בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על אמונה, מאמינים ומאמינות

"על האמונה" הוא קובץ מאמרים מקיף ושיטתי על מושג האמונה בכלל ובמסורת היהודית בפרט, ציון דרך אמיתי בחקר המחשבה על האלוהים; אבל לדעת חנה קהת, תוספת של מבטים פמיניסטיים על האמונה ועל האל(ה) היתה יכולה להעשיר אותו

תגובות

על האמונה: עיונים במושג האמונה ובתולדותיו במסורת היהודית עורכים: משה הלברטל, דוד קורצווייל, אבי שגיא
הוצאת כתר, 753 עמ', לא צוין מחיר

"דבר בעיתו מה טוב". "על האמונה" הוא ספר מחקרי מקיף ושיטתי על "מושג האמונה" בכלל ובמסורת היהודית בפרט. הוא חורג הרבה מעבר לפורמט של ספרי זיכרון, זהו פרויקט שאפתני, ציון דרך בחקר האמונה.

צודקים העורכים המציינים בדבריהם על כריכת הספר שגם בעידן המודרני והפוסטמודרני, מתברר שניטשה שבישר על מות האל, טעה והאמונה באל לא נגוזה. גם בימינו רב העיסוק באמונה והביקורת עליה. מדף הספרים הדתי ודאי שאיננו חסר ספרי אמונה. להיפך, נראה כי הוא סובל מהצפת יתר. אולם דווקא בשל כך, בשל הבלבול הרב שסובל ממנו מושג זה בשנים האחרונות, בשל זילות השימוש במושג "אמונה", כתחליף לכל דוקטרינה באשר היא, ספר זה הוא בשורה של ממש בחקר מושג "האמונה". מה שמאפיין אותו ביותר זו העבודה השיטתית המורגשת אצל רובם של הכותבים, אנשי אקדמיה מחד גיסא ורבנים מאידך גיסא. כולם מתאמצים לנתח, לארגן ולהציג משנה סדורה ושיטתית של מושג האמונה והיבטיה השונים.

בדיון במושג ה"אמונה" כוונת הכותבים בספר היא לדון בתופעת האמונה אצל האדם המאמין, בבחינת התודעה של המאמין ולא בעיון תיאולוגי בתכני התודעה הדתית. במה שונה ה"אמונה" מן ה"ידיעה" או מן ה"השערה"? במה היא שונה מן האהבה והיראה? למרות הימצאותן של התייחסויות לשאלות אלו בהגות היהודית לדורותיה, הרי שספר שיטתי עדיין חסר ומבחינה זו ספר זה ממלאו.

בספר ישנן שתי הסתכלויות על מושג האמונה. בחלק הראשון, "אמונה מהי? עיון במושג האמונה" מתקיים ניתוח מושגי פנומנולוגי של האמונה וחיי האמונה; בשני חלקיו הבאים של הספר, הדיון נסוב על מושג האמונה כפי שהוא משתקף במחשבתם של הוגים וזרמים שונים ביהדות.

את החלק הראשון פותח משה הלברטל במסה פילוסופית מרתקת, "על מאמינים ואמונה". ניתוח פנומנולוגי של התפיסות השונות של האמונה, בין אמון ב... לאמונה ש..., בין תפיסת ה"ערך" של האמונה ליחס לעובדתיות, שמבססת אותה.

הלברטל מנתח את ההבדלים ביניהם תוך סקירה והשוואה של הגישות השונות אצל פילוסופים שונים. בפרק מיוחד וחריג בתחום זה דן הלברטל בתהליך של "אובדן האמונה" וההסתכלות השונה על תהליך זה, מראייתו כהתערערות היסוד של הדת לראייתו כהתרוקנות מן הערך שלווה את תוכנו הנורמטיווי, ולאו דווקא מתוך כפירה בעיקר.

אבי שגיא ממשיך את המהלך שבו פתח הלברטל ומציג במאמרו מסע מאלף לבחינת תופעת האמונה כפיתוי. "הפיתוי", אותה גישה פילוסופית קיומית אשר שורשיה מצויים כבר אצל סוקרטס, זכתה לעדנה במשנתו של ניטשה, והופיעה באחרונה בתורתו של עמנואל לוינס, בדברו על "פיתוי הפיתוי", במתן תורה בעת מעמד הר סיני ("תשע קריאות תלמודיות", ישראל, 2001). שגיא בוחן תפיסה זו של האמונה דרך קשת רחבה ומגוונת ביותר של הוגים יהודים ולא יהודים מן הדורות האחרונים. המהר"ל, הוגים חסידיים, ליטאים, הרב קוק והרב סולובייצ'יק, סופרים ופילוסופים מרכזיים של הדת, כמו קירקגור, אוטו, טיליך, וייל, דוסטוייבסקי, מאן ועוד. הוא סוקר את גישת ה"פיתוי" דרך פרספקטיווה מגוונת של מרכיבים באמונה הדתית: הפרקטיקה הדתית, היצר, מסירות דתית, הריטואל הדתי, קנאות ובעיקר את מעשה העקידה, המהווה דגם אב ל"פיתוי המאמין".

גם מאמרו של אליעזר גולדמן, "על האמונה הבלתי-אשליתית", משתלב בחלק זה. הוא מנסה לזקק את האמונה באל מן האשליות הדתיות שנכרכו בה, כגון התקווה לפרוץ מן המעגל האימננטי של הקיום הארצי ולדבוק באלוהי, אם באקסטזה, אם בקונטמפלציה ואם בגאולה מטפיזית, או האשליה של שלמות הדת וחוקיה, המאגיה והמיסטיקה וכיו"ב.

גם מאמריהם של הרב ליכטנשטיין ושל הרב יואל בן נון עוסקים בפנומנולוגיה של האמונה, הרב ליכטנשטיין סוקר את שני סוגי הביטחון באל הקיימים לדעתו, ביטחון כהבטחה, או כתביעה מן האדם להאמין שבכל מצב האל עמו, גם כשאין הוא חש בכך. הרב בן-נון בוחן את המשמעויות השונות של מושג האמונה במקרא, אמונה כביטחון, כיושר, וכמחויבות דתית. הוא סוקר את הגישות השונות בהגות היהודית, מימי הביניים עד לעת החדשה, אמונה שכלית מול אמונה תמימה ולבסוף בודק את האמונה מול "הפכיה" דהיינו מול כפירה, ייאוש וחד

לון, לאור השאלה הגדולה של אפשרות האמונה לאחר השואה.

כותבים אחרים בוחנים את מושג האמונה במשנתם של הוגים גדולים וזרמים מרכזיים ביהדות: שלום רוזנברג (מושג האמונה בהגות הרמב"ם וממשיכיו), מרדכי פכטר (גישתו של ר' עזריאל מגירונה), יהונתן גארב (על סודות האמונה בספר הזהר), הרב שג"ר (תפיסת האמונה והלשון של האדמו"ר הזקן לאור משנתו של ויטגנשטיין), בנימין בראון (התפתחות תפיסת האמונה התמימה בחברה החרדית), יוסף בן שלמה (תפיסת האמונה בהגותו של הרב קוק) ודב שוורץ (תפיסת האמונה אצל הרב סולובייצ'יק). כך גם יש ניתוח פנומנולוגי ביקורתי ונוקב של ה"אני מאמין" של ישעיהו ליבוביץ, שכתבה רוני מירון, לצד מאמרים היסטוריים-רעיוניים של מנחם קלנר ורון מרגולין.

את הספר חותם החלק השלישי הכולל חמישה מאמרים שדנים בסוגיות שונות באמונה, גם הם נאמנים למגמת הבירור השיטתי של נושא האמונה. גילי זיון דנה באמונה נוכח שכול ואובדן, מנחם פיש מדבר על משבר האמונה בעידן המודרני וצבי מרק ודורית למברג, עוסקים במאמריהם בממד האמונה בשיריה של המשוררת זלדה. את הספר חותם פרק ייחודי, צימוק של ממש לכל הוגה ופילוסוף בן ימינו, מילון מונחים עדכני פרי עבודתה של טלי וולף.

בסיכומו של דבר, כל מאמר בספר הוא מחקר ראוי בפני עצמו, מקיף ושיטתי, וחלקם אף ראשוניים. יחד הם מהווים מכלול עיוני ומחקרי של מושג זה. אולם ייחודו של הספר הוא גם ליקויו. זהו פרויקט "אירופוצנטרי" מובהק. קשה שלא לחוש בהיעדר תפיסות "אחרות" של האמונה, למשל בהיעדר של גישות פמיניסטיות לאמונה, שהתחדשו בשני העשורים האחרונים בקרב פמיניסטיות יהודיות.

איןבספר גם כל אזכור של הוגה רב או זרם יהודי שאינו אשכנזי. למרבה ההפתעה, גם במאמר הדן בשובה של "האמונה התמימה" בחברה החרדית אין אזכור ליהדות המזרח, ולדרכה באמונה, אף לא לייצוגה החרדי בדמות ש"ס. כולנו חשופים לייצוג המאגי של אמונת הקמיעות שפשטה בתנועה זו, לדוגמה. דווקא בגלל זה נדרש מחקר מעמיק בהגות העיונית של רבנים מעדות המזרח. לפי מפתח השמות בספר נראה כי הוגי יהדות המזרח חדלו להתקיים לאחר ימי הביניים (מלבד הרב קאפח המוזכר בהקשר של תרגומו לרמב"ם). איני מכירה מחקר בתחום זה בקרב הוגים יוצאי עדות המזרח, למרות שבאחרונה התרבו המחקרים בתחום ההלכה של פוסקי הלכה שאינם אשכנזים. סביר להניח, שאילו היתה פנייה יזומה לאחד מן החוקרים המתמחים בהוגים או לרבנים מזרחיים, היינו זוכים למאמר מחקרי שייתן ייצוג גם לגישה זו.

בתחום ההגות הפמיניסטית אנו מצויים כיום בעידן פורה ביותר בחקר האמונה וההקשרים שלה למגדר. התיאוריה הפסיכואנליטית, המוזכרת לא אחת בספר, כבר מזמן צעדה קדימה ממשנתו של פרויד. תלמידתו מלאני קליין ייסדה אסכולה המבוססת על "דמות האם" ותלמידיה הובילו את הפסיכואנליזה גם למחוזות האמונה, תוך העתקת יחסי האמון הינקותיים מן האם לאל כדברי המשורר בתהילים: "אם לא שיוויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי" (תהילים, קלא). מעבר לכך תלמידה המובהק, וילפרד ביון פיתח את תפיסתו הייחודית המוליכה את תודעת האדם אל זרועות האמונה באמת. הכתיבה בתחום זה מתרבה והולכת.

גם אין אזכור לספרות התיאולוגית של פמיניסטיות יהודיות כמו ג'ודית פלסקו בספרה "לעמוד שוב בסיני", רחל אדלר וספרה "מגדור היהדות", או תמר רוס, שרק באחרונה נדפס ספרה החשוב על פמיניזם והלכה מנקודת מבט תיאולוגית.

רוס כתבה לפני כעשור על האתגרים שמציבה התנועה הפמיניסטית לתיאולוגיה היהודית הפטריארכלית, במאמר שפירסמה בספר הזיכרון לרוזן-צבי. בגרסה מקוצרת שלו, שפורסמה ב"דעות", סקרה את טענותיהן התיאולוגיות של ההוגות הפמיניסטיות ואת ההשלכות שלהן על האמונה היהודית האורתודוקסית: האם מוצדק לתאר את האלוהים במין זכר בלבד? עצם הרעיון שהסקרנות הדתית מחייבת הסבר להתהוות העולם, ושהדרך שבה נתהווה נמשלת לפעולת יצירה לפיה יוצר הבורא דבר מה מחוץ לעצמו, ושהעולם מופיע בתור סדרה מורכבת של יצורים נבדלים, האם אין בכל אלה תסמונת לדרך חשיבה גברית?

לפי מגמה זו בתיאולוגיה הפמיניסטית, הנטייה הגברית היא גם זו שמובילה לדמות את האל בתור יישות טרנסצנדנטית, המושלת ומכוונת את העולם, ולפולחן הממוקד סביב חוקים, כך שהצלחתנו הדתית תלויה בעיקר במידה שבה אנו מקיימים מערכת של פעולות המוטלות עלינו מלמעלה. כמו כן, היא הגורם המביא אותנו לראות בפרישות ובהיבדלות סימן לקדושה, כאשר אלה מתבטאים בדרך כלל במערכת של יישויות מדורגות בצורה היררכית, ולרעיון שיחס האדם אל דרגות הקיום השונות מתחתיו הוא בעיקרו יחס של שלטון. כל אלה הם תוצר של מכלול גישות ומבנים תרבותיים הנובעים מצורת חשיבה גברית והמאפיינים משטר פטריארכלי.

קריאה אלטרנטיווית של פרשת בראשית, שתעורר סדרת הנחות חלופיות, מובילות לא רק לדמות שונה של האלוהים, אלא גם של עצמנו. במקום אל היושב במרומים ושולט בנו, היינו מקבלים אלה המזינה ומקיימת אותנו מכוח היותה שרויה בעצם האדמה שמתחתינו. אולי לא היינו מתארים את פעולת הבריאה כפעולה של אל הבורא יש מאין, אלא מעדיפים לנצל דימויים של לידה, כפי שאכן נעשה על ידי דתות אחרות בתקופה העתיקה.

לעומת הדגש על ציות וחוק, תיאור כזה היה מבליט את חשיבות הרגש הדתי ואת נוכחות אלוהים הבלתי-אמצעית בחוויות האמהות, בתחושות הביולוגיות המיוחדות לנשים, ובתפיסתן את עצמן כמשרתות את אלוהים במעשי יומיום קונקרטיים של חסד ועזרה לזולת. ההרגשה היא, שאילו הודגשו יסודות אלה במקום הקודמים, היה האופי הרגשי, האישי והאינטימי יותר של דתיות נשית מגיע לידי ביטוי יותר מובהק.



"הבט נא השמימה וספור הכוכבים..." (בראשית טו: ה), ציור של אבל פן, מוזיאון ישראל, ירושלים, עיזבון רוברט ויית


ציור של אבל פן. "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש, ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד" (שמות יט: יח), אוסף איתיאל פן ירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו