בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מראש ידענו שזה סרט גרוע, אז מה?

2005 היתה שנה קשה היתה לקולנוע הישראלי: 16 סרטים משכו אל האולמות 340 אלף צופים בלבד, ורק שניים מהם זכו לביקורות חיוביות. אפשר להאשים, שוב, את הממשלה שלא נותנת די תקציב לתרבות, אבל חייבים גם לשאול: מדוע הקרנות, שמממנות את רוב הסרטים האלה, אינן מתערבות יותר?

תגובות

שתי פנים היו לקולנוע הישראלי בשנת 2005: מצד אחד, כישלון מוחלט בקופות בישראל, מצד שני הצלחה והיענות גדולה בחו"ל. 16 סרטים ישראליים, קצתם קו-פרודוקציות בינלאומיות בהשקעה מקומית מינימלית, הוצגו על המסכים בשנה שעברה. כל הסרטים האלה גם יחד הביאו אל האולמות כ-300 אלף צופים בלבד, מספר המחזיר את הקולנוע הישראלי אל הימים שקדמו לשנת 2004, שנה שבה צפו כ-1.5 מיליון צופים בסרטים דוברי עברית.

הסרט שבו צפו בשנת 2005 הכי הרבה צופים בבתי הקולנוע הוא "הכלה הסורית", בבימויו של ערן ריקליס, על פי תסריט שלו ושל סואה עראף. כ-100 איש צפו בסרט, לא מעט במונחים ישראליים, אבל עדיין רק כחמישית ממספרם של אלה שצפו ב"סוף העולם שמאלה" ב-2004. אחריו ברשימה נמצאים סרטו של דני ורטה, "מטאליק בלוז" - עם כ-50 אלף צופים - ו"איזה מקום נפלא", בבימוי איל חלפון, שעד כה צפו בו כ-30 אלף צופים.

לעומת זאת, הסרטים הישראליים שהוקרנו במדינות אחרות זכו להצלחה חסרת תקדים. 3 מיליון צופים, פי עשרה ממספרם בישראל, צפו בסרטים אלה מחוץ לישראל בשנה שעברה (אמנם צריך לציין שלא מדובר באותם סרטים; נכללים ביניהם גם סרטים שהוצגו בישראל ב-2004 והצליחו מאוד בקופות). סך ההכנסות מהקרנות אלה בחו"ל הוא כ-25 מיליון דולר. בסרט "ללכת על המים", למשל, צפו כמיליון איש ביותר מ-20 מדינות, וההכנסות שלו הגיעו לכ-7 מיליון דולר. "הכלה הסורית", שהוקרן בין היתר בצרפת וגרמניה, הכניס עד כה למעלה מ-2 מיליון דולר. עוד הצליחו: "האושפיזין", שעדיין עושה חיל בקופות ארצות הברית, "אור", "ולקחת לך אשה", "אזור חופשי", "האסונות של נינה", וקו-פרודוקציות כמו "אבנים", "גן עדן עכשיו" ו"תחיה ותהיה".

מובטחת שנה טובה

קשה להתפלא על הכישלון של הקולנוע המקומי בישראל בשנה החולפת. כרגיל, הסיבה העיקרית היא כספית: תקציב תעשיית הקולנוע הצטמצם בכ-20 מיליון שקלים בשנים האחרונות. עם זאת, הירידה בתקציבים לא יכולה להסביר באופן בלעדי את הירידה באיכות. מבין 16 הסרטים שעלו על האקרנים ב-2005, רק שניים זכו לשבחי הביקורת: "עטאש - צימאון", בבימויו של תאופיק אבו ואיל, שהוקרן לראשונה בפסטיבל קאן 2004 אך יצא רק למסכים רק ב-2005, ו"הכלה הסורית".

שתי קרנות קולנוע תומכות בהפקות עלילתיות בישראל: קרן הקולנוע הישראלי, בראשות כתרי שחורי, שתקציבה 22 מיליון שקלים, וקרן יהושע רבינוביץ, בראשות גיורא עיני, שתקציבה 11 מיליון שקלים. שתי הקרנות מקבלות עליהן אחריות לכישלון, אך מדגישות כי קולנוע אינו מדע מדויק.

"קולנוע זה לא דבר שמבטיח הצלחה מראש", אומר נחמן אינגבר, יו"ר הוועדה האמנותית של קרן יהושע רבינוביץ, "אבל אפשר לבדוק את הביצועים שלנו רק לאורך זמן, לא כל שנה בנפרד. אני יכול רק להעריך שהיוצרים המרכזיים בקולנוע המקומי יצרו סרטים בשנת 2004, ולכן 2005 היתה שנה רעה כל כך. ב-2006 אנחנו צפויים לשנה נפלאה עם סרטים שיחזירו את התחושה של שנת 2004".

שחורי, שהקרן בראשותו תמכה ב-11 סרטים שיצאו בשנת 2005, מדבר על החופש להיכשל. "אין נוסחה להצלחה", הוא אומר, "ההיסטוריה של הקולנוע מלאה אנשים שעשו רצף של סרטים גרועים, ואחר כך עשו סרט גאוני. אנחנו שדה אימונים, שדה ניסיונות ושדה כישלונות. כל הזמן מבקרים את היוצרים ואת הקרנות. כשעשינו סרטים שהצליחו בקופות, העיתונות אמרה שאנחנו מתחנפים לקהל, וכשאנחנו משקיעים ביוצרים ובסרטים בעלי קול ייחודי, שואלים מדוע הסרטים נכשלים בקופות".

שנהיה כמו סין?

השלב הראשון לתמיכה בסרט ישראלי, בשתי הקרנות, מתחיל בתסריט. שתי הקרנות שוכרות את שירותיהם של לקטורים, יועצים אמנותיים, שמקבלים חבילת תסריטים, קוראים אותם ומעבירים את חוות דעתם למנהלי הקרן (על כל חוות דעת הם מקבלים תשלום של 300 שקלים). יוצרים שהתסריט שלהם זכה לחוות דעת טובה, עוברים לשלב הבא, שבו נפגשים אנשי הקרן עם המפיק, הבמאי והתסריטאי המיועדים. מבין הסרטים שעלו לשלב זה, נבחרים אלה שיזכו לתמיכה.

שתי הקרנות הן המממנות העיקריות של הסרטים המופקים כאן, אבל מנהליהן אינם רואים עצמם כמפיקים של היצירות. לכן, ברגע שתסריט אושר, הבמאי יכול לעשות ככל העולה על רוחו. יתרה מכך, גם אם אחד ממנהלי הקרן יחשוב שהליהוק או המוסיקה, למשל, מוטעים, הוא יכול לנסות להניא את הבמאי מהחלטתו, אבל אין ביכולתו לחייב אותו לשנות דבר.

"אני לא מפיק", אומר אינגבר, "אני מממן את רוב הסרט שזוכה לתמיכה ומשמש שדה ליוצרים כדי שיבקיעו שער. אני תמיד אביע את דעתי אבל לא אכפה אותה. אני אדם מנוסה, שראה הרבה סרטים. הטעם שלי מגובש, אבל לכל היותר אני יכול לתת עצות. אני אח בוגר, לא יותר מזה. אני לא יכול להרשות שהסרטים שמופקים בישראל יהיו יצירות בפיקוח. אני מוכרח לתת לבמאי את מרחב היצירה, כי אני תמיד אומר לעצמי, 'אולי אני טועה, והוא צודק'".

שחורי מצדו מביא כדוגמה את סין, שבה כל אנשי תעשיית הקולנוע הם שכירים של קרן הקולנוע הממשלתית. "אתה רוצה שאני אהיה דיקטטור כמו בסין?" הוא שואל, "ואם לא יעשו את מה שאני רוצה, היוצרים לא יקבלו כסף? אז מה אם מישהו עשה סרט גרוע?"

תפישת העולם של אינגבר ושחורי ראויה לשבחים, אבל עדיין נותרת השאלה אם החופש שניתן אינו גדול מדי. האם קרן שמשקיעה בסרטי נפל מביכים כמו "ריקי ריקי", בבימויו של איתן ענר, "מוכרחים להיות שמח" בבימויה של ג'ולי שלז ו"שושלת שוורץ" בבימוי שמואל ואמיר הספרי - סרטים שכל אחד מהם קיבל כחצי מיליון דולר - אינה יכולה להשפיע על החלטות הבמאים?

לא משאירים כסף בקופה

לחוות דעתם של הלקטורים יש משקל רב בהחלטה מי יזכה בסופו של דבר לתמיכת הקרנות. עם הלקטורים שאישרו את יבול סרטי 2005 נמנים עירית לינור, ג'קי לוי, איל חלפון, עדי ארבל, יצחק שאולי, שלמה משיח וסאלווה נקארה חדד. משיחה עם אחדים מהם עולה כי ברבים מן המקרים תסריט שאושר להפקה אינו בהכרח תסריט טוב לדעת הלקטורים, אלא פשוט הרע במיעוטו.

"בישראל יש שתי בעיות מרכזיות", אומר יאיר רוה, מבקר הקולנוע של השבועון "פנאי פלוס" ובעבר לקטור בקרן הקולנוע הישראלי: "רוב הקולנוענים לא יודעים לכתוב תסריט ורוב הקולנוענים לא יודעים לקרוא תסריט". רוה היה אחד מקבוצת הלקטורים שקראה ואישרה את "איזה מקום נפלא", סרט שעליו הוא אומר היום: "זה היה תסריט איום ונורא. שנאתי את התסריט ושנאתי את הסרט". דברים דומים הוא אומר על "מטאליק בלוז", שגם אותו קרא כלקטור.

רוה גם מדבר על הפער שבין התסריט לתוצאה הסופית. "'עלילה' של עמוס גיתאי, למשל", אומר רוה, "היה בין התסריטים הטובים שקראתי בימי: מדויק, עם רפליקות מצוינות. אבל כולנו יודעים שאצל גיתאי אין חשיבות לתסריט. לעומת זאת, גם אם התסריט של 'ללכת על המים' לא היה מושלם, עדיין ידענו שלאיתן פוקס יש היכולת ליצור רגעים קולנועיים חזקים. גם 'שושלת שוורץ' היה תסריט נפלא, שנון, מצחיק, סאטירי ונוקב. אבל בין מה שקראנו ואישרנו לבין התוצאה הסופית אין שום קשר".

לעומת רוה, עירית לינור מעידה על עצמה שלא ראתה בקולנוע אף אחד מהסרטים שאישרה את הפקתם. "אין שמחה גדולה כשאתה, כלקטור, מעביר בציר עגום של תסריטים", היא אומרת. "אם אתה מניח שאהבתי את כל הסרטים שאישרתי, אז זו טעות. אני יכולה לומר שהתסריטים שאושרו היו הטובים מבין אלה שקראנו, אבל הם לא בהכרח טובים. לעומת זאת, הייתי מאוד מאושרת כשנפל בחלקי לקרוא את התסריט ל'אושפיזין', כי מיד הבנתי שזה משהו אחר".

למרות האמירות האלה לינור מדגישה כי גם בשנים שבהם התסריטים גרועים, עדיין חייבים להפיק סרטים. "לא משאירים כסף בקופה", מדגישה לינור, "כי אחרת, על פי חוק, הכסף חייב לחזור למשרד האוצר. מלבד זאת, גם משגיאות לומדים וגם משגיאות מרוויחים, כי נותנים ליוצרים הזדמנות".

כל הלקטורים מדגישים כי לכל תסריט שמאושר מצורפות הערותיהם. "לא תמיד היוצר מסכים לקבל את ההערות", אומרת לינור, "ואני, כמי שכותבת, מבינה את זה. מספר הידיים שבוחשת בכל תסריט הוא אין-סופי. באופן אישי, אני מאמינה שההערות שלי שוות זהב, אבל אני מודעת לכך שלא תמיד יקבלו אותן".

ג'קי לוי מדגיש כי מיבול השנה שעברה הוא גאה במיוחד באישורים שנתן ל"איזה מקום נפלא" ו"הכלה הסורית". "להיות יועץ אמנותי", הוא אומר, "זה עסק נזיל שכרוך בטעם אמנותי ששונה מאדם לאדם. היו סרטים שראיתי וחשבתי שהם גרועים ואילו היושב לצדי חשב שהם מתת שמים, ולהיפך. לכן ממנים ארבעה אנשים שיודעים לקרוא תסריט והם מהמרים. אין דרך טובה יותר".

כל הלקטורים מעידים על עצמם כי הם מודעים לכובד המשקל של התקציב הציבורי המונח על כתפיהם. עם זאת, לוי גם מדגיש כי הוא חושב הרבה על היוצרים. "הקופה הציבורית מדירה שינה מעיני", הוא אומר, "אבל אני גם חושב על אלה שאני לא מאשר את הסרטים שלהם, ובכך אני מונע עבודה ממשפחות רבות".

למרות הכישלון של הקולנוע הישראלי ב-2005, אפשר להתנחם בכך שהיקף ההפקות והעבודה הסדירה יוצרים בשנים האחרונות תעשיית קולנוע אמיתית, שהכישרונות בה הולכים ומתגלים. די להציץ בתגובות העולם לקולנוע המקומי, כדי להבין שכנראה משהו טוב קורה כאן. אחרת איך אפשר להסביר שעוד בטרם הופק הסרט "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן, הוא זכה להשקעה בינלאומית של 650 אלף דולר, ו"אדמה משוגעת" של דרור שאול זכה להשקעה של חצי מיליון דולר?



"איזה מקום נפלא"


"אזור חופשי"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו