בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה אצביע לשרון

חיים הנגבי, ממייסדי "מצפן", חוצה את הקווים. בקלפי הוא ישים "קדימה". הוא משוכנע שרק שרון יביא שלום. אחרי הכל רק הוא הפכפך כמו דה גול. רק הוא שקרן כמו בן גוריון

תגובות

"בעיה חריפה במצב ללא מתום: לנהוג בחרפה או לצאת את המקום". (ג'ונתן סוויפט)

האם מתעתד שרון להתניע לאחר הבחירות תהליך של שלום או שמא הוא זומם לחזור לסורו, אל מעגל המלחמות וההתנחלויות משכבר הימים? האם עניין לנו עם שרון חדש או שמא יש לנו עדיין עסק עם שרון הישן, זה של קיביה (1953) ועזה (1970) ולבנון (1982)? אפילו שאין עדיין אור בקצה המנהרה שבה מדשדשת ישראל, אני רואה שם מין היבהוב קטן, ניצנוץ זעיר שמאיר ומחשיך חליפות: אני מתפלל ששרון 2006 יתברר כהבטחה, ועם זאת גם מחשל עצמי נוכח האפשרות שיחשף כתעתוע.

כבר היו דברים מעולם. הנה, לדוגמה, שארל דה גול. ביוני 1958, מעט לפני שנבחר לנשיא צרפת, קרא: "תחי אלג'יריה הצרפתית!" אחר כך, במשך שנים אחדות, היה מתבטא בענייני אלג'יריה באופנים שונים, פעם היה אומר כך ופעם היה אומר אחרת: אפשר שהיה מהתל בשומעיו ואפשר שהיה נאבק עם עצמו. אחד משריו שאל: "לאן עתיד הוא להוליך אותנו, נסיך העירפול הזה?" לאיש לא היתה תשובה. ויקי, קריקטוריסט בריטי נודע, צייר את דה גול של אותם ימים כמי שעומד על ראשו בלב אלג'יריה, ארץ מיוסרת שסועת מלחמה, וממלמל: "כפי שכבר אמרתי בשבוע שעבר..."

להלן מעט מדברי דה גול -

מארס 1959: "הצבא הצרפתי לעולם לא יסתלק מהארץ הזו; ואני, גנרל דה גול, לעולם לא אשא ואתן עם האנשים הללו מקהיר ומתוניס".

אפריל 1959: "אני האדם היחיד המסוגל להביא פתרון לאלג'יריה".

אוגוסט 1959: "השלום הוא כורח, המלחמה נלעגת..."

ספטמבר 1959: "נראה לי הכרחי להכריז כאן ועכשיו על פנייה לדרך ההגדרה העצמית".

ינואר 1960: "פתרון שיהיה צרפתי..."

מארס 1960: "עצמאות... איוולת מפלצתית... אסור לצרפת לעזוב. יש לה זכות להימצא באלג'יריה, וכאן תישאר..."

כעבור שנתיים - מארס 1962 - נחתם הסכם צרפתי-אלג'ירי. ראשי ה-F.L.N, שנתכנו בפי הפוליטיקאים הצרפתים עד תמול שלשום טרוריסטים רצחנים עם דם על הידיים, הוכרו עתה כמנהיגיה של תנועה לשיחרור לאומי: 132 שנים של שלטון קולוניאלי הסתיימו באחת, והמושבה המדממת היתה למדינה עצמאית.

לימים התייחס דה גול אל שיטת העירפול שבה נקט: "אילו הצהרתי על כוונותי חד וחלק היה הים שבו הפלגתי - ים של פחדים ובערות, הפתעה מהממת ורשעות מאורגנת - מקים עלי גל גואה של בהלות ויצרים בכל שכבות החברה עד שהספינה היתה מתהפכת על פניה. לפיכך נאלצתי לתמרן בלא לשנות כיוון כהוא-זה, עד לבוא הרגע שבו השכל הישר הבקיע בבירור דרך הערפילים"... הנה, משל מן המוכן, לשימושו של ראש הממשלה הבא של ישראל, אם וכאשר יחפץ.

*

הלכתי אל המפות, לסייר באצבעותי במחוזות ילדותו של שרון, ומצאתי שכפר מל"ל מושב עובדים ע"ש משה לייב לילנבלום שהוקם ב-1922, סמוך לפאתי כפר סבא, ממוקם בתווך שבין קלקיליה והרצליה ובתווך שבין טול כרם ויפו. עם המידע הזה פניתי למפה פלשתינית שכולה קודש לאיזכור מאות היישובים הערביים שנמחו מעל פני האדמה בימי אל-נכבה, וגיליתי באמצעותה אחדים מהכפרים שהיו ממוקמים בתווך שבין טול כרם ויפו, ושאותם ראה כנראה אריק הקטן לראשונה כשיצא לטייל מחוץ לגבולות כפר הולדתו: הנה מיסקה, הנה טאבסור, הנה ביר עדס והנה כופור סבא (כן, היה כפר פלשתיני בשם הזה).

כאשר בגר אריק והיה לאריאל, היו לו הכפרים האלה כשדים מרצדים. מלוא כל הארץ ראה אותם בעיני רוחו שוב ושוב: מיסקה וטאבסור וביר עדס וכופור סבא. וכמו לא די לו בבתים ובמיסגדים, בדרכי העפר ובמשוכות הצבר, בעדרי הצאן ובעצי הזית שהגיחו מן הזיכרון, הופיעו על דרכו גם נשים וגברים וזקנים וטף של בשר ודם, ממש כמו אלה שראה בעיני ילד לפני יותר מ-70 שנים במחוזות מל"ל.

ואפשר שדווקא עכשיו, כשהוא קרב לגיל גבורות, תופס אריאל סבא עד כמה חסרת תוחלת היא המלחמה המתמדת שהוא מנהל נגד הפלשתינים כל חייו, שהרי הם, בני עם הארץ, אוחזים בה עד כלות: הם היו בה, הם הווים בה, הם יהיו בה. ואפשר גם שמן ההכרה הזו שאב שרון את הכוח לעקור באחת עשרות התנחלויות: דומה שאומץ הלב שהפגין קבל עם ועולם במעשה הפינוי מבטיח אך טוב, לישראלים כמו גם לפלשתינים. כלום יש היום מי מבין ראשי המפלגות המסורתיות - העבודה והליכוד, היינו הך - שניחן באומץ לב כזה?!

*

בשרון, יותר מכל לובש מדים אחר בישראל, דבקה עם השנים התווית "רוצח": דבקה בו עד כדי כך שהפכה לימים לסיסמת מאבק בהפגנות הגדולות של מחנה השלום ואירגוני השמאל, סביבה פוליטית שבתוכה עשיתי את מרב שנותי. ועם זאת, מימי לא קראתי ולא כתבתי "שרון רוצח", וזאת מן הטעם הפשוט, שחשבתי את הסיסמה הזו לסיסמה שמקילה עם עשרות, ואולי אפילו עם מאות קצינים ישראלים אחרים, זולת שרון, שביצעו פשעים נוראים.

הנה, לדוגמה, ההתקפה על הכפר קיביה, אמצע אוקטובר 53': כ-70 גופות של גברים ונשים, זקנים וטף - כולם פלשתינים חפים מכל פשע - נאספו בחוצות הכפר וחולצו מבין הריסות בתיו לאחר שאחרוני החיילים הישראלים חדלו מאש ונסוגו.

"מעשה קיביה", כתב ההיסטוריון בני מוריס בעבור זמן, "עורר ברחבי העולם נחשול של הוקעות אנטי ישראליות שגבלו בהבעות תיעוב..." אבל באיש לא דבק רבב קיביה זולת אחד, שרון: לא באלה שהחליטו על ההתקפה (בן גוריון, פנחס לבון, מרדכי מקלף ומשה דיין) ולא באלה שפיקדו עליה (קצינים שהיו תחת פיקודו כאהרן דווידי ושלמה באום). קיביה היתה מאז ככתם על מצחו של שרון.

ועוד כתם דבק בו, על שהוא נוטה לדברי שקר. הסיפור שהיה מתגלגל במשך השנים בקרב מפקדים ופקודים שלו התבסס על שיחה שהיתה לשרון עם בן גוריון: מפה לאוזן סיפרו שהזקן התרה בצעיר שאם ימשיך לשקר לא יוכל להעפיל אל מרומי הפיקוד הצבאי... אבל ראו זה פלא, הפוסל, בן גוריון, במומו פסל. להלן סיפור לדוגמה.

כאשר ביקש בן גוריון לשכך במעט את הזעם העולמי על מרחץ הדמים בקיביה, לא מצא הסבר מניח את הדעת, שעשוי לחלץ את ישראל מהצרה הצרורה הזו. בלית ברירה חיבר מסמך רווי שקרים. בין השאר כתב בו, ש"עשינו בדיקה מדויקת ונתברר לנו בהחלט, כי אף יחידה צבאית קטנה ביותר לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה בקיביה". את האחריות על ההתקפה הטיל על "יושבי הספר הישראליים, לרוב פליטים יהודים מארצות ערב או שארית מחנות ההסגר הנאצים", שסובלים מזה שנים מתיגרת ידם של מסתננים ערבים שחודרים לישראל למטרות שוד ורצח... את השקרים האלה קרא בן גוריון בקולו ב"קול ישראל", ולא נמצא פתי אחד שהאמין לו, לא בישראל ולא בחו"ל.

הנה כי כן, גם שפיכות דמים וגם דברי שקר הם דברים נלמדים, גם במחנות צבא וגם במשרדי ממשלה - אתרים שבהם שרון עשה ועודנו עושה את כל חייו הציבורים. וכי היה אי פעם בישראל מנהיג מדינה שהיה מחוסן מפני הרעות החולות האלה? וכי יש היום בישראל מועמד להנהגת המדינה שיהיה מחוסן מפני הרעות החולות האלה? תנו לי שם, שם אחד, לפחות אחד.

אכן, "בעיה חריפה במצב ללא מתום - לנהוג בחרפה או לצאת את המקום". ואין בישראל 2006 מישהו, לבד משרון, אמיץ דיו לצאת את המקום שבו נוגשת ישראל במיליוני פלשתינים. הנה סיבה ללכת לקלפי.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו