בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"כמו כפר גרמני בימי ילדותי"

אריה דרסלר, משמר זכר הטמפלרים בבית לחם הגלילית, 1923-2005

תגובות

אריה דרסלר נולד למשפחה ענייה בווינה. בגיל 13 התייתם מאביו, ועם השתלטות הנאצים על אוסטריה ב-1938 נשלח בקבוצה של עליית הנוער לארץ ישראל. אחרי שהות של שנתיים בנהלל, עברה הקבוצה לחוות שטוק (כיום תחנת הניסיונות נוה יער), שם המתינה לעלייה על הקרקע. חברתו לקבוצה, ליזל (לאה) קאופי, אף היא מווינה, תהיה לאשתו ואם ילדיו, עופר, ערן ודפנה.

במלחמת העולם השנייה התגייס אריה לצבא הבריטי, וב-1944 הצטרף לבריגדה היהודית ועמה הגיע לאירופה. בווינה גילה כי אמו נשלחה למזרח ושם נרצחה. ב-1946, כשפורקה הבריגדה, הוא היה אחד מ-130 החיילים העברים שהתחלפו בזהותם עם פליטים יהודים ("הכפילים"), אשר נסעו במקומם לארץ ישראל, בעוד הם נותרים באירופה כדי לסייע לשארית הפליטה ולהכין אותה לעלייה לארץ. עם חזרתו לארץ ב-1947 הוא ניסה להגשים חלום ילדות ולהיות שחקן, ואף התקבל ל"הבימה", אך לבסוף החליט כי השעה אינה יאה לכך וחזר לחוות שטוק.

באפריל 1948 כבשה ההגנה את המושבה הטמפלרית בית לחם הגלילית, אשר הוקמה ב-1906 על ידי חברי תנועת "ההיכל" (טמפל), שביקשו לייסד מקדש רוחני בארץ הקודש; שאר המושבות היו בחיפה, יפו (שרונה), ירושלים (עמק רפאים), וילהלמה (היום בני עטרות) וולדהיים (היום אלוני אבא). יוסף ולק, איש שדה יעקב ששירת בחי"מ (חיל המשמר) ואחר כך היה לפרופסור לחינוך באוניברסיטת בר-אילן, כתב אז ב"הצופה" על חוויותיו מגירוש ולדהיים ובית לחם הגלילית: "כאן עומדת אשה ומהססת אם לוותר על מזכרת או לקחת במקומה חפץ שימושי... אשה זקנה זו אינה יכולה לקשור את חבילתה. מבטה מופנה אליך ואתה ניגש ומסייע לה ומהרהר באותו רגע, שאת זקני עמך הם גירשו במכות, בקללות. ובכל זאת ידך עוזרת. למה? מפני שאינך יכול לעשות אחרת".

ימים ספורים אחר כך נקראה קבוצתו של אריה מחוות שטוק לתפוס במהירות את בית לחם הגלילית. "לא רצינו להיכנס לבית טמפלרי", אומרת ליזל דרסלר, "הוא היה גדול מדי עבורנו". הם בנו בית צנוע ובמשך חמישים שנה היו עובדי אדמה. "עקרון העבודה העצמית חשוב לי", אמר אריה בסרט מ-1986 שביימה לינה צ'פלין בעבור שירות הסרטים הישראלי. "הוא מעולם לא הטיף לאחרים איך לנהוג", אומר איש המושב קובי פליישמן, "גם כשהמקום הפך למושב תאילנדי לכל דבר".

הוא הרבה בפעילות ציבורית וסייע למושב להתבסס נוכח שרירות לבם של המוסדות, שרצו בתחילה להעבירו למקום אחר. מחמוד שבתן מכעבייה, שבמשך חמישה עשורים סייע לו לרעות את עדרו, אומר כי היה מקובל מאוד על ערביי האזור. ברפת, תוך כדי חליבה, היה אריה שר אריות אופראיות. את השכלתו המוסיקלית, ששורשיה בילדותו בווינה, ניצל כל שבת, כשהיה פותר את החידון המוסיקלי בקול ישראל. "בחצר ביתו היינו מאזינים לקונצרטים קלאסיים", אומר חברו ברוך קרן-צור, "עם פטיפון ותקליטים".

לפני כשלושים שנה החל לחקור את תולדות הטמפלרים של בית לחם הגלילית. "המקום הזכיר לי כפר גרמני מימי ילדותי", אמר באותו סרט, "ומלבד זאת, אי אפשר למחוק את ארבעים שנות שהותם פה". פרופ' חיים גורן מהמכללה האקדמית תל חי אומר כי אריה ליקט כל מסמך ובדל מידע על הטמפלרים ונהנה להדריך קבוצות שבאו לבקר במקום, בהן צאצאיהם של תושבי המקום המקוריים. חוקרי ארץ ישראל כמו פרופ' אלכס כרמל המנוח וד"ר ירון פרי מאוניברסיטת חיפה למדו להעריך את ידיעותיו. "אהבתי אותו כאדם, כחוקר וכדמות הראויה להוקרה ולהערכה על מפעל חייו", אומר פרופ' יוסי בן ארצי, רקטור אוניברסיטת חיפה, בעצמו חוקר הטמפלרים. אריאל ברמן, לשעבר מפקח העתיקות של העמקים והגליל התחתון, מספר כי אריה היה "נאמן עתיקות" ששמר לבל ייפגעו אתרים במקום, שיש ארכיאולוגים הטוענים כי הוא מקום הולדתו האמיתי של ישו.

בית לחם הגלילית נהפכה לאתר תיירותי, אך לא כל התושבים התלהבו מפעילותו של אריה, בין משום שזרם המבקרים הגדול החריד את מנוחתם ובין משום טינה ישנה לטמפלרים, שחלקם השתייכו למפלגה הנאצית. כשרצה אריה לקיים לפני כמה שנים כנס על הטמפלרים, הוא נאלץ להעתיקו למושבה השכנה, אלוני אבא.



אריה דרסלר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו