בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לענף הספרים דרוש: כיוון

2005 היתה אחת השנים הדרמטיות בענף המו"לות הישראלי: מיזוגים בין רשתות חנויות הספרים וההוצאות, בין ההוצאות לבין עצמן, תחרות הולכת וגוברת על הכנסות ובעיקר אינפלציה של ספרים חדשים, שמתחרים ביניהם על שטחי מדף מצומצמים וברובם נעלמים עוד לפני שהגיעו לקוראים. הוצאות הספרים הגדולות מחליפות עורכים ומחפשות את דרך המלך שבין איכות לרווחים, הקטנות מנסות לשרוד וכולם מחפשים את הרב-מכר הבא. ומי כנראה לא מרוויחה מכל העסק הזה? הספרות עצמה. שירי לב-ארי מסכמת שנה

תגובות

2005 היתה שנה קשה לכתב(ת) לענייני ספרות. עד לפני זמן לא רב, הספרים היו נערמים לאטם על שולחן המערכת, מלווים בקומוניקט יחצ"ני מתון; מדי פעם צריך היה לכסות סכסוך זניח בין אחד המו"לים לבין ערי סטימצקי; לכתוב על ההתכנסות השנתית של חברי התאחדות המו"לים, שדנו בכובד ראש במחירי הנייר או בהורדת המע"מ על ספרים; לבקר בערב שירה או ספרות שנערך מדי כמה ימים בצוותא או בבית ביאליק; לסקור הקמה של סדרת ספרים חדשה, כתב עת או אפילו הוצאת ספרים קטנה - אבל זהו, פחות או יותר.

ובכן, לא עוד. שנת 2005 היתה כנראה אחת השנים הדרמטיות בעולם הספרים הישראלי: הכסף הגדול נכנס לתמונה כאשר קרן ההשקעות הבינלאומית מרקסטון רכשה את רשת סטימצקי; הסכסוכים בין רשתות הספרים הגדולות (סטימצקי וצומת ספרים) הפכו למלחמה של ממש; ענף הספרים מצא עצמו לפתע מככב גם במדורי הכלכלה; וגם בהוצאות הספרים כבר לא שקט: עורכים עוזבים ובאים, הוצאות ספרים נמצאות במצוקה ומחפשות את דרכן. ובעיקר - מבול של ספרים מציף בכל שבוע את החנויות, ביטוי לענף תזזיתי, לא שקט, ענף שמחפש לעצמו כיוון.

השינוי הזה לא אירע ביום אחד או בשנה אחת; 2005 היא השנה שבה באו לידי מימוש ותססו על פני השטח זרמי עומק שחילחלו בענף בשנים האחרונות. עסקות שנחתמו לפני שנתיים או שלוש באות היום לידי ביטוי בשיא עוצמתן: כך למשל, מרגיש רק עכשיו שוק הספרים את המיזוג של הוצאת הספרים זמורה ביתן עם הוצאת כנרת, או את האיחוד בין הרשתות צומת ספרים ויריד הספרים.

המהלכים האחרונים, שיצרו לראשונה בתולדות הענף גוף גדול המאגד בבעלות אחת מו"לות וקמעונאות - הוצאת כנרת-זמורה ביתן-דביר ורשת צומת ספרים - דרשו תגובה מצד ערי סטימצקי, וזו לא איחרה לבוא: בחודש פברואר, עוד לפני שנרכשה על ידי קרן ההשקעות מרקסטון, רכשה הרשת כמחצית מהוצאת כתר, ויצרה עוד גוף דו-ראשי רב-עוצמה.

העסקות הללו, שהפכו את ענף הספרים למסחרי ולתחרותי כפי שלא היה מעולם, השפיעו כמובן גם על תכניו - כלומר על הספרות שמפרסמות ההוצאות ושאנו קוראים. התחרות על שטחי-מדף, על מקום ברשימות רבי-המכר, הולכת ומחריפה - ולפי שעה לא נראה כי המצב הזה עומד להשתנות, אולי אפילו להיפך. "התהליך הזה הוא מפולת אבנים שאי אפשר לעצור", אמר השבוע בחשש אחד המו"לים.

מלחמת הרשתות

בפברואר השנה רכשה רשת החנויות סטימצקי כמחצית מהוצאת הספרים כתר, אחת ההוצאות הגדולות בענף. הרעיון היה כזה: כתר תרפד את עצמה ואת ספריה בשטחי תצוגה נרחבים בחנויות סטימצקי, ואילו רשת חנויות הספרים תרחיב את פעילותה המו"לית. כמה חודשים לאחר מכן, ביולי האחרון, הודיעה הוצאת מודן על הצטרפותה כשותפה ברשת צומת ספרים המתחרה (שבבעלות אבי שומר ובעלי הוצאת כנרת-זמורה ביתן). באוקטובר הצטרפה לחגיגה גם קרן ההשקעות מרקסטון, כשרכשה את רשת סטימצקי, על כל אחזקותיה, ב-60-50 מיליון דולר, לפי ההערכות. כך נוצר מצב חדש בשוק הספרים, שבו שני גופים מו"ליים-קמעונאיים גדולים - כתר-סטימצקי וכנרת-זב"מ-צומת ספרים - מכתיבים את הטון בענף.

כבר בחודש אוקטובר פרץ סכסוך בין שני הגופים: ערי סטימצקי זעם על כך שמודן מוכרת את ספריה בהנחות גדולות ברשת הקו-אופ, והורה למנהלי חנויות הרשת להחזיר למחסנים את ספרי כנרת, זמורה ביתן ומודן (ההוצאות שמחזיקות בבעלות על הרשת המתחרה, צומת ספרים), מלבד רבי-המכר שלהן. אלה, מצדן, סירבו למכור לסטימצקי את ספריהן, ודרשו את התערבות הממונה על ההגבלים העסקיים, בטענה שסטימצקי ניצל לרעה את כוחו בשוק. בדיקת הממונה עוד לא הסתיימה, ובינתיים הגיעו סטימצקי וראשי כנרת-זמורה ביתן להסכמה, אבל הסכסוך עם הוצאת מודן נמשך.

לתחרות המחריפה על רווחיות בשוק הספרים יש השפעות רבות על הענף, ואחת הבולטות בהן היא הגידול העצום במספר הספרים הרואים אור בישראל. מספר הספרים החדשים הנדפסים כיום הוא, לפי הערכות, בין 4,000 ל-7,000 בכל שנה. המחיר העיקרי של מבול הספרים הזה הוא כמובן חיי המדף הקצרים שלהם, והעובדה שרובם אינם מגיעים כלל אל מדפי התצוגה בחנויות הגדולות. מדי פעם אמנם מדברים המו"לים על צמצום מספר הכותרים, כדי לאפשר לספרים אורך נשימה, אבל בפועל הם ממשיכים להציף את החנויות, מתוך הנחה שככל שיוציאו יותר ימכרו יותר, ויגבירו את הסיכוי ליצור רבי מכר. לכן, ספרים רבים וטובים לא זוכים לתשומת לב ונעלמים מהשוק בתוך חודש או חודשיים, כאילו לא יצאו לאור מעולם.

היתרונות שהביאה עמה ההתרחבות של רשת צומת ספרים - שהעמידה לראשונה בתולדות הענף תחרות אמיתית לרשת סטימצקי - הם הגדלת מעגל הקונים, חנויות גדולות ומגוונות יותר (בכל זאת בולטים בהן הספרים של הוצאות הבית: כנרת, זמורה ביתן ומודן), וכמובן מבצעי ההנחות. אבל היתרון האחרון הוא בדיוק גם זה שהכניס את הענף לתזזית.

ריבוי הספרים והתחרות על שטחי המדף בחנויות הולידו את הצורך במבצעים; כדי למכור ספרים ההוצאות חייבות לצאת במבצעי הנחות, וכתוצאה מכך, אין בעצם מחיר לספר הישראלי - ההוצאה מוציאה אותו במחיר קטלוגי גבוה, מתוך ידיעה שבתוך כמה שבועות מחירו כבר ישתנה בהתאם למבצע. מי שנפגע יותר מכל מן התחרות וממבצעי ההנחות הן כמובן הוצאות הספרים הקטנות, שמתקשות למכור את ספריהן במחירי מבצע ולממן להם שטחי תצוגה - וכמובן חנויות הספרים העצמאיות, שלא יכולות להעמיד תחרות מחירים מול רשתות החנויות.

ברבות ממדינות אירופה, אגב, התמודדו עם הבעיה באמצעות חוק הקובע חובת מחיר אחיד לספרים, בשנה הראשונה שלאחר יציאתם לאור: כל החנויות, הגדולות והקטנות, מחויבות למכור את הספר אך ורק במחיר הקטלוגי שלו, ואסור להן לשווק אותו במחירי מבצע. התוצאה: חנויות ספרים קטנות מצליחות להחזיק מעמד מול הרשתות הגדולות, וגם מצבן של הוצאות הספרים הקטנות טוב יותר.

התחרות וריבוי הספרים גרמו גם לכך שנמכרים כיום פחות עותקים מיותר ספרים. אם רב-מכר ישראלי נמכר בעבר ב-50-40 אלף עותקים כבר בגל המכירות הראשון, היום רב-מכר הוא ספר שמוכר 20-10 אלף עותקים בלבד. רף הכניסה לרשימת רבי-המכר ירד, ואיתו ירדה גם הרווחיות לעותק.

שיטת ההנחות והמבצעים, שנמשכת עכשיו כל השנה ולא מתרכזת בשבוע הספר, משפיעה גם על אופי הקנייה של הספרים: המבצעים מרגילים את קהל הקונים לקנות את מה שבמבצע, ולא מעודדים בחירת ספרים חופשית. בטווח הקצר, הצרכנים נהנים ממחירים נמוכים יותר, בטווח הארוך - כל הוצאות הספרים נפגעות.

תוצאה נוספת של התחרות בין שני הגופים הגדולים בענף, היא הצורך של כל שאר ההוצאות, שאין להן פלטפורמה שיווקית כמו רשת חנויות ספרים, להיערך מחדש. בפברואר, למשל, חברה ההוצאה הקטנה עברית (שהקים לפני כשנתיים יוסף כהן) להוצאת כתר, והן מוציאות ביחד ספרים. כתר נהנית מההתרחבות - ועברית ממערך ההפצה והשיווק של כתר. שיתופי פעולה עסקיים מסוג זה צפויים רק להתרבות, מתוך ניסיון לחסוך בעלויות קבועות ולשרוד. כבר היום עובדת הוצאת בבל עם הוצאת ידיעות אחרונות, וספריית מעריב משתפת פעולה עם כתר. גם הוצאת הקיבוץ המאוחד בדקה אפשרות לשיתוף פעולה חלקי עם כתר, וחיבורים כאלה עוד צפויים לנו בזמן הקרוב. הסכנה הטמונה בכך, כמובן, היא שההוצאות הקטנות, האמונות לעתים על פרסום ספרות איכותית יותר, עלולות לאבד את ייחודיותן בעבודה עם ההוצאות הגדולות והמסחריות: הגדולות לא ירצו להוציא לאור ספרים בעלי פוטנציאל מכירה נמוך, והקטנות אולי יהססו להמשיך לעשות זאת.

פרופ' מנחם פרי, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב ועורך הסדרה "הספרייה החדשה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סבור כי האינפלציה הדוהרת במספר הספרים גורמת נזק חמור לספרות; "היום הכל עניין של ספין ושיווק", הוא אומר. "מה שנוצר מהדמוקרטיזציה הגמורה הזאת, זה שהעורכים או המבקרים כבר לא קובעים את הטעם. מה שקובע זה השיווק. כך נוצרת אצולה תרבותית עם סופרים משלה, וכל האחרים נאלצים לקרוא את מה שנמכר בחנויות ונראה להם כמו ספרות. אני מלא הערצה לעצם ההמצאה של צומת ספרים, אני לא מתלונן, אבל יכול להיות שנגיע בקרוב למצב שבו הספרות הטובה תגיע לקהל מועט של 10,000 איש. לפני עשר שנים הרבה ספרים טובים היו יכולים להגיע גם לקהל של 50 או 60 אלף איש".

הדילמה של ההוצאות הגדולות

השינויים הדרמטיים באופי המסחרי של שוק הספרים, באים לידי ביטוי גם באופיים של העומדים בראש ההוצאות, מנכ"לים ועורכים ראשיים, ובחוסר-השקט שנדמה שהוא מנת חלקן של כמה מההוצאות הגדולות שלנו. הוצאת ידיעות אחרונות והוצאת כתר, למשל, מחפשות בימים אלה עורכים חדשים (בידיעות אחרונות מחפשים עורך/עורכת ראשי/ראשית). לא מדובר רק במציאת עורך לתחום ספרותי כזה או אחר, אלא בהחלטה פרדיגמטית יותר: לאן מועדות פניהן, איזו הוצאה הן שואפות להיות, עד כמה הן מחוייבות תרבותית, ובהתאם, איזה סוג של עורך או עורכת הן מחפשות.

במארס האחרון נודע על הפסקת עבודתה של עליזה ציגלר כעורכת הראשית של הוצאת ידיעות אחרונות. ציגלר עבדה עם סופרי מקור מתחילים, עשתה כמה ניסיונות ספרותיים, והביאה להוצאה ספרות מתורגמת איכותית. אבל נראה שלאחר עשר שנים החליטה הנהלת ההוצאה לנסות דרך אחרת, שאולי תניב הצלחה גדולה יותר - מסחרית ותרבותית. בינתיים לא מונה להוצאה עורך ראשי - מנכ"ל ההוצאה דב אייכנוולד מבטיח שעוד ימונה - אבל באוגוסט האחרון הגיעה לידיעות אחרונות עורכת ספרי מקור חדשה, רנה ורבין, שהיתה בעלת טור קבוע לביקורת ספרים בעיתון "העיר".

באוקטובר נודע כי גם שמעון אדף, עורך ספרי המקור בהוצאת כתר, עוזב את תפקידו, וזמן קצר לאחר מכן הודיעה ההוצאה גם על הפסקת עבודתה של עורכת ספרי התרגום, אורנית ברק-כהן. נראה שגם כתר מתלבטת לא רק אילו מחליפים למנות להם, אלא מחפשת מדיניות להוצאה: רבים סבורים כי כתר כבר עזבה את מגרש המשחקים "האיכותי" של הוצאות כמו עם עובד והקיבוץ המאוחד, ועברה לשחק במגרש המסחרי יותר של כנרת ומודן.

בשנים האחרונות היו בהוצאות "חילופי דורות" של עורכים ספרותיים, ודור צעיר של עורכים החל לתפוס לעצמו מקום: דנה אולמרט בהוצאת קיבוץ המאוחד (סדרת "ספ"), הילה בלום ונעה מנהיים בכנרת-זמורה ביתן, שמעון אדף בכתר (עד לעזיבתו), רנה ורבין בידיעות אחרונות ותרזה בירון בעם עובד.

מנחם פרי, מדור העורכים הוותיק יותר, סבור כי כמה מן העורכים החדשים אינם עושים שירות טוב מדי לספרות בישראל; הוא מבחין בין עורכים ספרותיים בעלי טעם ספרותי ברור וכישרון לעבוד עם טקסטים, לבין עורכים "שהיו הראשונים שהופתעו כשהציעו להם תפקיד עריכה". לדבריו, "היום עורכים בהוצאות הגדולות הם אנשים שלא התכוונו בכלל להיות עורכים, לא היה להם דחף כזה, מישהו להפתעתם שכר אותם והם עושים את מה שהוטל עליהם. אבל כל הגימיקים שהמציאו אותם בתור עורכים הולכים ונעלמים. אי אפשר לשלוף בתור עורך ראשי מישהו שלא התנסה אף פעם בעריכה ולא בנה את עצמו לאט כעורך ולא התחיל בקטן והתקדם. וזה לא שעורך טוב צריך בהכרח לבוא מהאקדמיה, השאלה היא מה היומרה שלו ומה הוא רואה לנגד עיניו: שרי גוטמן, למשל, לפחות על פי התכוונויותיה, דומה לדור העורכים של פעם - יש לה יומרה והיא מתייחסת אליה ברצינות".

גם ליגאל שוורץ, ראש החוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון ובעבר עורך ספרות המקור בהוצאת כתר, יש ביקורת על עבודתם של כמה מהעורכים הצעירים. "הילה בלום, למשל, עושה עבודה טובה", הוא אומר. "גם שמעון אדף הוציא דברים מעניינים, אבל בעיני הוא פעל יותר כמבקר מאשר כעורך - היה לו קו ברור אבל הוא לא מספיק לקח בחשבון שכשבונים חומה צריך אבנים מסוגים שונים. בזמנו, הבאתי להוצאה את יואל הופמן וצרויה שלו, אבל גם את עמוס עוז ואהרון אפלפלד. צריך הכל - גם קבוצת קומנדו וגם עורף וגם לוחמים ותיקים".

המאבק של ההוצאות הקטנות

מול התחרות הגוברת בין הוצאות הספרים המסחריות, ממשיכות לקום הוצאות קטנות עצמאיות, וכמה מהן אפילו מצליחות לשגשג בתנאי השוק החדשים: הוצאת רסלינג, המתמחה בספרי עיון מתורגמים, התרחבה; הוצאת אחוזת בית מקבלת יחס אוהד מהממסד ומהקהל; וגם הוצאת חרגול הולכת וגדלה וסדרת ספרי המקור שלה רשמה כמה הישגים חשובים.

גם הוצאת בבל, שהשנה מלאו עשר שנים להקמתה, שורדת תחת המטרייה של ידיעות אחרונות, ובאחרונה הוציאה לאור את אחד הפרויקטים המו"ליים המרשימים של השנה: "החיים: הוראות שימוש", ספרו של ז'ורז' פרק שעידו בסוק טרח במשך שנים על תרגומו. הוצאת מפה, לאחר שהפסידה כסף על כמה פרויקטים שאפתניים, פיטרה את עורכיה הקבועים ומבקשת כעת להמשיך את פעילותה הספרותית בעזרת פרילאנסרים, ובכל הקשור ללקסיקונים - להתמקד בתרגום ולא במקור.

כיצד, בתנאים הנוכחיים של השוק, מצליחה הוצאה קטנה לשרוד? השיטה היא, כנראה, התמחות בתחום ספרותי מובהק, ייצור נישה, אבל גם צמצום ניכר של עלויות - ולא מעט מזל. כל המערכת של הוצאת נהר, למשל, שהוקמה בספטמבר 2003 על ידי הסופר והמתרגם ראובן מירן מתוך מטרה להוציא לאור ספרות עם מסר חברתי ופוליטי, כוללת את מירן עצמו ואת אשתו שושי.

"היה לנו מזל", אומר מירן, "מצאנו נישה בין בבל לבין רסלינג לבין ספרית פועלים". הספר הראשון שיצא בנהר היה הספרון "בוקר חום" מאת פרנק פאבלוף (שעסק בפאשיזם, מכר 5,000 עותקים והומלץ כחומר לימוד באזרחות). זה מימן את הספר השני והשלישי, "הזכות לעצלות" של פול לפארג ו"אני נכון למות" של נלסון מנדלה, שמימנו את הבאים אחריהם. בנוסף, מסתייעת נהר בפרסום חלק מהספרים במימון של המכון הצרפתי והמפעל לתרגום ספרי מופת. "וחוץ מזה", הוא מוסיף, "אשתי ואני יודעים לתרגם ולערוך, אשתי יודעת לקרוא איטלקית, צרפתית ואנגלית, אנחנו עובדים מהבית, אין לנו הוצאות משרד ובעיקר אנחנו לא מתקיימים בפועל מההוצאה. עדיין לא. אנחנו מנסים לעמוד בהבטחה שהבטחנו לעצמנו, שנוציא רק ספרים שהיינו רוצים לראות בחנויות בעברית, ולא להיכנע לטקסטים שהם יותר מכירים, אבל יסטו מהקו שלנו".

גם מצבה של הוצאת אחוזת בית שפיר; "הולך נהדר", אומרת מקימת ההוצאה והעורכת הראשית שרי גוטמן. "יש לי תחושה שהספרים שלנו חשובים ושיש להם משמעות תרבותית, וככה גם מקבלים אותם. גם אם יש ויכוחים על כתב העת לשירה 'הו!', אף אחד לא אומר שהוא לא משמעותי". מיטיבי המכר שלה הם "ניקולס ניקלבי" (בתרגום עירית לינור), "הירושימה" ו"חיים עם ספרים": "אנחנו כל הזמן עושים הדפסות חדשות", היא אומרת, "וזה מחזיק את ההוצאה. אנחנו לא צריכים יותר מימון חיצוני".

אחד המקרים המעניינים בענף הוא זה של הוצאת מטר, שהחלה את דרכה כהוצאה המתמחה בספרי ניהול ועסקים, כמו גם ספרי בריאות, דיאטה וסגנון חיים. בשנה האחרונה התרחבה ההוצאה - מבחינת מחזור המכירות ומספר הכותרים (מ-50 ב-2004 ל-62 ב-2005) - והיא מוציאה יותר ספרי פרוזה, מקורית ומתורגמת. ההוצאה גם צירפה עורכת חדשה, מיכל חירותי, בעבר בהוצאת ידיעות אחרונות.

בשנה האחרונה כבשה מטר את רשימות רבי-המכר עם "רודף העפיפונים" (שיצא במאי 2004 ומכר עד כה כ-120 אלף עותקים) ועם "אבא עשיר אבא עני" (שמכר עד היום כ-50 אלף עותקים). גם "ללא פרויד, ללא פרוזק" וספר הדיאטה "נשים צרפתיות לא משמינות" הצליחו להעשיר את קופת ההוצאה.

נראה כי למנהלי מטר יש עין שמזהה נכון את הטעם הישראלי, לפחות בספרות מתורגמת, אבל אחד מבעלי ההוצאה, יצחק טריווקס, מצטנע: "זה גם הרבה מקריות והרבה מזל. היום אנחנו הוצאה בינונית, ושואפים להגיע לגודל של הקיבוץ המאוחד ועם עובד. בסך הכל אני חושב שזו היתה שנה טובה למו"לות בכלל".

בספר הזה כבר היינו

אז לענף מו"לות היתה אולי שנה טובה, אבל בתחום ספרות המקור, סבורים אנשי ספרות רבים כי התחרות של ההוצאות הגדולות על הרווחים דווקא פוגמת באיכות הספרים הרואים אור, ומונעת מהן מלחפש, כבעבר, קולות ספרותיים חדשים, אחרים. "אני לא רואה מספיק ספרות מרגשת, ניסיונית", אומר יגאל שוורץ, שכעורך בכתר היה אחראי לסדרה החדשנית "צד התפר". "יש משהו שמרני מאוד בכתיבה של הצעירים לאחרונה, אני כבר לא מריח כעס, אין יעקב שבתאי או הופמן חדשים, ורוב הסופרים הולכים במסלולים הקיימים".

גם מנחם פרי סבור כי ספרות המקור סובלת כיום מדלדול; לכן החליט להקים את סדרת "הספריה הקטנה", המוציאה מחדש את יצירותיהם של דוד פוגל, דוד גרוסמן, יהודית קציר, ובקרוב גם י.ח ברנר ולאה גולדברג. "הרומן 'והוא האור' של גולדברג", הוא אומר, "שם בכיס הקטן את הספרות המקורית שנכתבת היום".

הוצאה קטנה שדווקא רשמה כמה הישגים מרשימים בתחום היא הוצאת חרגול; בין המועמדים לפרס ספיר האחרון היו שניים מסופרי חרגול - מאיה ערד ואלון חילו. אלי הירש, עורך ספרי המקור בהוצאה (והאיש שערך גם את הספר שזכה לבסוף בפרס, "ילדה" מאת אלונה פרנקל, שראה אור בהוצאת מפה), סבור כי "יש סוג של מבוכה הולכת וגדלה בהוצאות הגדולות בקשר לספרות מקור". הן לא מצליחות עכשיו לפענח את התעלומה של 'איך להיות הוצאה מסחרית ורווחית אבל גם לספק ספרות טובה ולעצב סופרים שיהיו פיגורות לאורך זמן'. זה ניכר בספרים שהן בוחרות להוציא לאור, וגם במינויי המערכת שלהן. יש להן הרגשה שגויה של סתירה בין איכות ומסחריות. חלק מההוצאות איבדו את הביטחון באפשרות למזג בין השניים. לכן, להוצאה צעירה כמו חרגול לא קשה לשגשג, כי אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים, וכל הזמן מגיעים כתבי יד נפלאים. זה מעניין כי בדרך כלל הפרוזה המקורית היתה דווקא בידי ההוצאות הגדולות והמבוססות".

גם הירש מזהה מגמה שמרנית מאוד בכתיבה ובטעם הקהל השנה; "אני עוקב אחרי הספרות העברית מאז סוף שנות השמונים", הוא אומר, "ואני חושב שאנחנו בשיאה של מגמה שמרנית מאוד מבחינת הכותבים וטעם הקהל - המצב בעבר היה הרבה יותר פלורליסטי. חלק מהספרים שמצליחים בשנים האחרונות, ושההוצאות הגדולות נוטות להשקיע בהם, הם ספרים שמשדרים כמיהה לישראליות אבודה. בתוך הכאוס הפוליטי, החברתי והמסחרי, אנשים משתוקקים לקרוא את המוכר והבטוח, מן הכלאה בין יעקב שבתאי לעירית לינור".

ספרי המקור הבולטים והמצליחים של 2005 מעידים גם הם על מגמה זו; אלה היו בעיקר ספרים של סופרים מוכרים-משכבר, סופרים בעלי קהל קוראים יציב: "יסמין" מאת אלי עמיר, "תרה" מאת צרויה שלו, "עדן" מאת יעל הדיה, "יונים בטרפלגר" מאת סמי מיכאל ו"העולם, קצת אחר כך" מאת אמיר גוטפרוינד.

בתחום הספרות המתורגמת בלטה השנה הספרות ה(מ)ערבית: ספרים שנכתבו על ידי מוסלמים גולים החיים כיום במערב, ומתארים את ילדותם ואת החיים בארצות המוצא שלהם. "רודף העפיפונים" מאת חאלד חוסייני (רופא אמריקאי ממוצא אפגאני), "לקרוא את לוליטה בטהרן" מאת אזאר נאפיסי (מרצה לספרות אנגלית שגלתה ב-95' לארצות הברית), "המסע של פרוואנה" מאת הסופרת הקנדית דבורה אליס, ששמעה מפי גולים אפגאנים את סיפורם האישי, ובאחרונה "פרספוליס", רומן מאויר מאת מרג'אן סטראפי (איראנית שחיה בפאריס), מספקים כנראה לקהל הקוראים במערב, ולקהל הישראלי בתוכו, נקודת מבט נוחה על העולם המוסלמי, שמעסיק, במיוחד מאז אירועי ה-11 בספטמבר, גם את הפוליטיקה המערבית.

הפריחה של הספרים ה(מ)ערביים הללו, עומדת בניגוד גמור לאחת התופעות המצערות יותר בשוק הספרים הישראלי ב-2005: המשך כישלונה של הספרות הערבית למצוא לעצמה קהל קוראים בישראל, כישלון שמקרב את הוצאת הספרים הקטנה אנדלוס, המתמחה בתרגום ספרות ערבית, אל סגירתה. הרומנים "באב אל-שאמס" או "יאלו" מאת הסופר הלבנוני אליאס חורי, למשל, לא נחלו הצלחה דומה לזו של "רודף העפיפונים" או "לקרוא את לוליטה בטהרן", והגיעו למעט מאוד קוראים בישראל. זה, סביר להניח, לא ישתנה גם בשנה הבאה.



דב איכנוולד, מנכ"ל הוצאת ידיעות. ידיעות אחרונות וכתר, למשל, מחפשות בימים אלה עורכים חדשים. לא מדובר רק במציאת עורך לתחום ספרותי כזה או אחר, אלא בהחלטה עקרונית יותר: לאן מועדות פניהן, איזו הוצאה הן שואפות להיות ועד כמה הן מחויבות תרבותית


ראובן מירן, מו"ל הוצאת נהר, על האפשרות לקיים הוצאה קטנה: "אשתי ואני יודעים לתרגם ולערוך, אשתי יודעת לקרוא איטלקית, צרפתית ואנגלית, אנחנו עובדים מהבית, אין לנו הוצאות משרד ובעיקר אנחנו לא מתקיימים בפועל מההוצאה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו