בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מי שבנצירת סיפורים נוצר חיים

בכל שנה רואים אור בישראל אלפי ספרים, ורובם נמצאים בחנויות רק להרף-עין ונעלמים. ההדפסה המחודשת של סיפורי הצדיקים שאסף מרטין בובר ב"אור הגנוז", ספר שבא אלינו מתרבות שונה לגמרי של יחסים בין מספר, סיפור וזולת, נוצרת בתוכה אפשרות לנהוג בהם אחרת. רשימה ומעין-הקדמה להמשך הגיליון

תגובות

אור הגנוז מרטין בובר. איורים: יוני בן-שלום
הוצאת שוקן, 453 עמ', לא צוין מחיר

דם יושב בחדרו לכתוב ספר. הוא כותב בו את חייו, בקדחתנות, מתוך סערת-נפש, או בשלווה גדולה, אחרונה. הוא אדם צעיר, ובספרו הוא כותב חיים שיבואו, או אולי זקן וכותב על חיים שהיו. הוא כותב בדממה גמורה או לצלילי מוזיקה, בשעות הלילה לאחר העבודה או בבוקר שבת, על מחשב או בעט כחול במחברת פשוטה. הוא איננו קם ממקומו במשך שעות רבות, או שהוא הולך בחדר, ומצית לעצמו סיגריה, ומביט בחלון. הוא כותב גם בזמן שהוא אוכל לבדו את ארוחת הערב, או שהוא מניח לכתיבה ויוצא לטייל ברחובות בין אנשים.

אינספור פעמים סיפרה הספרות את סיפור הרגע הזה: אדם יושב בחדרו לכתוב ספר. בדרך כלל הוא נכתב כרגע הרואי. כהתעלות של האני, התגשמות של העצמי בעצמו. רגע שאין בו לאדם צורך באחרים, בזולתו.

הרבה פחות פעמים התעכבה הספרות כדי לספר את הרגעים שבאים אחריו, אחרי הכתיבה, שכולם מתרחשים בין האדם לבין זולתו, רגעים של שמיטת-העצמי. אדם נותן את הניירות הכתובים לחבר קרוב. הוא אורז את הדפים במעטפה חומה, הולך אל סניף הדואר ושולח אותם אל הוצאת ספרים. יום אחד אולי הוא רואה את ספרו בחנות, בין ספרים אחרים. הוא רואה אדם אחר ניגש אליו ופותח אותו ומעיין בו, לוקח אותו איתו אל הקופה או מניח אותו במקומו ופותח ספר אחר.

יש אמנם ספרים בודדים שיוצאים לאור וזוכים מיד בתשומת הלב של "הציבור", מונחים בחלונות ראווה או על מדפי תצוגה בולטים. אבל בישראל נדפסים בכל שנה אלפי ספרים, במהדורות מצומצמות, באלף עותקים, ורובם נמצאים בחנויות רק להרף-עין, אם בכלל, ונעלמים מהן לעתים בלי שמצאו להם קורא אחד. ספרו של אדם נארז אז, ונשלח בחזרה אל המחסן. לעתים הוא מתגלגל למכירות של מלאים, של ספרים שאין בהם חפץ. אדם מוזמן לקנות מההוצאה את ספריו, בהנחה. אולי הוא נתקל בהם יום אחד בהולכו ברחוב בחנות של ספרים משומשים, ומחפש סימנים של נגיעות בין הדפים. אדם זקוק לזולת.

זוהי רשימה על ספר. על ספרו של מרטין בובר, "אור הגנוז". אבל הספר הזה איננו לגמרי ספר שבובר כתב, כלומר הוא לא ספר של סופר. זהו ספר של מלקט (אני שואל את השם מסרטה היפה של אנייס וארדה, "המלקטים והמלקטות", סרט שאוסף תמונות של אנשים שמלקטים, ברחוב ובשדה, חפצים נטושים, שברי דברים, שאריות חיים, גם אוכל). במשך עשרות שנים ליקט בובר סיפורי צדיקים מתוך מאות ספרים וחוברות שאסף, כדי להעמיד את הספר הזה, שראה אור לראשונה ב-1946 ונדפס עכשיו במהדורה מחודשת, והוא מעין אנתולוגיה של סיפורים חסידיים המלווים את התפתחות התנועה החסידית מאז ימי רבי ישראל בן אליעזר (הבעל-שם-טוב) בפולין של המאה ה-18.

כמובן, אפשר היה להתחיל לדבר אחרת על "אור הגנוז": להתחיל למשל מן המחלוקת על אופי הליקוט של בובר, אם וכיצד התערב בסיפורים הללו שמצא בחוברות ישנות ושינה בהם; לפתוח במחלוקת בינו לבין פילוסוף יהודי אחר, גרשום שלום, על חשיבות המעשייה החסידית להבנת מחשבת החסידות; או לכתוב על הקרע הגדול שקרע "מחקר הספרות העברית" בין הסיפור החסידי, המדובר, הכתוב-בדיעבד, לבין "הספרות העברית החדשה", קרע שנקרע בשמה של החילוניות ובשמו של הדפוס (כלומר של המודרניות), בין סיפור "עממי" לבין ספרות "משכילה" ואחר-כך "חילונית" (ולאומית). אבל אני מבקש עכשיו, בקריאה ובכתיבה על "אור הגנוז", להתעלם מן הקרעים האלה לא רק כדי לקרב את הסיפורים עצמם מן ההיסטוריה, אלא בעיקר כדי להנכיח בתוכה את עמדתו של בובר, העמדה של המלקט.

מהו בדיוק מקומו של בובר בספר הזה? זהו לא מקומו של החוקר (שאותו לקח לעצמו בעבודות אחרות), לא מקומו של הפרשן ואפילו לא מקומו של ההיסטוריון, כלומר של מי שמנסה לפענח את ההיסטוריה או לספר אותה. בובר של "אור הגנוז" איננו היסטוריון של סיפורי צדיקים וגם לא חוקר שלהם. הוא אמנם מקדים הקדמה אינפורמטיבית לכל הסיפורים (על שושלת החסידות ועל אופיין של המעשיות), אך אינו מוסיף לכל אחד מהם הערות או פרשנות. הוא אוסף אותם: מלומד "יהודי מודרני", "משכיל", מלקט סיפורים שסופרו בעל-פה ונרשמו באיחור (לעתים מתוך השקעה אמנותית ולעתים ברישול), על צדיקים בקהילות חסידיות ברחבי מזרח אירופה במאה ה-18 ובמאה ה-19, צדיקים וקהילות שכאשר הוא חותם את הספר הזה, בארץ ישראל, ב-1946, שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, כבר אינם עוד.

והוא מלקט אותם, את הסיפורים שנשתיירו, שברי דברים חיים, לא ממניעים ספרותיים (מכיוון שבעיניו רבים מהם אינם אלא "ניסיונות אין-אונים ומבולבלים לספר את המאורע"( עמ' 8), אלא כדי להקשיב למאורע עצמו, לחיים שמתוכם באו - מכיוון שגם אם "אין כאן אמנות אמיתית (...) יש רישום, רישום של התרחשות כבירה מתוך גיאות הרגש" (9). בובר המלקט של "אור הגנוז", ביחס לסיפורים האלה ולהיסטוריות (למאורע) הכמוסות בתוכם, מציב עצמו בתפקידו של הזולת: של מי שנמצא שם כדי שלא יישכחו, כדי שלא ייעלמו, של מי שבנצירת הסיפורים נוצר חיים.

מה ננצר ב"אור הגנוז" ומשתחרר ממנו עכשיו, בקריאה המחודשת, המאוחרת? למשל, תרבות אחרת של סיפור, יחסים אחרים בין מספר וסיפור וזולת. תרבות של סיפור שבה ההעלאה על הכתב, ההדפסה, אפשר גם השעתוק, מחריבים את המאורע של הסיפור עצמו, המאורע ששותפים לו מספר ומאזין, אני וזולת.

הנה כך באחד הסיפורים על הבעש"ט: "תלמיד אחד היה רושם בסתר את דברי התורה שהשמיע הבעל-שם-טוב. פעם אחת ראה הצדיק שד מהלך בתוך ביתו ונושא ספר בידו. שאל אותו: 'מה הספר שבידך?' 'הרי זה', השיב השד, 'הספר שחיברת'. הבין הבעל-שם-טוב שיש מישהו הכותב את דברי תורתו. הקהיל את כל אנשיו ושאל: 'מי מכם רושם את דברי תורתי?' הודה התלמיד והביא מה שכתב. הביט הבעל-שם-טוב בכתבים והפך דף אחר דף. לבסוף אמר: 'אין כאן דיבור אחד ממה שאמרתי. לא האזנת לדברי לשם שמים, ונכנסה בך הקליפה ושמעת מה שלא דיברתי'" (75).

והנה בסיפור אחר, העוסק ב"כוחו של סיפור", אבל נמנע מלהעלות את הסיפור עצמו על הכתב, גונז אותו מפנינו, נוצר אותו כסוד בין השותפים למאורע של הסיפור עצמו, שסיפר המגיד ממזריטש, הלוא הוא רבי דוב בער: "תלמידים אחדים נסעו אל המגיד (...) ירדו מן העגלה וציוו את בעל העגלה להמתין לפני הבית. המגיד קיבל אותם וסיפר להם מיד מעשייה, הכוללת עשרים וארבע מלים. האזינו לסיפור, נטלו ברכת הפרידה ואמרו אל בעל העגלה: 'סע בנחת, אנו נבוא אחריך'. היו מהלכים אחרי העגלה וסחים ביניהם על הסיפור; הם הלכו כל שארית היום וכל הלילה אחרי העגלה. כשהאיר הבוקר עצר בעל העגלה בסוסים, הפך את ראשו ונזף בהם: 'לא די לכם ששכחתם אתמול להתפלל מנחה ומעריב, אלא שרצונכם לאחר גם את תפילת שחרית?'. שלוש פעמים היה עליו לקרוא באוזניהם את קריאתו, עד שקלטו את דבריו" (100-99).

וגם עמדתו של המלקט עצמו, המלקט-הזולת, המאזין לסיפורם של המתים כדי לגאול את חייהם, גנוזה כבר בספר, בסיפור הנפלא על "נשמתו של המנגן" ועל רבי ישראל המגיד מקוזניץ: "מספרים: בחצות הלילה חדר קול אל חדרו של המגיד מקוזניץ ויילל: 'קדוש ישראל, חמול על נשמה עלובה התועה זה עשר שנים בעולם התוהו'. 'מי אתה?', שאל המגיד, 'ובמה עסקת בחייך עלי אדמות?'. 'מנגן הייתי', אמר הקול, 'כלי הזמר שלי היו המצלתיים, ואני חטאתי כשם שחוטאים כל המנגנים הנודדים'. 'ומי שלחך אלי?'. נאנח הקול: 'הרי ניגנתי בחתונת הרבי, והרבי הילל אותי וביקש לשמוע עוד ועוד, ואני ניגנתי ניגון אחר ניגון כדי למצוא חן בעיניו'. 'האם יודע אתה עוד את הניגון שניגנת כשהוליכו אותי אל החופה?'. הקול שר את הניגון. 'בשבת הבאה תבוא גאולתך', אמר המגיד. בליל שבת שלאחר כך שר המגיד לפני העמוד את 'לכה דודי לקראת כלה' בניגון שאיש לא ידע ושהמשוררים לא יכלו לשננו" (230).

הסיפור הזה - על הזולת שמחפשת נשמת מנגן התועה בעולם התוהו, כדי שזה יקשיב שוב לניגונה, ישיר אותו עוד פעם אחת בקולו ויגאל אותה - הוא כמובן גם סיפורו של בובר עצמו; בובר, המלקט סיפורי צדיקים כשאריות חיים, רגע לפני שהם נעלמים בהיסטוריה, ומעלה אותם על הדפוס, בלשונו, כדי לנצור את המאורע של התרחשותם, כדי לגאול אותם מבדידות.

ואולי מספר הסיפור הזה גם משהו על כל אחד מאלפי הספרים שנדפסים כאן בכל שנה - אדם, זכרו, יושב בחדרו לכתוב ספר - והם נוכחים להרף-עין ונעלמים מיד, אבל עוד תועים ומחפשים לעצמם קורא, מלקט; מחפשים זולת.

ניסינו להיות לחלקם זולת בגיליון הזה.



מרטין בובר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו