוחות".

גם רנו פסקאל יכול לפלרטט עם הפריים טיים? לא יסרסו אותו?

"בשמונה בערב יהיה לו קשה יותר. אי אפשר לצנזר אותו. זה הכוח שלו. כילד טוב הוא לא מעניין. אני מעדיף שיתנו לי להיות ילד רע. האמת, שיאהבו אותי כילד רע, אבל חמוד".*



רנו פסקאל בביתו. צבר, בן לאם ממוצא צרפתי שננטשה על ידי בעלה לאחר שהחליט לעבור לגור עם חתול


יובל שגב. אם רנו היה אמיתי הוא היה מצליח להשכיב בחורות באחוזים גבוהים, אבל לא היה הולך לו במערכות יחסים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו