בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אנשים יקרים

מותם עבר בשתיקה תקשורתית רועמת

תגובות

שני אנשים יקרים לתרבות הישראלית (יותר ויותר המלים "תרבות" ו"ישראלית" נראים לי כמו דבר והיפוכו) מתו בזמן האחרון ומותם עבר בשתיקה רועמת, נבלע בגעש של גלי האוקיינוס התקשורתי. האחד הוא הפרופסור חיים תדמור. אבי האשורולוגיה הישראלית. הוא נולד בחרבין שבסין ב-1923, עלה לארץ ב-1935, וב-1943 החל את לימודיו באוניברסיטה העברית כסטודנט של בנימין מזר. הוא התמחה באשורולוגיה באוניברסיטת לונדון ואחר כך בשיקאגו, ובשובו לארץ ב-1958 לימד שלושים וחמש שנה בתחום זה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא ייסד את החוג לאשורולוגיה והיה ראש החוג הראשון שלו. הוא הפך את האוניברסיטה העברית למרכז בינלאומי חשוב לחקר מסופוטמיה ותולדות המזרח הקדום. ביסוד הישגיו - ואני מצטט כאן מתוך כרך המחקרים "ארץ ישראל" שהוקדש לו ולרעייתו מרים בשנת תשס"ג - מצויים מחקריו על האימפריות של המזרח הקדום באלף הראשון לפני הספירה, האשורית, הבבלית והפרסית(ראו עמוד ה2).

תדמור שינה לחלוטין את הבנתנו את האימפריות הללו ואת השפעותיהן. הוא גרם, יותר מכל אחד אחר, להתעניינות המחודשת בכתובות המלכותיות, שהחוקרים לפניו זילזלו בחשיבותן. עבודת השיא שלו בתחום זה היא "הכתובות של תגלת פלאסר השלישי מלך אשור", שהיו אולי הקשות ביותר להבנה מכל התעודות האשוריות הידועות לנו. אבל על מה אני משחית מלים כאן? רוב האנשים לא יודעים מה זו אשורולוגיה, ובכל פעם שהתפרסמו במוסף לספרות של "הארץ" טקסטים ספרותיים מסופוטמיים בתרגום עברי, היו שמים את המוסף ללעג ולקלס על היותו "אזוטרי" - בשעה שהספרות המסופוטמית היא מקור היניקה הישיר ביותר של התנ"ך. אבל הרי גם תנ"ך נהפך היום כאן למקצוע אזוטרי.

פעם, משכבר הימים, מותו של אדם בשיעור קומתו של תדמור היה מעורר הדים ועמיתים היו מתדפקים על דלתות המערכת בבקשה לפרסם דברים לזכרו. היום כל אחד דואג לעצמו, באקדמיה ובכל מקום אחר, ודומה שגם במתים רואים בני תחרות.

האבדה השנייה לתרבות העברית היא חוקרת הספרות עדה צמח, מן המומחות הגדולות ביצירתו של גנסין, שמתה לפני שבועיים וגם היא - דבר מותה עבר בדממה גדולה. היא היתה מבקרת ספרות ירושלמית שנונה וזועמת, בתו של הסופר והמבקר המעודן ודק האבחנה לא פחות, שלמה צמח. לראשונה פגשתי את שמה בחוברות "קשת" של אהרן אמיר בשנות השבעים, כחוקרת - וגם קצת כמתרגמת - של הסופר הצרפתי היהודי הגאוני מרסל פרוסט. היא טענה ששם הרומאן הגדול של פרוסט צריך להיקרא "חפש הזמן האבוד" (ולא "בעקבות הזמן האבוד" כבגירסה של הלית ישורון). עם כניסתי לתפקיד העורך של המוסף "תרבות וספרות" פניתי אליה בבקשות חוזרות ונשנות שתכתוב מאמרים בשביל המוסף. והיא נענתה לי מפעם לפעם. קובץ של המאמרים הללו יצאו לפני שש שנים בספר בהוצאת עם עובד.

תמיד היו מאמריה מתובלים כהלכה בפלפל של סרקזם שכוון נגד הז'רגון האופנתי של תורת הספרות וה"איזמים" למיניהם. היא היתה אויבת התיאורטיזציה המוגזמת של הספרות, היתה עוינת של דרידה וחבריו לתסבוכות התיאוריה, אך גם אויבת הנטייה לחנטריש הטבועה בספרות העברית, שעליה שפכה רעל לא מעט. אפשר להבין אותה: היא ששחתה כדג ביצירות המופת הצרפתיות והיתה בת בית ביצירות פלובר, איך יכלה בכלל לסבול לפתוח רב מכר עברי בן זמננו? לבי נכמר שהיא איננה, האליטיסטית הענקת הזאת.



עדה צמח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו