בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ספרות לילדים שהתבגרו מזמן

החידוש הגדול בשוק ספרי הילדים הישראלי בשנים האחרונות, והתופעה הבולטת ב-2005, הוא רעב גדול לספרים של "פעם": ליצירות לילדים מאת אלתרמן, גולדברג, שלונסקי, ילן-שטקליס ואחרים. למה? אולי כי המבוגרים, שקונים את הספרים וקוראים אותם באוזני הקטנים, רוצים לדעת שהם מגישים לילדיהם ספרות איכותית, שקיבלה במהלך השנים תו תקן, אבל גם לחוות בעצמם חוויה נוסטלגית מחממת לב

תגובות

קל לזהות ספרות ילדים טובה, אך קשה מאוד לנבא מה מתוך המיטב שרואה אור עתה יצלח את מבחן הזמן, ויישאר טוב ויפה גם בעוד שלושים או ארבעים שנה. אף שנדמה כי הקלאסיקה עומדת מעל הזמן וכי היתה ותהיה רלבנטית תמיד, למעשה עליה לעמוד במבחן הזמן שוב ושוב במשך השנים, כדי לא לשקוע בתהום הנשייה.

הרבה הפתעות זומנו בתהליך זה של בחינה מחדש של טקסטים קנוניים לילדים. יצירות שנחשבו מעולות ומרכזיות בזמנן, ונדמה היה שיש להן סיכויי שרידה גבוהים, נשכחו ונזנחו, ואילו אחרות, שהיו שוליות יחסית, זכו עם הזמן להכרה ולהערכה גדולה ונחשבות כיום לקלאסיקה. הקריטריונים שבאמצעותם אנו מעריכים יצירות ספרותיות לילדים משתנים כל העת, ועמם, מתברר, משתנה גם הרפרטואר של מה שנתפס כ"טוב ביותר בכל הזמנים".

הזדמנות מצוינת לבחון את תהליכי ההתקבלות מחדש של קלאסיקה לילדים מסתמנת בשנים האחרונות ממש, בניסיון של כמה מו"לים מרכזיים לשוב ולבסס את מדף הקלאסיקה באמצעות הוצאה מחודשת של כמה נכסים תרבותיים ששכבו אצלם במחסן במשך שנים לא מעטות. יוזמה מו"לית חדשה זו כל כך בולטת, שאפשר לקבוע שהחידוש בשוק ספרי הילדים הישראלי בתחילת המאה העשרים-ואחת, ובשנה האחרונה במיוחד, הוא רעב גדול לישן, למוכר ולטוב של "פעם". מרבה בכך הוצאת ספרית פועלים/הקיבוץ המאוחד, שמחזירה אלינו יצירות שראו אור עוד בתקופת היישוב, אגב לא תמיד כספר עצמאי. הנה כמה דוגמאות מהשנים האחרונות: "מעשה בפ"א סופית" (2000), "זה היה בחנוכה" (2001), "מעשה בחיריק קטן" (2003) ו"האפרוח העשירי" שיצא השנה - כולן פרי עטו של נתן אלתרמן. וכן "אני וטלי בארץ הלמה" (2003) מאת אברהם שלונסקי, וממש בשבועות האחרונים - "הילד הרע" מאת לאה גולדברג. כל הספרים במתכונתם החדשה אוירו בידי דני קרמן.

גם הוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר פעלה בשנתיים האחרונות לחידוש הקלאסיקה לילדים, באמצעות שתי יוזמות מוצלחות במיוחד: "רוץ בן-סוסי - ביאליק לילדים" שאיירה בתיה קולטון (2003), ו"פרח נתתי לנורית - מרים ילן-שטקליס", שאייר דוד פולונסקי, אחד הספרים היפים ביותר שראו אור ב-2005.

*

לשיר "הילד הרע" של גולדברג, שרואה עתה אור כספר נפרד בהפקה מושקעת מאוד, קשה היה לנבא הצלחה שכזאת, כאשר הודפס על פני שני עמודים בשנות החמישים, בתוספת איור אחד מאת אריה נבון, בתוך אסופת השירים "צריף קטן" (ספרית פועלים, 1959). "הילד הרע" אינו שיר טיפוסי של לאה גולדברג, ולדעתי אף אינו נמנה עם הטובים שבשיריה. רוב שיריה של גולדברג לילדים הם שירים ליריים, שבמרכזם חוויית התבוננות, הלוך רוח חולף, ויופי ספרותי פשוט ומדויק.

הרבה יותר אופייני לה, למשל, השיר הנהדר "חסידות מספרות": "האגם שקט כשוקת,/ על חופו בשתי שורות/ חסידות עושות תסרוקת/ מתקשטות ומתגנדרות/ כגברות מפוארות,/ מתהדרות ומתקשטות,/ ומובן - מפטפטות" (מתוך "מה עושות האיילות", ספרית פועלים, 1949). שיר זה, אגב, ראה אור מחדש ב-1998 באסופה יפהפייה של שירים מאת גולדברג שאייר אבנר כץ.

השיר "הילד הרע" הוא שיר פסיכולוגיסטי מובהק. במרכזו מצב נפשי סוער של דובר-ילד, שקרוע בין שני כוחות שפועלים בתוכו. על מנת להתמודד עם אפיזודות של זעם ואיבוד שליטה מעדיף הילד לפצל את עצמו בין "האני הטוב" לבין "הילד הרע שנכנס לי ב פנים בכך ניתן ביטוי למנגנון הנפשי של זריקת הרע החוצה והשלכתו על הזולת. באיוריו מחזק קרמן את חוויית הפיצול הזאת, בציירו ילד נוסף, כצללית קטנה ושחורה, שהילה אדמדמה זועמת סובבת סביבו. הילדון הרע הזה מלווה את הילד הדובר, שחזותו טובה וידידותית מאין כמוה.

בתוך כך, השיר לוקח על עצמו תפקיד טיפולי, כאמצעי לסייע לקוראים ליישב בתוכם תסכול דומה. הקוראים, שרואים את הפיצול מבחוץ, מצליחים להבחין בו, ומעמדה בטוחה זו הם מוזמנים לעשות אינטגרציה בין ה"טוב" וה"רע" שבתוכם.

שירים שכאלה, שבמרכזם קושי רגשי ושמטרתם לחזק את הקוראים מבחינה נפשית, אופייניים בהרבה למרים ילן-שטקליס, שכמו גולדברג נחשבה כבר בשנות הארבעים אחת היוצרות הקנוניות לילדים.

שטקליס היתה מהחדשנים הגדולים בתחום השירה הפסיכולוגיסטית. די להזכיר כאן את "דני גיבור" ("אך למה זה, אמא, למה/ בוכות הדמעות בעצמן?") או את "מיכאל" ("חכיתי, חכיתי,/ בכיתי, בכיתי,/ ומי לא בא?"), שניהם ראו אור בשנות השלושים והארבעים ב"דבר לילדים". שירים אלה, שעסקו בחיי הרגש של ילד אוניברסלי, עמדו בניגוד גדול לרוב היבול הספרותי של התקופה שהיה מגויס במוצהר לאידיאולוגיה הציונית. מבחינה זו, גם שיריה הליריים של גולדברג, שעסקו בחד פעמי וביפה לעצמו, נגדו את המגמה האינדוקטרינרית ששלטה בספרות הילדים שראתה אור בארץ ישראל.

בינתיים, במהלך השנים, גברה הדרישה לטיפוח נפשו של הילד באמצעות הספרות, ולרוב הספרות החדשה הנכתבת לילדים בשני העשורים האחרונים יש יומרות פסיכולוגיסטיות כאלה או אחרות. לכן, אין זה מקרה שמתוך כל שיריה של שטקליס, שראו אור בתקופת היישוב ובשנות המדינה הראשונות, נבחרו לאסופת שיריה "פרח נתתי לנורית" (שיצאה השנה), בעיקר שיריה הרגשיים-טיפוליים. לעומת זאת, לא נכללו בספר שירים פרי עטה שהיו מגויסים לצו השעה, וכללו הרבה אקטואליה ואידיאולוגיה ציונית. בשל אותה דרישה לספרות בעלת אוריינטציה פסיכולוגית, נבחר כנראה השיר "הילד הרע" של גולדברג, כנציג שירתה הקלאסית לילדים. לשירתה הלירית קשה יותר להתקבל היום.

את ההוצאות החדשות של הקאנון הישן מאפיינים בשנים האחרונות שני שיקולים מו"ליים מרכזיים: ראשית, שהמבוגרים, מי שקונים את הספרים וקוראים אותם באוזני הקטנים, רוצים קלאסיקה (כלומר: שיש שוק). הם רוצים לדעת שהם מגישים לילדיהם ספרות איכותית, שקיבלה במהלך השנים תו תקן, ובאמצעותה לחוות חוויה נוסטלגית מחממת לב, ולהיזכר בעצמם מאזינים ליצירה בילדותם. השיקול השני הוא, שלילדים של היום יש צרכים ספרותיים שונים, ועל מנת שהם יצליחו ליהנות מספרות זאת, שהוריהם אהבו כשהיו קטנים, יש לערוך בה שינויים ניכרים, בעיקר בהגברת הפן החזותי ובהקטנת היקף הטקסטים. בחירת שיר אחד ופריסתו על פני ספר שלם בליווי איורים דומיננטיים מאוד, כפי שנעשה ב"הילד הרע", מדגימה זאת יפה.

מאותה הנחה, שלילדי המאה העשרים-ואחת אין הרבה סבלנות, והם זקוקים לגירויים ויזואליים על כל צעד ושעל, קוצ ר מאוד הספר "אני וטלי בארץ הלמה" המחודש, ויצירותיו של אלתרמן, שרובן התפרסמו יחד בספר "התיבה המזמרת" (1958), זכו לצאת כספרים עצמאיים המאוירים בנדיבות (מתוך הספרים שהוזכרו כאן, רק "האפרוח העשירי" יצא קודם לכן, עוד ב-1942, כספר נפרד, באיורו של אריה נבון).

באותה רוח הוחלט ב-2003 להוציא את "האריה שאהב תות" מאת תרצה אתר כספר נפרד - שוב, בתוספת איוריו של קרמן. עד אז אפשר היה למצוא אותו דחוק לקראת סופה של אסופת השירים המצוינת של אתר, "יעל מטיילת" (1971), באיוריה המינימליסטיים הנהדרים של צילה בינדר.

למעשה, רוב רובה של הספרות שנחשבת היום קלאסיקה לילדים, תחילתה באכסניה שונה לחלוטין, שסמכה מאוד על היכולות האינטלקטואלית של קוראיה. את עקבותיה ניתן למצוא ברוב המקרים בכתב העת "דבר לילדים", שראה אור כשבועון החל ב-1963, אך יצא עוד קודם לכן, מ-1931, כ"מוסף חודשי לילדים" של עיתון דבר. "דבר לילדים" הקפיד לשלב את האידיאולוגיה והאקטואליה שפירסם, בגילויים שונים של אי-מגויסות שנשזרה בחוברות השונות. המגויסות המובנת מאליה של "דבר לילדים" נצבעה באור אחר, פתוח וממלכתי יותר, בזכות אותם טקסטים ספרותיים שאינם תלויים לא בזמן ולא במקום ולא בעמדה פוליטית. מקצת מאותם טקסטים הפכו לימים לקלאסיקה.

כך הדבר עם "זה היה בחנוכה" מאת אלתרמן, שהתפרסם כספר נפרד בשנים האחרונות, והתפרסם לראשונה ב"מוסף לילדים" של "דבר" בחנוכה 1933. היום קשה לזהות בשיר זה את עקרון שלילת הגלות שנשף אז בעורפו. לקוראים של אז בלטה העובדה שבמקום התמקדות בנס חנוכה, כמקובל, נפרש בשיר המשעשע הזה משחק מלחמה פרוע, שעורכים חפצי הבית בערב חנוכה. הצברים הנועזים מעומתים כאן, בהומור מתבקש, עם הבכיינות הגלותית העקרה: "אז אמר המטאטא:/ נערוך נא חגיגה/ ונראה לו לשוטה,/ את משחק החנוכה!// אנוכי זקני נאה,/ מטאטא אני! (...) על כן/ ברשותכם, היו אהיה/ מתתיהו הזקן (...) ואתם הצברים,/ עציצי הגיבורים,/ רק אתכם בחר לבי/ לאחי המכבי./ חדדו את הקוצים,/ כי לקרב אנו יוצאים!// גם אתה משפך בכיין,/ תפקידך הוא מצוין,/ שב ושפוך דמעות כמים/ על חורבן ירושלים".

ב"מוסף לילדים" של דבר פורסמו גם פרקים מתוך "עלילות מיקי מהו" מאת אברהם שלונסקי, וכן "בארץ לובנגולו מלך זולו" של נחום גוטמן. בחוברות "דבר לילדים" פורסמו, בין היתר, רוב שיריהן של לאה גולדברג, מרים שטקליס ואנדה פינקרפלד, ושיריו הליריים של המשורר זאב, בצד שירתו המגויסת. בנוסף התפרסמו בכתב העת פרקי הסיפור "נסים ונפלאות" של לאה גולדברג, וכן "החופש הגדול או תעלומת הארגזים" ו"ביאטריצ'ה" של נחום גוטמן.

היום אנו נוטים לשכוח, כי יצירות לא-מגויסות אלה יכולות היו להיכתב ולהתקבל אז רק מתוך הידיעה שהן נקראות בהקשר אקטואלי ואידיאולוגי. בכך הן תרמו לכלל העיתון, ופתחו אותו לקהלים רחבים יותר. ואילו ההקשר האידיאולוגי שעטף אותן איפשר להן את אותה אוטונומיה ספרותית, בלי שזו תאיים ותקרא תיגר על קובעי הטעם של התקופה. כך, מה שהחל כפניות חוזרות ונשנות של העורך, יצחק יציב, לסופרים ומשוררים, שיתרמו מעט מפרי עטם לטובת העיתון הפועלי, הפך עם הזמן לנכסי צאן הברזל של תרבות הילד בישראל.





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו