בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

על שלושת החלומות הגנוזים של בירשטיין

תגובות

יוסל בירשטיין היה מספר סיפורים בחסד. בכל יום חמישי, בפינה קבועה בגלי צה"ל, היה מספר סיפור קצר בלשון אומן פשוטה ומדויקת, סיפורים שקובצו אחר כך בספרים "כתם של שקט" ו"סיפורים רוקדים ברחובות ירושלים". מלבדם פירסם כמה רומאנים וקובצי סיפורים נוספים, למן "במדרכות צרות" (1959) ועד "סיפורים מאזור השלווה" (2004), שיצא שנה אחר מותו.

הטריטוריה הטבעית של יוסל היתה סיפורי האוטובוסים. משהו בדינמיות של האוטובוס, בהתרחשות המיידית, במפגשים המקריים, צד את עינו ומשך אותו הרחק מכאן, אולי אל עגלה מתנדנדת בשטעטל, אולי אל בית הוריו בביאלה-פודלאסקה ואולי פשוט אל הוויה אחרת. הניואנסים שקלטה עינו הרגישה הצטרפו לסיטואציה אנושית, שממנה נזרק הקורא קדימה ואחורה לאורך ציר הזמן. תמונה מאירופה שעזב רגע לפני המלחמה, שתי מלים מן הצבא האוסטרלי ששירת בו, זיכרון מעדר הכבשים שרעה בקיבוץ גבת או מן הבנק בטבעון ובחזרה אל האוטובוס.

אך בירשטיין לא רק ליקט תמונות מן האוטובוס ושזר אותן יחד. את התמונות היה מזיז ממקומן, מחליף, משנה את התפאורה ואת הזמן, מסתיר פרט אחד ומגלה פרט אחר, מועך ומותח; המציאות היתה חומר הגלם של סיפוריו, אך מעולם לא הסתפק בה כפי שהיא. את הנושאים המעובדים היה מספר שוב ושוב, מטליא טלאי על גבי טלאי, פורם ותופר בהתמדה. ולא רק הוא היה מספר, גם דמויותיו מספרות בלהט את סיפוריהן, בדחף פנימי עמוק ובלתי פוסק. מה מניע דחף שכזה?

המוות הגדול שהותיר יוסל מאחוריו, באירופה, חרץ בנפשו חריצים בל יימחו. יוסל חי בעולם שכולו זיכרון. עולם מת שכל שיש בו הוא ייצוג של מה שהיה. בעולם שכזה אין קיום כשלעצמו אלא בתוך מעשה הסיפור, לכן יוסל בירשטיין מספר עצמו לדעת, מספר בשביל לחיות.

אך מה עושים לעת תשתתק רוח השירה? כשמסתתרת המוזה, נוצר מעין "חלל פנוי" של שתיקה בעולמו, חלל שאליו צפים ועולים מראות מתוך השקט הגדול המסתתר בעברו. יוסל בירשטיין אינו יודע כיצד להתמודד עם השתיקה, כדי להתמודד עם הדהוד-אירופה שבראשו צפים ועולים בו חלומות.

שתי פעמים בחייו העיד יוסל בירשטיין על עצמו שאינו יכול לכתוב. פעם אחת ב-1978, ופעם שנייה ב-2003, חודשים ספורים לפני מותו. בשני משברי הכתיבה הללו ניסה לכתוב "ספר חלומות". החלומות הללו קצרים אף יותר מסיפוריו הקצרצרים, שתיים-שלוש שורות כל אחד מהם. בתמצותם ובשפתם הפואטית הם מעין תמצית מזוקקת של כתיבתו. בחלומות הללו מופיעים מוטיווים המוכרים לנו משאר סיפוריו: אוטובוס, עדר, בנק, ארכיון, טלאי. אך בשונה מסיפוריו, וכדרכם של חלומות, משתתף בהם יוסל לא כמספר "מעורב אך לא מתערב" אלא כגיבור ראשי. הנימה המודגשת בהם היא מסויטת וקפקאית ודומה שהם מגיעים מאזור-נפש אחר. החלומות, הן אלו מ-1978 והן אלו מ-2003, כונסו בספר "סיפורים מאזור השלווה" שיצא ביום הזיכרון הראשון של יוסל בירשטיין. בתו, נורית, ציירת ומספרת סיפורים בזכות עצמה, מסרה לידי את כתב היד של החלומות האחרונים שהכתיב לה אביה כשכבר אפסו כוחותיו מלכתוב בעצמו. להפתעתי מצאתי בהם שלושה חלומות שלא מופיעים ב"סיפורים מאזור השלווה" והם מופיעים כאן.



יוסל בירשטיין



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו