בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על נקיי הדעת ונקועי הנפש

ברור שההוצאות לאור בישראל, ביקורת הספרות והממסד הספרותי הישן והחדש נחשפים בעליבותם אם מואיז בן הראש נאלץ להוציא את ספריו לאור בארצות הברית; עודד שכטר על הסופר והמשורר שבוחן את אחד המקומות המועלמים ביותר של המחשבה היהודית והמערבית: כיצד כרוכה היווצרותו של היהודי המודרני בקולוניאליזם

2תגובות

בשערי טנג'יר מואיז בן הראש. הוצאת מובן, 133 עמ', לא צוין מחיר

שווה שהשורות הבאות היו נמרחות במכחול מיופייף של מי מיושבי שבין היכל התרבות והבימה: "הדיקטטורה הכי חזקה/ והכי מטשטשת/ של המאה העשרים/ היא הדיקטטורה של המדע/ ומרתפי העינויים שלה/ הם/ בתי החולים" (מואיז בן הראש, מסכת מכות). תיכף היה מקפץ כל אחד ואחד מן המנויין ומן הלא מנויין על חבורות הזמר האינטלקטואליות ומנפנף במרכולת שאסף ביגיעת בשר ורוח: זה פוקו, זה דרידה, זה אדורנו, זה אגמבן; זה אומר דקונסטרוקציה חתרנית וזה משיבו, לא כי אם חתרנות דקונסטרוקטיבית; זה אומר משל קיומי עלינו וזה סותרו ואומר הקיום עצמו, משל המשלים; זה אומר ביו-אתיקה וזה מקשה סומא אתה, זה ההומוסאקר, אמור מעתה ביו-פוליטיקה; זה היה נזכר בבית המרפא בסימן שעון החול וזה היה מאמץ את מוחו ומשרבט מסורת דוד פוגל קמה מן המתים.

איתרע מזלן והשורות לא נכתבו בזיבורית-מעלייתא שבין בית הבימה והיכל התרבות, ולא קלחו מחבורות הזמר וממקהלות רבבות התרבות של האשכנזי החדש "חוזר ונעור". ואם תאמר שתיקה שתקו ואין להן זכר - טעות אתה מגלגל. בבלוג של משה (מואיז) בן הראש ימצאו אין ספור גידופים כגון "תפסיק להתבכיין מרוקאי ולך לעבוד".

אבל דווקא סרסורי התרבות החדשים של תל אביב הגדילו עשות, משכו בעטם ולא רק שקראו בו שמות, אף יגעו יגיעת רוח והטיחו בו מביכורי כישרונם. וזה הפיוט שחיבר לכבודו סרסור תרבות בשם תומר ליכטש בשעשוע רב: "למה לי להתערב/ גם אני שונא אשכנזים/ כי בזמן שסבא שלי/ היה בבירכנאו/ וחשב איך לקפוץ/ מעל הגדר/ אשכנזים כולירע/ עשו געשעפטן געשעפטן / (...) בגלל זה כמו שאמרתי/ אני לא רוצה להתערב/ אני מציע לכולם לעשות/ בדיוק את מה שאני עושה/ לקרוא את הפוסטים של מב"ה (משה בן הראש)/ ועד שהשכנה לא באה/ לצרוח 'שקט!!!' בעצבים/ לא להפסיק לצחוק", מחרה מחזיק אחרי תרבותניק אחר, דרור גלוברמן, שהתפייט, "אני/ לא כל כך אוהב/ את/ משה בן/ הראש האשכנזי שלי/ לא מבין איך אפשר/ להכליל,/ לשנוא, להיות/ גזען/ ולהלין על היותך/ קורבן/ של כל אלה/ בדיוק// אבל אני לא/ משה/ ולא/ אשנא את כל/ המזרחים./ רק/ את/ בן הראש". גם בשירה הנעלה הזו, המלאה שעשוע ושובע עצמי, אין עניין רב אלא כדי לקרב אותנו עוד צעד אל הליברליות התרבותניקית הצעירה שמתרבה בזיבורית-מעלייתא זו שבתל אביב (שהתגבשה בדפי הז'ורנל המקוון דג אנונימי ושראויה לביקורת בפני עצמה).

המאמר הקצר הזה איננו ביקורת ספרות, אלא דווקא מחשבה שבורה על ביקורת הספרות מתוך קריאה בספריו של משה בן הראש, ועל ההבדל המוסד בין השתיים, כאילו הכתוב כתוב והקורא קורא, וכל אחד דר לו בדל"ת אמות שלו. וגם לכך סייג - אין כאן כוונה לדון בכל היחסים העומדים והמעמידים שבין הספרות, ביקורת הספרות, הקורא וכיו"ב, אלא רק בהדרה הליברלית המסוימת והקטנה, מנת חלקו של בן הראש. אבל דווקא הדרה זו מתבארת באופנים שונים בכתיבתו של זה, ויכולה לשמש מקום נכבד למחשבת הליברליזם המדיר, למיני בעלי ונבעלי התרבות, נקועי הנפש העבריים החדשים, שאינם מסוגלים לקרוא בספרותו של בן הראש.

"אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם" - הליברליזם הביקורתי שמעמיד תמיד את מחשבת הסדר - החשיבה שהיא אויבתה של המחשבה - אמון על שעתוק הסדר, חוזר ומבקש להבדיל בין קול לבין אמירה, מבדיל את האמירה מן הקול, ופונה לקול מתוך פוליטיקת-רחמים. בין מיני הגידופים והקללות שלהן זוכה בן הראש, המעניינת מכולם היא זו של הליברליזם הביקורתי. וכך, ביודעין ובשלא יודעין יצא להגנתו של בן הראש אחד ממבקרי החצר, קורא לשים לב לאופן שבו מבזה בן הראש את עצמו ביודעין (ומה בכך? ואם בשלא יודעין?) - "אולי יש משהו במה שהוא אומר? אולי באמת נגזל ממנו משהו שהוא בנפשו?" - אם הוא מבזה את עצמו כך, אם הוא עושה מעצמו צחוק, וכו'.

הביקורת הליברלית שמאזינה לקול החיה הפצועה ברגישות מרובה נגמרת בסוגריים שקובעים כי "אין בדברים האלה כדי להביע דעה לגבי ערכם הספרותי של כתבי בן הראש". הלוגיקה היא כפולה. מחד גיסא יש להבדיל, אם כן, בין הקול ובין הנאמר, בין החיה הפצועה ובין הערך; ובד בבד, לחיה פצועה אין אמירה שיכולה להיות נבדלת מקולה, כזכור - "הוא צועק, הוא מתבזה לכן יש אמירה לגבי הנגזלות שלו", כך ש"אולי יש משהו בדבריו". המקום של דבריו הוא בתוך סדר הגוז לים והנגזלים, הסובלים והנסבלים, או סדר הגזלנות והסבל, ובסדר הגזלנות הלוגיקה הכפולה מחלקת בין הקול של הנגזל ובין האמירה - האמירה שייכת לסדר. המבקר הליברלי מסלק למעשה את בן הראש מהסדר הפוליטי, מהסדר של הנאמר, ולא מותיר לו אלא להפנות את הטרוניה לאגודת צער בעלי חיים ותנו לחיות לחיות.

אבל האם מצוי כאן משהו אחר מהתגבשות ליברלית, חמורה אף יותר, של אותה לוגיקה ליברלית שמרגע שהגיחה לעולם קובעת את הדיון על המזרחיות בישראל כשאלה אתנית, קרי כעניין א-פוליטי?

ואולי כאן המקום לבחון איך מופיע הסדר הליברלי בספרותו האסורה של בן הראש. לצד מונולוג מלא הומור של יגון ואומללות, שכותב בן לניצולת מחנה טרם קבורתה של אמו, שאינו יכול למלא את מבוקשה של אמו לשרוף את גופתה ולפזר את אפרה בשמי פולין, "ואולי בכל זאת, לפני שיציבו את המצבה אקח את גופתך ואשרוף אותה כמו שביקשת ורק אני אדע שאת לא פה, למי זה יהיה אכפת, זקנה ניצולת שואה רעשנית שבעיקר שיגעה את השכל לכל השכנים והייתי צריך לבוא לדבר איתם, לבוא לפצות אותם על השטויות שעשית, כדי שישתקו, הם יכלו אולי להבין את כאבך, גם הם היו ניצולי שואה ברובם, בשכונת רחביה, והיה קשה לחיות עם הטירוף שלך, עם הצעקות הפתאומיות, עם השמן שהיית שופכת על המדרגות, ועם התחרות שבהן היית יוצאת באמצע היום" (הרומן לוסנה מ-2002, עמ' 90); ולצד תיאור אחר של אמו, שדוחה את העוזרת התימנייה שמנסה לשדל אותה לקבל שילומים מגרמניה, ואומרת לה "עכשיו תחיי בהווה, גם לי גנבו ילד ואני ממשיכה לחיות עם הילדים האחרים", ואמו אומרת בתגובה: "אם גנבו לה ילד אז שהיא תבקש שילומים מגרמניה, אני עם הגרמנים לא מתכוונת לדבר, אפילו דרך מכתב או טלפון" (שם, עמ' 91); לצד כל אלה מופיע בית הקפה בספר "מפתחות לתטואן".

זו איננה ביקורת ספרות, כאמור, ולכן הקולות, הצלצולים וההדהודים יחכו לכותבים אחרים, למרות שיש בו, במכתב של הבן, כדי לשמש נקודת מוצא למבחן היחס בין הקול ובין האמירה ככל האמור בניצולי שואה. אבל במאמר קצר זה אין לי עניין לעסוק בקולות, בצלצולים ובהדהודים - הקולות והדהודי התרבות הם חלק ממנגנון ההדרה שאת הלוגיקה שלו צריך לבאר. וכך, כאמור, את הצורה שבה נדרש המרוקאי להיות קול שהאמירה שלו במקום אחר, מדגים מצוין באירוניה משה בן הראש בספרו "לוסנה", שם סופר ישראלי מרוקאי קורא משיריו בטקסס: "כאן, בטקסס, אני יכול לראות את זה, אנשים מדברים איתי כאן על שירה, על משמעות הגלות, המלים, ולא על מרוקו, מרוקו, מרוקו. בכל ראיון שבו אני משתתף שואלים אותי שאלות על מרוקו (...) הם עדיין מביטים בי ושואלים את עצמם אם אני יכול להביא להם קולות, ואז הם יפרסמו ספר שלי בהוצאת 'עם עובד'" (לוסנה, עמ' 153)".

ברור שההוצאות לאור הממסדיות בישראל, ביקורת הספרות המדושנת, הממסד הספרותי הישן והחדש והקוראים צייתני-הביקורת, נחשפים בעליבותם אם בן הראש נאלץ להוציא את ספריו לאור בארצות הברית, כשכל קולמוס אחוז ביד קיקיון מהורהר מיד מוסד על אפסי ארץ, תהיה כתיבתו רזה שהיא שמנה או שמנה שהיא רזה, מיד תופיע בדפוס ובמוסף, ובלבד שתשמור על הלוגיקה הנכונה שבין קול ובין אמירה.

והלוגיקה שבה מהתל בן הראש בספריו חוזרת בדרכים שונים, בהיתר המוחלט של האמירה ובמיקומו של הקול ביחס אליו; הלוגיקה הזו, מתגלה גם בכתיבה על השואה שהיא חלק מרכזי בכתיבתו של בן הראש, אבל מזוויות שנכפה עליהן להיות קולות בלבד. כך ירון המובטל, שלמד פילוסופיה וספרות, מחליט לשמחת אשתו לפתוח עסק, "בית קפה כעס" - "בבית הקפה שלי כל מי שירצה יוכל לצעוק מה שהוא רוצה על המלצרים, והמלצר צריך להתנצל כל הזמן, על הכל, על זה שאמא שלו חיה, על כל דבר, זה נראה לך?".

באחת הסצינות אנו מוחזרים שוב אל השואה ממקום אחר, "'מחירים יקרים אבל שווה כל אגורה', אמר שמואל לחברתו, כשלפתע שמע מלצרית פורצת בבכי ומאחוריה גבר שחרחר צועק עליה: 'חבל שלא חיסלו את ההורים שלך בשואה, יא אשכנזיה מסריחה, גם אותך הייתי צולה אם הייתי יכול'. שמואל רצה להרביץ לבחור הזה, אך מיד התנפל עליו אחד מאנשי הביטחון: 'הכל חוץ ממכות, הבנת?' (...) 'צ'חצ'ח מסריח', אמר לו שמואל (...) החברה של שמואל עשתה לו סימן והם יצאו. 'אתה יודע מי זה?' אמרה, 'זה המשורר יעקב בן גיגי, הוא המשורר המרוקאי הכי מפורסם בארץ'" (לוסנה, עמ' 106).

הפסקה הזו, שבמקום להתעסק בזיקוק השואה האופנתי, והשגבת הדילמות האירופיות לטובת האירופיות, מעבה אותה כמו פסקאות אחרות בספרים הללו. אלא, אין די בזה. העיסוק המרתק של בן הראש בשואה לא מסדר את אירופה והעולם מסביב לאדם האירופי שמציץ בעצמו בלי הפסק מבעד לשואה כדי לא לראות - הספרות של בן הראש בוחנת את ההסתכלות הזו ומרחיקה את הקורא מהוויכוחים המגוחכים וחסרי הפשר על ייחודיותה של השואה, וכך, "החופים היו פעם מלאים ביהודינו, שנסעו לחפש מקום מבטחים חדש וטבעו בים. אז היה הים בית הקברות הגדול ביותר, עד שבאו הגרמנים ועשו מן האפר שלנו את מקור מחשבותינו" (לוסנה, עמ' 126).

אלא שגם בכך לא פוסק בן הראש; הוא בוחן את אחד המקומות המועלמים ביותר של המחשבה היהודית והמערבית, את אחד השקרים שבזכותם המערב עושה את עצמו למערב. כיצד כרוכה היווצרותו של היהודי המודרני, ביחס לנוצרי, לקולוניאליזם? לשון אחר - עד כמה היה היהודי סוכן התרבות, קרי סוכן שליטה של הקולוניאליזם בעל כורחו? אולי היהודי המרוקאי דובר הספרדית, האלג'יראי דובר הצרפתית, האוסטרו-הונגרי דובר הגרמנית, העיראקי דובר האנגלית, הוא "יהודי" חדש עוד בטרם הציונות, בזכות הקולוניאליזם? ומה תפקידה של החילוניות והחילון בסיפור הזה, וביצירת היהודי-נוצרי המערבי, או ביצירת אירופה גופא?

בן הראש אומר זאת באופנים שונים. כך לגבי תפקידה של אירופה בסכסוך בין יהודים לערבים, אומר אלברטו: "הם יודעים שמשהו חסר, אלג'יריה ללא יהודים, אמר סור בטלוויזיה הצרפתית ב-1962 - פתאום מצאה את עצמה אלג'יריה בפעם הראשונה בתולדותיה ללא יהודים. כמובן זה לא פחות נכון לגבי פולין, ליטא, מצרים, לוב, עיראק, סוריה. הציונות בנתה בית ליהודים ובדרך השאירה מדינות שלמות ללא יהודים, הפכה ערים שלמות למדבר, וזה לא רק הציונות, כבר הקולוניאליסטים התחילו בזה, הם נתנו ליהודים להרגיש שהם שונים מן המוסלמים ושהם יכולים להגיע לפאריס או ללונדון, הם כבר זרעו את ההצדקה לעזיבתם, הם לא ירצו לחיות ליד הפרימיטיבים האלה ("בשערי טנג'יר", עמ' 26).

וכך הלאה לדוגמה נוספת מ"בשערי טנג'יר", כאשר אחד הבנים שנוסע עם אחיו ואחיותיו המפוזרים ברחבי העולם, כדי לחפש את הבן המוסלמי שנולד לאביו מהעוזרת, רק כדי שיוכלו לזכות בירושה, מהרהר בדרכו: "שלושים שנה ברחתי מן הנסיעה, אמנם אלברטו סיפר לי (...) אמר שהיה נהדר שם, שהוא נהנה מכל רגע וזה היה כמו חלום. אבל רבים אחרים סיפרו על לכלוך (...) ש'זה מלא ערבים', כאילו לא היו שם ערבים מעולם. ואולי הם לא היו, הם לא היו חלק מן החיים שלו, על אף שחיו איתנו, לידנו, הם היו תמיד מעגלים משיקים שאינם נכנסים לחיינו, הם היו יקומים מקבילים, שכל תפקידם היה לספק לנו את צרכינו (...) ואנחנו היינו לדידם אותו הדבר, אלה שמזיזים את המסחר, אלה שמספקים עבודה".

אלא שהקולוניאליזם נבחן כאן באופנים שונים, ומדבר על ההווה האירופי טוב יותר ממרבית הספרות שנכתבת באירופה עצמה, וכך אומר - "איני יודע מה יקרה בעתיד ואני גם לא מתיימר לדעת או להיות נביא, אבל במהותה אירופה לא מסוגלת וגם לא רוצה לסבול את האנשים השונים ממנה. היא ציפתה מהם להיות נוצרים בהתחלה ועכשיו היא מצפה מהם שיהיו אזרחי המדינה במלואם. הם צריכים להיות יותר בעד הרפובליקה מן הצרפתים עצמם וזה אף פעם לא מספיק, כפי שההתנצרות לא הספיקה (...) החילוניות הפכה לחרב חדשה כלפי השונים, אנחנו היהודים או המוסלמים, או הצהובים, או הכושים, לדעתי כל אלה נמצאים בסכנה באירופה, ונמצאים בה על תנאי (...) יש איזו דעה דוגמטית שפתרון כל בעיות האדם והמדינה יבואו מן הכלכלה הנכונה, הכלכלה החופשית האולטימטיבית תפתור את המלחמות ואת כל המחלות של העולם ושל העם הצרפתי, ולכן אני רואה פה בכל הרעיונות של גירוש מהגרים כדי לפתור בעיות כלכליות, בטענות שנשמעות מדעיות, את הנחש הארסי של אירופה החושף שוב את רעלו" (הרומן "מפתחות לתטואן", עמ' 98). הרומן הזה נכתב ב-1999, עוד לפני התאומים והטרור שכביכול היה זה הוא שחשף את הרעל של הנחש הארסי.

לסיכום, מוטב היה אולי אם סרסורי התרבות החדשים היו טורחים לקרוא ברומנים החשובים כל כך של בן הראש וחושבים קמעה במקום להרבות בכרכורי תענוג אסתטיים שבין זאבלד, קפקא וצלאן.

סדרת מאמרים של עודד שכטר על הגניאולוגיה של העברית מתפרסמת בכתב העת "מטעם"



תצלום: ירון קמינסקי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו