בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ואני מה ברצוני לומר...

הדרך שבה אהבה לומר את דבריה: באיפוק, בחצי זהירות, ובאירוניה, גם כלפי עצמה - ובכל זאת בעקשנות ובהתרסה. מחווה למבקרת הספרות והמתרגמת עדה צמח במלאת שלושים למותה

תגובות

"ואני מה ברצוני לומר בכל מה שהעליתי ככה בגיבוב דברי? ראשית כל מבקשת אני לומר, בלשון הכללה רבה, שהמודרני החשוב בספרותנו כבר אירע, אירע והיה; ועדיין, לפי מיטב ידיעתי, לא נברא אצלנו מודרני חדש ממנו. ועוד בכוונתי להטעים עניין כללי אחר, שיש בו כדי לאמת ולאשר אפשרות פרדוקסלית זו של חדש שהיה ועודו הווה. ברצוני לשוב ולומר, שהמודרני בעיקרו אינו נושא ואינו עניין אלא דרך של ראייה ואופן של תפישה, שאינה קשורה בהכרח לתיאור מציאות של כאן ועתה, אף על פי שזו חשיבותה עמה. כך סרוונטס, למשל, עדיין הוא יותר מודרני מסולז'ניצין, שאין כמוהו בן זמננו ובן תקופתנו בכל הנוגע לנושאי יצירתו. וכך אצלנו ברנר וגנסין, בצדדים אחדים של סיפוריהם עדיין הם מודרניים עד עצם היום הזה, ואין מספר מבין מספרינו העכשוויים שיהא עולה עליהם מבחינת הפנים המודרניות שבדרך כתיבתו".

ככה, בסגנון הזה, היתה כותבת עדה צמח: שהיא רוצה, שהיא מבקשת לומר, שהיא מגבבת דברים כדי לומר את מה שיש לה לומר - דברים שאולי הם הכללה, שאולי צריך לסייגם, ואף על פי כן היא מתעקשת עליהם. כגון שהחדש, המודרני, כבר היה, שסרוונטס עודנו יותר מודרני מסולז'ניצין, ושלנו, כאן, עוד לא קם סופר מודרני באמת יותר מברנר וגנסין. המשפטים האלה, החותמים את אחד המאמרים היפים שכתבה, "החדש שהיה" (1993), ומסכמים את אחת ההבחנות העמוקות העומדות במרכז כתיבתה המחקרית-הביקורתית על הספרות, מציגים גם את הדרך שבה אהבה לומר את דבריה: באיפוק, בחצי זהירות, ובאירוניה, גם כלפי עצמה - ובכל זאת בעקשנות ובהתרסה.

השילוב של שני הצדדים האלה לא היה פוזה: הוא היה כן ואמיתי. כך על כל פנים תיארתי לי בשנים שחיפשתי וקראתי בהנאה, בחדווה ממש, את רשימותיה ומסותיה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ". לא היה לי ספק שבאהבתה הגדולה לאמני הלשון והסיפור הגדולים בספרות היא באמת מגחכת קצת על המלים הרבות שהיא עצמה נזקקת להן כדי לומר את גדולתם, ובאמת אינה בטוחה שאינה מתבלבלת וטועה קצת לפעמים בבואה לעשות לעצמה ולאחרים איזה סדר בלתי אפשרי בתוך המרקחת הגדולה, העשירה והמגוונת של יצירות האמנות המודרנית - מדון קיחוטה של סרוונטס ועד מרלין דיטריך של אנדי וורהל, למשל.

כשהתוודעתי אליה אישית לפני כשש שנים התבררה לי אף יותר אמיתיותו של השילוב הזה. האירוניה, הצניעות והאיפוק של אישיותה התבררו לי בעצם מהדרך המוזרה במקצת שבה יצא לי להתוודע אליה ולהרגיש אליה קירבה וסקרנות בלי שהצלחתי להכירה באמת. אחרי ששנים רבות שבתה כתיבתה את לבי ואת דעתי בקולה ובסגנונה המיוחדים, ובייחוד במזיגה שיש בה של ידע תיאורטי של חוקרת עם עמקות של אשת רוח ועם אהבה ספונטנית של קוראת - פניתי אליה במכתב ב-1999 בבקשה להוציא לאור ספר רשימות ומסות שלה. היא ענתה לי במכתב הסכמה, בכתב יד מחודד, קטן אבל ברור, ואחר כך השאירה לי בארון החשמל של בניין מגורי תיק קרטון חום ובו רשימותיה משנות השישים ואילך. במו ידיה הביאה אותו, כמו שהציעה, ושמה בארון החשמל, כמו שנדברנו שתעשה אם לא אהיה בבית, והסתלקה לה בלי לצלצל בפעמון.

בתיק היו, בין השאר, הדפים המקוריים של המאמרים היותר ישנים, מקצתם כתובים במכונת כתיבה, מקצתם גזורים מעיתון או מכתב-עת ובשוליהם הערות ותיקונים בכתב יד והם ממורטטים וכבר דהים מיושן. קראתי אותם וכתבתי לה מכתב מפורט עם רשמי והצעותי, והיא ענתה לי במכתב מפורט אף הוא, גם הוא בכתב יד. וככה הוספנו להתכתב לנו בדואר בעידן הטלפונים והמחשבים והדוא"ל הכפייתיים, ומפעם לפעם הבאנו זו לזו את תיק הקרטון החום ובו העבודות בשלבן הבא - היא השאירה בארון החשמל ואני השארתי בחדר המדרגות בבית המהוגן הישן ברחוב אברבנאל שברחביה - איש לא ייקח משם שום דבר, היא אמרה לי פעם אחת בטלפון וקולה, קול של אשה צעירה ילידת הארץ, הפתיע אותי: כבר לא ציפיתי לו בהיכרות המתממשת ולא-מתממשת הזאת בינינו. בהתחלה הייתי סקרנית דווקא לראות אותה פנים אל פנים ואולי גם להאריך שיחה פעם אחת, אבל לאט-לאט התחבב עלי סוג הקשר הזה ותאם בעיני את האישיות שקסמה לי בכתיבתה, את המרחק והקירבה שמצאתי בה - ולא רציתי לשנותו.

היא עצמה כמעט לא טילפנה עוד, וכשטילפנה, דיברה תמיד בקיצור ולעניין, כמעט בביישנות, ולא הציעה שניפגש, ואני, משום מה, לא העזתי לבקש זאת. רק פעם אחת בכל זאת צלצלה בפעמון האינטרקום וירדתי לקחת ממנה את התיק. למטה עמדה אשה לא צעירה אבל גם לא זקנה מאוד, קטנת קומה, עדינה עד בלי די, חייכנית. לחצנו יד, החלפנו מבטים של חיבה והערכה - כך הרגשתי - וגם כמה מלים בעניינים טכניים ונפרדנו. לפני שנכנסתי הצצתי מעבר לכתפי וראיתי אותה יורדת בצעד קל וגמיש במדרגות הכניסה לבניין. אחר כך בכל זאת ביררתי: כבת שמונים היתה אז.

השנה היתה שנת 2000 כשערכתי והתקנתי את המאמרים שבחרנו יחד לספר. את העבודה הזאת עשיתי בבית החולים הדסה שבעין כרם, למרגלות מיטתו של בן זוגי שעתיד היה למות בסוף אותה השנה. וכך, בחודשים האיומים האלה, נוסף עוד נדבך אחד להיכרות שלי עם עדה צמח, לגמרי שלא בידיעתה, כי כעת כבר לא היה לי אתה שום קשר ישיר. היא ליוותה אותי אז בעזרתה הרוחנית, וחברה כך ל"הר הקסמים" של תומס מאן ולכתבי ניטשה, בין השאר, ועמם יחד הוציאה אותי לפעמים אל המרחבים הגדולים שמחוץ לכתליו של חדר הבידוד בבית חולים. כי הרי כמעט כל אחד ממאמריה, גם אלה שעניינם יצירה אחת, טווה חוטים המוליכים בדרכים שונות, מסקרנות ומפתיעות, אל מחוזות ספרות ואמנות ורוח המשתרעים הרחק מעבר לתחומו המוגדר. ואני הרי השתוקקתי כל כך שייקחו אותי אל המחוזות האלה והיא הרי התאימה כל כך לעשות זאת.

באותה שנה הרגשתי את הקירבה שלי אליה גדלה עוד ברשימה חדשה שכתבה, על ספרו של ז'אן אמרי "מעבר לאשמה ולכפרה", שיצא אז לאור. מן הרשימה הזאת התברר לי בישירות גדולה אף יותר מקודם עד כמה דעתה נתונה לזיקה שבין העניינים שברוח ובין ענייניה של המציאות החברתית והפוליטית במובנן העמוק של המלים. יפה להפליא הציגה את העיקר, האקטואלי עדיין, שבמסותיו של אמרי שנכתבו על ימי מלחמת העולם השנייה ומחנות ההשמדה. למשל, את האיפוק של אמרי בתיאורי הזוועה, בניגוד לניצולים אחרים: אמרי בורח מפני תיאור הזוועה, כך חיוותה את דעתה, "מפני שאינו רוצה לזעזע את הקורא, אינו רוצה לעורר את רחמיו. רצונו לנסות לברר את הדברים, והזעזוע והרחמים אמנם מטלטלים ומרטיטים את הלב, אבל אינם מוליכים אל המאמץ העיוני, אלא להפך - עשויים הם לעכב בעדו".

אמירה זו, כרבות מאמירותיה של עדה צמח בכתביה, מציעה קצה של חוט לדיון מרחיק לכת הרבה מעבר למה שכלול בה עצמה: דיון בכל העניין הסבוך של העיסוק הציבורי והספרותי בפשעים ובזוועות בעידן המודרני, המבקש לו לעתים קרובות מפלט בתגובה הרגשית - בזעזוע וברחמים, למשל - וחומק כך מן המאמץ העיוני, מן הבירור האמיתי, הקשה הרבה יותר, שאינו בירור רגשי דווקא, כי אם בירור רוחני וגם חברתי-פוליטי. ואכן, ז'אן אמרי נמנה עם הכותבים המעטים שאינם מציעים את המפלט הזה, ועל הדבר החשוב הזה מצביעה רשימתה של עדה צמח, שכולה עומדת בסימן קבלה שלמה ועמוקה של הבחירה הזאת של אמרי.

מעבר מן הכבד אל הקל, שישאיר אותנו בכל זאת באותה תקופה ואולי אפילו באותו עניין, יהלום בלי ספק את רוחה של עדה צמח. ברשימה משעשעת שלה שהתפרסמה ב"הארץ" בנובמבר 2004, העוסקת בשימוש העכשווי בעברית בביטויים שמתורגמים מאנגלית, מצטטת הכותבת בין שאר הפנינים שהיא מביאה להמחשה את המשפט הזה שנכתב גם הוא בעיתון "הארץ": "מולו (של צ'מברלין) ניצב היטלר, שהשלום לא היה בדיוק ספל התה שלו". לציטטה היא מקדימה דיון השוואתי נחמד בין גודל חשיבותו של פולחן cup of tea אצל האנגלי ובין שתיית התה אצל הישראלי, ש"אינה כלל עניין גדול בחייו" ואף על פי כן התחבבה עליו משום מה האימרה האנגלית ההיא והוא מרבה להשתמש בה. היפה והמרתק באותה רשימה מבדרת, שניכר בה שנכתבה במידה גדושה של בדיחות הדעת, הוא שרבות מהאמירות שבה, ובייחוד הציטטות, בכל זאת נוגעות בתמורות ובתופעות עמוקות בשיח הישראלי. כגון הציטטה שלעיל, שבלי ספק מקפלת בתוכה רדידות אופיינית לא רק של דרכי ביטוי אלא גם של אורח חשיבה, המאפשר - כביכול ב-understatement בריטי מחוכם - להציג באופן המטופש הזה את השקפותיו של היטלר בענייני מלחמה ושלום.

ציטטה אחרת לקוחה מדברי שרת החינוך לימור לבנת (ואף היא, ולא במקרה לדעתי, שייכת לשיח הישראלי על השואה): "במידה ובארנבוים יתנצל פומבית, כפי שתבעה ועדת הפנים וכו'". והוא גורר עמו סברה משעשעת מצד הכותבת, ש"אילו בא הרצל היום להשמיע לנו פסוקו, אפשר מאוד שהיה נוקט את לשונה של השרה לימור לבנת וכך היה אומר: 'במידה ותרצו זו לא תהיה אגדה'. הוא הדין באותו פסוק מתהילים. 'במידה ואשכחך ירושלים', היה אומר, קרוב לוודאי, הישראלי היום". ואני מרשה לעצמי להעלות את הסברה המשעשעת קצת פחות, שבזמן שבחרה הכותבת בת ה-85 - שעל פי עדותה היתה בת הדור הישן - את הפסוקים הלאומיים האלה דווקא, עמדה לנגד עיניה לא רק תרבות השפה העברית המנסה כך לעשות לעצמה "מתיחת פנים", כלשונה, אלא גם החברה הישראלית כולה במדינתה בת ה-57, שמתיחת פנים זו מדגישה ביתר שאת את קמטיה וכתמיה.

אבל אם ללמוד מקהל הקוראים הקטן שנמצא לקובץ הרשימות והמסות האחרון שלה, ומן "השתיקה התקשורתית הרועמת" שבה עבר מותה ב-29 בנובמבר השנה, כלשון מדור זה בשבוע שעבר - כי אז היטיבה היא לראות את מעמדה ומקומה בשנים האחרונות יותר ממני, למשל, שבדש ספרה כתבתי שיש לה הרבה מה לחדש לבני הדור החדש. והלוואי שבכל זאת עוד תהיה עדנה בתרבות הישראלית לחידושיה ולרוחב אופקיה של עדה צמח, ועמה לגנסין ולברנר, וגם למודרניסטים האחרים שהיו אהובים עליה כל כך, מפלובר ועד פרוסט.

עדה צמח נולדה באודסה ב-1919. ב-1921 עלתה לארץ עם אמה ואביה, הסופר והמבקר שלמה צמח. למדה בגימנסיה הרצליה ובריאלי בחיפה. בעת מלחמת העולם השנייה התגייסה לצבא הבריטי. לימים נסעה ללמוד בלונדון ובפאריס, אך לא נכנסה מעולם לאקדמיה בארץ. ב-1950 פירסמה את תרגומה לספרו של ההיסטוריון אלכסי דה טוקוויל, "המשטר שהיה". באמצע שנות החמישים החלה לערוך את כתב העת "אורות", והמשיכה בעריכתו עד תחילת שנות השבעים. ברבות השנים פירסמה ספרים על ברנר ("מסביב לנקודה"), על גנסין ("באמצע") ועל מרסל פרוסט ("במעגלי חפש הזמן האבוד"). צמח גם נודעה כמתרגמת של הנובלה "אדולף" מאת בנז'מן קונסטאן ושל הרומאן "הקומוניסטים" מאת אראגון. מאמריה ומסותיה שרבים מהם ראו אור לראשונה על דפי "תרבות וספרות" כונסו לימים בספר "מבית ומחוץ: מאמרים ורשימות ביקורת".



עדה צמח



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו