בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הרצל ביקר בו, הרב קוק התפלל בו, הירדנים פוצצו אותו

בית הכנסת "החורבה" ברובע היהודי בירושלים חרב ב-1721, ושוב בתש"ח. במשך עשרות שנים הוא היה בית הכנסת הגדול, המפואר והחשוב ביותר בארץ ישראל. עכשיו הוא מוקם מחדש, במתכונתו המקורית. הקשת המפורסמת שהוקמה לזכרו, תוסר

תגובות

מקו הרקיע של העיר העתיקה ייעלם בימים הקרובים אחד המונומנטים שפיארו כמעט כל גלויית נוף של הרובע היהודי מאז מלחמת ששת הימים. הקשת הגבוהה, המנציחה את זכר בית הכנסת "החורבה", שחרב בתש"ח, תוסר. אחרי כמעט ארבעה עשורים של דיונים אדריכליים ואקדמיים, ותוכניות שעלו ונפלו בזו אחר זו, עומד "החורבה" לקום מחדש. הקשת המפורסמת, זכר לשני החורבנים שפקדו את המקום, בתש"ח וב-1721, מתייתרת עתה.

עליית רבי יהודה החסיד מפולין לפני 305 שנה עוררה בירושלים התרגשות עצומה. מיד עם בואו לירושלים, ביום חמישי בשבוע, ראש חודש חשון, קנה רבי יהודה החסיד את החצר הסמוכה לבית הכנסת שהקים הרמב"ן כ-430 שנה קודם לכן, כדי להקים בה בית כנסת חדש. בית הכנסת של הרמב"ן, שהערבים שדדו אותו מהיהודים, כבר לא היה אז בשימוש. היישוב האשכנזי בירושלים מנה באותם ימים כ-200 מכלל 1,200 היהודים שחיו בה, ועליית רבי יהודה החסיד עם 300 מאנשיו עוררה תכונה גדולה. אבל יום לאחר בואו, הוא חש ברע. וביום שני, חמישה ימים בלבד לאחר שהגיע ארצה, מת.

בחצר שקנה רבי יהודה החסיד הוחל לאחר מותו בבניית ישיבה ובית כנסת, אולם הבניין לא הושלם. היהודים התמהמהו בפירעון הלוואה שנטלו מהערבים לצורך הקמת הבניין, ו-21 שנה לאחר מותו העלו הערבים באש את בית הכנסת הלא-גמור, על 40 ספרי התורה שבו. העובדה שהמקום נותר שומם ובנוי רק בחלקו העניקה לו את שמו. בית הכנסת שנבנה על ידי תלמידי הגאון מווילנה (הגר"א) באותו מקום, כ-150 שנה אחר כך, הוכר מאז בשם חורבת רבי יהודה החסיד, או בקיצור "החורבה".

מאז הקמתו המחודשת בשנת 1864 נהפך "החורבה", או בשמו הרשמי "בית הכנסת בית יעקב שבחצר רבי יהודה החסיד", לבית הכנסת הגדול, המפואר והחשוב ביותר בכל ארץ ישראל ולמרכז החיים ברובע. במשך עשרות בשנים הוא תיפקד כמרכז הרוחני והתרבותי של ירושלים. מרבית האירועים החשובים של היישוב עד שנות השלושים של המאה הקודמת התקיימו בחורבה, ששמר על צביונו כבית הכנסת המרכזי של ירושלים. גם עצרות עם וחגיגות כלליות נערכו בו.

זאב ז'בוטינסקי קיים ב"חורבה" עצרת למען התנדבות לגדוד העברי. שם גם נערך טקס מסירת הדגל של הגדוד העברי ביום כיבוש ירושלים ב-1917. הרצל ביקר במקום ב-1898. ב"חורבה" הוכתרו הרבנים האשכנזים של ירושלים וארץ ישראל, וממנו יצאה הזעקה להצלת יהודי אירופה בעצרת צום ותפילה של מאות רבנים. בשנת תרפ"ה, כשהרברט סמואל סיים את תפקידו כנציב עליון בארץ ישראל, הוא בא ל"חורבה", עלה לתורה והתכבד ב"מפטיר" בפרשת "נחמו". כשהגיע סמואל לפסוק "על כסאו לא ישב זר" קם הרב אברהם יצחק הכהן קוק ממקומו וחזר בקול על המלים, "על כסאו לא ישב זר". המעשה הזה של הרב קוק הידהד עוד שנים ארוכות ברחבי העולם היהודי, ורק העצים את מעמדו הכמו נצחי של המקום.

יומיים לאחר נפילת הרובע בתש"ח פוצצו הירדנים את בית הכנסת, והמפקד הירדני האחראי דיווח לממונים עליו: "בפעם הראשונה זה אלף שנים לא נותר ברובע היהודי אף לא יהודי אחד. לא נותר בו בניין שלא נפגע. דבר זה הופך את שיבת היהודים לכאן לבלתי אפשרית".

ויכוח אדריכלי

אבל ב-1967 היהודים חזרו. הרובע שוקם, אך החורבה נותרה בשיממונה, וויכוח אדריכלי רב שנים יצא לדרך. התוכנית שמבצעת עתה החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי היא תוכנית השחזור והבנייה מחדש של האדריכל נחום מלצר. מלצר הציע להקים מחדש את בית כנסת החורבה במתכונתו המקורית, כמעט אבן על אבן, ולהשיב לו את ייעודו. התפישה שלו זכתה לגיבוי של היו"ר הקודם של החברה, דב קלמנוביץ, ושל המנכ"ל לשעבר, ינון אחימן, ואומצה על ידי החברה.

התפישה הנגדית, זו שהפסידה בוויכוח, באה לידי ביטוי בתוכניתו של האדריכל לואיס קאהן. קאהן ביקש להקים בית כנסת חדיש, שמשולבים בו אלמנטים אדריכליים מודרניים רבים, ושממדיו חורגים בהרבה מהממדים המקוריים של החורבה. הוא דיבר על הקמת שדרה בין החורבה לכותל המערבי וביקש ליצור דיאלוג סמלי בין השניים. במשך שנים הוצג הדגם שלו במוזיאון ישראל. תפישה שלישית, שנגנזה אף היא, הציעה לשמר את השטח בחורבנו כאתר זיכרון למונומנט מפואר שכבודו בעברו. בין לבין הוענק למקום אופי של אתר זיכרון. סביבו הוקמה כיכר גדולה וכדי שהמבקרים יידעו מה היו הפרופורציות של הבניין שנהרס נבנתה הקשת הגדולה, שברום שלה הגיעה לגובה בניין "החורבה" קודם חורבנו, עד תחילת הכיפה.

האדריכל מלצר ביסס את תוכניתו על מדידה של שרידי הבניין שנותרו בשטח, שרידי הקירות שנותרו ומספר גדול של צילומי חוץ ופנים, וכן כמה עדויות בכתב ובעל פה. על סמך הנתונים הללו שורטט מחדש מבנה החורבה ואף הוקם דגם, המזכיר מאוד במראהו את תמונות החורבה הישנות, המוכרות מקו הרקיע מלפני תש"ח.

מלצר סבור ש"הצבתו של בניין המדבר בשפה אדריכלית חדשה לחלוטין" אינה ראויה למקום שבו עמד לפנים בית הכנסת החורבה. נכון יותר הוא אומר לשמור על השפה המקורית האורגנית של הרובע היהודי והעיר העתיקה, ולשמר את הזיכרון הפשוט והחי של הבניין כפי שהיה בסביבתו ההיסטורית. "בדורות האחרונים", הוא מציין, "נהפך בית הכנסת החורבה למעין סמל של בית הכנסת של כל הזמנים. 'החורבה' היה בית הכנסת הראשון בארץ שנבנה עם כיפת אבן במרכזו, ודגם זה שימש מקור השראה למספר רב של בתי כנסת שנבנו בעקבותיו. אם תשאל כיום יהודי מן היישוב מה היא הדמות של בית הכנסת בעיני רוחו, סביר שיענה 'בניין עם כיפה'. בתי הכנסת של תקופת המשנה בארץ ישראל, בתי הכנסת של ספרד שלפני הגירוש, בתי הכנסת בפולין, כולם בעלי ייחוד ואופי, לא קנו להם אחיזה בדימוי הארכיטקטוני של בית כנסת כמו זה של ה'חורבה'". מלצר סבור, איפוא, "הן מתוך כבוד לזיכרון ההיסטורי של עם ישראל והן מתוך כבוד לסביבה הבנויה של העיר העתיקה, כי ראוי לנו להחזיר עטרה ליושנה ולשחזר את בית הכנסת החורבה כפי שהיה".

שיקום החורבה ובנייתו המחודשת מתבצעים על פי החלטת ממשלה. לפרויקט הוקצו 28 מיליון שקל, אך רק משרד השיכון עמד בינתיים בהתחייבות והעביר לכך כספים. משרדי התיירות והפנים עדיין לא העבירו את חלקם לפרויקט. נסים ארזי, מנכ"ל החברה לפיתוח הרובע, מעריך שהביצוע יארך שנים. "כדי להכניס דרך הסמטאות הצרות של הרובע את חומרי הבנייה לצורך שיקום החורבה יש צורך או בחמורים או בהפעלת מנוף, תוך כדי הגבלות על התנועה אל הרובע וממנו לזמנים קצובים". ארזי מספר שהקיר המזרחי, שקטעים ממנו נותרו שלמים, יפורק, ימוספר ויורכב מחדש. הבניין עצמו יושתת על ארבעת היסודות שהבניין עמד עליהם בעבר, וכמו "החורבה" של פעם, ללא עמודים תומכים בחלל הפנימי. ברום כיפתו יגיע מבנה החורבה המחודש לגובה של 24 מטרים. את עבודות השלד והחוץ כבר החלה לבצע חברת "מינרב", והן עתידות להימשך כשנתיים. עבודות הפנים יימשכו כשנתיים נוספות.

עז כנמר, קל כנשר

מה יראה איפוא אדם שיתבונן בעוד כמה שנים במלאכת השחזור המוגמרת? התשובה הטובה ביותר לכך טמונה כנראה בתיאורים של בית הכנסת כפי שהיה לפני חורבנו. אהרון ביר בספר הרובע (עמ' 129) שירטט את אחד היפים והמדויקים שבהם:

"אל אולם התפילה של בית הכנסת היו נכנסים דרך כניסה שהיו לה שלושה שערי ברזל. אולם זה היה כמעט רבוע, אורכו כ-15.5 מ' ורוחבו כ-14 מ'. גובה בית הכנסת עד תחילת גליל הכיפה היה כ-16 מטר ועד ראש הכיפה - 24 מטר. בתקופת פריחתו של בית הכנסת בלט לעין כל ארון הקודש שהיה באמצע כותל המזרח. ארון קודש זה היה מעשה ידי אמן יהודי ממזרח פולין והובא משם במיוחד. אל ארון הקודש היו עולים במדרגות מוקפות במעקה ושערי ברזל, שהפרידו את ההיכל מן האולם. את מגרעת ארון הקודש וכן את השטח שמעל ארון הקודש, קישטו פיתוחי עץ מרהיבים של צמחים וציפורים. ארון הקודש עצמו היה בן קומותיים, מכוסה פרוכת, ובו חמישים ספרי תורה. לימין ארון הקודש ולפניו היה עמוד החזן, שעוצב כמיניאטורה של ארון הקודש בן הקומותיים.

"במרכז בית הכנסת היתה בימה שטוחה, ללא מבנה העץ הגבוה המקובל בשאר בתי הכנסת שבעיר העתיקה. בימה זו היתה מצופה סביב סביב בלוחות שיש יקר. האור חדר לבית הכנסת הגבוה דרך 12 החלונות אשר היו בבסיס הכיפה של בית הכנסת, וכן משתי שורות החלונות הגדולים שהיו קבועים בקירות האולם - פרט לקיר המזרח, קיר ההיכל. על ידי כך נפל כל האור משלושת הכתלים האחרים על קיר המזרח. מעל לארון הקודש היה חלון תלתני (משולש, שכל קודקודיו עגולים). מקומות הישיבה בבית הכנסת הזה היו על ספסלים שפנו כולם מזרחה, וכן לאורך הקירות. עזרת הנשים היתה ביציעים, משלושת צדי האולם, פרט לצד מזרח. אל יציעים אלה היתה הגישה דרך מגדלים שבפינות בית הכנסת. על ארבעת האוטמים היו מצוירים ארבעה בעלי חיים, אחד אחד לכל אוטם, כדי להביע את הנאמר במשנה במסכת אבות: 'הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים'.

"על קירות בית הכנסת היו ציורים וקישוטים כגון מגיני דוד, המנורה, הר סיני ולוחות הברית. חזיתות הבית צופו באבני גזית מעובדות יפה. בארבע פינות הבית היו כאמור מגדלים קטנים, אך רק אחד הושלמה בנייתו והוא נשא כיפה קטנה. לכל אחד משלושת האחרים היתה חסרה הכיפה והקומה העליונה. את ה'טנבור' (בסיס הכיפה) הקיפה מרפסת, שממנה היה נשקף מראה נהדר של חלקים גדולים של העיר העתיקה וסביבות ירושלים. בית הכנסת נקרא גם בית יעקב, על שם יעקב רוטשילד, אביו של 'הנדיב הידוע'. בהנחת אבן הפינה התכבד הברון אלפונז דה רוטשילד, אחי הנדיב והוא קרא את בית הכנסת על שם אביהם".

"פעמים רבות נפגשתי עם החורבה ההרוסה", כתב בעבר הסופר יהודה האזרחי, "הפגישה הראשונה חלה בעיצומה של מלחמת ששת הימים. הגעתי לרובע, ובלא יודעין הבטתי שוב למעלה, כדי לראות את כיפתו הנישאה של בית הכנסת 'החורבה', שתהא לי למורת הדרך, בחיפושי אחרי אתרי הרובע, ולא מצאתיה. עדיין לא יכולתי להאמין שנעלמה ואינה. הלכתי על הריסות בתים ולעתים לא ידעתי כלל ועיקר היכן אני נמצא, ואז נכנסתי לחצר קטנה, וההרס קידמני במלוא אכזריותו. החורבה איננה עוד, אמרתי בלבי. היא נמחקה". האזרחי כבר אינו בין החיים, אבל החורבה שנמחקה עומדת לקום מחדש.



קשת הזיכרון של "החורבה" (בתמונה הקטנה: שחזור של בית הכנסת). בית הכנסת הראשון בארץ שנבנה עם כיפת אבן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו