בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החידה

"אפשר למצוא קווים שמשוניים מובהקים באופן שבו מדינת ישראל מתנהגת, וגם בנו כעם", אומר דויד גרוסמן, שהמסה שכתב על שמשון, "דבש אריות", רואה אור כעת. "יש הרגשה שהכוח יושב על חלל ריק של חולשה עצומה"

תגובות

תמיד רצה דויד גרוסמן לכתוב על סיפור שמשון, אותו שמשון הגיבור מספר שופטים, דמות עזה, טרגית ולא מפוענחת. משהו בסיפור הזה, סיפור בגידה אפוף יצרים ופיוט, משך אותו. וכשנפתח הפתח, גרוסמן נכנס בו בשמחה וכתב את המסה "דבש אריות". גרוסמן מגיש בה את פסיכולוגיית המעמקים של שמשון, אבל לא שם מסתיימת המסה.

כמו שכבר קרה לגרוסמן בעבר, גם כאן משתרג לו בטבעיות הרובד האישי ברובד הציבורי. פסיכולוגיה של נפש אחת בישראל חושפת לאט ובהדרגה, כמו מניפה, פסיכולוגיה של עם שלם - העם היהודי-הישראלי.

כך נהפך לו "שמשון הגיבור" מנפש מיוסרת, זרה בסביבתה מבטן ומלידה, לדמות המייצגת מאפיינים יהודיים-ישראליים ברורים: העוצמה הפתאומית שקיבל העם היהודי עם תקומתו בישראל, הקושי להתמודד עם הכוח הזה, השבירות והפגיעות השוכנות בקרקעית נפשו - רק שכאן הסיפור עוד לא הסתיים, ונראה שעוד אפשר לשנות את הסוף.

ספרו של גרוסמן, "דבש אריות", רואה אור כעת כחלק מסדרת "מיתוסים" הבינלאומית, שיזמה הוצאת קאנונגייט הסקוטית (בישראל הסדרה רואה אור בהוצאת ידיעות אחרונות, ובעוד כשבועיים ייצאו ספריהן של מרגרט אטווד, ג'נט וינטרסון וקארן ארמסטרונג). הספרים היו מוכנים כבר לפני חודשיים, אולם בשל עטיפה מרושלת לספרו של גרוסמן הוחלט לעכב את צאת הסדרה בכל העולם ולחכות עד לעיצובו מחדש של הספר.

כולם חריגים

ב"דבש אריות" נעשה שמשון לדמות מעט "גרוסמנית": גבר-ילד החי בבדידות ובזרות, בלתי נגאל, תולעת קיומית מכרסמת בו בלי הרף והוא זקוק נואשות לאהבה. הוא אפילו מזכיר קצת את אהרן, גיבור "ספר הדקדוק הפנימי" הבלתי נשכח של גרוסמן.

לא פעם כתב גרוסמן דמויות שחשות עצמן חריגות, שחלום חייהן הוא להיות כמו כולם. "זה נכון, אבל אני חושב שתחושת החריגות היא לא דבר כל כך חריג", הוא אומר. "כשכתבתי את 'ספר הדקדוק הפנימי', גם אני ראיתי את עצמי קצת כמו אהרן, ואת החבר שלו, גדעון, שהוא הבחור המפותח והכמו-כולם הזה, כתבתי בדמותו של מישהו שהכרתי בנעורי. אחרי שסיימתי לכתוב שלחתי את הספר לאותו 'גדעון' וחיכיתי במתח לשמוע מה הוא יגיד. אחרי כמה זמן הוא התקשר ואמר, 'שמע, כתבת את הסיפור של החיים שלי'. אני שואל אותו, 'מה, זיהית?' אז הוא אומר, 'כן, אני אהרן'. גם הוא רואה את עצמו אהרן, עם הבדידות והאומללות והזרות הזאת. אז כולנו קצת כאלה. זה נכון, אני נמשך לדמויות-קצה כאלה, שחיות על איזה קו גבול שלהן, ושמשון בהחלט כזה".

שמשון הגרוסמני הוא גבר מגודל ופגיע, אלים אבל בעל נפש פיוטית (נקמותיו בפלשתים הן מיצגים של ממש - מלחי החמור ועד צמדי השועלים הקשורים בזנבותיהם ולפידים בוערים בתוכם). אם התנ"ך מציג את סיפור שמשון כדרמה של גורל ידוע מראש, גרוסמן מתעניין דווקא בנקודות שבהן הסיפור נהפך לדרמה של אופי. עם זאת, הפרשנות של גרוסמן מעניקה משקל רב לשנים הראשונות, שמעצבות את חייו של אדם ולמעשה חורצות את גורלו. עד כמה יש לבני אדם, בעיניו, אפשרות לעצב את גורלם?

"האופי של שמשון נמצא בהתנגשות מתמדת עם הגורל שנכפה עליו", הוא אומר. "אם הטענה היא על משקל עצום שאני נותן למה שקרה בילדות - אז אני בחברה טובה. מעניין מאוד להבין איך התחילו הדברים, איך חוקקו לנו בילדותנו התנהגות מסוימת, איך השתחררנו ממנה - הרי הכל נעשה תמיד בזיקה לילדות".

אז בני אדם נידונים להתמודד תמיד עם החוקים שנחקקו להם בלידתם?

"הכל צפוי והרשות נתונה. גם אנשים יחידים, גם חברות, גם עמים נידונים לחזור לתחנות מסוימות בחיים שלהם, אלה המונחים שבהם אנחנו מנסחים לעצמנו את הזהות שלנו. אז תמיד נחזור לנקודות האלה ונעמוד שם למבחן ולא פעם נכשיל את עצמנו. לפעמים כל כך נורא לראות איך אדם, או איך עם, שב ומכשיל את עצמו דווקא במקומות שהוא הכי זקוק להיוושע בהם. אבל בוודאי שמורה לנו היכולת לעמוד מול זה, לשחרר את עצמנו מזה, או אפילו לתת לזה ביטוי כלשהו, למשל ביטוי אמנותי. רוב האמנים שאני מכיר עושים בדיוק את זה - מתמודדים עם צלקות".

מה שקרה לשרון

גרוסמן ממעט לדבר על עצמו. גם אחרי יותר מ-20 שנה של כתיבה, לא נוח לו להיחשף. הוא מעדיף לדבר על רעיונות, על עקרונות, על דמויות. הוא חי במבשרת ציון שבירושלים עם אשתו מיכל, אב לשלושה ילדים - יונתן, בן 23, שמטייל כעת בחו"ל; אורי שמשרת בצבא, בחיל שריון; ורותי, בת 13.

הוא כותב כל הזמן. וגם קורא כל הזמן. לא מעט סופרים מעדיפים בזמן הכתיבה לא לקרוא ספרים של אחרים, אבל לא כך גרוסמן - הוא מעודכן במתרחש בעולם הספרות, קורא ספרות עכשווית, ישראלית ומתורגמת, סופרים שולחים לו עותקים מספריהם והוא אומר להם את דעתו.

בימים אלה הוא כותב רומן חדש, וגם עליו אינו מפרט דבר ("נעים לי שרק אני יודע על מה הוא", הוא אומר). הוא כותב תחילה בכתב יד, ובדרך כלל אחרי נוסח אחד או שניים מעביר את הדברים למחשב. כל בוקר הוא מתרגל יוגה, בבית, לבדו.

עיקר השיחה נסובה סביב העם הישראלי. בעיניו, שמשון מקיים בתוכו קודים של התנהגות ושל חשיבה שעברו בתורשה גם אלינו. "אפשר למצוא קווים שמשוניים מובהקים באופן שבו מדינת ישראל מתנהגת, וגם בנו כעם", הוא אומר. "התנ"ך רואה בשמשון לא דמות טרגית אלא דווקא גיבור, איש שנלחם בפלשתים ששלטו בנו והרג בהם אלפים.

"אני לא אומר ש'אנקמה אחת משתי עיני' זה אידיאל מוצהר שלנו, אבל מאז שיש לנו כוח, אנחנו כחברה בוחרים כמעט אוטומטית בדרך הכוח, ועל פי רוב בכוח מופרז. זה גם אופייני מאוד לשמשון - הכוח העצום והעל-אנושי שיש בו אינו כוח שהתפתח בו בהדרגה, זה משהו שהושתל בו. הוא בעצם לא יודע לעשות בו שימוש הגיוני. הפנייה הראשונית שלו היא אל הכוח, והכוח הזה הופך להרס. מכיוון שהוא מרגיש שהכוח הזה לא באמת שלו, ברגע שיש משבר קטן - נניח כשתוקף אותו צמא ליד סלע עיטם - הוא מיד נשבר ומתחיל לבכות לאלוהים. יש הרגשה שהכוח הזה יושב על חלל ריק של חולשה עצומה. זאת התנועה המאנית-דפרסיווית שלנו בין היותנו הבריון הכי גדול בשכונה לבין 'אמא'לה הולכים להרוג אותנו, הפלשתינאים עם המקלות והאבנים שלהם' כמו שהיה בתחילת שתי האינתיפאדות".

הכוח שקיבל העם היהודי עם תקומתו הוא סוג של נס בעיניך, כמו נס הלידה של שמשון?

"מכיוון שאני לא מכניס את אלוהים לסיפור התקומה של עם ישראל, לא אכנה זאת נס דתי, אבל יש פה תחושה שאנחנו עם שקם מאפר אחרי השואה, ובתוך שנים ספורות נהיה לנו כוח צבאי עצום, כאילו באיזו מוטציה התפתח פה שריר אדיר על גוף שהיה די קטן ורופף וחלש. אולי נחוצות להפנמת הכוח הזה מאות שנים. אבל שמשון יכול היה לפעול גם בדרכים אחרות, לא כוחניות. גם כשהפלשתים ניצחו אותו בחידה, הוא חייב ללכת ולרצוח 30 פלשתים כדי לקחת את החליפות שלהם? או לשלוח 300 שועלים ולשרוף להם את השדות? יש עוד דרכי פעולה, אבל אצלו אין, הוא כאילו נידון מיד לפנות אל הפעולה הכוחנית".

הסיפור הזה הסתיים בטרגדיה. איך לדעתך יסתיים הסיפור של ישראל?

"שמשון משתוקק להסיר את הגורל הזה שהוא קצת כמו שריון, משהו כבד שחוצץ בינו לבין החיים שאולי יכול היה לחיות. למזלנו, משך החיים שלנו ארוך יותר משלו, מבחינת האפשרות להפיק לקחים ולהבין את מגבלות הכוח. למשל, מה שקרה לראש הממשלה שלנו. הגיע רגע ששרון, שבוודאי ראה עצמו כמו שמשון מודרני, עם כל העוצמה שהיתה בידיו, עם הנטייה שלו לפרוץ את הגבולות, פתאום תפש שיש גבול לכוח של ישראל ולכוחנות שלו. פתאום ההתנהגות שלו מתמתנת. הכוחנות, היהירות, חיזוק ההרגשה שאנחנו עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב, היה האסון שלנו במשך שנים. עכשיו יש בזה צדק היסטורי שדווקא האיש שגרם נזק הוא זה שצריך לתקן אותו".

עמדותיו הפוליטיות של גרוסמן לא השתנו בחמש השנים האחרונות, מאז פרצה האינתיפאדה השנייה. הוא רק אופטימי פחות בקשר לטיב השלום שיבוא. "אבל גם יחסי שכנות נסבלת הם דבר אפשרי".

גרוסמן מדבר על החידה שיש בשמשון, אותו מסתורין שגם לו עצמו קשה לפענח, שדומה מאוד לחידת העם היהודי. "מתחילתנו אנחנו נתפשים על ידי אחרים ועל ידי עצמנו כמין סיפור גדול מהחיים", הוא אומר, "ולכן עמים אחרים משליכים עלינו דברים שאולי לא שייכים לנו אבל לאט לאט הכו בנו שורש, כאילו אנחנו עם שחלים עליו חוקים אחרים. כאילו אנחנו מטאפורה למשהו אחר, מין משל עם מוסר השכל. וקצת התאהבנו בזה, אבל יש בזה קללה של זרות וניתוק מהחיים, של נידחות.

"התשוקה שלי שיהיו גבולות לישראל היא לא רק שתהיה מדינה לפלשתינאים. זה שאין לנו גבול זה כאילו ייבאנו מהגלות את המצב החולה הזה. מי שאין לו גבול תמיד יש סיכון כפול שמאיים עליו - לפלוש אל האחרים או להיפלש על ידם. זה מעורר יצר לפענח אותו, להגדיר אותו, לשים לו גטאות ונומרוס קלאוזוס, לנסות לפתור את החידה בפתרון סופי. אבל הגבול הוא ההיפך מזה, הוא ייתן לנו רווחה, נוכל להתחיל להתייחס לעצמנו כעם של מקום ולא רק כעם של זמן".

האשה מאיטליה

בשנים האחרונות, כך נדמה, גרוסמן זוכה פחות לחיבוקים חמים מצד הביקורת הספרותית. ספריו האחרונים - "שתהיי לי הסכין" מ-98', "מישהו לרוץ אתו" מ-2000 ו"בגוף אני מבינה" מ-2002 - קיבלו גם ביקורות לא מאוד מחמיאות.

ובכל זאת, יש באיטליה אשה אחת, הוא מספר, שמניחה אחת לחודש עותק באיטלקית מספרו "שתהיי לי הסכין" במקום ציבורי אחר - פעם בכנסייה, פעם באחת הכיכרות. היא מחכה לאדם הנכון שימצא את הספר, יקרא וייצור אתה קשר - וכבר הכירה גבר אחד כזה. את זה היא סיפרה לו באחד מערבי הקריאה שקיים באיטליה, שם זוכים ספריו להצלחה רבה.

עד כמה אתה נעלב מביקורות?

"אני נעלב מביקורות שיש בהן משהו לא הוגן. אילו הייתי יצרן מטריות ומישהו היה כותב שהוא ניסה לשוט במטרייה שלי על הנהר וטבע, זה לא הוגן. לא פעם אנשים משליכים על מה שאני כותב הרבה מאוד דברים. כנראה יש משהו בכתיבה שלי שמזמין כל מיני השלכות, ואני לא יכול להיות אחראי להן. היום אני לא יכול להגיד שאני נפגע או חשוף לביקורות באופן בלתי נסבל. הצטבר לי מספיק ניסיון כדי לדעת שלא כולם יאהבו את מה שאני כותב. בגילי אני כבר לא יכול לעשות השתלת אופי".

גם שמשון, כאמור, הוא סוג של גבר-ילד האופייני לכמה מהגיבורים של גרוסמן. "הוא אפילו גבר-תינוק", הוא אומר, "כל הזמן חבל הטבור בינו לבין הוריו נמתח ומתכווץ. אלה דמויות שמושכות אותי לא מעט ברומנים שלי".

גם ברומן החדש?

"פחות, אני חושב שפיענחתי לעצמי את הדבר הזה. תמיד מושך אותי הילד שפעיל או לא פעיל בדמות. גם כאנשים בוגרים יש לנו כל הזמן משא ומתן עם הילד שנמצא בנו, ולפעמים אתה מרגיש שהילד הזה כבר נקרש לגמרי ואז משהו מת באיש הבוגר. אני נמשך לדמויות שיש בהן הדיאלוג הפנימי הזה, ועל זה אני מקווה לא לוותר".

חילוני דתי

כבר 15 שנה הוא לומד תנ"ך עם החברותא שלו, המשוררת רבקה מרים ואיש מכון מנדל למנהיגות, יהודה בן-דור. "הם שני דתיים נורא חילונים ואני חילוני דתי. הם חילונים בגמישות המוחלטת של המחשבה ובנכונות לאתגר את האמונה שלהם, ואני דתי בהתעקשות שלי למצוא משמעות בכל דבר שאני עושה, בתוהו ובבלגן של החיים שלנו. לאט לאט מתפתחת אצלנו שפה פנימית של החברותא. עכשיו אנחנו לומדים את מלכים א'. מפעם לפעם אנחנו עושים הפסקה ולומדים טקסט של סופר יהודי - קפקא, ברונו שולץ, עגנון. שלוש השעות השבועיות האלה הן עונג צרוף".

לספר סיפור, אומר גרוסמן, זה ערוץ של חיים, כי כל דבר הוא בעצם סיפור. "כשאתה קורא סיפור לילד קטן אתה תופש את העוצמה שיש לזה עליו", הוא אומר, "זה כמו חומר שנכנס אליו ומשנה אותו מבפנים. לפעמים, בערבי ספרות, אני קורא קטע מספר. בדרך כלל אני לא מרים את העיניים, כי אני צריך להיות עם הסיפור ולשכוח שיש מסביב קהל. אבל פעם או פעמיים אני בכל זאת מרים את העיניים לבדוק שהם לא נעלמו, ואז אני רואה איך הפנים של האנשים משתנות. כולנו קשי יום ועייפים ומרוטים בשעה תשע בערב, אבל פתאום אנחנו שומעים סיפור ויש איזו הבעה ילדית על הפנים, כאילו אנחנו מתערטלים מקשיי החיים וחוזרים למקום הראשוני שלנו".



גרוסמן: "מאז שיש לנו כוח, אנחנו כחברה בוחרים כמעט אוטומטית בדרך הכוח, ולרוב בכוח מופרז"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו