בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פוחד פחד מוות להיות מאיר שטרית

יובל אלבשן, ההוא שהשיג לעובדות הסופרפארם שטיחונים ושיודע לדבר על מצוקת העניים מול בית המשפט העליון באופן שגורם לאהרן ברק לחבק אותו מרוב התרגשות, החליט שבמקום להיות אימפוטנט מתוקשר שלא משיג כלום, כמו ויקי קנפו, הוא יהיה פוליטיקאי שמשיג תוצאות ולא מלביש לכלב שלו ורסצ'ה. וכאן תיקטע השיחה, כי פרץ צריך אותו דחוף בלשכה

תגובות

בשנת 1996 התמחה עו"ד יובל אלבשן בבית המשפט העליון בירושלים. כל בוקר היה נוסע בקו 24, יורד בתחנה ליד משרד האוצר וממשיך משם בטיפוס רגלי בן מספר דקות לרחוב שערי משפט. יום אחד עצרה אותו בדרכו אשה מבוגרת ושאלה איפה בית המשפט העליון. הוא הציע לה להצטרף אליו. היא סחבה תיק כבד מלא ניירת משפטית ולא הפסיקה להתנשף ולהזיע לכל אורך הדרך התלולה. רק אז הבין אלבשן כמה סמלית היא הדרך לבית המשפט העליון. עבור אלה שידם משגת, המגיעים ברכבים, יש חנייה גדולה הצמודה לבית המשפט. למעוטי היכולת, אפילו אוטובוס אין. באותו שבוע ניסח מכתב קצר בן ארבע שורות לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. למרות סדר יומו העמוס של ברק, התשובה לא איחרה לבוא. "הנושא ייבדק", כתב הנשיא, "ותשובה מסודרת תועבר על ידי רשמת בית המשפט העליון, מיכל אגמון". מקץ כמה שבועות קיבל אלבשן מכתב לקוני בזה הנוסח: "בבדיקה שנערכה עם 'אגד' הסתבר שאין כדאיות כלכלית לקו".

היום, עשר שנים אחרי, חובק אלבשן את ספרו "זרים במשפט" (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"). המשותף לכל האנשים שעליהם כתב בספר הוא העוני הנורא בו הם חיים והעורף הנוקשה שמפנה כלפיהם מערכת המשפט בישראל. הספר הוא פרי עבודתו כעורך דין קהילתי. אלבשן לוקח את קוראיו צעד אחר צעד לתוך מסע הקשיים והמכשולים שמערימה מערכת המשפט על האזרחים החלשים. בשבילם, אין אפילו אוטובוס אל פתח שערי הצדק.

פתאום השופט הופך להיות בורג

כבר עשור שאלבשן מחפש את השינוי החברתי שייצא משערי בית המשפט. כפעיל זכויות אדם ומייסד מערך הסיוע המשפטי חינם לאוכלוסיות נזקקות (בתחילה באמצעות עמותת "ידיד") וכיום כמנהל המרכז המשפטי-קליני לזכויות אדם באוניברסיטה העברית בירושלים, נראה שהתאכזב. הבמה המשפטית, הוא אומר, השחיתה את זמנו. הוא מקורב לעמיר פרץ ונמנה על מנסחי מצע הבחירות שלו ומתמודד בפריימריס למפלגת העבודה, וכעת הוא מצהיר כי החליף את הבמה המשפטית בפוליטית. ב"זרים במשפט" הוא ממחיש את הקושי של האוכלוסייה הענייה בישראל להגיע לבית המשפט בכלל ולבית המשפט העליון בפרט.

למשל, ליאוניד. הוא נזקק לעורך דין כדי לטפל בחוב לעירייה וגילה שבמקום מגוריו, שדרות, יש ארבעה עורכי דין: אחד הוא ראש העיר והיתר עובדים בלשכתו. כשנאלץ להרחיק עד באר שבע כדי להיעזר בפרקליט ונעדר עקב כך ממקום עבודתו - פוטר. ויש גם את אילדטוב בן. הוא נעצר בפרשה פלילית ובשל מחסור באמצעים ייצג עצמו בבית המשפט. אבל הוא דובר רק רוסית. בית המשפט מצא פתרון מקורי לבעיית התקשורת: הוא הטיל על התובע המשטרתי לתרגם לו את הדיון.

את הביקורת הקשה ביותר מטיח אלבשן בשופטי העליון ובעומד בראשם, ברק. קחו לדוגמה את ג'ני ברוכי. אם חד הורית שגידלה את שתי בנותיה והתפרנסה משכורת מינימום. איכשהו, בעזרת הבטחת הכנסה שקיבלה מביטוח לאומי, הצליחה במשך חמש שנים קשות להשלים את לימודיה וקיבלה תעודת בגרות. לא היה מאושר ממנה כאשר התקבלה ללימודי תיאטרון, ספרות ותעודת הוראה באוניברסיטה העברית. אלא שאז הסתבר לה שלפי חוק הבטחת הכנסה, מי שלומדת במוסד להשכלה גבוהה אינה זכאית להבטחת הכנסה. וביחד עם ביטול הקיצבה מבוטלות גם כל יתר ההטבות שלהן היתה זכאית: בארנונה, בשכר הדירה, בביטוח בריאות ועוד.

ברוכי לא ויתרה. למרות הכל, התמידה בלימודים. כשחובותיה תפחו פנתה לבית הדין לעבודה כדי שיורה על השבת הקיצבה מביטוח לאומי. היא נדחתה פעמיים. ביוני 2000 עתר בשמה עורך דין גלעד ברנע לבג"צ. הוא גילה לתדהמתו כי אלפי אברכים ממשיכים לקבל הבטחת הכנסה ואת כל ההטבות הנלוות למרות שהם לומדים בכוללים, שנחשבים בחוק למוסדות להשלכה גבוהה, באמצעות הסדר שעקף את החוק. הוא ביקש שוויון: הסדר דומה לברוכי. דרישתו העמידה את שופטי בג"צ במבחן. הישיבה הראשונה בעליון נקבעה ליוני 2001, שנה לאחר הגשת העתירה. אבל אז הוגש צו על תנאי והדיון הבא נקבע לשנה אחרי, מאי 2002. בדיון הציע ראש ההרכב, הנשיא ברק, לברוכי למשוך את העתירה. ברוכי סירבה. היא ביקשה צדק. מתן פסק הדין נדחה במשך שנה וחצי. לבסוף ביקש ברק מהמדינה לקבוע קריטריונים ענייניים ושוויוניים שעם קבלתם יוחזר התיק להכרעת בג"צ. ברוכי, כפי שכותב אלבשן בספרו, עדיין מחכה לברק. את לימודיה הפסיקה. היא לקחה על עצמה עוד משרה כדי לשלם את החובות שצברה. רק השנה שבה ללמוד.

ברוכי לא לבד. לצדה תמצאו גם את משה דוואק הכהן, שמתגורר בדירת עמידר הרוסה זה 22 שנה, אך בג"צ דחה את העתירה שכתב בעצמו ובה ביקש להורות לשר השיכון לשפץ את דירתו, כי היא "איננה מצליחה להעלות את טיעוניו בצורה מסודרת המאפשרת להכניסן למשבצות משפטיות המקימות עילה לפנייה לבית משפט זה".

"בית המשפט גילה אימפוטנציה של ממש בכל הקשור לקידום הזכויות החברתיות", מסכם אלבשן. וכמו כדי להוכיח את טענותיו, ממש לפני שבועיים דחה בג"צ עוד עתירה חברתית. הפעם עתירה שהגיש אלבשן בשמה של עמותת "ידיד", נגד הקיצוץ בתקציב 2003. ארגוני זכויות האדם טענו כי הקיצוץ פוגע בזכות מקבלי הקיצבה לקיום בכבוד. השופטים דחו את העתירה בטענה כי לא הונחה תשתית ראייתית לטענה זו והוסיפו שאם תונח עתירה פרטנית עם תשתית מבוססת הם יוכלו לאכוף את זכות הקיום בכבוד. "בג"צ מצטייר בהרבה מאוד אוכלוסיות כאביר זכויות האדם", אומר אלבשן. "אבל אם מסתכלים רואים שבג"צ התמקד בקבוצה מאוד ספציפית: מעמד הביניים הגבוה ובעלי ההון. המקומות שהכי צריכים את ההגנה שלו, אצל העניים, אליהם בג"צ לא הגיע. בבג"צ זכות הקיום בכבוד מאפשרת לראות את ההתחסדות של חשין. הוא אומר 'אנחנו נורא רוצים לעזור, לבנו שותת דם, אבל אנחנו לא יכולים'. מה זה אנחנו לא יכולים? פתאום השופט הופך להיות איזה בורג. הוא נורא רוצה אבל לא יכול. איך אנחנו לא רואים את זה במקומות אחרים? איך אנחנו רואים מיליון דוגמאות אחרות לכך שהשופט עושה מה שהוא חושב".

ואיך אתה מסביר את זה?

"בית המשפט לא תמיד יכול. אבל אני התרשמתי שהוא לא ממש רוצה. כי הנה, היו הזדמנויות שהתדפקו על דלתו ואנחנו רואים שאחת לאחת, בג"צ משתמש בכל מיני טקטיקות ודוחה את הדופקים בדלת. במשפט, אנחנו אמני המלים והשופטים הם שליטי המלים, והמלים מסתירות הרבה דברים, לכן מאוד קשה להוכיח אפליה. תמיד אפשר לטעון כל מיני דברים. הנה עכשיו, בעתירה לזכות לחיות בכבוד טען בג"צ שלא הוכחנו תשתית ראייתית. אז נוכיח".

מהספר שלך נוצר הרושם שלחלשים אין מקום בבית המשפט העליון.

"נכון. הם אפילו לא נכנסים. תראי את משה דוואק הכהן ותביני את הכעס שלי. דוואק הכהן עתר נגד חברת עמידר. הוא גר בדירת עמידר 22 שנים. הדירה מתמוטטת, השירותים שבורים. הוא איש מבוגר, עם מעט כוח. הוא שמע על זה שבג"צ מגן על האזרח הקטן. הוא שומע את הרטוריקה. אז מה הוא עושה? הוא מתחיל להגיש עתירות לבג"צ. פעם אחר פעם העתירות נדחות בצורה הכי בזויה. בית המשפט יודע לעשות את מלאכתו. הוא נותן את פסק הדין. תוך יומיים. פסק הדין אומר שהעתירה של דוואק לא ברורה. מה זה לא ברור? אני קראתי והבנתי הכל. מאוד פשוט להבין. ההסבר הוא שפשוט לא היה להם אכפת! יש עומס וזה מסוג העתירות שקל להעיף. את יודעת, ויינרוט הוא לא העורך דין שלו. במקרה של דוואק יש לא רק אטימות, יש התחסדות. גם במקרה של ג'ני ברוכי. אין שום סיבה בעולם שהעסק הזה יימשך ארבע שנים. האשה רוצה ללמוד, להיחלץ מהעוני.

"הכעס שלי הוא שברק אומר בהרבה הרצאות ובפסקי דין: 'אנחנו נשרת אתכם' ואחרי זה דוחה אותם. וזה משרת את השיטה".

מה זאת אומרת משרת את השיטה?

"ברגע שבג"צ קורא לאנשים ואחרי זה דוחה אותם בכל מיני טענות, מה זה עושה? הוא לוקח את מעט האנרגיה שיש לאנשים האלו, שלמטה, ומתעל אותם למקומות שבאמת לא יכולים לעזור. תקשיבי, בשביל לפנות לבית המשפט דרושה המון אנרגיה. בשביל אוכלוסייה ענייה מדובר בתעצומות נפש. כותבים, מגישים, נוסעים לשם, מפסידים ימי עבודה, ואחרי זה - זה נדחה. אולי עדיף שבית המשפט העליון יודה שיש דברים שבהם הוא לא יכול לטפל. במקום שדוואק הכהן יבזבז את זמנו על עתירות לעליון הוא היה יכול להפוך שולחן במשרדי עמידר. יכול להיות שהיה משיג הישגים יותר טובים. אני אומר שכך בית המשפט העליון משרת את השיטה. כי הוא מתעל את המחאה למקומות שנוח לשיטה".

אהרן ברק נתן לי נשיקה

כבר שנים שהוא מסתובב בכל רחבי הארץ, מפורום לפורום, עם הסיפורים האלו. בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין שהתקיים באילת לפני שנתיים, במושב המרכזי שעסק במשפט וצדק חברתי, עלה אלבשן והרצה על מקומם המוזנח של העניים במערכת המשפט, בפני אולם מלא בעורכי דין, עיתונאים, כלכלנים ושופטים. בשורה הראשונה באולם ישבו שופטי העליון. הדברים שיצאו בכאב מהלב כבשו את הקהל. ברק ישב מרותק ובסיום ההרצאה ניגש אל אלבשן ונישק אותו. המפגש ביניהם זכה לכותרות מפרגנות למחרת. לאחר מכן אף הגיעו אליו הצעות למשרת שיפוט.

החיבוק הזה לא עשה לך משהו?

"באותו כנס, ברק עשה דבר גדול. הוא נתן לי לגיטימציה. הפכתי מאדם מוקצה, אויב העשירים, לאחד שמכירים בו. אני אגיד לך שהחיבוק הזה לא עשה לי משהו? שבוע אחרי זה הייתי צריך לכתוב את הטור במעריב נגד בית המשפט העליון. זה לא יצא לי כל כך רע. תראי, אין מה לעשות, זה חלק מהחיבוק. את יודעת, לפני החיבוק אמרתי ברק שונא עניים, אחרי החיבוק אמרתי, בית המשפט העליון שונא עניים. אני מודה שאחרי החיבוק היה לי קשה לבקר את ברק. וגם אתה לומד לאהוב אותו. אחרי אותה נשיקה מפורסמת לקח לי זמן להתעשת".

יש פער בין ברק כבן אדם לבין המערכת?

"איך שהוא מטפל בפונים הלא מיוצגים זה דבר מדהים. הוא איש מדהים ואני מאוד מעריך אותו, אבל בספר אני כותב על אהרן ברק כמערכת".

יצאת נגד ברק גם בעניין התנגדותו למינויה של רות גביזון לשופטת בעליון. כתבת שבית המשפט העליון מזכיר את שיטות החיסול של המאפיה. גביזון היתה מקבלת את העתירה שלכם לקיום בכבוד?

"ברור שהיא לא היתה עוזרת. היא אומרת את האמת. היא לא בעד זכויות חברתיות. היא גם נגד האקטיוויזם. אבל אני חושב שהיא עילוי ואני מעריך את אומץ הלב שלה. אמרו שהיא לא נחמדה. מה זה לא נחמדה? שלושה רבעים משופטי העליון לא נחמדים. האמת, שהתלבטתי האם לכתוב את המאמר. הרי החברים שלי, אנשי זכויות האדם, לא אוהבים אותה. אבל זה המבחן הגדול שלנו - להגן על מי שאנחנו לא אוהבים. קהילת זכויות האדם נופלת בזה פעם אחר פעם. תראי בהתנתקות. אני כתבתי מאמר נגד ההתנתקות וחטפתי. מה, זה היה ראוי מה שקרה לאנשים שם? המערכת פה השתגעה. רמסו אנשים ברמה החוקתית. מערכת המשפט לא הגישה להם סיוע. עשו להם בתי מאסר מיוחדים. איפה נשמע כזה דבר? האנשים האלה הפכו לפליטים. איפה אנשי השמאל? הנה, זה המבחן הגדול שלנו. וכולם שתקו. למה? כי זה משרת אותנו. אני מאוד בעד לצאת מעזה. אין לי שום טיפת סנטימנטים למקום. אני מתעב את ההתנהגות הבריונית של חלק מהמתנחלים. אז מה? תפקידי הוא לא להגן על מי שאני אוהב".

הוא התייתם מאביו בגיל 12. משפחתו היתה בורגנית, הם התגוררו בדירה קטנה בבת ים. אמו היתה מורה, אביו עבד בשירות המטאורולוגי. בבית לא היה חסר כלום וההורים השקיעו בעיקר בחינוך שלושת הילדים. הכל היה יכול להיראות אחרת אילולא החל אביו במאבק במקום עבודתו.

"אבי היה מנהל מחלקה בשירות המטאורולוגי וגילה כל מיני שחיתויות. הוא נלחם בהן ממש בחרון אף. הוא ניהל מאבק מול הגדולים וגם ההסתדרות היתה בסיפור. אני לא זכרתי את הקטע הזה, של המאבק. אני רק זוכר את אבא שלי משמין, נהיה עצבני, עולה לו הלחץ דם ובסוף הוא נפטר מהתקף לב. אני זוכר את החלומות שהיו גם לפני מותו וגם אחרי, שאני נלחם באנשים. אני זוכר עד היום את השמות של האנשים שהוא נלחם בהם. אני חלמתי שאני אראה להם. ואז הם ניצחו. הוא מת. היום ברור לי שאני מנסה למזער את החוסר אונים של אנשים אחרים".

הוא מתגורר בירושלים, נשוי למיכל, עורכת דין בפרקליטות המדינה, ולהם שני ילדים. הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ומייסד ומנהל המרכז לחינוך משפטי לזכויות האדם באוניברסיטה. ביחד עם הסטודנטים שלו הוא מגיע למה שהם מכנים "הקליניקות", שם הם נותנים את הסיוע המשפטי לכל דורש.

ב-2002 נכנס להרפתקה פוליטית קצרצרה כאשר ביחד עם עוד חברים, כמו ד"ר דני גוטווין מאוניברסיטת חיפה ומשה קריף מהקשת הדמוקרטית המזרחית, הקימו את מפלגת תש"ח, התנועה לתיקון ושוויון חברתי. מהר מאוד הבין שמשם לא יבוא השינוי, כאשר כל חבר משך לכיוון פוליטי אחר. אלבשן לחץ להצטרף לתנועת "עם אחד" של עמיר פרץ. בשנת 2003 הקים את מטה המאבק המשותף. אלבשן עם עוד פעילים ניסה לאגד את הארגונים החברתיים השונים למאבק משותף בקיצוץ שהובילו שרי האוצר סילבן שלום ובנימין נתניהו. בסופו של יום הם נחלו כישלון צורב. בעוד שבהסתדרות הובילו הפגנת ענק של 50 אלף איש, במטה המאבק היו עסוקים בסכסוכים פנימיים. באותם חודשים התקרב אלבשן אל עמיר פרץ.

בשנים האחרונות הוא מלווה את פרץ מאחורי הקלעים ונחשב לאיש המקורב אליו. הוא כלול בצוות "האידיאולוגי-אסטרטגי" של פרץ. ערב כניסת "עם אחד" לשורות מפלגת העבודה, הוא תמך בצעד שבדיעבד הוביל את פרץ לעמוד בראש המפלגה. אחד מיעדיו בשנה האחרונה היה לחבר את פרץ לאליטה.

מהפכות מתחילות מהאליטות

אנחנו יושבים בחדר שהושאל לו לצורך הראיון במכללה למשפטים ברמת גן. מזכירת הפקולטה קוטעת את הראיון בדפיקה בדלת. "מחפשים אותך דחוף מלשכת יו"ר מפלגת העבודה", היא אומרת.

זה עושה לך משהו, שרוצים אותך דחוף משלכת יו"ר מפלגת העבודה?

"תראי, כל הפוזיציה שלנו השתנתה. גם הוא (עמיר פרץ) עובר משהו. את יודעת, יום לפני, הוא שחה בסביבה בטוחה ופתאום הוא עובר למים אחרים לגמרי. הטלפון שלו אף פעם לא היה בשקט, אבל עכשיו זה מאות שיחות בשעה. קטונתי. אבל כן, אני מרגיש את השינוי. במשך שבועיים אחרי הזכייה לא ישנתי. קודם כל מההתרגשות וגם המחשבות האישיות. זה די מדהים, זה פתאום נופל עליך. עד לפני הבחירות עסקתי בהוצאת הספר, עבדתי במטה, אני עובד כל הזמן, אבל לא חשבתי. אני מודה שהסקרים הורידו לי את האמונה. אחרי הזכייה, פתאום יש משמעות. פתאום לרוץ לכנסת, פגישות. ביום חמישי, אחרי הניצחון, כשעמיר עלה לקבר רבין הוא ביקש שאני אבוא אתו, אז בקשתי מאשתי שגם תבוא. זו היתה הפעם היחידה שביקשתי שתלווה אותי. פתאום כל הטלוויזיה, כל הכתבים, כולם, ניגשו אלי וביקשו ראיונות אתי. אתי? זה מרגיש מוזר".

איזו דרך הובילה אותך מהשוליים, מהארגונים החברתיים שתקפו את פרץ וההסתדרות, עד החיבור אליו?

"תראי כמה ארגונים יש לך של אימהות חד הוריות. בארגונים החברתיים שצמחו מהשטח אין סולידריות. בגלל אלמנטים של יוקרה נאבקנו זה בזה. ברגע שהארגונים עולים, האיגודים המקצועיים יורדים ומפלגות השמאל יורדות. כי אנחנו שימשנו, ואני מודה, את בעלי ההון. כשראיינו אותי ואמרתי שאני לא רוצה שיהיו ילדים רעבים האמינו לי כי לי אין אינטרסים. ואז זה פגע בהסתדרות ובשמאל. זה לקח לי זמן להבין. מעבר לזה, האנרגיה שלי נשחקה, נלקחתי מהזירה הנכונה, הזירה הפוליטית, למקום שהוא אימפוטנטי. אני יכול להפגין ולהתראיין בלי סוף - אבל אני לא יכול באמת להשפיע".

כל מה שעשית במשך יותר מעשור בארגונים חברתיים לא השפיע?

"אני באופן אישי עייף. יש שיח על המצב החברתי, אז את זה עשינו. אז יש שיח. אבל אני רואה את אותה חברה שלה התיימרתי לעזור ואני רואה שבעשור האחרון המצב שלה לא השתפר. אני שואל איך זה קורה".

היה רגע שנפל האסימון?

"לפני כארבע שנים. מטה המאבק המשותף הוקם בקיץ 2002 מול ביתו של סילבן שלום, שעכשיו הוא חברתיסט. הרי הבן אדם הזה לא קיבל אותנו מרוב שהוא היה חברתיסט. במטה הגענו לשיא הפעילות שלנו. היו הרבה ארגונים, תקשורת, הפוליטיקה אימצה אותנו. בסופו של יום, שום דבר לא השתנה. הקיצוץ עבר. ויותר מזה, בבחירות כל אלו שהיו באמת חברתיים, כמו תמר גוז'נסקי - כולם עזבו. ורק אז הבנתי בפעם הראשונה, שאנחנו משרתים את השיטה. שאני עומד בחוץ ומשמיע קול חברתי, אבל משמיע אותו באולם הלא נכון".

מקומם אותך שכולם פתאום חברתיים? סילבן שלום, למשל?

"זה חלק מאותה רומנטיקה שהגיע הזמן להסיר אותה. הרומנטיקה של 'רק אני יכול לייצג עניים כי הייתי עני' ו'הישועה תבוא מלמטה'. זה לא נכון. תסתכלו טוב. זה לא זה. האליטה היא היחידה שממנה יבוא השינוי. המהפכות מתחילות מהאליטות. זה לא נעים להגיד, אבל זו האמת. שם זה מתחיל. איפה שיש משאבים של ידע, כוח וכסף. אנחנו מצפים שהשינוי הגדול יבוא ממי שעסוק בהישרדות היומיומית? אנחנו צריכים לדרוש מהאליטה להיות אליטה בעלת אחריות חברתית ולא אליטה עושקת. אותם מעט עניים שיגיעו למעלה, זה לא יבוא מהם. זה לא רק שיטרית והכלב שלו שלובש ורסצ'ה. אגב, אני לא כועס על מאיר שיטרית. אני מבין את ההליך שהוא עבר, ויש לזה סברים. אם הוא הצליח להיחלץ מהעוני, אז למה אחרים לא? זה 'אם אני יכול - אז כולם יכולים'. הוא כבר קיבל את מחיאות הכפיים שהוא למעלה, אז מה הוא צריך בכלל לרדת למרתף"?

אתה לא מפחד להיות סוג של מאיר שיטרית בעוד עשר שנים?

"אני פוחד פחד מוות. יש לי הסכם עם אישתי, אם אני אתחיל להיות כמו כולם אני לא אהיה".

סופרפארם, קפיצה קטנה על שטיח

אחד המאבקים השנויים במחלוקת שניהל אבלשן היה מאבקן של עובדות הסופרפארם. בכנס השנתי לענייני חברה בשדרות, שנערך לפני שנה, סיפר אלבשן כי לא מרשים לקופאיות בסופרפארם לשבת על כיסאות ולכן הוא החליט להחרים את הרשת. הסיפור פורסם בעמוד הראשון ב"הארץ" וגרר גל מחאה מתוקשר. אלבשן חבר להסתדרות והקים מטה מאבק נגד העסקה פוגענית. תוך שבוע הוא הגיע להסכם פשרה עם מנהלי הסופרפארם: הרשת הבטיחה לעובדיה שטיחים אורטופדיים, מערך של ביקורת רפואית ו-20 דקות הפסקה בתשלום. ההסכם זכה לביקורת קשה מצד הארגונים החברתיים. "הסכם השטיחונים", הוא כונה בלגלוג. היו אף שרמזו שלאלבשן היה אינטרס כלכלי בסיפור.

זה מסוג הפשרות שאתה הולך לעשות גם בפוליטיקה?

"בסך הכל אנשים נתלו בעניין השטיחים בלי להבין את המאבק. המאבק היה להפוך את הקופאיות מאנשים שקופים לאנשים שרואים אותם. המאבק של הסופרפארם היה מוצלח אבל פה ראית גם את המגבלות שלו. מראש ידעתי את המגבלות, העניין יהיה בתקשורת שבוע. לא יותר. אני צריך להשיג הישג מהיר".

שטיח אורטופדי זה הישג? הן רצו לשבת. טענו שמכרת אותן.

"לחצנו מהר מאוד להגיע להסכם. העובדים האלו לא מאוגדים. אני בכלל לא יכול לייצג אותם. הם צריכים להתאגד. אני עומד מול מנהל סופרפארם, אני יודע שהתקשורת תתעניין רק עוד פעם-פעמיים וצריך לסגור אתו. זו דילמה קשה: מה המקסימום שאפשר להשיג. הרעיון היה לקחת את אותן עובדות שקופות ולגרום לכך שמישהו יתייחס אליהן. ההישג הגדול בהסכם הוא שהן יקבלו הפסקה של 20 דקות, בכסף. הרי מעביד חייב לתת הפסקה אבל לא חייב לשלם עליה".

הן רצו את זה בכלל?

"את לא תרצי הפסקה של 20 דקות בתשלום? זה דבר חיובי. זה בעיני ההישג המרשים. אני לא אוהב שקוראים לזה הסכם השטיחונים. יש כאן הישג. את השטיחים סופרפארם קנתה בכסף רב. המומחים שלנו קבעו שזה מפחית נזקים לזמן ארוך. בסעיף השלישי הישגנו מערך רפואי שהוקם ושבודק את הבעיות של עמידה ואיך אפשר לשפר את זה. בעיני זה היה הישג. ההנהלה, שיכלה להתעלם מכל הסיפור, באה לפשרה. מנכ"ל סופרפארם ביקש ממני רק דבר אחד - שבהודעה משותפת שנוציא אני אכריז שהם, סופרפארם, מעסיק נאור. הוא אמר לי, אמרת שאנחנו מעסיקים פוגעניים, הנה אני נותן לעובדים הרבה כסף, תצהיר. להגיד לך שהיה לי קל? לא היה לי קל. להגיד לך שמעסיק שלא מעסיק עובדים מאוגדים הוא נאור? לא, הוא לא נאור. אלו הפשרות שמדברים עליהן. עשיתי את הפשרה.

"שלי יחימוביץ' אמרה שזה הסכם בושה. אמרתי לה אחרי התוכנית, 'מה את רוצה? שנגמור כמו ויקי קנפו'? היא אמרה לי: 'את זה היית צריך להגיד בתקשורת'. את יודעת, השמיצו אותי שקיבלתי כסף עבור השטיחונים האורטופדיים. עד לאן הגיעו"?

בתור פוליטיקאי יהיו לך עוד הרבה מקרים כאלה.

"נכון. וברור לי מראש מה תהיה הביקורת. בסופו של יום, אם המחיר הוא כמה שריטות על יובל אלבשן, ויהיה הישג בשטח, אז חשוב יותר הישג בשטח. אנשים מאוהבים במחאה. אני רוצה תוצאות בשטח".*



יובל אלבשן. אני באופן אישי עייף. יש שיח על המצב החברתי. אז יש שיח. אבל אני רואה שבעשור האחרון המצב לא השתפר. אני שואל איך זה קורה


אהרן ברק. משרת את השיטה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו