בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

המאבק שלא נגמר נגד שכחה, השכחה והכחשה

במהלך מאה ימים בין אפריל ליולי 1994 נרצחו כמיליון בני אדם ברואנדה. יולנד מוקגסאנה, ניצולת הג'נוסייד, איבדה אז את בעלה ז'וזף, ואת ילדיה כריסטיאן, סנדרין ונאדין. עכשיו היא מספרת על האדישים, הרוצחים, המצילים וקורבנות הטבח. מישהו מוכן לשמוע?

תגובות

המוות אינו רוצה בי: עדות על רצח עם יולנד מוקגסאנה. מצרפתית: יונתן בק
הוצאת אלקנה, 228 עמ', 89 שקלים

כששאלתי את הסטודנטים שלי, לפני כמה שבועות, עם פרסום ספרה של יולנד מוקגסאנה, "איפה היית באביב 1994?", הם העלו בזיכרונם הרבה מאוד אירועים אישיים, אחר כך אירועים הקשורים להוויה ולמציאות הישראליות, ובהמשך גם אירועים הקשורים להתרחשויות בינלאומיות. אף אחד לא קישר בין הזמן הנקוב ורצח העם ברואנדה; אף אחד, להוציא סטודנטית אחת, שסיפרה שבתנועת הנוער שלה דיברו באביב 1994 על רצח העם ברואנדה. בהמשך התברר שהיא התחנכה בתנועת נוער יהודית בדרום אמריקה.

אחת עשרה שנים חלפו מאז התבונן העולם מן הצד ברצח העם שהתחולל ברואנדה. בפרק זמן קצר מדי נדחק הג'נוסייד ברואנדה לשולי התודעה האנושית, המבקשת, קרוב לוודאי, שלא לזכור את חטאיה. במהלך מאה ימים, בין אפריל ליולי 1994, נרצחו כמיליון בני אדם. מבחינות רבות היה זה ניצחונו של הרוע: אנשים רצחו את בני עמם, את חבריהם ואף את בני משפחתם.

היה זה גם ניצחונה של האדישות, שבמקרים כמו ברואנדה היא אדישות פושעת. הג'נוסייד ברואנדה היה ידוע מראש וניתן היה למנוע אותו. הוא התרחש משום שלעולם, ואולי בראש ובראשונה למדינות הדמוקרטיות במערב, לא היה אכפת שהוא יתרחש. הן לא עשו מאומה כדי למנוע אותו בטרם החל, ועל מנת לעצור אותו בעת שכבר התרחש. יש לזכור - הספר ממחיש זאת בצורה מזעזעת: הרצח נפסק לא על ידי העולם, שעמד מנגד, אלא משום שכוחות טוטסי - שפלישתם לרואנדה מגבול אוגנדה היתה התירוץ להתלקחותו של רצח העם - הביסו את כוחות הממשלה. הממשלה ניגפה, בין השאר, משום שהשלטון העדיף להשקיע את מרב המאמצים בניסיונות נואשים, מטורפים לעתים, להשמיד כמה שיותר אזרחים בני טוטסי, ואפילו במחיר הזנחת הלחימה נגד כוחות הטוטסי החמושים.

ספרה של מוקגסאנה הוא העדות הראשונה בעברית - עדות מזעזעת - על רצח העם ברואנדה והספר השני בעברית העוסק בו (הראשון הוא ספרו החשוב של בנימין נויברגר, ג'נוסייד: רואנדה 1994, רצח עם ב"ארץ אלף הגבעות", האוניברסיטה הפתוחה, 2005).

במהלך רצח העם ב-1994 נרצחו בעלה של יולנד, ז'וזף, וילדיה, כריסטיאן, סנדרין ונאדין, ועוד רבים מידידיה. יולנד, שהיתה אחות ראשית ומיילדת במקצועה וכונתה "מוגנגה" (רופאה), ניהלה מרפאה שטיפלה בעניי הרובע. היא היתה מוכרת היטב בסביבתה ומבוקשת במיוחד על ידי הרוצחים. ז'וזף, בעלה, היה ילד בזמן מעשי השמדה המוניים שהתרחשו ב-1959, ובהם נרצחו הוריו. הוא ביקש לעזוב את המדינה משום שחשש ממה שעומד לקרות. בימי ההשמדה הראשונים הוא הקריב את עצמו כדי להציל את משפחתו. הוא התייצב באחד מהמחסומים שבהם בדקו את תעודות הזהות של העוברים והשבים. מה שכונה "שייכות אתנית" היה רשום בכל תעודה, ומי שהיה רשום בתעודתו "טוטסי" נרצח בדרך כלל בו במקום. עד שהמיליציות החמושות סיימו את "הטיפול" בז'וזף, הצליחו יולנד והילדים לחמוק.

מכיוון שיולנד סומנה במיוחד כיעד לרצח, היא חשבה שהילדים יהיו בטוחים יותר אצל אחת מאחייניותיה, שהיתה ממוצא הוטו. המשמידים הגיעו לדירת האחיינית, הכריחו את כולם להתפשט והצעידו אותם לחפירה מוכנה, שאליה נלקחו גם בני טוטסי אחרים. כולם נרצחו במצ'טות (סכינים רחבות להב שבאמצעותן התבצע רוב הקטל) והוטלו לחפירה. המחשבות המתעוררות קשורות, איך לא, לעדויות על הוצאות להורג בירייה בתקופת השואה.

לאחר שאחד הרוצחים זיהה את אחייניתה כבת הוטו, הם התעלמו ממנה, אף כי התרוצצה ביניהם עירומה והתחננה לשווא שיהרגו גם אותה. הרוצחים בחרו לשים בפיה רימון חי בלא שהוציאו את הנצרה. בסוף מעשי ההשמדה היא פגשה את יולנד וסיפרה לה על מות ילדיה, מה שיולנד חששה שקרה, אבל לא הפנימה עד אותה פגישה.

ליולנד התברר עוד כי בעת שילדיה נרצחו, הסתתרה היא במרחק של פחות ממאה מטר משם, אצל שכנתה אמנואל, שהסתירה אותה בארון מתחת לכיור. אחר כך מצאה יולנד מקלט אצל אנשי כמורה (הכנסיות הפכו לעתים דווקא למלכודות מוות עבור הנרדפים). לבסוף הסתתרה ב"לוע הארי", בדירתו של קולונל מצבא רואנדה - שהיה בעצמו אחד ממחוללי הג'נוסייד - ולא ברור מה בדיוק הניע אותו להחביאה, ואשר ניסה, ללא הצלחה, לנצלה מינית.

יולנד שאלה עצמה לא פעם במהלך ההשמדה, וביתר שאת עם סיומה, כשנתברר לה שאכן כל משפחתה נרצחה, אם ולשם מה להמשיך לחיות, ובחרה לבסוף בחיים. זוהי אשה יוצאת דופן המקדישה את חייה לעדות, להנצחה, ולתמיכה בניצולים. היא גם אימצה ילדים יתומים; שלושה חיים אתה בבריסל, והשאר במעון לילדים שהקימה על חורבות ביתה בפרברי קיגלי הבירה. בה בעת היא עוסקת בעדות ובמאבקים לא קלים, לעתים סיזיפיים, נגד שכחה, נגד השכחה, וגם נגד הכחשה. גם הממשלה הנוכחית ברואנדה, שרוב העומדים בראשה הם ממוצא טוטסי, אינה יודעת בדיוק איך להתמודד עם הזיכרון. ברואנדה ממעטים לדבר על הג'נוסייד; הכאב גדול מדי, ונגזר על הניצולים לחיות לצדם של הרוצחים.

יולנד מעידה על עצמה שלא למדה לכתוב את רעיונותיה, "לא חייתי בעולם הכתוב, חייתי בעולם המדובר", אבל "מאז אותה שנה אין לי אלא חברה אחת: העדות שלי. אולי, יום אחד, שוב יהיו לי חברים". אבל קולה קולח והיא משתפת אותנו בתחושותיה הקשות והאינטימיות בכנות ובאומץ נדירים. זהו ספר קשה, כואב ומרתק. אף כי אנחנו יודעים שיולנד ניצלה, קשה להפסיק לקרוא את הספר.

בדברי העדות הקשים, העמוקים ומעוררי המחשבה של פרימו לוי הוא כותב על הצורך להכיר את הדמויות השונות של עולם הלאגר: "אין מנוס מהכרתן, אם ברצוננו להכיר את המין האנושי, לדעת איך נגונן על נפשותינו במקרה שתחזור אפשרות של ניסיון דומה" ("השוקעים והניצולים", עם עובד, 1991, עמ' 30). המגוון האנושי, הדמויות הנוטלות חלק או נוכחות בעת התרחשותו של רצח עם, מצויות בספר המרתק והקשה הזה, הלופת בבטנך ואינו נותן מנוח: האדישים, המגלים חוסר התייחסות: נציבות האו"ם, שגרירויות ארה"ב, צרפת, בלגיה והצלב האדום הבינלאומי - המפקירים את הקורבנות, למעשה מפקירים אותם להירצח.

קשים במיוחד הם הקטעים שבהם יולנד מספרת על נשים שיילדה וטיפלה בהם, המחפשים אותה כדי לרצוח אותה ואת ילדיה משום שהם טוטסי. יולנד, במחבואה מתחת לכיור, שומעת ויכוח בין בעל לאשתו, המתחננת לפניו שיפסיק לרצוח: "עכשיו אתה רוצח. - רוצח, אני? אני עשיתי צדק, זה הכול! עשיתי לנחש מה שמגיע לו. עבדתי בשביל מולדתי, רואנדה" (עמ' 106).

אבל העולם שחזר ואמר "לעולם לא עוד", העולם שלנו, שבשנות התשעים הכיר, וכביכול גם הפנים את משמעות השואה, נתן, וממשיך לאפשר גם בעצם הימים הללו בחבל דרפור שבסודאן, שזה יקרה עוד ועוד. הוא לא "גונן על נפשותינו", וודאי לא על נפשותיהם של יולנד, אחיה ואחיותיה, בעלה, בניה ובנותיה, שנרצחו רק משום שהיו ממוצא טוטסי.

רואנדה אוכלוסיית רואנדה שבמרכז אפריקה מורכבת משלוש קבוצות אתניות: הוטו, טוטסי ובנטו. ב-1895 הפכה רואנדה לקולוניה גרמנית ולאחר מלחמת העולם הראשונה עברה השליטה בשטחה לבלגיה. ב-1962 זכתה המדינה לעצמאות, והשלטון רוכז בידי ההוטו. החל ב-1990 היה במדינה מאבק בין הממשלה לארגון "חזית רואנדה הפטריוטית" של הטוטסי, מאבק שבשיאו, ב-1994, נרצחו כמיליון בני טוטסי

ספרו של פרופ' יאיר אורון, "מחשבות על הבלתי נתפס: היבטים תיאורטיים של רצח עם"
מופיע בימים אלה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו