בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בלי מונולוגים מהוואגינה

שרה שילה לא כתבה ספר על דיכאון לוקסוס, אלא על חידלון אמיתי

תגובות

את השנתיים וחצי הראשונות לחיי ביליתי בקיבוץ ויש לי בסך הכל שלוש תמונות שמעידות על כך. ישנה תמונה של תינוקת בעלת קפלי שומן מרשימים בירכיה הנשענת על גדר הלול המשותף לכל ילדי הפעוטון, לראשה מעין כובע אמבטיה מבד כותנה לבן והיא מעווה את פרצופה בבכי. בתמונה אחרת נראית אותה תינוקת יושבת על מדרגה כשהיא לבושה במעין שמלה לבנה סרוגה שממנה מבצבצת פקעת מרשימה של חיתול כרוך ברישול. ראשה של התינוקת - שהיא אני - עטור בזר של חג הביכורים, ידה הימנית מכסה את עיניה ושפתיה משוכות מטה בהעוויה של בכי. יש גם תמונה אחת של אותה תינוקת שעכשיו היא כבר פעוטה בסוודר כהה ומכנסיים ארוכים ופרצוף צוהל, רוכבת על כתפי אביה.

אין לי הרבה תמונות מילדותי המוקדמת בקיבוץ ויש לי עוד פחות מכך זיכרונות. כל הזיכרונות שלי קשורים לדמות אחת, דמותה של המטפלת שלי בקיבוץ. אני זוכרת את עצמי כילדה, זוכרת את המטפלת שהיתה לי בקיבוץ כשלבי מתחמם לזיכרון קולה וחיוכה. אני גם זוכרת איך יום אחד, נדמה לי שהייתי אז תלמידת כיתה א' או ב' וכבר מזמן עירונית, נסענו עם דודי וילי שהיה ממייסדי אותו הקיבוץ - ומתוקף תפקידו הבכיר במועצה האזורית וגם בתנועה הקיבוצית ובמפלגה הנכונה, מעורב גם בכל התוכניות לפיתוח הגליל המערבי - לראות את המקום שבו החל לקום ישוב חדש בשם "מעלות", סמוך מאוד לכפר תרשיחא. לדוד שלי היה אז נהג ורכב מהמועצה והדרך מהקיבוץ עברה בתוך נוף הררי פורח, נראה שהיה זה בתקופת האביב ותחושת ההתרגשות של הטיול הגיעה לשיאה כשעצרה המכונית ואת הדלת האחורית פתחה מי שהתגלתה כמטפלת שלי מהקיבוץ, שהחליטה לעשות מעשה חלוצי וביחד עם בעלה הלכה לעזור בהקמת ישוב חדש לעולים חדשים. מאז אותו ביקור לא הזדמן לי לבקר שוב במעלות, שהפכה כבר מזמן לעיירת פיתוח עם כל המאפיינים של עוני, אבטלה והתקפות קטיושות, ואף על פי כן בזיכרוני היא צרובה כמין כפר קטן, מקום של פסטורליה.

היא קראה מעט מאוד בגלל הפרעת קשב חריפה, אבל יכולת הקשבה יש לה

גם בגלל זה, אבל בפירוש לא רק, שמחתי כל כך לקרוא את הספר "שום גמדים לא יבואו" (הוצאת "עם עובד") שכתבה שרה שילה. הספר אמנם מתרחש בעיירה צפונית הסובלת מהתקפות קטיושות ושאין לה שם בספר, אבל מתולדות חייה של הסופרת שחיה שנים רבות במעלות, קל להסיק שמדובר בעיירה הזאת. זהו ספר הביכורים של שילה, שלא רק שלא כתבה שום רומן קודם לכן, היא גם, כפי שהיא מעידה, קראה מעט מאוד בגין הפרעת קשב חריפה שסבלה ממנה כל חייה. אבל הפרעת הקשב הזאת איננה כנראה הפרעה ביכולת ההקשבה, להפך. שילה קשובה מאין כמוה לכל ניואנס בשפתם של הגיבורים. מדובר בספר שכל שורה בו מעידה על רגישותה המופלגת של המחברת לשפה המדוברת וכשרונה הרב מתבטא ביכולתה לעצב דמויות שמובחנות באמצעות סגנונות הדיבור השונים.

זה ספר שראוי לתואר "חשוב". הוא חשוב משום שהוא מתרחש בעיירת פיתוח ויש בו ניסיון אמיץ ומוצלח לדעתי להיכנס לתוך תודעתם ועולמם החוויתי של גיבורים שונים מאלו שהורגלנו בהם - אנשים קשי יום, מעין עלובי החיים שלנו, הסגורים ללא מוצא בהוויה שמצוקות הקיום מכתיבות אותה והופכות אותה למין אכזבה מתמדת.

הדמות המרכזית, סימונה דדון, היא אלמנה ואם לשישה ילדים. פעם היתה יפהפיית העיירה וכרעייתו של מלך הפלאפל גם המלכה המקומית. אבל מאז שנפטר בעלה בעיצומה של חגיגת הבר מצווה המפוארת של בנם הבכור והותיר אותה בהריון כשהיא נושאת תאומים ברחמה, רצופים חייה מחסור וסבל ועבודה קשה בבית ובמעון שבו היא עובדת כמטפלת. "שום גמדים לא יבואו" אף פעם לעזור לה. במצב הזה של אכזבה מתמדת אפילו על הקטיושות אי אפשר לסמוך שיעשו מה שהיא מצפה מהן ויעזרו לה סוף סוף לגמור עם החיים האלה שלה.

אף על פי כן, תוך תיאור מערכות היחסים המורכבות של סימונה עם בני משפחתה וחברותיה לעבודה ומנקודות מבט שונות, מתגלים אצל הגיבורים כוחות נפש מרשימים. למרבית השמחה נעדרים מהספר מונולוגים מהוואגינה או מהשחלות ומהבחינה הזאת הוא גם מדגים את ההבדל בין דיכאון קיומי בתור לוקסוס של מי שיכולים להרשות לעצמם טיפול פסיכולוגי וסדנאות לשכלול עצמי, לבין מצוקת ההתקיימות ופחד החידלון האמיתיים שהם נחלתם של המעמדות הנמוכים יותר.

שילה אומרת שלדעתה יש לספר מסר מנחם. אני הרגשתי אחרת. כשסגרתי אותו, מדוכאת כולי, חשבתי שטוב היה לו היו מאלצים את מנהלי הביטוח הלאומי, שירותי הרווחה וכל חברי הכנסת והממשלה, ובעיקר את מי שממונים על דלדול תקציבי הרווחה, לקרוא את הספר הזה ואולי אז היה זז אצלם משהו במקום שבו היה אמור להיות להם לב. אבל אלה, בניגוד לשילה, סובלים לא רק מהפרעה בהקשבה.

גרוסמן כתב לה שהחיים קצרים מכדי לבזבז על כתיבה כשאין כישרון, והמליץ שתשב לכתוב

שילה - שהגיעה לכתיבה בגיל מאוחר, מגובה בעידודו של דוד גרוסמן, וזכתה בפרס ספרי הביכורים של שרת החינוך עוד לפני שהספר התפרסם - גדלה בירושלים כבת למשפחת בבלי ובה חמישה ילדים. אביה היה בעל מסעדות ועסקי קייטרינג, "ובעקבות המצב הכלכלי שהלך והשתפר עברנו משכונה לשכונה". הבית היה אמיד למדי, "בית נובו-רישי עם שפע עצום", אבל היתה בהחלט גם גזענות סביבה בשכונת המגורים רחביה ובגימנסיה, "ששם השאלה הראשונה שהיו שואלים אותי בחצר האספלט היתה מאיזו עדה את והיתה איזו אי נוחות כשהייתי אומרת את האמת".

היא הגיעה למעלות בשנת 76' במסגרת גרעין נח"ל שהיה הגרעין הראשון לעיירות פיתוח והמדריך שלו היה יגאל שוורץ, כיום פרופסור ידוע לספרות עברית. לשוורץ כמו גם לשילה לא היה אז שמץ מושג לגבי כשרונה הספרותי. להפך. אז עדיין לא קראה אף ספר אחד. "אז עוד לא דיברו על הפרעת קשב. האבחנה שלי נעה בין עצלנית לטיפשה. איכשהו הצלחתי להסתיר את הפגם הזה ועברתי את הבגרויות אבל בספרות לא עשיתי בגרות. במשך ארבע שנים בתיכון, וזה הפך כבר לבדיחה אצל כל החברות שלי, היה מונח ליד מיטתי 'זיכרון דברים' של יעקב שבתאי שאותו קראתי בדילוגים ואף פעם לא גמרתי".

במעלות מיד הרגישה "משהו חם ועוטף" והיא נשארה שם 16 שנים. היא עבדה, כמו סימונה, במעון הילדים והיתה גם רכזת פר"ח ובאחת ההשתלמויות שנשלחה אליהם פגשה את אבנר שילה, חוזר בשאלה, שגר אז בחצבה. "אחרי 24 שעות רצופות של דיונים בחום של 42 מעלות בצל החלטנו להטיל מטבע איפה נגור והמטבע שבעצם היה הקוקיות לשיער שלי נפל על מעלות. עד היום אבנר טוען שרימיתי בהגרלה".

היא הקימה במעלות פעוטון "כי לא היה שם פעוטון פרטי והייתי מסתכלת על הפעוטונים בקיבוצים סביב ומתמלאת קנאה" ואחר כך הקימה מרכז לגיל הרך במתנ"ס, עבדה בקליטת עלייה, עשתה מגוון עצום של פעילויות קהילתיות, ניהלה גלריה והפכה גם למדריכה לתיאטרון בובות ורק לאחר שנכשל ניסיונה להקים בית ספר ניסויי במעלות, בית הספר שהקימה בסופו של דבר ב"תפן", החליטו היא ובעלה שקצה נפשם בפוליטיקה הפנימית בעיירה והם ושלושת ילדיהם העתיקו את מגוריהם לכפר ורדים. שם גם נולדה בתם הרביעית, בת 11 כיום.

בעלה אבנר, חולה סרטן שהחלים לפני שנים, מטפל כיום בסרטן בשיטות אלטרנטיוויות ואילו היא מכרה לפני שש שנים את העסק שהיה לה ושכלל מנחים ומדריכים לשעת סיפור ולתיאטרוני בובות שפעלו בכל הגליל, והתמסרה לכתיבה.

"מה שקרה זה שליום הולדת ה-40 שלי קיבלתי במתנה את 'שתהיי לי הסכין' של דוד גרוסמן. קראתי את 'שתהיי לי הסכין' והספר הזה עשה לי משהו שאי אפשר בכלל לתאר. משהו התחיל לזוז בתוכי. לא ידעתי מנוח. לפני זה היו לי כמה ניסיונות כתיבה לא מוצלחים לילדים אבל עכשיו קרה משהו אחר. היה חודש יוני ואני ממש לא יכולתי לקום מהמיטה וללכת לעבודה ובשביל מי שמגיל 18 לא הפסידה יום אחד של עבודה, למעט חופשות לידה קצרות במיוחד, זה היה משהו בהחלט יוצא דופן. הייתי בשוק. הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה לשוטט על הגבעות עם מחברת ביד ולכתוב. כתבתי מכתב לדוד גרוסמן על הספר שלו והוא ענה לי שהחיים קצרים מכדי שמי שאין לו כשרון יבזבז אותם על כתיבה אבל לי הוא אומר שכדאי שאשב ואכתוב.

"הייתי קמה ב-4 בבוקר ויוצאת מהבית עם בלוק ביד וכותבת. הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו זה ללכת לעבוד. ואז אבנר ואני הבנו שזה לא יכול להמשיך ככה ואני שיש לי פן מאוד יוזמתי, לא יכולה להמשיך ולהיות רכזת הדרכה ולנהל עסק כל כך מורכב וגם לכתוב, ואז החלטתי למכור את העסק. זה היה ב-98'. בינואר 2000 התחלתי ממש לכתוב את הספר הזה וזה לקח לי ארבע שנים. גרוסמן קרא את הספר פעם או פעמיים במהלך הכתיבה. לפני שנתיים הגשתי את הספר ל'עם עובד' ונילי מירסקי קראה אותו. אחר כך באותה שנה הם נתנו לי מטעמם פרס לספר ביכורים. מאוחר יותר קיבלתי גם את פרס "קסת" של מרכז ההדרכה לספריות ואחר כך את פרס שרת החינוך".

הכרת במעלות מין סימונה כזאת?

"לא ממש כמוה אבל יש בה הרבה מנשים שהכרתי וגם ממני, כמו בכל הדמויות, שבכל אחת הכרת במעלות מין סימונה כזאת?

"לא ממש כמוה אבל יש בה הרבה מנשים שהכרתי וגם ממני, כמו בכל הדמויות, שבכל אחת מהן יש משהו ממני.

מה כל כך מושך אותך בתוך עוני ומצוקה?

"היה לי קשה מאוד לראות את העוני, אבל יש משהו שמרתק אותי במיעוט במובן של מעט בניגוד לריבוי. אני אוהבת מעט. אם היה משהו שאהבתי מאוד בצעירותי במעלות, זה היה העניין של לגור בדירה צנועה. אני באתי מבית עם שפע עצום, אבל החיים שיש בהם צניעות מאוד מושכים אותי. אני גם אוהבת לכתוב במעט מלים ובמהלך הכתיבה של הספר נאבקתי בנטייה לכתוב עוד ועוד וזה היה כרוך במלחמה פנימית ובמריטת עצבים. בצניעות ובהסתפקות במועט יש משהו שמזכיר את הבחירה במונוכרומטיות שבעיני יש לה ביטוי עז. "תמיד רותקתי לסיפורי המעברה של אמא שלי, איך מקופסת במיה אחת היו עושים שישה מאכלים שונים. לימים, כשסיפרתי לאמא שלי את הסיפורים שזכרתי שסיפרה לי, התברר שגם המצאתי בעצמי לא מעט סיפורים אבל הרעיון הזה של להוציא הרבה מתוך מעט, התושייה של לייצר הכל מלא כלום, תמיד מאוד ריתקה אותי. מה שריתק אותי גם היה הניסיון לתאר מערכות יחסים בתוך משפחה גדולה. עשיתי חשבון שילד במשפחה, כמו משפחת דדון נחשף לפחות ל-20 מערכות יחסים בין בני המשפחה".

הספר היחיד שקראה מהתחלה ועד הסוף בלי דילוגים היה "גירושים מאוחרים". "אמרתי לעצמי שאני חייבת לעשות ניסיון ולקרוא ספר מההתחלה עד הסוף בלי דילוגים. ככה גם גיליתי, מה שהיה בשבילי תגלית, שלספר יכולה גם להיות עלילה. יש משהו בהפרעת קשב שמשאיר אותך גם במקום מאוד ילדותי. למשל, אני מפחדת מאוד ממלים ארוכות. אבל אם את לא מפחדת מהפחד ואם את לא מפחדת להרגיש בת שנתיים, אז יש בזה גם משהו חיובי. עכשיו, כשהתגברתי על הפחד, אני סותמת חורים בהשכלה. קוראת את 'אנה קארנינה'".*




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו