בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ויקטוריה חנה: אני והפה הגדול שלי

הזמרת שלנו שמה ויקטוריה חנה. בת לרב ספרדי חרדי מירושלים. מגמגמת מילדות. עושה היפ הופ ארמי. מחקה צלילים של פלאפון. בולעת ויורקת את האל"ף בי"ת העברי. שרה לדלאי למה. משחקת בשני קולות עם גמלים במונגוליה. מחוללת ביערות אוקראינה. שוברת את הגלים בתל-אביב. כובשת את ניו יורק. וקצת כמו נינט, עדיין אין לה דיסק

26תגובות

פורסם לראשונה בדצמבר 2005. בסרטון כאן למטה: אל"ף-בי"ת (הושע נא), פברואר 2015

ויקטוריה חנה עולה לבמה. לגופה שמלה שחורה, גרביונים כהים קלועים בסרט אדום דם ומגפי עור. האור מתמקד על פניה הכהות. עיניה בולטות, כאילו בעוד רגע יתפוקקו מחוריהן. הקהל שהגיע ביום חמישי שעבר למרכז ענבל בנוה-צדק אינו מסיר מבט. מופע הכישוף מתחיל. צליל ויולה נשמע. מבין שפתיה הבשרניות של חנה בוקע ניגון ספרדי דתי. הצלילים חודרים לאוזניים, מקישים על חדרי הלב, זורמים לבטן ויורדים מטה. אש מתחילה לבעור.

חנה מסיימת את הקטע הראשון, מודה לקהל בטון ביישני-ילדותי, כמעט מתנצל, ובין רגע מתחילה לדקלם את אותיות האל"ף בי"ת. היא בולסת אותן, חוזרת שוב ושוב על ההברות. עכשיו היא צועקת. קופצת. משתוללת. זאת הנקודה שאתה נכנע לה או בורח. אף אחד לא קם מהכיסא. צווחה נשמעת מכיוון הבמה. אי אפשר לזוז. חנה ממשיכה ללעוס את האותיות העבריות, ריר נוזל מפיה. היא קוראת לאלוהים. מדברת אליו, שרה לו, עורגת. שוב צעקה. צליל ויולה עולה. ואז שקט.

בשלב זה הקהל אינו יודע את סודה. אלוהים שלח אותה לעולם עם מום ששינה את חייה מקצה לקצה. כבר כילדה, בת לרב ספרדי, שגדלה באחת השכונות הדתיות בירושלים, היא קראה את האלוהים הזה לסדר. "כשהייתי ילדה היתה לי בעיית דיבור, הייתי מגמגמת", היא מספרת. "היה לי קשה להוציא מלים מהפה. תמיד היה לי מה להגיד ולבסוף המלים יצאו למרות שהן נשמעו כמו חריקה. בדרך כלל הילדים, שהם עם מאוד אכזרי, צחקו עלי. במקרים כאלו הייתי עולה על אבן ושרה לאלוהים בשיא הכוונה. 'השם אלוקי שיוועתי אליך ותרפאני, השם העלית משאול נפשי'. התחושה שלי ברגעים כאלו היתה כאילו אני שולחת את הקול שלי כמו סירנה למעלה. אס-או-אס תעזור לי, תעזור לי. ידעתי שרק הוא יכול לעזור לי. הייתי כזו אומללה בגלל החריגות שלי. לאחר התפילה הילדים היו משתתקים".

אייל טואג

למרות התפילות אלוהים לא ריפא את פיה. כשהבינה שהמום לא יעלם בכוחות עליונים החליטה לערוך מסע פנימי לפיה, מחקר שנמשך עד עצם היום הזה. במהלכו היא בודקת את גבולות הצליל, לועסת אותיות, בולעת הברות.

כילדה היא שרה שעות מול המראה בבית הוריה, הופיעה בפסטיבל שירי ילדים ולחשה פרקים מספר שיר השירים מול אבני הכותל. כשהתבגרה הבינה כי החברה הדתית שוב אוטמת את פיה. האיסור להופיע ולשיר בפני קהל גברים היה בלתי נסבל מבחינתה. היא עזבה את בית הוריה, למדה משחק בתל אביב, והחליטה לכבוש את הבמות. תפקידה הגדול היה לאה'לה בהצגה 'הדיבוק' שעלתה ב-97' בתיאטרון הבימה. גם שם לא מצאה את מקומה. בשלב הזה היא חזרה לטקסטים העבריים הקדמוניים, הלחינה אותם, והמשיכה במחקר הגדול על פיה.

המסע בעקבות הקול גלגל אותה לארצות שונות בעולם. היא הוכשרה אצל אמני קול ידועים מהודו, ספרד ואוקראינה, והשתתפה בעשרות פסטיבלים בעולם. שרה עם כהני דת יפאנים, הופיעה לפני הדלאי למה בהודו, ניגנה לפני שבטים נידחים במונגוליה, וביקרה בעיירות הערפל היהודיות במזרח אירופה. למרות ההצלחה הבינלאומית, בישראל הכירו אותה רק יודעי חן.

העורך המוסיקלי דובי לנץ, המתמחה במוסיקת עולם, שופע מחמאות: "יש לה כריזמה מדהימה. בכל העולם כשמשמיעים עבודות שלה אנשים נופלים. יש מעט זמרות כאלו. ההופעה שלה טוטאלית. היא נעה בין מוסיקה עתיקה למוסיקה עכשווית. משחקת על כל הצבעים. היא יכולה לשיר שירה של נזירות בכנסיות ואחר שירה עוצמתית ובוערת. יש משהו בהופעה שלה בין תיאטרון מלולי לשירה. קשה לי להגדיר את המוסיקה שלה. אין לה הגדרה. היא מהממת".

מנעד סגנונות השירה הרחב של ויקטוריה חנה מבטא את תחנות התרבות שעברה בחייה; היא מבצעת פיוטים ספרדים, משתתפת בהפקות של מוסיקה קלסית מודרנית, קורעת את מיקרופון בראפ רצחני, מאלתרת על ביטים אלקטרונים פרועים, ומדקלמת טקסטים קדושים. הכל מלווה בהופעה חושנית, סוערת, מפתה וחסרת מעצורים. בתוכה מחוללות אין סוף ויקטוריות. רגע אחד היא ילדה בודדת וחסרת הישע, ורגע אחר היא לילית אפלה, מעין פאם פאטאל עברייה. "נורא מעניין אותי להיות חלק מכמה עולמות ותוך כדי זה לדעת שהעולם שלי הוא הממלכה שלי", היא אומרת.

קול באישה

חנה, "בשנות ה-30 לחייה", נולדה בירושלים בבית ספרדי אדוק להורים יוצאי פרס ומצרים. אביה הוא רב בעל השפעה שקיווה כי בתו תמשיך את המסורת ותקים בית בישראל. היא למדה במוסדות אולטרה דתיים ולא באה במגע עם החברה החילונית בעיר. אפילו בחורים דתיים בני גילה היא לא פגשה. אבל כבר בגיל צעיר הבינה שלא תגשים את החלומות של הוריה.

"לאלוהים שלי היו המון צדדים. כמובן היה את הצד המפחיד והמעניש שצריך להיזהר ממנו. לא ללחוץ על כפתור בשבת, לא לאכול ולשתות בימי צום. החוויה שלי עם אלוהים היתה כל כך מיוחדת שלא הסכמתי שהם יקבעו בשבילי מה הוא אמר או לא אמר. מי יודע מה הוא אומר? דווקא ממקום הפחד הזה הייתי צריכה להתגבר ולהבין שאלוהים שלי הוא לא רק אלוהים מעניש. הוא לא כל כך טיפש. אם יש לו את הכוח האדיר לטוהר, הוא לא יושב עם פנקס ורושם אותי. אני לא הסכמתי לוותר על הדבר המדהים הזה שנקרא אלוהים".

אייל טואג

חציית הקווים לא נלקחה בחשבון בשלב זה וחנה התמקדה באהבותיה הגדולות, שירה ומשחק. "כילדה מגמגמת תמיד ידעו שאני משחקת תפקידים ראשיים בכל הצגה. כשאני שרה ומשחקת אני לא מגמגמת. הבמה היא המקום הטבעי שלי. כילדה אספתי את כל הילדים בבניין ועשיתי להם הצגות ושירים. הופעתי בפסטיבל שירי ילדים בירושלים בגיל שש וזכיתי במקום הראשון. לא שאלתי אף אחד. שמעתי על הפסטיבל והלכתי. הייתי ילדה ששרה שעות מול המראה".

למה בחרת להתמקד במשחק ושירה?

"אין לי מושג. תמיד עולם הבמה נראה לי שיואוו. זה קסם לי. בכל פעם שאמא שלי לקחה אותי להצגה זה הדהים אותי. במקביל הייתי חיה בעולם המדע. קראתי אנציקלופדיות, והייתי ממש מוקסמת מגוף האדם ומנוסחאו ת מתמטיות והתכוונתי להיות רופאה. אבל תמיד נשאבתי לעמוד על במה".

המסגרת הדתית הקפיאה לה את החלום. "כילדה יכולתי לחגוג על במה. אבל כנערה זה לא התאפשר לי. החינוך הדתי נותן כלים מדהימים עם משהו בלתי אמצעי לכוח גבוה ועליון שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו. אבל יש בעסקת החבילה הזו דברים הרסניים לגמרי. תמיד היו לי שאלות וספקות. אמרתי למה לי יש מלא שאלות? מה דפוק בי? לקח לי זמן להבין שאני חיה בסימני שאלה. טבולה באיזושהי חידה. מרגישה שאני מגששת באפלה".

>> לחצו לשמיעת השיר: "יונתי" - ויקטוריה חנה

למרות הסבל שעברת שם את עדיין מתייחסת בכבוד לחינוך התורני.

"הטיעון שהחינוך הדתי כולא והחינוך החילוני פתוח הוא בולשיט מבחינתי. אתה מסתכל על ילדות חילוניות שהכי פתוחות לעולם, בגיל 9 הן נראות כמו נשים עם נעלי עקב, בטן בחוץ, איפור כבד. ואת מי הן מחקות? דוגמניות שמשחקות בטלנובלה. יש משהו בתמימות ובטוהר שגדלתי בתוכם שאני באמת מתגעגעת אליהם ומעריכה אותם. זה מבצבץ בי".

הניסיון הראשון לממש את הפנטזיה התרחש בתיכון. "נסעתי עם חברה שלי לתל אביב, ככה עם השמלות, והלכנו לסטודיו של ניסן נתיב. נכנסתי במסדרונות וההילה התיאטרלית והאמנותית נראתה לי מדהימה. כל העולם הזה היה כל כך שונה. בתור בחורה דתייה לא דיברתי עם בנים עד גיל 18. כל השנים למדתי רק במוסדות עם בחורות. פתאום אני רואה בצורה מאוד אינטימית בנים ובנות מחבקים ונוגעים אחד בשני. זה מה זה הביך אותי והשפלתי את מבטי למטה".

איך ההורים שלך התייחסו לאמנות שלך?

"הבית שלי והעולם הדתי נתנו לי המון אהבה, אבל לא יכולתי לספר להם הכל. הם לא יכולים להכיל את זה. בפעמים כשנתתי צ'אנס זה היה בלתי אפשרי. כל הזמן רצתי בין המרד לחיבוק. מאוד קשה לחברה לקבל התנהגות כפולה כזו. מצד שני, העולם שלכאורה הערצתי אותו, העולם שבחוץ, עולם הביטוי העצמי, הוא עולם מאוד אכזרי שלא תמיד רצה בטובתי, אלא להשתמש בי לטובתו".

והיום, ההורים שלך מקבלים אותך?

"כשאני חוזרת מהמסעות שלי הביתה אני מבינה שההורים שלי לא יבינו מה עשיתי שם. הם לא באים להופעות שלי ולא יבואו להופעות שלי. אני לא שייכת לשום מקום. לא לפה, ולא לשם. אני פשוט עושה מה שהפה שלי רוצה לעשות. ואני מבינה שכל הספרים בבית של אבא שלי הם אוצרות. היום אני לא חיה בעולם הדתי, אבל כן נמצאת בו. זה כמו דיבוק. אי אפשר לברוח. אני נמצאת בדיאלוג בלתי נפסק עם העולם הזה. אבל אני עדיין מרגישה שהדברים לא פתורים".

את נמצאת בקשר עם חברות ילדותך?

"יש לי חברות מהתיכנון שמספרות לי כי כשהחברות שלהן פוגשות אותן הן שואלות: 'נו, מה קורה עם ויקטוריה'. נורא מסקרן אותן לשמוע מה קורה איתי. יש לי גם כמה חברות מאז שאני מתייעצת איתן ומשתפת אותן, אבל הן עדיין נשארו בעולם הדתי. העולם שלי חדש בשבילן. אבל גם לחברים החדשים שלי, למשל, מעולם האמנות, אני לא יכולה לתאר מה עובר עלי כשאני חוזרת לבית ההורים".

בועה שמאמינה לעצמה

עם המעבר לתל אביב אימצה לעצמה שם במה, שהורכב משמות שתי סבתותיה, ויקטוריה וחנה, כדי שההורים לא ישמעו על הופעותיה של הבת הסוררת. עד היום היא דבקה בזהות הזו. במהלך הלימודים הבינה שגם בית הספר למשחק אינו גן העדן האבוד עליו ערגה כל השנים. "דיקלמתי מונולוגים של צ'כוב ושייקספיר והבנתי שאני מסוגלת לעשות את זה. אבל משהו בשפה היה חסר לי. בתור ילדה הייתי קמה, פותחת את הסידור ומזיזה את השפתיים, כמו תרגילי בלט. זה הפך לריטואל. כל האותיות והטקסטים נכנסו אלי פיזית לתוך הגוף. לאבא שלי יש מיליוני ספרי קודש בבית. אני הרחתי אותם כל השנים. אבא היה עושה הרבה דברים שהיו קשורים לאותיות. כשהייתי חולה הוא היה כותב צירופי אותיות, מוחה אותן במים ונותן לי לשתות. לגדול על הדבר הפיזי הזה, השפה המדהימה הזאת ופתאום לעבוד על מונולוגים מתורגמים של שייקספיר. הרגשתי שלפה שלי חסר משהו".

אז למה לא ויתרת וחזרת הביתה, לעולם המוכר?

"הייתי חוזרת לבית של ההורים הדתיים והאהובים שלי, אבל מרגישה כלואה. הם לעולם לא יבינו את מה שאני אוהבת. שיחקתי את לאה'לה בדיבוק ב'הבימה'. הייתי נוסעת באוטובוס מירושלים לתל אביב ומשם לתיאטרון ואמרתי לעצמי שאני חיה בעולמות שאף אחד מהם לא מספק אותי. מימשתי את החלום שלי כילדה, עליתי על במה ונפלתי לאכזבה מרה. מרגישה את הפוטנציאל האלוהי על הבמה, אבל לא קרה לי הדבר בשלמותו. אני יכולה להבין צורך של ועדי עובדים לראות הצגות, אבל הדחף הפנימי שלי לא בא על סיפוקו".

אולי לא ניסית לחוות את העולם החילוני עד הסוף ולכן התאכזבת ממנו.

"אף פעם לא הרשתי לעצמי לעבור לגמרי לעולם החילוני, כי קיבלתי המון סטירות. ראיתי שיש שם הרבה קשקושים, המון אגו. מין בועה שנמצאת בתוך עצמה, מאמינה לעצמה ומאוד מרוצה מעצמה. היה לי קשה עם השיווק והמכירה".

ובכל זאת, את עדיין שם.

"אני לא יכולה לקום וללכת. כנראה שגם אני נהניתי שם. עד היום אני נהנית לא להיות שייכת לשום עולם. יש לי כוח שמנסה לשמור על עצמי ולא להתערבב בתוך כל זה".

חוויה שחוותה בתקופת ההופעות של 'הדיבוק' חידדה אצלה את הצורך הדתי. "בכל יום לפני הצגה הייתי הולכת לים ושוחה", היא מספרת. "יום אחד נכנסתי לים. אני שוחה ושוחה. הים שקט. פתאום באו גלים, רבע צונאמי, ובלעו אותי. ואני רחוקה מחוף. ברגע זה הרגשתי את המוות. מנסה לנשום והמים בולעים אותי. מנסה לשחות והמים בולעים אותי. ואני קוראת לאלוהים. אומרת 'שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד'. כמו דיבור בלתי נשלט. אומרת: 'תעזור לי, תעזור לי'. והים החזיר אותי איכשהו לחוף".

מה היתה התחושה שלך אחרי שהבנת שניצלת ממוות?

"הרגשתי שאני מחזירה את עצמי לחיים. רגע אחד אני לא פה ופתאום אני שוב בעולם. כשיצאתי מיהרתי לתיאטרון. בדרך התבוננתי בעולם בפרספקטיווה של מישהו שהוא לא ממש פה. ראיתי איך האנשים יושבים להם בבתי קפה, אוכלים במסעדות, קונים בגדים. ואני עדיין הייתי חיוורת לגמרי. הרגשתי כמו חייזר שמהלך על פני האדמות. תוך כמה דקות כבר הייתי בחדר האיפור מורחת על עצמי צבעים, ונכנסת לבמה. ההצגה מתחילה, אני אמורה להתחיל לשיר, ופתאום יורדות לי מלא דמעות. יורדות דמעות, יורדות דמעות. לא ידעתי מה לעשות. זה היה הרגע הכי דרמתי של ההצגה. לפתע נכנס חתול וקפץ על הבמה. כל הקהל פרץ בצחוק בשנייה אחת. ואז ראיתי את כל הפתטיות. כמה התיאטרון ואנחנו לוקחים את עצמו ברצינות".

האכזבה מהתיאטרון החזירה אותה הביתה, לטקסטים העבריים. "כשפתחתי את שיר השירים וקראתי 'אני ישנה וליבי ער. קול דודי דופק. פתחי לי, אחותי רעייתי תמתי'. אמרתי לעצמי זה לגמרי אני. ואז היא מסתובבת ואומרת 'קמתי לפתוח לדודי ודודי חמק, עבר. נפשי יצאה בדברו. ביקשתיהו ולא מצאתיהו. קראתיו ולא ענה. מצאוני השומרים המסובבים בעיר. פצעוני והיכוני'. ואיך היא מסיימת? 'השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו - שחולת אהבה אני'.

איך זה התקשר לחיים שלך?

"הפה שלי דיבר את הטקסט הזה כילדה, ופתאום על הבמה זה יוצא בדרך הכי טבעית בעולם. אני זוכרת את עצמי מסתובבת ברחובות ירושלים הריקים בשבת ומחפשת את שאהבה נפשי עם הבדידות שלי. ואני קמה והדבר שחיפשתי חומק ממני. והשומרים הסובבים בעיר מי הם? כל האנשים מהעולם ההוא והעולם הזה. הם הכו ופצעו אותי כמו האהובה שמסתובבת ברחובות ירושלים ומחפשת את המשהו הטהור, שאולי אפשר למצוא אותו רק בלילה ולא ביום עם כל השטויות של בני האדם".

במקביל למדה חנה פיתוח קול אצל הזמרת רות וידר-מגן, שזיהתה את יכולתה הקולית הנדירה. "כל הזמן כתבתי ושרתי", היא מספרת. "הסתובבתי עם טייפ מנהלים קטן והייתי מקליטה את עצמי. זה היה המפלט שלי. הייתי הולכת בעין כרם, נכנסת לכנסיות וחללים ושרה לעצמי שעות. אני חולה על מקומות עם אקוסטיקה. יום אחד מישהו שמע אותי והזמין אותי להופיע בפסטיבל ישראל. הזמנתי את רות ועשינו מופע ווקאלי של שירי 'נסתרות וגלויות' במנזר האחיות ציון.

"אז לא הייתי מיומנת לעבוד באינטנסיוויות על הקול. ביום ההופעה גליתי שאין לי קול. הרגשתי שאלוהים בוחן אותי. לקחתי קמע עתיק ממצרים והחזקתי אותו אלי כל ההופעה. לפני שפתחתי את הפה לא ידעתי אם בכלל יצא לי קול. לפעמים יצא, לפעמים לא. כשיצא כבר יצא הוא הופיע בטונים הרבה יותר גבוהים. כשלא יצא לי קול התחלתי ללחוש. בגלל האקוסטיקה הנפלאה שמעו כל רחש. אף אחד בקהל לא הרגיש שיש לי בעיה עם הקול. זה היה אחד השיעורים הכי חשובים שלי על הבמה - להבין שלא חשוב מה יש או מה אין במישור החיצוני כמו יכולת או טכניקה. זה לא הקול, אלא האנרגיה, המהות שלך".

לא היתה זו הפעם הראשונה שחנה חשבה שאלוהים בכבודו ובעצמו העמיד אותה למבחן. "גם לפסטיבל תיאטרונטו הגעתי חולה לגמרי. במאי המופע דודי מעיין היה בטוח שזה מרוב התרגשות. לקחו אותי לחדר מיון. היה לי 43 מעלות ואני צריכה להופיע בעוד כמה שעות. הרופא בדק אותי וקבע שזה סינוסיטיס מפחיד. הוא תקע לי שתי מחטים באף ויצאה לי חצי כוס מוגלה. רצתי מבית החולים להופעה. לבשתי שמלה, הייתי עם כדורים, דם זלג לי מהאף. בלעתי באמצע המופע כדור אקמול ואמרתי 'ומונח הוולד במעי אמו'. אנשים היו בטוחים שזה חלק מההצגה".

תיכף הרשל'ה יצא

הקהל הישראלי המקומי לא היה עדיין בשל לחומרים המורכבים של חנה. המסע התחיל. במהלך העבודה על 'הדיבוק' יצרה חנה קשר עם אמנית הקול הספרדייה פאטימה מירנדה. "שמעתי אותה, והרגשתי שהיא המורה שלי. הצגתי את עצמי והיא שלחה אותי להודו ללמוד קול עם המורה שלה, אודאי בהוואלקר. טסתי לבומביי והתגוררתי בביתו עם אשתו שלושה חודשים. בכל יום לקחתי אצלו שיעורים. התלוויתי אליו להופעות שלו ברחבי הודו. ביקרתי בבית משפחתו באוג'ין, שהיא עיר מאוד דתית, ושמעתי תפילות מכל כיוון. מנטאלית לא הרגשתי זרה - קדושה, תפילות, צניעות האשה. ההתמזגות היתה מוחלטת וזה היפנט אותי, כמו החלילן מהמלין. אבל כל הזמן שמעתי את הקול של אבא שלי: 'הודו זה שיא הטומאה. עבודה זרה, עבודה זרה'. השהות שם עשתה לי מהפך קולי ונתנה לי להבין כמה הצליל הוא דבר פיזי. למשל, לשיר צליל אחד במשך שעה אחת".

המסעות בהודו עם בהוואלקר היו הסיפתח לדבר האמיתי. מפגש עם הדלאי למה. "הזמינו את רות וידר-מגן ואותי להופיע בדלהי בפסטיבל למוסיקה מקודשת. במקרה ההופעה נפלה ביום כיפור. התלבטנו אם לשיר או לא, ולבסוף החלטנו להתייחס לזה כתפילה ולא כהופעה. צמנו, לבשנו לבן, אכלנו סעודת צום. וכשהגענו לפארק ראינו אלפי טיבטים שיושבים ומחכים לדלאי למה. ואז הוא הגיע, רב תקע בשופר ואנחנו שרנו את 'אדון הסליחות' ו'אל נורא עלילה'".

נשמע כשילוב בלתי אפשרי.

"בילדותי יום כיפור היה משהו לא קל. סדר תפילות שהוא מתווך מאוד מגושם עם רעיונות לאומיים שמקשרים לפוליטיקה ואלימות. המון פחד. הרגשתי שלא נותנים לי לנשום. המלים כבדות. ואז אחרי ההופעה בדלהי אני מרגישה שחזרתי לשפה שלי, לכל הפיתולים והסיבוכים שנקלעתי לתוכם ואני חיה בהם. היחסים שלי עם הטקסטים זזים כל הזמן".

המסע הבא היה לצ'כיה, במסגרת סדנה בינלאומית של בימאים ושחקנים בגטו טרייזנשטט, בסופו היו אמורים לעלות מופע ברחבי הגטו. "המסע חירפן אותי לגמרי. שם גיליתי את מזרח אירופה. בארכיון הגטו מצאתי דף תווים זרוק עם מלים בצ'כית. אמרתי 'אני חייבת להוציא את זה מבין שפתי בזמן אמיתי'. פגשתי מישהי סלובקית חצי עיוורת שביטאה לי את המלים, נגנית חלילית שקוראת תווים זמזמה לי את המנגינה. למחרת שרתי את השיר ופתאום אנשים התחילו לשיר איתי ולבכות. הסתבר שזה היה המנון הגטו.

"כשהגעתי לארץ פגשתי בביתה של חברתי, האמנית לנה מקרובה, את הבימאית הגרמנייה סיביל שונרמן. הן בדיוק עמדו לצאת לצ'כיה לצלם סרט על קרל שוונק, שכתב את השיר שאותו מצאתי. שוונק היה אומן קברט צעיר, שכתב שירי סאטירה על הנאצים, ונתן תקווה ליושבי הגטו. מצאתי את עצמי מסתובבת ברחבי צ'כיה ושרה עם ניצולי תיאטרון הגטו".

כשהסרט הועלה לאקרנים ברחבי אירופה, הוזמנה חנה ללוות אותו ולקיים הופעות בהקרנות הבכורה. בעקבות המסע קיבלה הזמנות להופיע בפסטיבלים בעולם. אבל ההצלחה הגדולה נרשמה כשנחתה בניו יורק. "פגשתי שם כל כך הרבה שפות וכל כך הרבה מוסיקאים והרגשתי לגמרי בבית. משם התחילו להתרחש דברים בקצב אינטנסיווי. עבדתי עם המתופף ומפיק המוסיקה תמיר מוסקט ועם עוד נגנים והופענו במועדונים. קונסול התרבות שעבד שם, רפי גמזו, מאוד תמך בי.

"נפגשתי עם זמר פאנק קברט ג'יפסי בשם יוג'ין האטס. עשינו ביחד דברים מטורפים, כמו היפ הופ - אני בארמית, והוא באוקראינית. הוא סיפר לי שהוא מכיר את אחותי הרוחנית. קוראים לה מריאנה סדובסקה, זמרת שמסתובבת עם טייפ מנהלים קטן ושחקנית ראשית בתיאטרון 'גרדיניצ'ה' שבלובלין, פולין. כשנפגשנו הרגשתי כאילו אני מכירה אותה שנים. פתחנו יומנים וגילינו שיש לנו יום משותף אחד בניו יורק. קבענו להופיע ביחד. עלינו על הבמה בלי כל חזרה. אף אחד לא האמין שרק עכשיו נפגשנו. מאז היו לי מסעות מדהימים איתה".

אחד המסעות היה לאוקראינה. "מארינה חוקרת מוסיקה של הסבתות של הסבתות שלה. כל הבבושקות שיושבות שם בכפרים הנידחים. התארחנו בבתים של הסבתות האלו. כל שנייה הגיעה עוד אשה עם בקבוק וודקה, דגים מלוחים, ותפוחי אדמה. הן העריצו אותי, חשבו שאני אייקון מהלך. מעין מריה כהה מירושלים. ואני מרגישה שם הכי יהודייה. התחלתי ללמוד את השירים שלהן. שם השירה לא נועדה לשירה, אלא לגרום לדברים לקרות. למשל, לסלק רוחות רעות מהיער".

ההרפתקאות רק התחילו. "נסענו לכפרים, והגענו למקום בשם סטנוב, שם יש מבצר ענק. זחלנו מבעד לגדרות ונכנסו פנימה. פתאום אני קולטת שכל המבצר הענק הזה היה בית כנסת, עם מקום לספר תורה, אותיות עבריות, 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. הייתי בהלם. הרגשתי שבחלל הענק העצום והיתום הזה אני חייבת להדהד קולות. אני ומריאנה התחלנו לשיר. יצאתי החוצה ופתאום ראיתי בדימיון שלי את כל החסידים מסתובבים שם. כל הנופים שביאליק כתב עליהם. עלינו לגבעה סמוכה".

ואז?

"פתאום ראיתי בית קברות ענק עם כתובות בעברית. 'הצדקת הקדושה', 'האיש הכשר'. הרגשתי שאני חייבת לפתוח סידור לעילוי נשמות. כשפתחתי את הספר נדהמתי לראות שהוא נפתח בדיוק בעמוד שבו מופיעה התפילה לעילוי נשמות. הזזתי את השפתיים והתחלתי ללטף את המצבות. משם המשכנו למדז'יבוז', העיירה בה גדל הבעל שם טוב. הרגשתי כאילו אני בשטייטל ותכף הרשל'ה יצא מבין העצים, נברח ביחד ונסתכל אחד על השני בעיניים עורגות".

אולי עודף הרוח כמעט הטריף את דעתך?

"במזרח אירופה הפכתי למכורה אחרי חיפוש יהודים. כשנסענו לפוזנן בפולין שאלתי איפה היו פה יהודים. שלחו אותנו לרחוב היהודים, שם היה בניין גדול שבעבר היה בית כנסת. נכנסתי וראיתי במקום בו היה היכל הקודש בריכת שחייה בה שוחות נשים. פתחתי את הפה והתחלתי לשיר. הרגשתי שהקול מחבר בין הזמנים. ברגעים כאלו, כשמבינים מה זה אלוהים, תחושת האני מתרחבת. זה סוג של חלום".

מסעותיה של ויקטוריה חנה בעולם לא הסתיימו. לפני שנה קיבלה הזמנה מסטפן קולה, גרמני שחי בארץ, להצטרף לנסיעה למונגוליה כדי להשתתף בסרט תיעודי על מפגש של קולות משלוש תרבויות ביחד עם וולפגנג סאוס, מדען קול שיודע להפיק שני צלילים בו זמנית (אובר-טונים) והזמר המונגולי חוזו (דנגה קוסבאיאר).

חנה: "חוזו הזמין אותנו להתארח בכפר ילדותו. מקום שבו במקום פחיות קוקה קולה על האדמה אתה מוצא עצמות בעלי חיים. גרנו בתוך יורטות שפינו המשפחות. על הבוקר, כשאנחנו עוד ישנים במיטות נכנס כל הכפר, הדליק את הטלוויזיה שחור-לבן וראה קרבות סומו. קוזו לקח אותנו ללהקה של גמלים עם שתי דבשות שגם מפיקים צלילים אובר טונים. ביום שישי שרתי לפני אנשי הכפר שירים משיר השירים במשך כל הלילה. הם שרו לי שירים מונגולים, ורק הגרמנים לא ידעו מה לעשות עם עצמם". השלושה, אגב, ייפגשו ב-29 בדצמבר ויקיימו הופעה משותפת בבית הקונפדרציה בירושלים.

דווקא בניו יורק גילתה מחדש את אותיות הקודש, תחום שהיום תופס חלק נכבד מיצירותיה. "כשהייתי בניו יורק לקחתי לידי ספר לימוד לתינוקות של בית רבן. הכל היה שם אותיות. התחלתי לחקור שעות את האותיות, ההברות, הטעמים. בתור ילדה מגמגמת כל הזמן פחדתי להוציא את האות בי"ת. ממש נבהלתי. פתאום הפה הזה, המום הזה שאלוהים הביא לי - הפך לכלי המחקר הכי גדול בחיים שלי. הייתי מקליטה את עצמי. אחר כך נוסעת בסאבווי ושומעת את כל צלילי השפות בעולם. סינית, פורטוגזית. חוזרת על זה ובולעת את הצלילים, כמו רקדנית בלט. כוריאוגרפיה של הפה".

מה עשית עם זה?

"העליתי מופע במועדון ה'קיצ'ן' שבו אני שרה תרגילי קריאה מתוך הספר. הם לא הבינו עברית, רק שמעו את הצלילים. אל"ף, ה"א, חי"ת, עי"ן. מוסיקה. הדגשתי את כל הניואנסים שהעלמתי כילדה מזרחית שמתביישת במבט של אבא שמדבר בחי"ת ועי"ן. זה הפך לקסם. כשהייתי שם על הבמה בניו יורק הבנתי שמעתה אשיר את השפה שלי. לא אתן למורי המשחק שלי להחליט מה אעלה על הבמה. סינים ויפאנים ראו אותי והבינו על מה אני מדברת".

איך זה קורה?

"אני מפרקת את השפה על מנת לקבל אותה מחדש. בתור ילדה לקחתי מלה וחזרתי עליה עשרות פעמים עד שנוצרה לה פיסיקה אחרת. מה שקרה לפני שהעולם נוצר, הוא בדיוק מה שמתרחש לפני שהמלים יוצאות מהפה. תוהו שהופך לממש. לפני שהמלים יוצאות הן כמו אוויר שלא נתפס. רות מורתי הנערצת, אמרה: 'בכל פעם שאת פותחת את הפה אסור שתדעי באמת מה ייצא'. יש כל כך הרבה הפתעות, סודות גנוזים שאנחנו נושאים איתנו כל הזמן. אני לא יודעת מה זה הקול שלי. אני מתייחסת אליו כאל נס, פלא".

קול עמוק וקדמון

ריבוי הסגנונות של חנה מתעתע. רגע אחד היא שרה היפ-הופ במועדון סואן, ורגע אחר היא יורקת אותיות. גם מיקומי ההופעות לא קלים לעיכול. בירושלים, למשל, הופיעה בתוך בור מים שנמצא במרתף של בית עותומאני בשכונת מוסררה. זה לא נראה לה בכלל מוזר. "הז'אנר שלי הוא אני", היא מעידה. "אני נמצאת בצומת של המון עולמות. אני שומעות בלי סוף מוסיקה אלקטרונית. אבל גם מסתובבת בין שבטים בעולם. כשאני בטבע יוצאת לי שירה עתיקה. כשאני מדברת בפלפונים אני מתמכרת לסאונדים האלו. כמה שהם מפריעים לי, הם מרתקים אותי, כמו צעצועים. ביטים ועוד ביטים".

המלחין מיכאל וולפה, המנהל האמנותי של פסטיבל "צלילים במדבר" בשדה בוקר, בו תופיע חנה ב-24 בחודש, מנסה לפענח: "היא מזכירה לי את ברכה צפירה ושרה לוי תנאי, הכוהנות הגדולות של ראשית המחול והמוסיקה בישראל. שילוב של מזרח-מערב, דתי-חילוני שקשה להגדירו. היא שייכת לפנתיאון של זמרות ענקיות ישראליות שלא מצליחות לפרוץ לתודעת הקהל בגלל שיש להם עומק ורצינות. הקול שלה הוא עמוק וקדמון. מגוון העבודה הקולית שלה הוא נרחב בצורה בלתי רגילה".

יעקב אגם, שפגש אותה בניו יורק ואף העניק לה מענק תמיכה, קצת חושש: "היא אחת האמניות הגדולות בארץ. יש חידוש וניקיון צליל. היא מסוגל לתת שירה בלי מלים. השקט שבנשמה. המלה אצלה מאבדת את המשמעות הגשמית שלה. אני נפגשתי עם אבא שלה. הוא הזמין אותי לארוחת שבת בביתם. הוא רב מאוד נחמד. בהתחלה הוא התנגד לאומנות שלה, אבל היום הוא מתייחס לזה בכבוד. אני רק מקווה שכמו כל דבר עדין היא לא תתקלקל, ותשתמש במלים בגלל לחץ הציבור. היא צריכה להיות גבוה מהמלים. שם הקדושה נחה".

עד שחנה תבליח לגלגל"ץ היא עדיין בחזקת שם לאניני טעם. "אין לי דיאלוג מקצועי ממשי עם רוב הדברים שאני נתקלת בהם כאן", היא מסבירה מדוע היא ממעטת לשתף פעולה עם מוסיקאים מקומיים. "לפעמים אני מרגישה מאוד לבד.

"פעם ראה אותי יהודי חב"דניק במטוס קוראת מתוך ספר של אבולעפיה. הוא התעניין והראיתי לו פוסטר של ההופעות שלי. הוא שאל מי מפרסם אותך. אמרתי לו אלוהים. אני מעבירה את הטקסטים שלו והוא עוזר לי. הפה הוא הבית שלי. אני מנסה לעשות שלום עם כל התסביך שגדלתי בתוכו".

בקרוב אגיע רחוק

לפני כחצי שנה נחתה בארץ. לראשונה אחרי שנים ארוכות יש לה חדר משלה. הקירבה הפיסית לבית ההורים עדיין לא הביאה לשבירת החומות, והם עדיין נמנעים להגיע להופעותיה. היום חנה לא מוותרת עליהם. היא מקפידה ללכת לסעודת שבת בביתם. "בשנים האחרונות" היא מסכמת את המרוץ המטורף שעבר עליה, "נכנסתי לסחרחורת בעקבות הקול שלי. מזמינים אותי לפה, מזמינים אותי לשם - ואני נוסעת. עכשיו כשפגשתי באהוב שלי אנחנו גרים בעין כרם. זה מכניס אותי לפאזה חדשה בחיים, כמו התמחות בבישול מרקים והלחנת טקסטים משותפים בשבילי היער".

מה הלאה?

"יש לי בקרוב הופעה במאלי. אחר כך מתוכננות הופעות בברזיל, מקסיקו, סינגפור ומרוקו. אני גם מתכננת להוציא דיסק של היפ-הופ של טקסטים עבריים קדושים. אבל מה שמרגש אותי הוא שמאז שהתיישבתי בארץ מזמינים אותי ללמד קול ולהעביר סדנאות בבתי ספר למשחק. אני, ילדה עם קשיי דיבור, שעברה חוויית ריפוי דרך הצלילים והמסורת שלי, מלמדת קול".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו