בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלכסנדר הגדולה

משפחת אלכסנדר תמיד כיוונה גבוה. האב צבי היה מנכ"ל חברת הנפט הלאומית. האח הצעיר קובי ייסד את ענקית ציוד התקשורת קומברס. האחות הבכורה, שאולה, שהחלה את דרכה במעבדות יבמ, הקימה חברת תוכנה מצליחה, ניהלה אותה ומכרה אותה לפני שנה ב-260 מיליון דולר

תגובות

כ-1000 עובדי היי-טק בעלי אזרחות ישראלית מקבלים מדי שנה ויזת עבודה לארה"ב מסוג B-H1 * שמונים ושבע אחוזים מהמועסקים בישראל הם שכירים * שעות עבודה שבועיות לעובד, לפי ענפים: חקלאות - 43.5 שעות עבודה בשבוע, בממוצע * תעשייה 43.2 שעות * מסחר 40.1 שעות * חשמל ומים - 41.6 שעות עבודה בשבוע, בממוצע * אירוח ואוכל - 38.1 * בנקאות - 38.5

שם: שאולה אלכסנדר-ימיני גיל: 57 איפה היתה לפני עשר שנים: המייסדת והמנכ"לית של חברת
התוכנה סמארטס שנמכרה לפני שנה לענקית התוכנה EMC
סוד ההצלחה שלה: התמדה ודבקות במטרה

יש משהו עדין, שברירי אפילו, בהתנהלותה של שאולה אלכסנדר-ימיני. התסרוקת מוקפדת, והז'קט מחייב, אך אלכסנדר-ימיני רחוקה מאוד מהפגנת גינוני מצליחנות ושחצנות האופייניים כל כך למתעשרי ההיי-טק החדשים.

אלכסנדר-ימיני היא בהחלט עוף מוזר בתחומה. שהרי גם כיום, בתחילת האלף השלישי, נשים בעולם ההיי-טק הן מחזה נדיר, על אחת כמה וכמה נשים יזמות המוכנות לצעוד במדבר האכזרי של עולם הסטארט-אפ. זאת ועוד, אלכסנדר-ימיני (57) ד"ר למחשבים בהשכלתה, שייכת לדור שבו נשים לא מיהרו להשתלב בעולם הקריירה הגברי התובעני כל כך.

ובכל זאת אלכסנדר-ימיני עשתה זאת. במשך עשר שנים היא עבדה במעבדות המחקר של יבמ בארה"ב, בתקופה שבה עולם המחשבים היה עדיין בחיתוליו. יום אחד, ב-1993, אלכסנדר-ימיני קמה ויצאה לדרך משלה: היא הקימה סטארט-אפ בשם סמארטס ופיתחה תוכנה לניהול אירועים ותקלות בזמן אמת במערכות מחשבים. בדצמבר 2004 היא מכרה את הסטארט-אפ לענקית אחסון התוכנה EMC תמורת 260 מיליון דולר במזומן ו-25 מיליון דולר באופציות לעובדים - עסקה שכל יזם היי-טק היה מתקנא בה.

למרות המעמד החדש כמיליונרית היי-טק, אלכסנדר-ימיני בחרה להמשיך לעבוד - היא משמשת כיום סגנית נשיא ב-EMC האחראית על חטיבת מוצרי התוכנה EMC-Smarts. מבחינתה, הדבר החשוב ביותר הוא שהמוצרים שאותם הגתה ופיתחה ימשיכו להימכר ולהצליח. חוץ מזה, עבודה קשה זה דבר שטבוע בגנים שלה.

הגנים של אלכסנדר-ימיני הם בהחלט משהו ששווה אזכור - אביה הוא צבי אלכסנדר, שהיה מנכ"ל חברת הנפט הלאומית של ישראל בשנות ה-60 וה-70, ואחיה הצעיר הוא לא אחר מאשר קובי אלכסנדר, המייסד והמנכ"ל של ענקית הטכנולוגיה קומברס, חברת ציוד התקשורת הנסחרת בבורסת נאסד"ק בארה"ב בשווי של 5.3 מיליארד דולר.

אלכסנדר-ימיני אינה מרבה להיחשף בציבור, וזו הפעם הראשונה שהיא מתראיינת לעיתון ישראלי. לראשונה היא מספרת על הקשר הקרוב עם האח הצעיר שעודד, תמך ואף השקיע בחברה בתחילת דרכה. היא מספרת על הבחירות שעשתה, על הקשיים והמשברים במשך השנים, על הקונפליקט בין קריירה לחיי משפחה ועל הדחף למצוינות שטיפחו בה הוריה.

שאולה אלכסנדר-ימיני קרויה על שמו של אחיין אמה, שאול פנואלי, שנפל חודש לפני לידתה, בינואר 1948, בשיירת הל"ה שיצאה לעזרת גוש עציון. היא נולדה בפתח תקוה, וכשהיתה בת חמש נסעה עם הוריה ואחיה הפעוט לניו יורק. הם התגוררו שם במשך ארבע שנים. אביה, צבי, שימש אז נציג חיל הקשר במשלחת הקניות של משרד הביטחון. שני האחים, אגב, חזרו לניו יורק עם בגרותם ומתגוררים בעיר שנים ארוכות.

לאחר שהסתיימה השליחות של האב, חזרה המשפחה לישראל, לביתה בצהלה. שאולה למדה בתיכון אליאנס, וכבר אז הצטיינה במתמטיקה ובפיסיקה. בילדותם, היא ואחיה קובי לא היו החברים הכי טובים. "כילדים רבנו המון, עד שהתגייסתי לצבא", היא מספרת. "מאז נהפכנו להיות החברים הכי טובים".

הכוח מאחורי האמביציה

מתברר שמלחמות הילדים היו חלק חשוב בהיסטוריה המשפחתית. האב צבי (83) פירסם באחרונה את הספר "נפט", ובו הוא מגולל את סיפור הרפתקאותיו בחיפושי הנפט בישראל. בספרו הוא מספר: "שני ילדינו שונים מאוד זו מזה. עד שנות העשרה המאוחרות שלהם הם נלחמו ללא הרף, כחתול ועכבר. כיום הם אוהבים זה את זו מאוד, ומה שחשוב לא פחות - רוחשים כבוד עצום זה לזו (...) שאולה חסכנית מאוד, בעוד אחיה מוציא כסף בקלות. שאולה זהירה ושמרנית, בעוד בקובי יש משהו מנפש המהמר, כנראה ירושה ממני".

את שירותה הצבאי עשתה אלכסנדר-ימיני במודיעין חיל האוויר. בתום השירות הצבאי התלבטה בין לימודי ספרות השוואתית באוניברסיטת תל אביב ללימודי מתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה העברית. היא בחרה בירושלים.

אלכסנדר-ימיני סיימה תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית. בעת לימודי התואר הראשון הכירה את בעלה לעתיד, יחיעם ימיני, כיום פרופסור למחשבים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. "שנינו התעניינו במחשבים. זה היה עולם חדש ולא מוכר כל כך", היא מספרת. "אבל באוניברסיטה העברית פגשתי בחורה עם דוקטורט במתמטיקה שעבדה כמתכנתת במרכז החישובים של האוניברסיטה, והיא הראתה לי עד כמה יותר מעניין לעסוק ביישומים מאשר בתיאוריה".

שאולה ויחיעם פנו לאחד המרצים וביקשו הפניה לדוקטורט בארה"ב. "הכל היה מאוד תמים אז", היא מספרת. "לא היה תהליך של סלקציה ובחירה בין אוניברסיטאות כפי שקיים כיום. בחרנו את האוניברסיטה לפי המלצת המרצה. התקבלנו לדוקטורט במחשבים ב-UCLA שבקליפורניה, ונסענו בעידוד ההורים". בתקופת הדוקטורט נולדו גם שני ילדיהם - אביתר (30) הלומד לדוקטורט בנוירו-ביולוגיה בסן דייגו, ונעה (26) המתגוררת בניו יורק ועובדת במגזין היוקרתי Vanity Fair.

אם הדברים היו תלויים באלכסנדר-ימיני, היא אולי לא היתה מסיימת את הדוקטורט ומתמסרת לחיי האימהות. אבל אז התגלה הכוח האמיתי שעמד מאחורי האמביציה המדהימה של כל בני המשפחה: האם רחל. "ההורים תמיד עודדו אותי לפתח קריירה עצמאית", אומרת אלכסנדר-ימיני. "זה היה מאוד מאוד חשוב להם. כשאמא שלי היתה מתקשרת אלי לארה"ב ושואלת מה נשמע, הייתי מספרת לה על יחיעם ועל כל מה שקורה לו עם הדוקטורט, והיא היתה עוצרת אותי ושואלת: 'רגע, ואת לא עושה דוקטורט גם'?

"לאחר שאביתר נולד, היה לי מאוד קשה רגשית לחזור ללימודים. הוא נולד בחופשת הכריסמס, ורציתי להישאר לפחות סמסטר אחד בבית. אמא שלי באה לעזור לי ואמרה: 'בשום פנים ואופן את לא נשארת בבית - את חוזרת לכיתה'. היתה תמיכה מאוד חזקה מהבית. ההורים מאוד פרפקציוניסטים, במובן החיובי של המלה".

רחל אלכסנדר שימשה במשך שנים רבות מורה בבית ספר עממי ברמת גן. "אמא שלי עבדה כל הזמן בתקופה שבה נשים כלל לא עבדו מחוץ לבית", מספרת אלכסנדר-ימיני. "אצלנו בבית בין שתיים לארבע היה צריך לשמור על שקט מוחלט, אי אפשר היה לנשום, כי אמא ישנה מפני שהיא עובדת קשה. הבנתי כמה זה חשוב לילדים לראות סביבה עם מוסר עבודה גבוה".

לידתה של סמארטס

ב-1981 סיימה אלכסנדר-ימיני את הדוקטורט בהצלחה, ובני הזוג עברו להתגורר בניו יורק. יחיעם קיבל הצעה ללמד באוניברסיטת קולומביה, והיא החלה בעבודתה באוניברסיטת ניו יורק (NYU) שבה שימשה מרצה למחשבים. לאחר שנה וחצי פנו אליה בהצעה ממעבדות המחקר של יבמ העולמית, והיא, שתמיד חלמה לעבוד שם, שמחה מאוד.

ב-1982 הקים אחיה קובי בניו יורק את חברת קומברס, המפתחת ומשווקת מערכות לתיבות דואר קוליות לחברות טלפון וסלולר. יחיעם היה מעורב ישירות בקומברס כאחד ממייסדיה. שאולה ואביה נרשמו כבעלי מניות ודירקטורים בחברה.

"היו אז המון שיחות בבית. בשנים הראשונות יחיעם היה מאוד מעורב בקומברס, אבל אחר-כך החליט שחיי האוניברסיטה יותר מתאימים לו", מספרת אלכסנדר-ימיני. "אני זוכרת שזו היתה תקופה מאוד לא קלה לקובי ולשותפים שלו. אז, שלא כמו היום, גיוס כסף מקרנות אמריקאיות לחברה ישראלית היה מעשה מטורף. ישראל היתה מאוד רחוקה מבחינת האמריקאים".

אבל קובי אלכסנדר אינו אחד שמרים ידיים. "קובי הוא האדם הכי חכם שאני מכירה", אומרת שאולה. "יש לו יכולת ריכוז כזו שמאפשרת לו לסנן בין עיקר לטפל, לדעת בדיוק מה חשוב. המון כוח, מסירות ודבקות במטרה. הוא אדם מדהים, מאוד נחוש וישר. הוא לא מקשט את האמת. למדנו מההורים שאומרים את הדברים כמו שהם, לטוב ולרע".

אלכסנדר-ימיני מדברת על אחיה הצעיר בעיניים נוצצות. מבחינתה הוא המודל, המדריך, המנטור, היד התומכת. הוא היה גם הכוח שהניע אותה לעזוב את עבודתה הבטוחה ביבמ ולצאת לעולם הלא בטוח של הסטארט-אפ. היא התלבטה לא מעט לפני שעשתה את הצעד.

"בשנות ה-80 כמעט שלא היה משהו מעניין לעשות במחשבים מחוץ לאוניברסיטה או למעבדות המחקר", היא מספרת. "אבל בתחילת שנות ה-90 התחילו לקרות דברים מעניינים בחוץ. מערכות מבוזרות הציבו אתגרים טכנולוגיים חדשים שעבורם פיתחנו פתרונות פרקטיים. אבל כל ניסיון שלי לתרגם מחקר למוצר של ממש במסגרת יבמ - לא עבד. לא היה עם מי לדבר שם. זה היה מתסכל לראות משהו שקורה לנגד עיני בלי להשתתף בו. יכולתי להישאר ביבמ ולכתוב מאמרים כל החיים, אבל בחוץ קם עולם שלם של מוצרי תוכנה שפנו לשוק הרחב, ורציתי לקחת בזה חלק. הייתי אז בת 44 וחשבתי שהגיע הזמן לעשות משהו".

בהתחלה היא חשבה בקטן. "שאלתי את קובי אם יש לו תפקיד בשבילי בקומברס, והוא אמר לי: 'למה שלא תקימי חברה משל עצמך?' אמרתי לו שאני לא יודעת מה זו חברה. אין לי ניסיון עסקי. והוא אמר לי: 'זה לא כל כך קשה, אני אעזור לך'". וכך שוב התאגדה המשפחה.

המטרה של אלכסנדר-ימיני היתה למצוא דרך לנהל מערכות מחשב מבוזרות באותה רמת אמינות של מערכות ריכוזיות. "חיפשנו דרך לנהל את המערכות האלה בדרך שתבסס את האמינות שלהן", היא מספרת. "ואז, בלילה אחד בתחילת הדרך, יחיעם המציא את הרעיון המקורי שעליו בנויה סמארטס - ראיית ההשפעות של בעיה במערכת מבוזרת כצופן שפיענוחו מזהה את מקור הבעיה. הוא המדען הכי מוכשר והכי פורה שהכרתי".

ב-1993 הצטרף יחיעם כשותף-מנהל ונתן לחברה את שמה - Smarts - ראשי תיבות של System Management Arts. הוא גם הביא עמו כמה עובדים ממעבדות המחקר של אוניברסיטת קולומביה. האח קובי הצטרף כדירקטור ובעל מניות בחברה - הוא נמנה עם המשקיעים הראשונים בה. אלכסנדר-ימיני הביאה את הישראלי לשעבר שמוליק קליגר שעבד עמה ביבמ.

הטיפים של קובי

"התייעצתי עם קובי כל הזמן", מספרת אלכסנדר-ימיני. "הוא יודע לשאול שאלות מכוונות - את כל השאלות הנכונות - וזו העצה הכי טובה שאדם יכול לתת לך. הוא לא נותן תשובות, אבל השאלה שלו מאירה בדיוק את מה שצריך. הוא נתן לי להגיע למסקנה הנכונה בעצמי".

קובי היה גם זה שלימד את אלכסנדר-ימיני להקשיב לתחושות הבטן שלה: "הטיפ שלו היה - 'תקשיבי לעצמך'. כל פעם שהייתי באה אליו ומספרת לו שאמרו לי לעשות ככה, אבל תחושת הבטן שלי היא אחרת, הוא אמר לי - 'תקשיבי לתחושות הבטן שלך'. לי כאשה היה מאוד קשה לעמוד מול הרבה גברים חכמים שאומרים לי שאני טועה, והוא היה מחזק אותי ללכת בדרך שלי. כיום יש לי הרבה יותר ביטחון עצמי בהחלטות שלי. אבל אז לא הייתי בטוחה בנכונות ההחלטות העסקיות שלי. המון שנים הייתי צריכה חיזוקים למה שאני מרגישה, היה לי ברור משהו, אבל כולם חשבו אחרת".

עם קובי, אגב, היו שעות מוגדרות שבהן ניתן היה לדבר על סמארטס. "בין תשע בבוקר לשש בערב קובי מתעסק רק עם קומברס", מספרת אלכסנדר-ימיני. "על סמארטס היינו מדברים רק בערבים או בסופי שבוע. עד כדי כך מוסר העבודה שלו גבוה.

"התחלנו בקטן. אני מאוד שמרנית בהוצאת כספים. הקמנו את החברה ב-1993. עד 1997 עסקנו בפיתוח טכנולוגיה בלבד עם כ-20 עובדים בחברה. היה לנו משרד קטן בווייט פליינס, צפונית לניו יורק, לא רחוק מהבית. היה לנו מימון ראשוני מקרן המדע הלאומית האמריקאית, ממשרד ההגנה האמריקאי וממוטורולה תקשורת לוויינים".

ב-1997 הפלטפורמה הטכנולוגית היתה מוכנה, והקרן של ג'ורג' סורוס נכנסה להשקעה בחברה. ב-2000 הצטרפה קרן בסמר ונצ'ר פרטנרס, לאחר שהמוצר המבוסס על הפלטפורמה התחיל להימכר. בסך הכל הושקעו בחברה במשך השנים 25 מיליון דולר.

לא חשבו על אקזיט

"השקענו המון במחקר ובנינו מערכת מאוד סולידית", מספרת אלכסנדר-ימיני. "הוצאנו פטנטים, הלכנו לאט. במשך ארבע שנים לא חשבנו על מכירות. כיום כל החברות רצות לשוק לאחר פיתוח של שנה, אבל אנחנו השקענו יותר בלשבת ולחשוב.

"נקודת המפנה הגדולה שלי היתה כאשר החברה התחילה למכור את המוצר. זו היתה הרגשה נפלאה, דבר כל כך גדול. מישהי כמוני שעד אז רק פירסמה מאמרים - פתאום להיכנס לחברה ולראות את האייקון של התוכנה שלי, שאני פיתחתי, על מסך של לקוח - זו תחושה מדהימה, גאווה גדולה. לא האמנתי שזה קורה, ושעוד משלמים לי על זה".

ב-1997 התגרשה שאולה מבעלה יחיעם. הוא עזב את החברה וחזר לאקדמיה, אך נשאר בעל מניות ודירקטור בסמארטס. היא נותרה מנכ"לית יחידה. "באותה תקופה", מספרת אלכסנדר-ימיני, "יחיעם רצה שסמארטס תשאיר את הטכנולוגיה במסגרת מחקר, ושנבנה קו מוצרים על בסיס אחר לגמרי. אני אמרתי שהיתרון התחרותי שלנו הוא בטכנולוגיה שאנחנו מפתחים כרגע, אז אין ברירה אלא למסחר את הפלטפורמה הזו. והוא, על אף שזו היתה המצאה שלו, חשב שזה מתוחכם מדי מכדי להיות מסחרי. בעיני זו היתה המצאה גם מתוחכמת וגם פרקטית, וקיבלתי החלטה בעניין הזה - אמרתי שזה קו המוצרים שימוסחר. זו אחת ההחלטות הכי חשובות שקיבלתי במשך הקריירה. עד אז יחיעם היה זה שקבע מה עושים בחברה". שנה לאחר מכן התחילה החברה למכור את המוצר - ישירות ללקוחות גדולים כמו גולדמן סאקס ו-AT&T - וגייסה עוד ועוד עובדים.

החלטות לא קלות נוספות עמדו בפני אלכסנדר-ימיני כמנכ"לית יחידה: "חתמנו על הסכם שיווק עם סיסקו, והם דרשו זכויות יוצרים בטכנולוגיה. אמרתי, 'לא, מה פתאום, זה הפטנט שלי'. והם אמרו, 'אז אנחנו לא משווקים'. אמרתי, 'אני מצטערת - אין'. כולם אמרו לי בצוות ההנהלה, 'את משוגעת, מה פתאום את מוותרת על סיסקו'. זה לא היה קל. אחרי חודש הם חזרו, ויתרו על הזכויות והסכימו לשווק את האפליקציות. גיליתי שאנשים נורא מפחדים מאיומים, וזה מה שלמדתי מקובי - לומר 'לא' בלי לפחד ולהיות מוכנים לשאת בתוצאות. עדיף לומר 'לא' בשלב מוקדם. לא משנה כמה מנדנדים - לא צריך לפחד לומר 'לא'".

לא נסחפה עם הבועה

בתחילת שנות האלפיים - תקופת הבועה - אלכסנדר-ימיני שוב עמדה בפני לחצים: "המון אנשים באו ואמרו לי, 'למה אין לך עוד עובדים, למה את לא גדלה בקצב מהיר יותר?' בתקופה מסוימת התחלתי להטיל ספק בשמרנות שלי. חברות צמחו מ-30 ל-400 עובדים תוך ימים, גייסו מאות מיליוני דולרים. לי היו 125 עובדים ב-2001, והשמרנות הטבעית שלי לא נתנה לי להשתולל. וזה היה המזל הגדול שלי. כי כשהבועה התפוצצה, אנחנו התחלנו להרוויח. היינו אנומליה בין חברות הסטארט-אפ. היה אז נורא קל להיסחף, והמזל הגדול מאוד שלי היה שלא נסחפתי, כך שלא נפגעתי".

בכל זאת, במבט לאחור, יש דברים שהיא חושבת שהיתה עושה אחרת. "הייתי שוכרת בשלב מוקדם יותר מנהל עסקי עם ניסיון בתחום", אומרת אלכסנדר-ימיני. "מישהו עם ניסיון עסקי היה מקצר החלטות ומזרז תהליכים".

ב-2004 העסיקה סמארטס 285 עובדים, היקף המכירות היה יותר מ-60 מיליון דולר, והחברה היתה רווחית. לאלכסנדר-ימיני היתה אז אפשרות להנפיק את החברה בבורסה. "חוקי סרביינס-אוקסלי (החוקים החדשים שנחקקו בעקבות פרשת אנרון ג.י.) הבהירו לי שזה יעלה יותר מ-2 מיליון דולר לשנה לשלם לרואי חשבון בעבור דו"חות כספיים. זה נראה לי הוצאה מטורפת", היא אומרת. "מאוד קשה להיות חברה ציבורית כיום, כי אתה נאלץ להקריב מטרות ארוכות טווח של החברה לטובת מטרות קצרות טווח של המשקיעים.

"אני רואה את הקשיים של קובי. הוא עובד מאוד מאוד קשה. היית מצפה שאחרי כל כך הרבה שנים והצלחות, הבן אדם ינוח קצת, אבל תחושת האחריות שלו כל כך גדולה - שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. וזה לא נעשה יותר קל, רק יותר מסובך. כל ההתאמות האלה לחוקים החדשים - הרי מי שלא ישר, תמיד ימצא דרך לרמות, ומי שישר, משלם ביוקר".

לכן התחילה אלכסנדר-ימיני לחשוב על האפשרות למכור את החברה. לדבריה, באותה תקופה פנו אליה שבע חברות גדולות. הנטל על כתפיה היה גדול. "באמצע הלילה מתעוררים ומנסים לפתור בעיות. נורא קשה לעשות סוויץ' אוף", היא אומרת. "הדבר שהכי הכביד עליי היה העובדים והמשכורות. העובדה שמישהו קשר את הקריירה והעתיד שלו בי - זה הפתיע אותי, זה היה פלא בעיני. בא אלי הביתה בשנה הראשונה מהנדס ששכרנו, והבת הקטנה שלו זחלה אצלי על השטיח, ואני ראיתי פתאום את ההוצאות הכרוכות בגידולה - חינוך, יישור שיניים, חוגים. וזה מלחיץ. מה שחשוב בעיני זה תשלום משכורת לעובדים - כזו שיוכלו לחיות וליהנות ממנה".

המשא ומתן עם EMC היה קצר, ובדצמבר 2004 סמארטס נמכרה. המחיר היה כ-260 מיליון דולר במזומן ועוד 25 מיליון דולר באופציות לעובדים - יותר מפי-עשרה החזר השקעה למשקיעים בחברה. מרבית עובדי סמארטס עברו להיות עובדי EMC. המשרדים נותרו בווייט פליינס.

אלכסנדר-ימיני בחרה לעבוד ב-EMC כסגן נשיא האחראית על פעילות סמארטס. "למה נשארתי? חשוב לי שהטכנולוגיה תמשיך, שהמוצרים יימכרו", היא אומרת. "חשוב היה לי ללוות ולראות שהכל ממשיך לזרום. יש הקלה עצומה בלחזור להיות שכירה. אני כבר לא דואגת איך לשלם משכורות. אני תומכת במכירות ונוסעת ללקוחות, אבל האחריות פחות כבדה. נהדר לישון בלילה בלי דאגות. כשחברות אחרות רצו לקנות אותנו, לא היה ברור לי איך הן ישלבו את המוצר שלנו עם מוצרים אחרים שפיתחו לאותה מטרה, וחששתי שניכנס לתחרות פנימית שתפגע במוצרים שלנו".

"תסמכו על האינסטינקטים"

בביקורה האחרון בישראל התאכסנה אלכסנדר-ימיני בדירת הוריה בצפון תל אביב. לאחר שנים שבהן כמעט שלא היה לה זמן לבקר בישראל, היא מקווה לבלות כאן עכשיו הרבה יותר: "במשך 12 שנה בחברה לא לקחתי אף פעם שבוע שלם של חופשה, כי קשה לקום ולעזוב משהו שהוא שלך. זו עבדות. עכשיו אני מתכוונת לבלות הרבה יותר זמן בישראל, ואפילו קניתי דירה בתל אביב.

"אין לי מושג מה יהיה הלאה. יצאתי מעבדות לחירות, וזה צומת דרכים. עדיין חדש לי המצב הזה של לקום בבוקר ולא להיות מוטרדת מעבודה. לא בוער לי בכלל להקים עוד חברה כרגע. אני מנסה לזכור מה זה לחיות בלי אחריות כבדה, בלי צורך להאכיל 280 משפחות".

אלכסנדר-ימיני חושבת שאילו היתה גבר, הקריירה שלה היתה זורמת אחרת: "אם הייתי גבר, היה לי אולי יותר ביטחון בנכונות ההחלטות שלי, דברים היו הולכים מהר יותר, לא הייתי מטילה ספק בכל דבר. לנשים יש פחות אגו מגברים, ואז גם פחות ביטחון עצמי. העולם הרי מנוהל על ידי גברים, אז כל הזמן חושבים שבטח הם יודעים מה הם עושים. אבל עם הזמן מבינים שזה לא בהכרח כך. הבעיה היא שנשים מתחילות מנקודה נמוכה יותר, מטילות ספק בערכן באופן כללי". לנשים שרוצות ללכת בדרך הלא קלה שהיא בחרה, יש לה עצה אחת: "תעבדו קשה ותסמכו על האינסטינקטים שלכן".*



שאולה אלכסנדר


שאולה אלכסנדר בילדותה; בתמונה למטה - עם אחיה קובי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו