בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הייתי רשע אבל צודק

רפי לביא עובר דירה. נוטש את הבית המיתולוגי ביונה הנביא, כי מי בכלל עושה מיתולוגיה מבית, ומתנחל בדירת קרקע, שיהיה לו יותר פשוט להסתובב עם ההליכון. יש לו תערוכה חדשה, ששנתיים לקח לו להבין שבעצם מצוייר בה ערבי עם שפם סגול. יש לו אשה שמוכנה לספוג ממנו הרבה יותר ממה שבנאדם רגיל היה מוכן לספוג. וכל עולם האמנות הישראלי עדיין מחכה למוצא פיו. הנה זה מגיע, נא לרדת למקלטים

תגובות

השבוע עמוס במיוחד. ביום שני, לאחר 33 שנים בדירה בקומה הרביעית ביונה הנביא 42 החליף רפי לביא את הנוף, כשעבר עם רעייתו אילנה לדירה החדשה בקומת הקרקע ברחוב אוליפנט בתל אביב. היום (שישי) נפתחת תערוכת יחיד שלו בגבעון גלריה לאמנות וזו מסתמנת כאחת התערוכות המשובחות שלו. "ערבי - שפם סגול" שמה ויוצגו בה ציורים מהשנתיים האחרונות.

19 הציורים התלויים מהיום בגבעון הם בחירה של לביא מתוך כ-50 עבודות שהוא צייר בישיבה, בגלל בעיות גב חמורות, בכוך שהיה רק קצת יותר גדול מציורי הדיקט שלו שמרביתם 120 על 120. בסטודיו-כוך הזה שבדירה ביונה הנביא שהיה בו חלון קטן ודלת שהפרידה בינו לבין חדר השינה, צייר לביא את מיטב ציוריו משנת 72'. הגיחה לסטודיו היתה בדרך כלל ספונטנית תוך שלביא עובר במטבח, חוטף משהו לפה, זורק משפט לאילנה הטרודה בענייני הבית, נכנס לסטודיו, עושה כמה וישים על הדיקט וחוזר לשמוע מוסיקה.

בדירה החדשה באוליפנט מחכה לו סטודיו רחב ידיים מצוחצח ומואר. כשנשאל איך זה ישפיע על עבודתו הוא גיחך והעיר שממילא הדירות שלו, "הופכות צ'יק צ'ק למחסן עמוס".

הקירות לא קובעים

לביא הוא אמן נהדר ואדם משכיל וחריף אבל הוא גם מוכר כמי שלוקה במידה בלתי מבוטלת של אינפנטיליות, שמשרתת את תדמיתו כצעיר נצחי למרות שהוא מתקרב לשנתו ה-70 וגופו כבר קרס. כן, זו אחת מתכונותיו של מי שכונה כל כך הרבה שנים דיקטטור על ידי כל כך הרבה אנשים, כולל מעריציו הגדולים והיום הוא מודה שכמורה במדרשה לאמנות הוא היה שמוק לא קטן. לא במלים האלה בדיוק, הנה הציטוט: "הייתי גס רוח כמבקר. כמורה הייתי נורא מגעיל. הייתי רשע אבל צודק ואמיתי".

אתה מתחרט?

"אני כל הזמן עושה את הסטטיסטיקות. במשך 40 שנה קיבלתי כל שנה מחזור של 40-60 תלמידים חדשים. כמה מהם נעשו אמנים? מקסימום שניים בשנה, כלומר כ-50 אמנים בכל השנים שהייתי מורה. במדרשה הייתי צועק שהדבר היחידי שברור זה הספק. אבל יש לי טון נורא סמכותי ואני יודע שצורת הדיבור שלי כריזמטית וזה כל החיים הפריע לי. מילדות הייתי המנהיג. את יודעת כמה חסידים שוטים היו לי וכשאני שומע את השטויות שהם מצטטים מפי כשאני כבר הבנתי מזמן שזה שטויות, אני מתפלץ".

הראיון התקיים בדירה הישנה. לביא רזה מתמיד ("הכדור שאני לוקח נגד כאבי הגב התגלה כמדכא תיאבון נהדר") והוא עדיין אומר בדיוק מה שהוא חושב תוך שהוא שוזר קללות ברצף המשפטים שלו. ישבנו בחדר שפונה ליונה הנביא, החדר עם המרפסת שממנה צילם לביא את סרטי הווידאו. בחלל הזה, המכיל בעצם שני חדרים, הוא בילה את רוב שעות היום וכאן התארחו מי שהתארחו, וכאן נולדו כל המיתוסים על הדירה ביונה הנביא, מיתוסים שמעצבנים את לביא עד כדי פרץ קולני של זעם.

"עושים מין עבודת אלילים לדירה הזו. מישהו יזם עצומה שקראה לשמר את הבית. שטויות. הרי יהרסו עוד רגע את הבניין. רציתי שיקראו על שמי את מוזיאון תל אביב ודפקו אותי".

הקירות שהיו מכוסים עד התקרה בציורים של אביבה אורי, דגנית ברסט, יהודית לוין, תמר גטר, מיכל נאמן, ציבי גבע, נחום טבת, משה גרשוני ומי לא, עירומים וכעורים. מברשת לא עברה שם 33 שנים (לבד מבמטבח ששופץ). על התקרה כתמים לבנים גדולים, זכר לתיקוני רטיבות מן העבר, והנה הכתמים מזכירים את ציוריו. אחמד מחאג'נה, קבלן מאום אל-פחם, שמסייע זה כשנתיים בארגון הדירה, התחנן שלביא יתיר לו לסייד את התקרה אבל לביא אמר לא. מה גם שאחד הנכדים אמר יום אחד, "הנה ענן", ובזאת נחרץ גורל התקרה להישאר כמו שהיא.

על הקירות ניתן לזהות פרחים קטנים כמו בטאפט, שרידים של צביעה ברולר מלפני 33 שנים. ב-1967 היה ללביא ציור (אקריליק ועיפרון על בד) שמזכיר את הקיר הזה. "בגלל הפרחים האלה קניתי את הדירה ולא הרשיתי אף פעם לצבוע בחדר הזה. כשבאנו לכאן, הדירה בהקה מניקיון לאחר שיפוץ. אמרתי שלא אתלה יותר מתמונה אחת על הקיר. גם היה המון מקום אבל תוך חצי שנה הכל התמלא, כולל הקירות".

אלפי הדיסקים, התקליטים והקלטות הועברו זה מכבר לאוליפנט כמו גם מאות ספרי האמנות והקריאה ושלל משחקי הטלוויזיה. בשנה האחרונה לביא עסק במיון וזריקה של חפצים שאגר כל השנים. כ-300 ציורים של אמנים, קצתם סטודנטים לשעבר, שעמם עשה החלפות במשך השנים (כנגד עבודות שלו), הושאלו למשכן האמנות בעין חרוד לצד מאות עבודות נייר שלו. השבוע הדירה הריקה נראתה כמו חירבה. רק בשירותים נותר מיותם גזיר עיתון שהודבק לפני שנים לקיר וכבר נטמע בתוכו. איור של דודו גבע ובו נראה יוסף, הפקיד הלוזר בעל החוטם והשפם של מחלקת המים בעיריית תל אביב מצווה לעבר חור, "צא עכבר". "אני אוהב את האיור הזה והשבוע נעקור את הדיקט מהקיר, ואתלה אותו בדירה החדשה", אמר לביא.

הראיון התקיים ליד העמדה של לביא בחדר שפונה לרחוב, עמדה שצורתה כשל האות ח', שנשארה על כנה עד הרגע האחרון ובה הוא גם הצטלם. במרכזה שולחן הכתיבה המט לנפול ועליו הצעטאלך, הפתקאות בכתב ידו הקטן והמסודר. על הקיר תלויה המראה המצועצעת שציונה שמשי קנתה לו לפני שנים, שכיכבה בכמה מסרטי הווידיאו שלו. המנורות הקטנות והמצ'וקמקות, השעון הקוריאני שממנו בוקע כל שעה קולה החורק של קריינית המכריזה באנגלית על השעה ועל הטמפרטורה בחדר. "היא נותנת לי תחושה של זמן", אמר לביא.

משמאל, הכונניות הישנות הנושאות קלסרים מסודרים כשל יקה-פוץ, שבהם תיעד לביא את 1,142 ציורי הדיקט שצייר עד היום ("עברתי את ה-1,080 שזה מספר היצירות של באך"), לצד רישום של עיבודים ויצירות מוסיקליות. המאוורר המאובק משנות ה-50 עוד מחובר לקיר. גם השאלטרים הצהבהבים הם משנות המשהו. "מה שעובד לא מחליפים", המוטו של לביא. ומערכת הסאונד על מרכיביה, ובתווך יושב לביא על כורסא מתנדנדת, מאפרת ענק מימינו וסל ניירות משמאלו והוא מעשן ללא הרף ומטווח את האפר בהתאם לתנוחת הגוף ולא מחמיץ.

אתה שמח להתחיל חיים חדשים ברחוב אוליפנט?

"עשינו בית חדש כאילו אנחנו זוג צעיר ועשיר. הכל חדש. המטבח, הארונות וכל כלי החשמל. יאיר גרבוז בא וספר 160 שאלטרים בדירה. בפעם הראשונה יהיה לנו שולחן אוכל גדול. הכל יהיה הרבה יותר נוח ויעיל. נורא נעים שם בדירה החדשה. הצד האסתטי של הדירה לא חשוב לנו. אילנה קוראת לזה פרקטיות ואילו אני קורא לזה פונקציונליות. שיהיה נוח ויעיל. אם בסופו של דבר זה גם נראה יפה, לא איכפת לנו".

ולא תתגעגע לדירה הקודמת שנקשרו בה לא מעט מיתוסים?

"עשו מיתולוגיה מהדירה הזאת עם הכתבות המטופשות. קשקוש מטופש. למה לא עשו מיתוס מהדירה הקודמת ברמת גן, שבה גדלו אמנים חשובים כמו יאיר גרבוז, מיכל נאמן ונחום טבת? עברנו ליונה הנביא לפני 33 שנה. יויו היה כבן תשע ואביב היה כבן שש. אחרי 12 שנה ברמת גן, עזבנו חירבה מזוהמת כמו מעברה, בדיוק כמו שאנחנו משאירים עכשיו ביונה הנביא. טבת ביקר לפני שבוע באוליפנט וכשראה את הגינה אמר, 'וואלה, רמת גן!' הנה הפיטנה, הבוגנוויליה והלנטנה, אותם פרחים שגידלנו ברמת גן.

"אחר כך עברנו ליונה הנביא, לדירה הכי גבוהה שרואים ממנה את הים, אבל הפנים של הבית הוא מחסן של תקליטים, דיסקים, קלטות, ספרים ומשחקים. אילנה אומרת תמיד שאנחנו חיים במחסן, אז לתוך של הבית יש משמעות ללא ספק אבל לקירות אין, והתוך עובר עכשיו לאוליפנט. ואני אומר לך שבאוליפנט זה יהיה אותו דבר כמו בדירות הקודמות. הקירות לא קובעים".

כסף אמנות וזנות

כמי שנחשב לאחת הדמויות המכריעות בהיווצרותה של סצינת המודרניזם באמנות הישראלית, ולאמן מרכזי ואוצר, למבקר אמנות ומוסיקה, ולמורה לארבעה דורות של אמנים שעיצב את דמותה של "המדרשה", אתה לא יכול להמעיט בערך הדירה ביונה הנביא שהיתה מין שלוחה חיצונית של כל תחומי השליטה שלך.

"אין לי בעיה עם הטענה שהדירה נכנסה לזיכרון ולתודעה של אנשים שהיו בבית הזה וחוו בו דברים. המיתולוגיות לא נוצרו על ידי ואני גם לא מכחיש כלום כמו שאת אומרת. אם יש מיתוס או חשיבות, זה לא לדירה אלא למה שבתוכה. הספרים, כתבי העת וההתרחשויות החברתיות והמוסיקליות. זה יקרה גם באוליפנט. כבר לא באים הרבה תלמידים כבעבר, אבל עדיין באים ומראים לי עבודות ואני מתחלף עם אמנים צעירים עכשוויים בדיוק כבעבר".

אז אולי נדבר על מוזיאון תל אביב.

"כמו הסיפור עם הדירה ביונה הנביא. במקום להתעסק בהמרת שם המוזיאון על שם הזוג עופר, היה ראוי להקדיש מאמרים לדיון על מה שקורה בין ובתוך כותלי המוזיאון. אני מסכים שזה מגעיל לקרוא את המוזיאון כולו על שם אחד שתרם בסך הכל 20 מיליון דולר אבל הרעש הציבורי הוא רכילותי ולא מתרכז בעיקר, שזה כאמור מה שקורה בתוך המוזיאון".

ומה לדעתך קורה?

"האמת היא שההידרדרות של מוזיאון תל אביב החלה מאז היווסדו. כשמבקר האמנות ד"ר חיים גמזו ניהל את המוזיאון, לא חשבנו עליו מה שחושבים היום על מרדכי עומר? אני זוכר שגמזו הביא מחו"ל תערוכה של רודן, שהיתה כולה בלוף. רפרודוקציות ופסלים שנראו כמו מזכרות לתיירים והתקינו נורות ניאון במוזיאון וניאון היה אז דבר גדול. באחת הישיבות גמזו השוויץ שהוא הביא המון אנשים לפתיחה ויואב בראל אמר לו 'תפתח בית זונות ויבואו הרבה יותר'. כשמרק שפס היה מנהל מוזיאון תל אביב לא חתמנו על עצומה שצריך לפטר אותו? חתמתי במו ידי. וכשרוני דיסנצ'יק היה המנהל האדמיניסטרטיווי שנהיה למנהל אמנותי, לא נלחמנו בו? והוא עשה לי תערוכה ושפס עשה לי תערוכה.

"שני המוזיאונים הגדולים בירושלים ובתל אביב החמיצו. בירושלים היתה תקופה קצרה שיונה פישר כאוצר הזיז דברים באמנות. המוזיאונים בארץ הם כלום. הם משמשים כמתן אישור ולא כמי שמניעים ומזיזים משהו. כל מה שקרה באמנות הישראלית מאז ומתמיד התרחש בגלריות".

איך משפיעה העובדה שהאמנות מונעת היום על ידי הכסף של בעלי ההון, והשוק מכתיב את מה שמתרחש?

"אין חדש תחת השמש. גם אנחנו בני דור שנות ה-60 דיברנו על הפיתוי של הגלריות לכיוון המסחריות, והיו בינינו אמנים שהתפתו לעשות זבל כי זה מכר. הייתי מקורב לאמנים, מזריצקי ואהרן כהנא וכל החבר'ה האלה ועד אמנים בני תקופתנו, וכשאני אומר שמבחינת הקשר כסף אמנות וזנות, במרכאות או לא במרכאות, אין חדש תחת השמש, אני יודע מה אני אומר. היום אולי זה גלוי יותר ויודעים על כך. זה כמו מרכז הליכוד היום לעומת מרכז מפא"י בשנים עברו. עשו אז את אותן השחיתויות רק שאז התביישו והסתירו. הסחר מכר והקשר בין ממון לאמנות וליוקרה, ויוקרה קשורה לכלכלה כי אמנים רוצים להתפרסם ולהיות סלבס, כי זה אמצעי לעשיית כסף. יש הבדל אחד, שהיום יודעים יותר ושהכסף גדול יותר".

מצב האמנות היום?

"נפלא וזה נס שאני לא מבין. יש פה אמנות על רמה מאוד גבוהה ויש לנו אמנים נהדרים כמו גיא בן נר שחי בארצות-הברית, דורון רבינא, סיגלית לנדאו וצעירים יותר כאבנר בן גל. אני רע עם שמות. אילנה אומרת שיש לי אלצהיימר מגיל 19. הרשימה של האמנים הטובים ארוכה ויש כבר צעירים שאני לא מכיר, אבל אני רואה כל הזמן תערוכות מצוינות. הפסקתי לכתוב ביקורת אמנות לפני כ-15 שנה ואני לא רואה הכל, אבל אני עדיין הולך כל שישי לשתיים-שלוש תערוכות בעיר ועדיין גם שולחים לי קטלוגים".

הו, אילנה

קשה לך לנוע?

"לא מזמן קניתי הליכון חדש. ארבעה גלגלים עם כיסא ועכשיו אני יכול ללכת ולהתיישב כשאני צריך, ולקום וללכת הלאה, ואוכל לראות תערוכות בבית האמנים באלחריזי. התערוכה האחרונה של יאיר גרבוז היתה שם לפני כשנתיים וחזרתי משם ושכבתי שלושה ימים במיטה. עכשיו עם ההליכון החדש והעובדה שאני גר בקומת הקרקע מתאפשר הכל. אני מזמין טקסי, נכנס עם ההליכון ושלום. אני רואה ואראה תערוכות".

איך אתה מסתדר עם מגבלות הגוף?

"הרבה יותר בקלות ממה שחושבים. גם ככה לא הייתי יצאן גדול. חנויות התקליטים נגמרו מזמן, ואם נסעתי בזמנו לאירופה זה היה כדי לבלות ימים שלמים בחנויות התקליטים. והיום בעזרת האינטרנט אני מזמין מה שאני רוצה. וזה המזל שהאי יכולת שלי ללכת לא מפריעה לי כי גם קודם לא אהבתי לצאת מהבית. טיולי נוף זה דבר מאוס בעיני. כדי לנוע בדירה ולהגיע לסטודיו לעשות כמה וישים, זה אני עושה בלי בעיות.

"עוד מעט אני בן 70 ואני מעשן כבעבר. הסיגריות הן הבריאות שלי, אבל ירדתי לשתי חפיסות ביום. לא אשכח את פרופסור דני גור, שאחרי ניתוח הלב הפתוח שלי שם אותי בחדר למכובדים והיתה בו מיטה אחת וכל שעתיים גור היה בא לעשן איתי. הרופאים אמרו שאסור לי מאכלים עם כולסטרול, אז היום יש כדורים נגד כולסטרול ונגד סוכר ואין לי בעיה לאכול. אני מדי פעם חוטא ובשביל לא להתרגש אני מעשן ואז הכל בסדר. חוץ מזה, יש לי פיליפינית צמודה: אני הנכד החמישי של אשתי אילנה והיא כל היום משרתת אותי. את רואה, אפילו את הקפה היא הביאה לנו. לא יכולתי ללכת לעשות קפה? אבל יש פיליפינית".

פיליפינית זה מה שאתה אומר על אילנה, שהיא אדם נפלא שסובל אותך כל כך הרבה שנים?

"נפלאה? אילנה הורגת את עצמה. יש לה ארבעה נכדים ואותי. לא הייתי יכול לחיות בלי אילנה ומה שהיא אוכלת ממני רק אני יודע. הרבה. היא לא בדיוק לוקחת אותי עם מלח ופלפל, היא מתעצבנת וצועקת עלי ואומרת לי דברים קשים. כשאני אומר שלא הייתי יכול לחיות בלעדיה אני לא מתכוון לתלות פיסית, שהיא עוזרת לי וכולי, אני מדבר על תלות רוחנית. זה מזל. אל תשכחי שכשהייתי צעיר הייתי נשוי כמה פעמים וזה נגמר מהר, אני יקה ובכל פעם שהתאהבתי הייתי צריך גם להתחתן. אז אילנה היא בעצם אשתי הראשונה".

איזה מין יקה אתה?

"שמואל גבעון ואני היינו מתווכחים מי יותר יקה ומי יותר פוץ. יש בי הרבה יקיות וזה החוש לסדר בתוך הלכלוך. אני נורא לא נקי, אבל אני נורא מסודר. הכרתי המון סוגים של יקים, כך שהכללה תעשה עוול, אבל אולי הצורך שלי להיות ברור וקומוניקטיווי ולהבין אחרים בצורה ברורה זו תכונה יקית טיפוסית".

אינך צונן ומרוחק כמו יקים מסוימים.

"אמא שלי היתה אשה חמה מאוד עם המון נישוקים ושנאתי אותה. אמא שלי כבר מתה, ברוך השם, בשביל מה אני צריך להתפייס אתה? אני לא אדיפוס ולא שמדיפוס. היתה לי ילדות מאושרת ולא אהבתי את אמא שלי, שהיתה מכשפה. אין מכשפות חמות? יש. היא היתה סנובית וחשבה שצריך לעשות רושם תרבותי, אבל בילדותי ובנעורי הייתי מאושר. שיחקתי כדורגל בשכונה והיו לי חברים וחברות מגיל אפס והייתי בצופים ובנוער העובד והיו לי המון אהבות. אהבתי ונאהבתי כך שלא היתה לי בעיה עם הבית. הייתי עצמאי מגיל צעיר.

"פעם בתיכון עשיתי משהו מאוד טוב שאני באמת לא זוכר מה, אני רק זוכר שזימנו את אמי והיא באה לבית הספר וצעקה עליהם שהיא לא מסתדרת אתי בבית ומה הם מזמנים אותה עם עוד בעיות. הייתי מה שקראו אז ברמת גן פושטק. בכיתה ט' כבר עישנתי חפיסה ביום ותלבושת זה לא היה בשבילי ולמעט שיעורים נכנסתי. כיפה לא חבשתי בשיעורי תנ"ך והמורה לצרפתית היתה מעיפה אותי דקה אחרי שנכנסה לכיתה עוד לפני שעשיתי משהו, אבל רמת גן היתה שמחה ולא אהבתי את אמא. קיבלתי מהורי מה שרציתי בענייני כסף. היתה לנו מבשלת ואהבתי מה שהיא בישלה ועם הגנן דיברתי על גינון והיתה אחת, עוזרת בית, שהיתה נחמדה. לא היה לי צורך באהבת אם".

לפי שרית שפירא (שאצרה את הרטרוספקטיווה "זה לא צבר, זה גרניום" לפני שנתיים במוזיאון ישראל) הציור הראשון שיצא תחת ידך היה בגיל 13.

"זה היה חד פעמי. זה היה לילה שנשארתי ער עד אחת וחצי וישבתי וציירתי חמישה ציורים באקוורל. אני לא יודע למה. היו לי צבעי מים אידיוטים של ילדים ובזה זה נגמר. בגיל 17 התחלתי לצייר. גם זה לא בא לי בקלות. סיימתי כיתה י' עם תעודה מלאה שליליים ושכנעתי את הורי שעלי להפסיק לנגן פסנתר לטובת לימוד קומפוזיציה. במשך שנה וחצי למדתי אצל יקה זקן שבא אלינו הביתה ובגיל 16 התקבלתי לשנה רביעית באקדמיה למוסיקה שניהל אותה אז עדן פרטוש, למרות גילי. כבר התחלתי לכתוב סימפוניה וסונטה לפסנתר כשהבנתי באמצע השנה שלא אהיה קומפוזיטור כי אין לי מה לומר".

ידעת שאתה אמן?

"מגיל שלוש ידעתי שאני קומפוזיטור. ידעתי שאני אמן ושאני צריך להתבטא. אחרי שוויתרתי על קומפוזיציה היה לי משבר קשה. התחלתי לכתוב שירה. לא ייאמן איזה זבל יצא לי. ראיתי שלא רק שאין לי מה לומר, אלא שאין לי ולו שמץ של כשרון. התחלתי ללכת לחוגים לתולדות האמנות שגמזו נתן ברמת גן. לאט לאט זה משך אותי, הציורים של מודליאני וסזאן, והתחלתי לקנות רפרודוקציות ופתאום בא לי לצייר וראיתי בגיל 17 שהציור הוא הבית שלי. לא ידעתי שיש לי כשרון כי מעולם לא ציירתי לבד מאותו לילה בגיל 13".

למה ככה, ככה למה

רפי לביא הציג לראשונה לפני 45 שנה (בגלריה "רינה" בירושלים). התערוכה הקודמת שלו, לפני כשנתיים בגבעון, היתה חריגה בצבעוניות שלה. "ראיתי רפרודוקציה של שאגאל וזה הדליק אותי לצייר פרחים צבעוניים עם זוג בצד. הנכד הגדול שלי אמר לי שהציור מפחיד וראיתי שיש בציור המון שמחת חיים ובו זמנית המון אלימות. אחרי זה מצאתי את עצמי מצייר פרופילים עם שפם סגול. לא כל כך ידעתי מי זה ומה זה. אני מהאחרונים שמסוגלים לנסח או לפרשן את הציורים שלי וכששואלים אותי מה זה הציור הזה, אני בוחר בזכות השתיקה עד שיבוא עורך הדין האוצרת שרית שפירא ותסביר, ואז גם אני אדע מה אני מצייר".

מתי קלטת שאתה מצייר ערבי עם שפם סגול?

"לפני כחצי שנה. בשנות ה-50-60 אצל הספר הערבי היה צילום של ערבי בפרופיל עם שפם. זה לא ערבי בהקשר פוליטי או במובן של בעד או נגד. בכמה מהציורים הדמות אלימה ויש ציורים שהיא ההפך, מאוד חרדה ומקבלת מהלומות. למה אני מצייר את הערבי הזה? אין לי מושג, כמו שלא ידעתי למה אני מצייר פרחים או למה ציירתי את הכלב בלק מהפרק כלב חוצות ב'תמול שלשום' של עגנון. בא לי ואין לי מושג למה".

למה סגול?

"סגול זה הצבע הכי מלאכותי בטבע. נמצא סגול בפרחים ובפרפרים. סגול נחשב באמנות - ואגב גוגן צייר דברים בסגולים - למיסטי אולי ולמוזר".

אתה מצוטט כמי שאמר פעם שכל ציור הוא דיוקן עצמי.

"כל ציור של כל אמן הוא דיוקן עצמי, כלומר שכל יצירה משקפת את עושיה. אני לא חושב שאני פה מופיע בדמות הערבי, אבל אם מדובר באלימות או בחרדה, זה אני, כן, כמו בכל ציור שציירתי אי פעם בחיים".

ציירת מגיני דוד וקשקשת עליהם. למה?

"ראיתי שאני פתאום מצייר מגן דוד ומלכלך אותו ואני מצייר ואזה עם פרחים ומלכלך אותה. חלק ממני הוא המגן דוד המחוק הזה. אני מגן דוד, אבל אני גם מגן דוד מחוק. למה אני מצייר את זה? לא יודע".

השיטה הזאת של להגיד אני לא יודע היא קצת ילדותית לא?

"זו לא שיטה. הנה, את לא מפרגנת. אני בטוח שאם תשאלי אמנים אחרים מה הם עושים ולמה, הם ימציאו משהו מתוחכם ושקרי כדי למכור את עצמם. אם הייתי צריך לפרשן את עצמי הייתי אומר שהדבר המאפיין אותי הוא מה ששרה בריטברג סמל כינתה בזמנו הכאן ושם, ישראל ואירופה, והנה אני עושה תנועה כשאני אומר זאת, של כן ושל לא, וזה מופיע בטקסט של שרית שפירא לרטרוספקטיווה במוזיאון ישראל. זה אופייני בעבודות שלי משנות ה-60 ואילך. שמחת חיים ואלימות באותו ציור. זו הרגשה של לוליין שהולך על חבל ואוטוטו נופל אבל לא, הוא ממשיך להתנדנד ולהלך על החבל".

אנחנו חרא של עם

בתערוכה בגבעון מציג לביא עבודת וידאו שנקראת בעברית ובגרמנית "לאהובה הרחוקה" על שם מחזור שירים של בטהובן. אורכה כארבע דקות והיא עוסקת בטקסטים של מבקרת האמנות של "הארץ", סמדר שפי. "הסרט הוא לא על סמדר שפי ואין בו מלה אחת בוטה או לעגנית", מקדים לביא. "הטענה העיקרית שלי היא שאני מוכן לקבל כל פרשנות על הציורים שלי בתנאי שהיא לא מופרכת. הטיעון השני שלי, שמעולם לא התלבטתי ביחס לזהות שלי. אני יהודי ישראלי חילוני. יהודי זה לאו דווקא שומר מצוות. התעסקותי ב'תמול שלשום' לעגנון זה יהודי וזה ישראלי. כשציירתי מגן דוד בשנות ה-60 זה לא בגלל שזה מה שהכרתי. מגן דוד וחנוכייה אלה דימויים שאני מצייר מכיתה א'. אילנה ואני תופסים את עצמנו כל כך הרבה פעמים ביום משתמשים בביטויים של חז"ל ומהתנ"ך. זה חלק מאתנו. הסרט עוסק בזהות הכאילו גרמנית ששפי הדביקה לי. אני לא מתלבט בזהות שלי ובטח לא בצד הגרמני שלה".

במצלמת וידאו ביתית שרכש לכבוד הנכדים צילם לביא את המראה שתלויה ליד שולחן העבודה שלו. הצילום סטטי ורואים כוס שתייה שזזה, חלק מפניו של לביא ועשן הסיגריה המסתלסל. בקולו המרעים לביא קורא טקסט בגרמנית ובעברית ובו הוא מציין שגיאות שאיתר לדבריו במאמרי הביקורת של שפי הקשורים ביצירתו. "הסרט מסתיים במשפט שלמרות שאני מצייר ערבי עם שפם סגול אני לא מתלבט בזהות הערבית שלי" (סמדר שפי בחרה השבוע לא להגיב ורק בירכה את לביא "שיהיה בריא").

על השאלה אם הציור שלו השתנה ואולי השתבח, התקבלה תשובה עמומה. "אני לא מסוגל לראות את זה. מכל מה שעשיתי בחיי אני מסוגל להוציא בפינצטה את העבודות שאני הכי אוהב. חלק גדול מהעבודות אני ממש לא אוהב ואני חושב שהן לא טובות".

מה זה טוב לא טוב, אוהב לא אוהב?

"זה עניין אינטואיטיווי. אם העבודה ממש מחורבנת אני מסוגל לנתח אותה ולהראות ששם זה משעמם ופה הקומפוזיציה מחורבנת או עילגת. העניין של אוהב לא אוהב משתנה. לפני כמה שנים היו לי עבודות בתערוכה בינלאומית שהופיעו בספר בצרפתית. העבודה חזרה הביתה ושנאתי אותה, אז ציירתי עליה. כעבור כשנתיים ראיתי את הרפרודוקציות בספר הזה ואמרתי 'פאק אוף, יופי של ציור'. בתערוכה הזאת בחרתי 19 עבודות שממחישות מה קרה לי בשנתיים האחרונות ולא בחרתי בהכרח את מה שאני אוהב. להפתעתי ולתדהמתי הפכתי בשנתיים האחרונות לקולוריסט. אני בדרך כלל התעסקתי בקו ובקומפוזיציה ועכשיו בא לי פתאום צבע".

אתה ממשיך לא לפקוד את אולמות הקונצרטים?

"ודאי. בשביל מה ללכת לקונצרטים בארץ כשאנחנו בפיגור איום. מעניין שאנשים לא מבינים את זה. לו תיאטרון ישראלי עכשווי היה מציג היום את 'הדיבוק צא' נוסח רובינא, מסקין ופינקל בעגה רוסית, היו מתפקעים מצחוק. זה היה פרודיה מביכה, אבל זה בדיוק המצב פה בארץ במוסיקה. יצירה מקורית יש פה ושם. אף פעם לא היינו גאונים, אבל בביצוע של תזמורות קאמריות מנגנים כאן כמו בשנות ה-50 בסגנון יהודי מנוחין. אחד הדברים שאני לא יכול לסבול אצל זקנים, ולא כאלה בגילי, אלא זקנים בני 60, שאני שומע מהם את המשפט, 'אה, בדורנו היינו אידיאולוגים'. כוס אמק. בן גוריון אמר עלינו 'דור האספרסו רד לנגב'. איפה היינו יותר טובים? הכל אותו דבר וכשזקנים אומרים שהאמנים היום הם חנטריש ורק כסף מעניין אותם, אני אומר 'אתם חנטריש'".

אתה קורא ספרות ישראלית כבעבר?

"רוב הספרים, ואני מנסה כל דבר שנכתב או מדובר עליו, ומגיע לעמוד 13 ועוזב. אחד הספרים שהטריפו אותי השנה היה 'מראות מצחיקות' של עליזה אלראי. ספרות משגעת, כמעט קרוב לרמה של עגנון. קראתי גם את 'ערים תאומות' מאת דרור בורשטיין. תראי, למשל, את ספריהם של אתגר קרת ואורלי קסטל בלום. אני קורא סיפור אחד ונורא נהנה. בשני אני נשבר, אלא אם אני מחכה חצי שנה עד שאני קורא את השני. אני מתחיל לתפוס שזה פטנט וזה נהיה מנייריזם אבל ככה זה היה פה תמיד".

עיתונים?

"את שלושתם. לוקח לי חמש דקות כל אחד. אני מציץ כדי לדעת מה קורה. בכל עיתון אני אוהב משהו אחר. למשל ב'ידיעות אחרונות' אני אוהב את העלוקה, מדור הרכילות".

אתה מזהה את גיבורי המדור, אתה יודע מי זו מורן אייזנשטיין למשל?

"איזו שאלה? היא דמות מאוד מרכזית, כמו ג'יימס בונד. איך אפשר שלא לדעת והשפתיים שלה והציצים. אני שונא סיליקון, אבל רכילות מעניינת אותי. זה כמו לראות סרט על משפחה אוסטרלית. אני קורא כדי לקלוט את האווירה וכך אני קולט גם טוב יותר אמנות של חבר'ה צעירים, למרות שלכאורה אין כל קשר בין השניים".

קולנוע ישראלי?

"ממש לא. רוב הסרטים שאנחנו רואים נגמרים בשוט ה-15. טלוויזיה אנחנו רואים מעט מאוד, להוציא 'ארץ נהדרת' ו'משחק מכור', וכמובן היינו מכורים לסדרות כמו 'עמוק באדמה' והסופרנוס".

מה מעצבן אותך?

"הכל. הגסות והכיבוש הנאלח וגם הדברים הכי קטנים של תרבות אנוש. את הולכת על המדרכה והולכים מולך שלושה אנשים בשורה ולא נותנים לעבור. את הולכת בגשם עם מטרייה ונכנסים לך בעיניים. תלכי באוקספורד סטריט בלונדון בגשם, כולם עם מטריות וצפוף ואת עוברת ליד מישהו והוא מרים את המטרייה. אנחנו חרא של עם".

הציורים של ערבי שפם סגול גם מבטאים קריסה ואת רוח המקום?

"מבחינתי ישראל קורסת כבר ב-1956. זה התחיל במבצע סיני. אז החלה אצלי החשיבה הפוליטית חברתית. הייתי כבן 19 והייתי לאומני. במסדרי הבוקר בצבא קראו את פרשת השבוע והיו מניפים את הדגל ואני הייתי מתופף. חלמתי להיות טייס אבל נפצעתי בקורס ההכנה לקורס טיס, כשנרדמתי על הרובה ונפלט כדור שפגע ביד השמאלית שלי. במהלך המלחמה ניסיתי לעזור איפה שאני יכול, אבל כנכה צה"ל דחו אותי בבוז. יום אחד אני שומע את בן גוריון מכריז ברדיו על הקמת 'מלכות ישראל השלישית' וזה נתן לי זץ. מאז אני מרגיש את הקריסה. כבר שנים אומרים שיותר גרוע לא יכול להיות. מתברר שכן".

ב-56' היית צעיר ישראלי פצוע עם דגל עד שבן גוריון אמר מה שאמר, ומה קרה מאז?

"לאחר שהוא אמר מלכות ישראל השלישית התכהו השמים ועם השנים זה הלך ונעשה יותר ויותר גרוע. יש לנו יופי של ארץ וחרא של עם. חבל. יש כאן הרבה אנשים שאני מאוד מעריך. הרוב הם חרא. עם שמלא שנאה ומלא יצרים רעים ועדתיות ולאומנות וגזענות וכל אחד נגד השני. זו שנאת הכל את הכל ובולט רק הצורך הפרטי להצליח על חשבון הזולת. זה כואב לי. לכסות ולמחוק ולהסוות את המגן דוד מבטא כנראה חוסר רצון ודחייה. אני מכסה אותו מבושה, בוודאי, אבל המגן דוד זה גם אני, אז אני המכסה ואני המכוסה".

מה הכי מטריד אותך?

"אני לא מוכן לקבל את השמעון פרס הזה, המיליטנט, אבי תוכנית הגרעין של ישראל שעשה את הקנוניה עם הבריטים והצרפתים במלחמת סיני. עד היום לא יכולתי להצביע מרצ, אחרי שיוסי שריד עזב אני סוף סוף יכול להצביע להם. ברוך שפטרנו מהנאד הנפוח הזה".

משורה ארוכה של פוליטיקאים לא יוצלחים ומושחתים דווקא נטפלת לשריד?

"בשבילי הוא מנערי ספיר המניפולטורים. עושה רושם שהוא אוהב מוסיקה, אבל הוא לא יודע שום דבר. כמעט התפתיתי להצביע ל'עבודה' בגלל שפרס ודליה איציק עזבו. ייתכן שאם עמיר פרץ היה מאפיין את 'העבודה', היו לי לבטים יותר גדולים. חד"ש לא באה בחשבון כי הם מפלגה לאומנית טהורה, אז אצביע מרצ בגלל האידיאולוגיה ולא בגלל אישים כאלה או אחרים".

שיהיה בישיבה

מה בכל זאת השתנה בך, האם מצב הבריאות מטריד?

"הבריאות זה עניין טכני שאמור להשפיע רוחנית. תמיד ציירתי בעמידה את הדיקטים הגדולים. יום אחד הכאבים היו איומים ולא יכולתי. נכנסתי קצת לדיפרסיה ואז בא אחמד, הוריד את הסטטיב ושם לי כיסא והתחלתי לצייר בישיבה וטראח, על הציור הראשון הרגשתי שאין הבדל, שזה בדיוק כמו בעמידה. מדי פעם אני צריך להתרכז במשהו גבוה אז אני קם. עשר שניות אני עוד מסוגל לעמוד. בצבא הרי יריתי לעצמי ביד ואני נשבע לך שזה לא השפיע עלי. פחדתי תמיד שלא יאהבו אותי בגלל הבטן וגם זה לא הפריע. אילנה הכירה אותי כשהייתי הכי שמן.

"כשעברתי את ניתוח הלב הראשון בגיל 45 הייתי בדיכאון רציני. ידעתי שיש לי שנתיים לחיות, אבל לאט לאט התאוששתי. בניתוח הלב השני ישבתי פה בכורסה ולא יכולתי לזוז והייתי בדיפרסיה ואז באה ענת בצר, אמנית וידידה, ולקחה אותי לסיור תערוכות כמו שלוקחים כלב זקן להשתין, ועד היום, כבר כ-15 שנה, אנחנו עושים סיבוב גלריות בשישי וגומרים ב'תולעת ספרים' כי יש קרואסונים נהדרים. היום מצב עמוד השדרה שלי לא משפיע על מצב הרוח. לפעמים אני מתוסכל מהצורך לבקש עזרה, אבל אני מאלה שלא מתביישים. אילנה תמות לפני שהיא תבקש ממישהו שיעזור לה. לי אין בעיה".

ואופציית הסוף מטרידה?

"אני חושב על זה המון. המוות לא מפחיד כמו האיך. אני מפחד להיות תלוי ומפחד שלא אהיה מסוגל לצייר. כאב לא מפחיד אותי. אומרים שרגע לפני אפשר להתאבד, אבל אין רגע כזה. אף פעם לא היה איכפת לי מה יישאר אחרי. כשהרופא נעשה מודאג שרזיתי והוא חשש שיש לי סרטן, הוא דרש בדיקות. הרי לא אהיה מוכן ללכת לכל הטיפולים. אמרתי לו, בסדר, אני אמות, אבל ללכת לעשות בדיקות, על כל הטרחה של לשבת בתור בקופת חולים עם הביורוקרטיה הכרוכה בזה? לא בא בחשבון שאני אבזבז זמן. מאז ניתוח הלב הראשון עברתי תהליך, הבנתי שעלי להפריד בין עיקר וטפל וכבר הרבה שנים שאני עושה רק מה שחשוב ודוחה את הטפל ואני די מצליח. אני רוצה להתעסק בציור ובמוסיקה, במשפחה בילדים ובנכדים, לראות קצת ולאכול טוב. לא לבזבז זמן על שטויות".

איזו זחיחות.

"יש לי הרבה דיפרסיות. תשאלי את אילנה והיא תספר לך על הדיכאונות שלי ומצבי הרוח ושאני עצבני נורא, וכועס. ניסיתי לבדוק במשך השנים אם יש קשר בין ציור למצבי רוח ונוכחתי שאין. יש תקופות שאני מרגיש שהציור טוב ונורא רע לי ולהפך. אין לי מושג למה זה קשור. אם הייתי הולך לפסיכולוג אולי הוא היה מסביר לי, אבל חבל לי על הכסף".*



רפי לביא בדירתו הישנה. מגיל שלוש ידעתי שאני אמן. אחרי שוויתרתי על קומפוזיציה התחלתי לכתוב שירה. לא יאומן איזה זבל יצא לי


מתוך התערוכה 'ערבי - שפם סגול'. אני לא חושב שאני פה מופיע בדמות הערבי, אבל אם מדובר באלימות או בחרדה, זה אני, כן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו