בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדבר בתל-אביב

תירגם מגרמנית תומי שדה

תגובות

מירה לובה נולדה ב-1913 בגרמניה. ב-1936 עלתה לארץ-ישראל והתפרסמה כסופרת לילדים. המפורסמים שבספריה הם "אי הילדים" ו"שני רעים יצאו לדרך". ב-1940 נישאה לבימאי תיאטרון "האוהל" פרידריך לובה (המוזכר בסיפור שלהלן), וכאן נולדו להם שני ילדים. ב-1950 עזבו בני הזוג את ישראל והיגרו לווינה. שם כתבה מירה לובה כמאה ספרי ילדים שתורגמו לעשרות שפות (ספר אחד, "סבתא על עץ תפוח", תורגם אף לעברית). לובה מתה בווינה ב-1995.

את טיוטת הסיפור הבא, המתאר את התפרצות מחלת הדבר בתל-אביב ב-1944, מצאה בתה בדירתה לאחר מותה. הסיפור נכתב כנראה בווינה ויועד לקוראי גרמנית באירופה, אך היא לא פירסמה אותו, כך שהסיפור מודפס כאן לראשונה.

הקיץ הזה לא היה חם יותר מכל קיץ אחר בתל-אביב. אך כך נדמה היה לי בגלל דירתנו, שהיתה קטנה וחסרת אוויר כל כך, מפני שנאלצתי לכבס בה חיתולים, ובגלל התורים לקניית דג מיובש, תפוחי אדמה מיובשים, ולעתים, כשהתמזל מזלנו - בשר מיובש.

עד שנולדה התינוקת גרנו בחדר גדול וקריר בבית משותף. אך לזוגות עם תינוקת לא הותר לגור שם. וכך נאלצנו לחפש דירה אחרת. מאחר שלא היה לנו כסף, שכרנו את הדירה הזולה ביותר. היה זה חדר לשטיפת כלים של מטבח לשעבר, בקומת קרקע. פחות מעשרים מטרים רבועים גודלה, ולא היה בה חלון, אלא רק דלת שנפתחה למה שכונה "טראסה", ועליה עמד השולחן שסל כביסה היה מחובר אליו. בסל הזה שכבה התינוקת.

אני חושבת שהיה חמסין באותו יום שבעלי חזר המום מהחזרות, וסיפר כי בנו של מנהל התיאטרון (=האוהל) מת באופן פתאומי.

"חמסין" פירושו חמישים. הכוונה לרוח מדברית הנמשכת יום, או שלושה ימים או חמישה. במשך השנה, כך נאמר, נושבת רוח זו כחמישים יום. חמסין אחד לא דומה למשנהו. לעתים הוא יורד כפעמון לוהט על היוצאים מפתח הבית אל העיר הלבנה, הבהירה והמסנוורת, וכשהם עוצמים את העיניים סובבים גלגלי אש מתחת לעפעפיים. לעתים הוא משחק כגיהנום, וגלי חום עולים ויורדים בו כאדים. ולעתים, בצורתו המרגיזה ביותר, הוא עובר כסופת חול, כצעיפים מתערבלים, ומקשה על הראייה והשמיעה כאחד. החול חודר לעיניים ולאוזניים, לפה ולאף; חול מתחת לציפורניים וחול בין השניים. הרחובות נותרים שוממים, החלונות סגורים והתריסים מוגפים, ובכל זאת חודר החול בחריצים.

כאמור, היה זה יום חמסין. התינוקת שכבה לוהטת ובוכייה בסל הכביסה. בכל חצי שעה השקינו אותה בכמה כפיות תה דליל, ובכל שעה הרטבנו את רצפת האריחים בשכבת מים נדיבה, ותלינו סביב הסל סדינים רטובים שהתייבשו עד מהרה.

"הבן של מנהל התיאטרון?" שאלתי. "צעיר כל כך".

"בן 18", ענה בעלי.

"האם מת בבית חולים?"

"לא. זה קרה מהר מדי. בצהריים התלונן על כאבי ראש, לפנות ערב עלה חומו. למחרת בבוקר הגיעו הרופאים ואחר הצהריים הוא מת. איש אינו יודע ממה".

שאלתי אם נערכה בדיקה פתולוגית. ככל הנראה לא נערכה בדיקה כזאת, אך סימני המחלה - בלוטות לימפה נפוחות במפשעות, צמרמורות, והמוות הלא ייאמן בפתאומיותו - הותירו את הרופאים חסרי אונים וחסרי הסבר.

למחרת חלתה משפחה שלמה בקצה האחר של העיר. כעבור יום חלו שניים נוספים. תל-אביב היתה כמרקחה. רשויות הבריאות סגרו ובודדו את רובע המגורים העיקרי שבו הכתה המחלה. היתה זו שכונה שהתגוררו בה בצפיפות יתרה עולים חדשים. מירושלים ומחיפה הגיעו קבוצות רופאים, התווכחו ונראו נבוכים.

עד שאחד מהם נזכר במה שלמד מספרים בהיותו סטודנט, במחלה שלא ראה מעולם במו עיניו. בהיסוס, נראה כלא מאמין בעצמו למוצא פיו, הציע: La peste bubonique, הדבר! הדיבר נעתק מפינו. באמצע המאה העשרים, בעיר גדולה ומתורבתת - הדבר!

קטעי זיכרון מתקופת הלימודים עולים מתהום הנשייה: ימי הביניים. המוות השחור. משפטים משיעורי ההיסטוריה צפים ועולים: "יותר ממחצית האוכלוסייה נפלה קורבן לפני המגיפה. בלילות סובבו מסלקי גוויות ברחבי העיר, העמיסו את המתים על עגלות, וזרקו אותם לבורות הדבר". השיר על אוגוסטין. השורות שלא העזנו לשיר אף שהודפסו בספר השירים, כי היו מסמרות שיער: "אוגוסטין היקר, הכל נגמר, כל יום היתה חגיגה, ועכשיו יש לנו מגיפה. רק בור גוויות גדול, וזה הכל".

הסתכלנו זה בזה אילמים מרוב פלצות. מחלת הדבר, כך לימדו אותנו, מועברת לאדם מחולדות. ליתר דיוק, מפרעושים הקופצים מהחולדה המתה לאדם. חולדות? בעיר הנמל יפו, הצמודה לתל-אביב, נפרצה דלת מחסן שלא היה בשימוש זה שנים. שם נמצאו מאות חולדות מתות. שם היה, ככל הנראה, מוקד המחלה - לא הרחק ממקום מגורינו. חדר שטיפת הכלים - דירתנו - גבל באתר בנייה צר, שהפריד בינינו לבין צדו האחורי של מלון "ריץ". שם, בכניסה למטבח המלון, עמדו בשורה ארוכה פחי הזבל, מקור משיכה מגנטי לכלבים, חתולים וחולדות. לפנים, לפני המלחמה (=מלחמת העולם השנייה), היה מלון "ריץ" מלון מכובד. אך עתה התגוררו בו חיילים בריטים ששתו בשפע, הרעישו בשפע ואכלו בשפע, בעיקר בשר.

ראינו את החולדות מתגנבות לפחים, מטפסות ונדחקות מתחת למכסים, שלא סגרו כהלכה את הפחים. היו להן זנבות ארוכים, הן היו גדולות ומעוררות גועל, ונראה שלא פחדו משום דבר. מה יקרה אם תעבורנה אלינו. הקיר שהקיף את ה"טראסה" שלנו היה נמוך ביותר. אני עצמי עברתי שם כמה פעמים ביום, לתליית החיתולים לייבוש. חולדה שתחליט לבקר אצלנו תעשה זאת בקלות רבה. נהגנו לישון בלילות בדלת פתוחה בגלל החום הבלתי נסבל. בפתח הדלת הותקנה מסגרת עץ מצופה בבד אוורירי. היה לה ערך הגנתי סמלי בלבד, לריצוי אינסטינקט בסיסי לסגירת המערה, שהשקיט פחד קדום מתקיפה במצב שינה.

ואז, בשעת לילה, שמעתי רשרוש. בשבריר שנייה לקחתי את התינוקת מהסל אלי למיטה, והתיישבתי מאובנת מבהלה.

"הדלק את האור", ביקשתי מבעלי.

אבל הוא, שהיה בדרך כלל אמיץ מגברים אחרים בסביבתי, שלא היסס לתקוף לנגדי עיני שועל נגוע בכלבת, ושבתקופה מאוחרת יותר בחיינו היה נחלץ לעזרת כל נזקק ללא התחשבות בסכנות - הוא פחד מהחולדה בדיוק כמוני. נחשים, עכברים, חולדות, ודומיהם הנעים מבלי להישמע, שיתקו אותו, והוא לא מש ממיטתנו. "להתמודד עם אריה אני מסוגל. אבל...", ענה לי במלוא הרצינות.

הרשרוש נמשך. בזה הרגע הובהר לי שהאינסטינקט האימהי ההרואי אינו מתמצה בכביסת חיתולים. מחשבות לא ידידותיות עברו במוחי, על הגברים בכלל ועל הגבר שלי בפרט. בפיק ברכיים וברעדה ירדתי מהמיטה והדלקתי את האור. החולדה קפצה מעל מדף, עברה לידי בריצה וטיפסה על מסגרת העץ שבקדמת הדלת. היא היתה כבדה מדי, צנחה לרצפה ורצה היישר לחדר המקלחת.

סגרתי את הדלת.

"לכודה!" אמרתי. "מה עכשיו?"

החזרנו את התינוקת לסל והקשבנו בדריכות. שום דבר לא זז במקלחת. בדקתי את המדף שעליו אכסנתי את מוצרי המזון. העגבניות היו נגוסות. כנראה מאסה החולדה בשאריות הבשר במלון "ריץ", ועברה לה למחנה הצמחונים. השארתי את האור דולק וחזרתי למיטה. החלטנו להזעיק, עם אור ראשון, את אדון וייסמן, הגר בקומה השנייה. הוא נהג לספר לנו בגאווה כיצד מחץ חולדות בחפירות מלחמת העולם הראשונה. נטלפן גם למשרד הבריאות, שפירסם הנחיה להודיע על כל חולדה לכודה.

היה זה לפני חצות. חזרנו למיטתנו ברצון עז להירדם במהרה, אבל רעשים בקעו מכיוון המקלחת. הדלי נפל שם, ומיד בעקבותיו גם המגב שעמד לידו. אולי היא תטביע את עצמה באסלה, שאלתי בתקווה. בעלי הביע ספקות, והוסיף אי אלו מחשבות בזכות האינטליגנציה וכושר ההישרדות של חולדות. אז נפלה בחדר המקלחת הכוס עם המברשות לניקוי שיניים, והתנפצה. הכוס עמדה בשכנות לסבון ולכלי הגילוח, על גבי קרש רחב, שהיה מחובר לקיר באמצעות משולשי עץ בשני קצותיו.

"היא הורסת לנו את הבית", אמרתי. החולדה נבהלה כנראה מהמהומה שהקימה, והשקט חזר לחדר המקלחת. בשלב זה נרדמתי, אך לא לזמן רב. התעוררתי כשבעלי התיישב בפתאומיות במיטה. "אינך שומעת?" אכן שמעתי. החולדה כירסמה בדלת המקלחת.

בעלי נקט יוזמה, העמיד את הכיסא היחיד שברשותנו בצמוד לדלת, דפק עליה באגרופו ושאג: "שקט בפנים שם". בשעה שלוש לפנות בוקר ביקשתי להחליפו במשמרת הדלת, אך הוא סירב. בחמש האיר השחר. בשש הורדנו את אדון וייסמן מדירתו; הוא היה ממשכימי הקום.

לשדה הקרב נכנס לבוש באופן ציורי למדי: לרגליו מגפיים, שנועלים בדרך כלל בימי גשם, לבוש במעיל כבד, כפפות לידיו וכובע לראשו - אדון וייסמן משך אותו עד למטה מאוזניו. "הזונות האלה נושכות", הסביר. "הן נלחמות עד הסוף". הוא הצטייד במקל, הניף אותו בפראות מסביבו בהיכנסו לחדר המקלחת, וזרק החוצה את כל נכסי הניידי שבפנים: את הדלי, המגב, המטאטא, היעה, הכוס השנייה, הסבון, מברשת הגילוח.

"אין כאן חולדה!" הוא צעק.

מחינו בתוקף. היא חייבת להיות שם. בהיסוס הצצנו פנימה. האם מצאה חור מילוט? מסביב - קירות בטון עד לרצפת האבן. והנה ראינו את הזנב, שהיה תלוי מתחת למדף שעליו כבר לא עמד בשלב זה דבר. בזווית שבין הקרש, משולש התמיכה והקיר נצמדה החולדה, והמדף משמש לה כגג. המקל הוציא אותה ממחבואה וחבט בה. היא מתה במקום. אדון וייסמן הניח לנו לחגוג את גבורתו הרבה.

"ועכשיו", הגשתי לו את היעה, "עכשיו, אנא ממך, הרחק אותה מפה".

אך לכך הוא לא גילה כל נכונות. זה היה מתחת לכבודו. הוא היה לוחם, אך לא קברן. נעלב ופגוע חזר לדירתו שבקומה השנייה.

הרחקתי את החולדה בעצמי, על היעה, לפני שהפרעושים ינטשו את החולדה המתקררת. מקרוב לא נראתה החולדה מכוערת כלל. היתה לה פרווה ארוכת שיער בצבעי אפור-חום וכפות רגליים ורודות.

עברתי את גדר ה"טראסה", קברתי אותה באדמת אתר הבנייה וערמתי חול ואבנים על קברה המאולתר. אחר כך הלכנו לבית המרקחת וטלפנו משם:

"יש לנו חולדה".

"חיה או מתה?"

"מתה".

"היכן אתם גרים, אנחנו באים מיד".

הם אכן באו מיד, הוציאו את החולדה מקברה, לקחו אותה אתם, ואסרו עלינו לעזוב את הבית. קרנטינה. לקראת צהריים חזרו אלינו ובישרו לנו שמדובר בחולדה בריאה להפליא.

הם איחלו לנו כל טוב. גם אנחנו איחלנו לעצמנו.



מירה לובה


קיץ 1944. ידיעה ב"הארץ" על הדבר בתל-אביב ומודעת פרסומת ב"הארץ" בעקבות הדבר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו