בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יאללה בואו נעשה סרט

יותר ויותר קולנוענים צעירים מוותרים על הניסיון המייאש לקבל תמיכה מהקרן לקולנוע ומפיקים סרטים עצמאיים בעלות מגוחכת. על כאב הראש שכרוך במינוס בבנק ובהכנת סנדוויצ'ים לשחקנים שעובדים בהתנדבות מפצה העובדה שהם ממלאים אולמות בסינמטק. גם אישורים מהמשטרה הם לא צריכים: תושבי תל אביב כבר התרגלו לזה שבכל לילה יש איזה שני משוגעים שמצלמים סרט מתחת לבית שלהם

תגובות

רגע לפני קריאת האקשן הראשונה של הסרט "ילדים טובים" צלצל הטלפון של הבמאי הצעיר יאיר הוכנר. על הקו היה השחקן הראשי שאמור לגלם נער ליווי שמתאהב בזונה ממין זכר. "אני לא עומד בלחץ", הוא הודיע, "אני לא אעשה את התפקיד טוב". להוכנר, שעמוק בתוכו האמין כי השחקן ויתר על התפקיד בגלל הנושא הטעון, לא היה מה לומר. גם לא היה טעם לכעוס. השחקן המוכשר לא הוחתם על חוזה ועבודתו היתה על בסיס התנדבותי, כמו כל יתר השחקנים, הצלמים ואנשי הצוות השותפים בהפקת סרט.

הוכנר לא התרגש מההברזה. כשאתה מחליט לביים את חלום חייך בעלות של 500 דולר - וכשרוב הכסף הולך על אוכל לשחקנים, דלק וסיגריות - מה זה כבר להיתקע בלי שחקן ראשי. גם ככה במהלך הפקת הסקט הוא הפך את כל החוקים המקובלים בתעשייה. כשמביאים בחשבון את העלות הממוצעת של הפקת סרט ישראלי, העומדת על מיליון דולר, המספרים של הוכנר נראים בלתי מציאותיים.

אבל במקום להמתין שנים לתשובות השליליות מקרנות התמיכה בקולנוע הישראלי, לחזר על פתחי מפיקים עשירים או לבכות בבית שאי אפשר לעשות קולנוע בארץ - הוא הפציץ את הפורומים באינטרנט במודעות דרושים, גייס חברים והמשיך לבדוק בלילות מבחנים של תלמידיו באחד התיכונים בנתניה. שנתיים לאחר תחילת העבודה הוא רואה פרי לעמלו: הסרט, בן 75 הדקות, הוזמן ל-20 פסטיבלים בעולם, זכה בכמה פרסים והצליח למלא אולמות שבוע אחר שבוע בהקרנות בסינמטק בתל אביב.

הוכנר לא לבד. עשרות יוצרים צעירים, שהתייאשו מקרנות התמיכה, מביימים סרטים עצמאיים. מלבד הוכנר זכו בשנה האחרונה עוד שני סרטים להצלחה קופתית מרשימה ומדי חמישי ושישי בחצות הם מצליחים למלא את האולם בסינמטק תל אביב, ומוקרנים גם במקומות אחרים בארץ. "אבודים לרגע" של יאיר קויפמן ועמית רוס נחשב כבר סרט פולחן לכל דבר ויורש פוטנציאלי ל"כוכב הכחול" של גור בנטביץ'. ו"אלנבי רומאנס" של ינאי גוז ויוני זיכהולץ, אחד הסרטים הכי רומנטיים שצולמו בארץ, צובר בשבועות הספורים מאז עלה לאקרנים קהל מעריצים אדוק, שאהבתם לסרט מתבטאת בין היתר בטרנד חדש שבמסגרתו משוטטים זוגות באתרי הצילום שכה נגעו ללבם.

בפסטיבל חיפה האחרון קטף סרט האינדי "ימים קפואים" של דני לרנר את המקום הראשון. כשבוחנים את מספרי הצופים בכמה מהסרטים שזכו בתמיכת הקרן הישראלית לקולנוע - "הבשורה על פי אלוהים" של אסי דיין הביא לקולנוע 3,300 צופים; "הביוגרפיה של בן" של דן וולמן מכר 1,500 כרטיסים בקופות - אי אפשר שלא להתפעל מהישגי יוצרי האינדי, שהפכו לאחת התופעות הכי מעניינות השנה בקולנוע הישראלי. גם עם סכומים מגוחכים ובלי כל תמיכה ממסדית אפשר לעשות סרטים מרשימים ולהצליח בקופות.

"אני מקבל כמויות עצומות של סרטים", אומר פיני שץ, אחראי התוכנייה בסינמטק תל אביב, המלווה את היוצרים העצמאיים. "חלקם בררה, אבל יש דברים מצוינים. האולמות בהקרנות מלאים. המגמה של קולנוע עצמאי בישראל תמשיך כי זה מצליח. היום כבר יותר קל להכין סרט. החלום של קופולה, או הסיוט, שכל ילדה בת 12 תביים סרט, מתגשם".

סיכוי של אחד למיליון

כשיאיר קויפמן, 28, ועמית רוס, 29, נפגשו באוטובוס בדרך לעוד יום לימודים בחוג לקולנוע במכללת ספיר, הם קלטו שיש להם כמה נושאים משותפים לדבר עליהם. למשל, החוויות שעברו בהודו בעקבות השימוש בסמים. הם התחברו זה לזה, שיתפו פעולה בתרגילים בבית הספר וסיכמו על עלילת סרט הגמר המשותף שלהם: סיפור מסעם בהודו של שני בחורים, האחד מיושב בדעתו והשני מסטול לגמרי. במהלך המסע מתהפכים השניים בתפקידים והבחור המיושב, שבתחילת הטיול היה מכור לטרקים רגליים, צורך כל חומר נרקוטי שזז, עד לאיבוד שפיותו.

זה לכאורה סרט שאגודת "אל סם" היתה שמחה להפיק, אלא ששני יוצריו הם סטודנטים במכללה שלא נוהגת לממן את סרטי הגמר של בוגריה. כשהגישו קויפמן ורוס את התסריט למורה שלהם, וסיפרו על תוכניתם לצלם את כל הסרט בהודו, הוא בדק אם השניים לא צרכו בטעות עוד כמה סמי הזיה. שכן אורכו של סרט סטודנטים ממוצע נע בין 15 ל-20 דקות. ואילו קויפמן ורוס הניחו לפניו תסריט לסרט באורך כמעט מלא.

קויפמן: "המורה שלנו אמר: 'הסיכוי שתגשימו את הפרויקט הוא אחד למיליון, זאת הצעה דמיונית'. גם אנשי תעשיית הקולנוע אמרו שזה בלתי אפשרי לעשות סרט כזה בתקציבים שלנו. המפיק מארק רוזנבאום העריך שעלות הפקת סרט כזה היא כחצי מיליון דולר".

הצמד לא נבהל והחליט להפיק את הסרט מחוץ למסגרת הלימודים. הם הגישו את התסריט לכל קרנות הקולנוע, וקיבלו תשובות שלילית. הם לא ממש הופתעו, וגם לא התייאשו. הם החליטו לגייס את הכסף בכוחות עצמם והעריכו שיהיה צורך ב-120 אלף שקל.

"גרתי אצל ההורים בקיבוץ חצור, עבדתי כפועל ייצור במפעל לייצור אלומיניום בלחץ גבוה", מספר קויפמן. "עשיתי משמרות לילה בנות 12 שעות ובימים עבדתי על הסרט. עמית עבד כשומר במפעל. אנחנו לא מפונקים. להורים שלנו אין כסף לממן לנו סרט. כל גרוש יצא מהכיס שלנו ועד היום אנחנו בחובות. במשך שלוש שנים לא הפסקנו לעבוד במפעל, חוץ מתקופת הצילומים בהודו. זה היה כל החיים שלנו. כל האנרגיות הלכו לשם. ויתרתי על זמן פנוי, חברים ומשחקים של הפועל תל אביב. אף פעם לא אמרנו שאין לנו כסף. צריך כסף לעוד פלאיירים? נעבוד עוד משמרת במפעל".

היתה לכם החלטה מודעות להפוך ליוצרי אינדי?

"אם כבר אתה הולך להקדיש שלוש שנים מהחיים שלך לסרט", אומר קויפמן, "אז שהוא יהיה חשוב ועם מסר ולא סתם סיפור רומנטי. אף פעם לא אמרנו שאנחנו הולכים לעשות סרט עצמאי. פשוט לא קיבלנו כסף מהקרנות. רצינו לשים מראה מול תופעת השימוש בסמים בהודו. מתוך אלפי המטיילים בהודו 90% לוקחים סמים ו-600 מתוכם מאבדים שפיות, חוזרים לארץ ומתאשפזים. רצינו לגרום לצמצום החזירות, להראות את הצדדים הלא יפים ולגרום לאנשים לחשוב".

עמית רוס: "הקלות הבלתי נסבלת של השימוש. אין שיקול דעת, אין חוקים. ארץ לעולם לא. כולם מרגישים שהם פיטר-פנים. אבל עליזה בארץ הפלאות יכולה להיאנס על חוף ים בגואה במשך שלושה ימים, ולחזור לארץ עם טראומות לכל החיים, מבלי לדעת מי עבר עליה. היא יכולה להתעורר במחלקה סגורה קשורה למיטה".

גם אתם הייתם במעגל הנפגעים?

קויפמן: "אנחנו מכירים את התופעה הכי טוב שרק אפשר. היינו שם. בכל שלב. מהרגע שמציעים לך חצי גרם של סם על הבוקר מבלי שתדע מה הסיכונים, עד שאתה נכווה ושוכח מי אתה. כל הסרט מבוסס על סיפור אישי קשה, למרות שאני לא זוכר היום כמעט כלום ממה שעבר עלי כשהייתי שם".

עם תחושת השליחות הזו התחילו קויפמן ורוס לגייס שחקנים. באודישנים הם סיפרו למועמדים שעל ההשתתפות בסרט לא יקבלו שכר, חוץ מכרטיס טיסה למימון השהייה בהודו. העסקה קסמה לשחקנים. חברים קרובים מהמכללה לוהקו לתפקידי הפקה, והשניים ערכו תחקיר מקדים כדי לחסוך בעלויות. איל שיראי, מפיק הסרטים "משהו טוטאלי" ו"טוטאל לוס" (המתאר את הפקת "משהו טוטאלי") פתח בפניהם את תיק ההפקה ונידב עצות רבות. למשל, איפה לשכור גנרטורים, איך לגייס צלמים ותאורנים הודים ומאיפה לשלוף ארנבות לסצנת הטריפים (מפינת החי במנאלי). כניצבים גויסו עשרות סאטלנים ישראליים משעוממים.

אבל לפני שלב הצילומים, ב-2003, התברר כי עלות ההפקה גבוהה מהתכנון המוקדם. רוס וקויפמן עבדו בפרך במשמרות במפעל, ועדיין לא סגרו את החור התקציבי. עם המינוס הזה בבנק הם עלו על המטוס. אי אפשר היה לעצור אותם. "אנשים לא באו לעבוד בסרט, אלא להשתתף בחוויה", אומר רוס, "אם השחקן בא לצילומים ב-40 מעלות חום ועין מנופחת, הוא עשה את זה כי הוא ידע שלבמאים אין יותר כסף להשלמות. אם התעלף לי צלם במעיינות החמים בסצינת לילה, שעה לפני עלות השחר, הוא לא חזר לנוח במלון, כי אין ברירה. אין לנו כסף לחזור שוב להודו".

רק מדבר אחד חשש קויפמן במהלך הצילומים - תאונת דרכים בדרכי העפר הצרות המטפסות בהרי ההימלאיה. דווקא הנבואה הזו הגשימה את עצמה. "לאחר שנגמרו הצילומים והצוות חזר לארץ נשארתי לשבועיים של מנוחה בהודו. באחת הנסיעות הארוכות שלי האוטובוס התנגש במשאית. כל הסנטר שלי התרסק. עברתי בארץ טיפולי שיניים זוועתיים. התאונה נתנה לי סטירה לתוך החלום שהיפה שלי. פתאום חזרתי למציאות".

החזרה לארץ לוותה גם במשבר יצירתי. קויפמן ורוס קרסו. לא היה מישהו מקצועי בסביבה שיושיט כתף או ינדב עצה ברגעים הקשים. "דברים לא התחברו", מספר קויפמן, "וזה הביא אותנו לצלילות ולמקומות חשוכים. אתה לא מצליח. ורק אתה יכול לתת תשובות לעצמך. אף אחד לא עומד לידך. קלטנו שבמשך חודשים ארוכים הכל נפל על הכתפיים שלנו. בסופו של דבר עלות הסרט קפצה ל-300 אלף שקל, וזה עוד בלי לשלם לעורך הסרט ולאולפני די-בי עבור עריכת קול. סגרנו אתם שהם יקבלו את שכרם רק במקרה שהסרט יימכר".

לפני כשנה הסתיימה העבודה, וקויפמן ורוס הגישו את הסרט לכמה פסטיבלים. הם נדחו, אבל הצליחו להלהיב את אנשי סינמטק תל אביב. הסרט שובץ בימי שישי בחצות, ומילא אולמות. רוב הקהל היה מורכב כמובן מיוצאי הודו, שלמרות המסרים הפדגוגיים של הסרט כנראה נהנו לראות עצמם על המסך. מדי שבוע קופץ רוס מנס ציונה לתל אביב ומחלק גלויות להקרנות, בדיוק באותה הדרך שבה אירגן בעבר מסיבות טראנס.

ההצלחה עדיין מפתיעה את אנשי הסינמטק, שממשיכים להקרין את "אבודים לרגע" כל ליל שישי. "מאז 'הכוכב הכחול' לא היה לנו סרט פולחן", אומר שץ. "סרטי פולחן הם המומחיות שלי, אבל גם 'אבודים לרגע' עבר את הציפיות שלי. הוא עלה ביולי ועדיין אין סימני רגיעה. המיוחד בסרטי פולחן זה שהם לאו דווקא טובים. זה כמו לאהוב את הילד, אפילו שהוא קצת מפגר. בהפוך על הפוך. דווקא לאהוב אותו בגלל זה".

קולנוע עצמאי לא אמור להיות גם איכותי?

"אלו סרטים אלטרנטיוויים, אבל לא מבחינת תוכנם. האלטרנטיוויות שלהם נובעת מכך שנעשו מבלי לחכות לקרנות. כמו בקולנוע העצמאי האמריקאי, אין דבר מאחד בסרטים האלו. לא ז'אנר ולא סגנון. ואף אחד לא יהיה מיליונר מזה".

לקויפמן יש מוסר השכל: "זה עולם אכזר. אתה עובר מפכי נפש. קרנות, פסטיבלים. כולם אומרים לך לא, ואז הסרט עולה ומביא כמות די מאסיווית של צופים. היום אני יודע שהכל חארטה. מי שרוצה יעשה סרט מהלב והוא יצליח".

מה הלאה?

"יום אחד ייפול למישהו האסימון והוא יבין שנעשה כאן סרט חשוב ויסכים לקנות אותו ולהחזיר את עלויותיו. זה החלום הקטן שלי. בלב שלי אני יודע כמה באמת עוד נרוויח מהסרט".

הסצינה עם החירבון בפה נשארה בחוץ

אם ליאיר הוכנר, 31, היה את הסכום שהצליחו לגייס קויפמן ורוס, הוא כבר היה מביים סרטים עד יומו האחרון. אבל הוכנר התחיל את העבודה על הסרט המגולל את שגרת חייהם של נערי ליווי בתל אביב כשבאמתחתו קופה ריקה. "אמרתי אללה אכבר, מה שיהיה - יהיה. איזה מינוס שנכנס - נכנס", הוא אומר.

בשלב הראשון הוא לא תכנן בכלל להפיק סרט, אלא כתב תסריט שהוגש לחבריו תומר היימן, יוצר הסרט "תומר והשרוטים", וקרן ידעיה שביימה את "אור". "הם אמרו לי שאני חייב לעשות את הסרט הזה", הוא מספר. "אני לא למדתי בימוי, אלא תסריטאות בקמרה אובסקורה. כתבתי כמה תסריטים שהפכו לסרטי גמר, קיבלו תקציבים ונגנזו, בגלל שהבמאים נגוזו. אמרתי שאם הבמאים היחידים שאני סומך עליהם לא מוכנים, אז אני אביים".

הוכנר דילג על השלב המתסכל של הגשת ההצעות לקרנות הקולנוע. הוא לא האמין שקיים סיכוי ממשי שהן יתמכו בסרט טעון, הרווי בסצנות סקס קשות, אלימות ואונס. "בגיל 17 ראיתי את הסרט 'איידהו שלי' עם ריבר פינקס וקיאנו ריבס והעולם שנגלה בו זיעזע אותי", הוא מסביר איך נולד הרעיון לסרט. "התחלתי לחקור את נושא הזנות. קראתי חומר מקצועי, שוחחתי עם אנשים. עד היום אני מופתע ומזועזע מחדש. כשעבדתי על התסריט המשכתי ללמוד את הנושא. הגעתי לנערים עובדים דרך שיחות צ'ט ופורומים באינטרנט. הטרנס-ג'נדרית ויקירת הקהילה, גילה גולדשטיין, הפכה למעין דודה שנייה בשבילי ואני כל כך אוהב ומעריך אותה".

תמונת העולם הקשה העולה בסרט כוללת אונס נערים עובדים, רצח של לקוחות, ילדים נטושים, אמהות חד הוריות העובדות ברחוב וסצינות סקס קרות במרתפים ובשירותי מועדונים.

כמה הסרט קרוב למציאות?

"מה שרואים בסרט הוא כלום לעומת המציאות. סיפורים רבים לא נכנסו כי הם קשים מדי. היתה גם סצינה אחת שהורדתי כי יותר מדי אנשים אמרו שאין סיכוי שהצופים ישרדו אותה".

מה היא כללה?

"היא תיארה כיצד קליינט ביקש מאחד הנערים שיחרבן לו לפה".

הפקת הסרט יצאה לדרך לאחר שהוכנר פגש את אחד מתלמידיו בתיכון, הצלם זיו ברקוביץ'. "הוא סיפר לי שהוא סיים תיכון, אמר שיש לו מצלמה והציע שנעשה סרט. הראיתי לו את התסריט ושאלתי אותו אם הוא מוצא חן בעיניו. התחלנו לעבוד. הוא צלם מחונן. היום הוא התלמיד הכי צעיר ב'סם שפיגל'. צלצלתי לחבר שלי בשם יונתן פריזם ואמרתי לו 'בוא תעשה אתנו סרט'. הוא אמר יאללה. תוך כמה שבועות כבר עשינו אודישנים. פרסמנו מודעות בפורומים באינטרנט ובאו 100 שחקנים. הרוב לא היו מקצועיים, אבל היו שם המון מבית צבי וניסן נתיב".

איך הם הגיבו לתסריט הקשה?

"היו כאלה שהיו מוכנים להתפשט ולשכב עם הבמאי רק כדי להשתתף בסרט. אנשים חושבים שברגע שאתה על המסך אתה הופך למיליונר. היו כאלו שאמרו: אין כסף, צריך להתפשט, הומואים - ביי. היו שחקנים מקצועיים שאמרו שזה גדול עליהם, אבל הרוב היו מוכנים לנסות. פנינו לכמה סוכני שחקנים וחלקם לא שלחו לנו את הכוכבים שלהם, כי חששו שהם יזוהו עם סרט כזה. אחרי שנעלם לנו השחקן הראשי ליהקנו את דניאל אפרת, בוגר בית צבי, שהשתתף ב'שיער', 'שיקגו', 'יוסף וכתונת הפסים' ו'מיקה שלי'".

לאחר השלמת צוות השחקנים, שרובו הורכב מבוגרי בתי ספר למשחק, גייס הוכנר את דני לחמן, ממקימי הוועד למלחמה באיידס, שכתב עם עמוס גוטמן את התסריט של "נגוע". גם גל אוחובסקי, התסריטאי של "ללכת על המים", ששוכן בקוטב המסחרי בז'אנר סרטי ההומואים הישראליים, גויס למערכה וסייע להוכנר בקשרי חוץ.

בשלב הבא צורפו לצוות סאונדמן, עורך ותאורן שהגיעו עם הציוד מהבית. אתרי הצילום שנבחרו, חוץ מרחובות תל אביב האפלים, היו ביתו של הוכנר, סלון ההורים ווילה ענקית ששייכת לקרובת משפחתו. התפאורה והאביזרים בפנים היו אותנטיים ולא שונו. גם הצייר רפי פרץ נידב את ביתו לאחר ששמע על הסרט. מול הקירות מלאי הציורים צולמה אחת הסצינות החזקות בסרט, שבה נראה לקוח צעיר מכה את אחד הנערים בבובת ברבי במהלך האקט המיני ונושא נאום נוסח המרקיז דה סאד.

"לא הרגשתי שצריך כסף", אומר הוכנר, "ולא היינו תקועים בגללו. מראש ידענו שאין. אנשי ההפקה עשו עבודה נהדרת. הכל היה מוכן לצילומים. לא נתקלנו בבעיות קריטיות שמנעו מאיתנו לצלם. הכל זרם. לא היו מוניות, ושחקנים הגיעו בכוחות עצמם. זה מה שמדליק בקולנוע העצמאי. מי שנכנס להפקה מחויב לסרט. יש אג'נדה. בגלל הנושא הטעון אנשים הרגישו שליחות בעשיית הסרט. הם נכנסו עד הסוף. הרגישו שזו אמנות".

עם אוסף כזה של מתנדבים ואלתורים, על מה יצאו 500 הדולר?

"מוניטור, ספוט לתאורה של דיסקוטק, אזיקים ושכר למאפרת. שאר הכסף היה בשביל אוכל, שתייה וסיגריות".

איך אתה מסביר את זה שכל כך הרבה אנשים מוכנים לעבוד בתנאי הפקה ירודים ועוד בחינם?

"יש כל כך הרבה יוצרים בשוק והם לא יכולים להוכיח את עצמם. אז חבר'ה רוצים לבנות תיק עבודות. אחרי שכבר ערכת או צילמת סרט, יחזרו אליך שוב ושוב".

הצילומים נמשכו 16 יום, שבמהלכם לא הצליח הוכנר לישון בגלל "עודף אדרנלין". כשנזקק לעצה מקצועית צלצל לידעיה, שהיתה אז באמצע צילומי "אור". בתום שלב העריכה הגיש הוכנר את הסרט לשץ ולמנהל הסינמטק, אלון גרבוז. "הם יודעים שאני חולה סרטי אימה, כי תמיד הבאתי להם רשימות עם סרטים. התגובה שלהם היתה 'וואו'. הם היו בטוחים שהבאתי להם סרט זוועות. גרבוז ושץ הודיעו לי שבשביל הקרנה על מסך גדול יש צורך בתיקוני צבע וסאונד. לא היה לי כסף בשביל זה. למזלי גרבוז ישב בוועדה של אחת הקרנות ושכנע אותה להעביר לי 50 אלף שקל, שזה תקציב לסרט סטודנטים בן רבע שעה. אחרי התיקונים הם הודיעו לי שהוא יוקרן בסינמטק".

בשבועות הראשונים הגיעו רק חברי הקהילה ההומו-לסבית לראות את הסרט, שקטעים ממנו עדיין נראים בוסריים. "הם לא אהבו את הסרט כי הם רצו לראות על המסך כוסונים ושרירונים", אומר הוכנר. "רדידות לשמה. בהמשך כבר ביקרו בהקרנות סטרייטים וחובבי קולנוע ששמעו כי יש סרט יוצא דופן, אלים ובוטה".

יחסי ציבור?

"החבר'ה של גיא פינס לא הסכימו לסקר את הסרט כי לא משחק בו מישהו מפורסם. פניתי למתחרים שלהם מ'יס' ומיכאל הנגבי אמר אחלה סרט, אבל אין סיכוי שנדבר עליו, כי אין בו סלבריטאים. ב'אקזיט' הזמינו את גולדשטיין שמשחקת בסרט והראו קטע".

עותקים מהסרט נשלחו לכמה פסטיבלים, והוכנר הוזמן להציגו בפסטיבל 'אוט פסט' בלוס אנג'לס. הוא זכה בפרס האמן העולה, וקיבל פניות מעוד עשרות גורמים. בסך הכל הסרט הוצג עד עתה ב-20 פסטיבלים וזכה בעוד כמה פרסים. הוכנר כבר למד לדרוש ממפיקי הפסטיבלים לממן את הוצאות שליחת הסרט, למרות שהן מסתכמות בכמה עשרות דולרים. בכסף הזה הוא מסוגל, הרי, להרים סרט קצר.

ויש גם הפי-אנד: בעקבות ההצלחה גילו עניין כמה מפיקים אמריקאים עצמאיים, והתחיל מו"מ על שיתוף פעולה. "אני אומר ליוצרים הצעירים שלא יחכו למשיח", משחרר הוכנר מניפסט, "שיעשו מה שבא להם. שיילכו עם הראש בקיר. אם הם יתנו את עצמם עד הסוף הם יצליחו".

פעולת גרילה על טוסטוס ברוטשילד

קשה למצוא הרכב גנטי משותף לכל סרטי האינדי הישראליים. לחספוס, הצילום הריאליסטי הקשה והבוטות שמאפיינים את "ילדים טובים" אין כל זכר ב"אלנבי רומאנס", שכולו מתיקות נוסח הזרם המרכזי. במרכזו מסע לילי רומנטי עד כאב של בחור ובחורה שנפגשים בבר. גם "אלנבי רומאנס" מצולם ברחובות תל אביב בשעות לילה מאוחרות ומשתמש בתאורה המוצבת ברחובות ובכיכרות. כל אתרי הצילום נכנסים ויוצאים מרחוב אלנבי - שדרות רוטשילד, כיכר ביאליק, הנוף העירוני הנשקף ממרומי מגדל שלום, ושובר הגלים בחוף גורדון. יוצרי הסרט הצליחו לגייס להפקה כמה כוכבי מסך ובמה: דני גבע מ"חדר מלחמה", הילי ילון כוכבת "השמינייה" ואפילו מוסקו אלקלעי הוותיק.

גם כאן התחלק הנטל בין שניים: ינאי גוז, 31, בוגר "סם שפיגל", ויוני זיכהולץ, 28, בוגר בית צבי. גוז גייס את חבריו מהקולנוע וזיכהולץ הרים טלפון לחבריו מבית הספר למשחק. "הקשר בינינו התחיל על סט של סרט סטודנטים", מספר גוז, "לשנינו היה אינטרס לחבר במאים ושחקנים. תמיד יש דיסטנס בין שתי הקליקות האלו. כתבנו כמה תסריטים והגשנו אותם לקרנות ואז בזמן שהמתנו לתשובה אמרנו: בוא נעשה סרט רומנטי. לקחנו פרויקט שאנחנו מחוברים אליו רגשית וידענו שאפשר להפיק אותו בעלות נמוכה. כל אחד גייס 20 אלף שקל והתחלנו לצלם. בכסף של טיול אחד באירופה, אתה מגשים חלום".

נשמע שהייתם מאוד ממוקדים.

"כבר ברגע הראשון קבענו לעצמנו דד-ליין של שנה. הכתבנו לוח זמנים. היינו נפגשים ארבע פעמים בשבוע ויושבים על התסריט. ממש מתמטיקה. צילומי הסרט היו קבועים וגם העריכה. לא היינו צריכים השלמות ותיקונים".

למה ששחקנים מצליחים יסכימו לעבוד ללא שכר?

זיכהולץ: "מאוד עניין אותם התסריט והרעיון של הפקה עצמאית. הם ממש שמחו להופיע. מלבד דני והילי, השחקנים הגיעו ליום צילום אחד או שניים, כך שזה לא נורא. ככה היה לי קל לגייס שחקן לסצינה של דקה וחצי. בגלל שידענו על המאמץ שלהם כבר בשלב התסריט, כתבנו במיוחד טקסט שיתאים להם. בלי טקסט טוב הם לא היו מגיעים. גם שחקני משנה וניצבים התגייסו. זה מוציא אותם מהבדידות שלהם. זו עיר של אינדיווידואליסטים ופתאום נוצרת תחושה של קהילה. אפילו סוכנויות שחקנים משתפות פעולה, למרות שהן יודעות שלא יקבלו גרוש מההפקה. הן ממתינות ליום שהבמאי יקבל סרט של מיליון וחצי דולר והוא יעבוד אתן".

איך גייסתם את כוכבת ערוץ הילדים הילי ילון?

"ינאי זכר אותה מסרט סטודנטים, שהיא שיחקה בו כשהיתה בת 16. אני סיפרתי לו שיש בחורה יפה שנוסעת על אופניים בשדרות רוטשילד. פתאום התברר לנו שמדובר באותה בחורה. לאחר מכן ראינו אותה בהקרנה של סרטי 'קבוצת בבון', שגם הם מפיקים את הסרטים הקצרים שלהם באופן עצמאי, והיא ישבה בכיסא לפנינו. בחנו אותה מכל כיוון במהלך הסרט בלי שהיא תדע שיש מאחוריה שני במאים שבונים עליה את התפקיד הראשי בסרט שלהם".

המגבלה התקציבית דווקא התגלתה כיתרון. גוז: "זה מחייב לייצר דמויות מעניינות, ואתרי צילום מעולים ולעבוד עם אנשים מוכשרים. כישרון לא עולה כסף. העובדה שלא היתה לנו משאית תאורה, כמו בכל סרט, התגלתה כיתרון. קיבלנו את תל אביב כמו שהיא. יש מקומות בעיר הזו שמוארים בצורה מדהימה. גם עם ארבע משאיות לא היינו מקבלים אפקט כזה".

יש עוד דוגמאות ליתרון שבחסרון?

"בגלל שהיינו ניידים ובלי הרבה ציוד וצוות היה לנו קל לצלם סצינות שאי אפשר היה לצלם אם ההפקה היתה ענקית ומסורבלת. למשל, כשצילמנו מטוסטוס שוט ארוך בשדרות רוטשילד. בסרט רגיל היה צריך אישור משטרתי וסגירת רחובות. אצלנו זו ממש פעולת גרילה. מצלמים שעתיים ובורחים. ממילא השכנים רגילים לזה שכל יום יש שני משוגעים שמצלמים סרט מתחת לבית שלהם".

בכל זאת, זיכהולץ מוצא גם מינוסים בהפקה דלת תקציב: "יש יתרונות עצומים בכסף. אנחנו בעד כסף. הסרט הוא לא התרסה נגד הממסד. אנחנו לא ממורמרים. בסוף עוד נעשה סרט בתמיכת הקרן, אבל עכשיו פשוט רצינו לעשות סרט. הנוסחה לא יכולה לעבוד לאורך זמן, כי שחקנים לא יסכימו לשחק כל הזמן בקור ולא לקבל כסף. לא תוכל גם לגייס את החברים שלך לעד. סרט ראשון סבבה, שני אולי, ובשלישי כבר יסרבו. עברה עלינו שנה מאוד קשה. אתה חולש על הכל. המוח שלך קודח. אנחנו הבמאים, אבל גם המפיקים וצריכים לדאוג להכל, מהכנת הסנדוויצ'ים ועד ליהוק שחקנים. הכל עליך. זה יכול לשגע".* alonihadar@hotmail.com



עמית רוס (מימין) ויאיר קויפמן, במאי "אבודים לרגע". צריך כסף לעוד פלאיירים? נעבוד עוד משמרת במפעל


יוני זיכהולץ מ"אלנבי רומאנס" בכיכר ביאליק, המופיעה בסרט. יש יתרונות עצומים בכסף, אנחנו בעד כסף



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו