בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

פרידה מהקומוניזם המקומי

לאון זהבי מדגיש בספרו את תביעת הקומינטרן מהמפלגה הקומוניסטית הפלשתינית לעבור תהליך מואץ של "ערביזציה". לעניין זה יש ערך רב עוד יותר לאנשי השמאל הרדיקליים בישראל, המשתוממים על שאינם מצליחים להפוך את ארגוניהם לשותפויות יהודיות-ערביות של ממש

תגובות

לחוד או ביחד, מאת לאון זהבי, יהודים וערבים במסמכי הקומינטרן, הוצאת כתר, 451 עמודים

"ליחיד יש שתי עיניים / למפלגה יש אלף עיניים. / המפלגה רואה שבע ארצות / היחיד רואה עיר אחת...", אומרת המקהלה במחזהו של ברכט, "האמצעים שיש לנקוט" (1929). עלילת המחזה עוסקת בשליחי מפלגה מהפכנית שיצאו להדריך את הפועלים בסין לקראת מהפיכה, לא לעמוד בראשם, אבל חזרו בלי שהצליחו. אחד מהם הוצא להורג, בהסכמתו. הם מדווחים, ארבעתם, על שליחותם, טעויותיהם, מבקשים הדרכה מהוועד המרכזי.

בין 1919 ל-1943 קם, גדל, התנוון והלך האינטרנציונל הקומוניסטי, שמרכזו היה במוסקווה, ושמו המקוצר היה הקומינטרן. במחלקותיו השונות ישבו קומוניסטים מכל מיני ארצות, לאו דווקא רוסים, שדיברו כל מיני לשונות. הם היו אמורים לבזר מידע, לחלק עצות, לשלוח עזרה, כסף, נשק במקרה הצורך, מתוך הנחה שהמהפיכה העולמית צריכה מפקדה עולמית. עם השנים, וביתר-שאת משנות השלושים, נהפך הקומינטרן למנוע רוסי, ונתיניו בארצות השונות היו לשבשבות נאמנות. הם שינו את עמדותיהם בהתאם לצורכי מוסקווה. הביטוי המפורסם ביותר היה המעבר החד אחרי עלות הנאצים לשלטון בגרמניה, עם ההמלצה הרוסית לקומוניסטים בכל מיני ארצות להיאבק יותר מכל דווקא ב"סוציאל-פאשיסטים", כלומר בסוציאל-דמוקרטים. ואחר כך, ההפך, להיכנס לבריתות - "חזיתות עממיות" - עם כל מי שרק מוכן היה להיכנס לברית עם הקומוניסטים. ואחר כך, שוב ההפך: להצדיק בכל מקום את ההסכם בין ברית המועצות לגרמניה הנאצית. ואחר כך, כמובן, לקרוא לפתיחת "חזית שנייה", אחרי שגרמניה כבר תקפה את ברית המועצות. בכל התפניות הללו נטחנה עד דק הסובייקטיוויות המהפכנית בשם "צרכים אובייקטיוויים". על המתח הזה, מוקדם יותר מההזניה הזאת, ניגן מחזהו של ברכט.

הקורא בספר של לאון זהבי יכול להיווכח עד כמה גדול היה המתח בין "אלף העיניים" של מוסקווה, ל"שתי העיניים" של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (מק"פ, הורתן של רק"ח ושל "מפלגת העם" בשטחים הכבושים). היתה זו המחתרת הוותיקה ביותר, הנרדפת ביותר, בתקופת המנדט. אנשיה, יהודים וערבים, עונו, מתו בבתי כלא, והוצאו להורג. את חבריה היהודים לא רדף רק השלטון הבריטי. מן המסמכים עולה ביתר פירוט, ובחיות, את מה שידעו גם אחרים לספר: הרדיפות המרות ביותר באו מצד אנשי ההסתדרות, לימים מפא"י.

ה"סזון", כלומר הסגרתם המרושעת של חברי אצ"ל ולח"י לבריטים בידי ה"הגנה", ערב הקמת המדינה, היה אפס קצה ממה שעברו חברי המק"פ היהודים: מאסרים, גירוש מהעבודה, רדיפה. ומעל לכל, גירוש מן הארץ, גם לארצות שבהן היה ברור כי יירדפו בשל יהדותם או בשל הקומוניזם שלהם. ואם לא די בסבל הזה, ראוי לזכור כי אלה שהגיעו לברית המועצות נעלמו שם במחנות הריכוז הסטליניים. שני מנהיגי המפלגה, מייסדיה, וולף אברבוך וברגר (ברזילאי), נסעו לברית המועצות וישבו במחנות מאסר למשך שנים רבות. זהבי מזכיר כי המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בכל גלגוליה, לא הסתייגה אף פעם, אפילו לא ממאסר מייסדיה, שנים אחרי ההתרחשויות.

זהבי עצמו היה מזכיר סניף תל-אביב של רק"ח, ואחר כך היה גם שליח המפלגה הקומוניסטית למוסקווה בימי הפרסטרויקה של גורבצ'ב. מתישהו הודח מן המפלגה. הוא אינו כותב מדוע. אפשר רק לנחש, שהוציאו אותו על רקע תקוותיה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, אי אז בתחילת שנות התשעים, כי מישהו עוד יצילו את פגר הלווייתן הזה, ברית המועצות. אלא שבתקופת גורבצ'וב כבר קרבו הכרישים הגדולים, ה"אוליגרכים", כולם אנשי מנגנונים סובייטיים, וקיבלו את נתחיהם הענקיים, פרי עבודת פרך, לפעמים עבדות, של המוני בני אדם, משך שבעים שנים. בזיעתם ובדמם של המוני קורבנות הקומוניזם קיבלנו את צ'לסי ואת בית"ר ירושלים, בין היתר.

זהבי השכיל לגייס די תקציבים, ובשלב מסוים גם תקציב מן הרשות הפלשתינית, כדי לרכוש שעות ארכיון בגנזכי הקומינטרן. הוא הלך בעקבות ההתכתבויות של הקומינטרן וועדותיו לענייני המזה"ת, והתכתבויותיהם עם המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית. לפעמים לא ברור אם הבחירה שלו היא תוצאה של אילוצים, או העדפה של מסמכים מסוימים.

כך, למשל, מתלונן חבר המכונה פרד, במארס 1933, בדו"ח שנשלח מכאן, למוסקווה, על נסיעות תכופות של בכירי המפלגה לנופש בברית המועצות. מתברר כי שלושה (מתוך חמישה) נסעו. "הצעתי לבטל את החופשה של שניים מהם, לפחות עד בואו של ... נדחתה ברוב קולות". ובהמשך: "היות שאני מפחד מאוד שהעניין אינו מצטמצם בשלושת החברים ושמיד כשיורגש יחס... חדש זה בעניין נסיעת חברים, הוועד המרכזי יוצף בכל מיני 'הוכחות' לחיוניות המוחלטת של נסיעתם של לפחות חצי מהחברים היהודים ושל שורה שלמה של חברים ערבים". אלו השנים שבהן מתפתחות בברית המועצות הפריווילגיות החומריות של פעילי המפלגה. לכן מעניין לקרוא את התשובה למכתב הזה. חבל, אבל אין אף מלה נוספת בספר על עניין זה, שלא היה עניין של מה בכך בהתנהגותה של המפלגה הקומוניסטית בישראל.

מרכז העניין בספר הוא בתביעת הקומינטרן מהמפלגה הקומוניסטית הפלשתינית לעבור תהליך מואץ של "ערביזציה". עניין זה יש לו ערך היסטורי רב, וערך רב עוד יותר לאנשי השמאל הרדיקליים בישראל, המשתוממים דרך קבע על כך שאין הם מצליחים להפוך את ארגוניהם לשותפויות יהודיות-ערביות של ממש, לא רק על הנייר. ובכן, דרישת הקומינטרן הופנתה לא רק ליהודים כאן, אלא אף לקומוניסטים המצרים שראשיתם היתה במיעוט היווני, לקומוניסטים הסורים, שגרעינם הקשה היה ארמני, לקומוניסטים האלג'יראים שגרעינם היה צרפתי, לקומוניסטים התוניסאים, שצמחו מאיטלקים, צרפתים ויהודים. שוב ושוב חוזרת התזכורת להנהגת המפלגה בתל-אביב, כולל ארגון של פוטש מעל ראשי ההנהגה, אחרי מאורעות 1929 (בצל ויכוח אם היו אלה "מאורעות", "מרד" או "פוגרום") - לזכור את ההוראה שנתן לנין לבולשוויקים, אשר יצאו להביא את המהפיכה לחלקים האסיאתיים של רוסיה: להיות עוזרים, לא מנהיגים; להשאיר את ההנהגה בידי העמים השונים. אין ויכוח עד כמה היה לנין ער למה שהתעורר רק בעשרות השנים הבאות: התנועה לשחרור לאומי ב"עולם השלישי". אין ויכוח כמה היטיב להבין את הסכנה שבהפיכת המהפכן לשליט קולוניאלי.

זהבי מייחס את תביעת ה"ערביזציה" שהופנתה למק"פ לסטליניזם. זה כמובן נכון, רק אם הסטליניזם והלניניזם חד הם. הוא טוען כי זירת המהפיכה באזורים האסיתיים של רוסיה היתה "שונה", אבל אין הוא מפרט במה היתה שונה. מעניין לראות עד כמה צפה הקומינטרן את עלייתה של הלאומיות הערבית, שנים לפני שהלאומיות הזאת היתה גורם של ממש. מעניין ללמוד מהמסמכים עד כמה התעקשה הנהגתה היהודית של מק"פ לקבל ערבים, רק אם יוכיחו "בולשוויזיציה" (על אפו וחמתו של הקומינטרן), שראה בתביעה הזאת גילוי של לאומנות: הרי החברים היהודים לא נדרשו להוכיח שום דבר. זהבי חובט בקומינטרן, ואולי אפילו בא חשבון עם עברו הקומוניסטי, בגלל התביעה הזאת (מצד שני, האם פעילי השמאל הלא-ציוני בישראל, כולל ארגונים שראו במפלגה הקומוניסטית מפלגה "ציונית מדי", היו מסוגלים אי פעם לפעול מתוך מסירות תחת הנהגה של ערבים?).

השנים שהספר עוסק בהן היו שנים שהעמדה האנטי-ציונית של הקומוניסטים היתה למעשה בלתי אפשרית. מה הומלץ לדוחים את הציונות? ללמוד ערבית? הומלץ להם בעצם להיות בולשוויקים, דוברי רוסית, עברית, יידיש (אחד המסמכים מדווח על מצוקת הפועלים היהודים, שאינם מדברים עברית ואין להם שום עיתון, כי החרם על היידיש מוחלט). רוב הקומוניסטים היהודים לא ידעו אף פעם ערבית. אולי משום כך מתלהבים בקומינטרן משני חברים מן השורה ואחר כך חברי הנהגה: מאיר סלונים, בן למשפחה החברונית הידועה, דובר ערבית, ולימים גם חבר הנהגה; שמחה צברי מכרם התימנים בתל-אביב, דוברת ערבית, וכמוהו אף היא בוגרת, אוניברסיטת הפעילים במוסקווה שיועדו לחזור למזרח. האם הקומינטרן התלהב מהם משום שלא היו מהגרים? לא ברור.

מכל מקום, חלק גדול מהקומוניסטים היהודים, יוצאי רוסיה, חלוצים ציונים לשעבר, חזרו לברית המועצות (ושם, למרבית הזוועה, הומתו במחנות). הספר הזה הוא מעין אפשרות להצצה אל האופן שבו נבנה הקומוניסט: אומץ לב בלתי רגיל למאבק במקום שהוא חי, בעיניים פקוחות (חלק גדול מהנקודות המהוות היום נושא מרכזי בחיינו, לפחות בוויכוחים היותר אינטליגנטיים, על הבעייתיות של הסכסוך באזור, מציצים ממסמכים בני שמונים שנה); ואיך זה שהעיניים הפקוחות הללו יכלו להיות עצומות כאשר האי-צדק, הפשעים, הזוועות התרחשו במקום שממנו שאבו את אומץ הלב שלהם כאן?

על פי דברים שכותב לאון זהבי בפתיחת הספר, נראה כי הרבה מאוד גופים חברו למימון הפרויקט הזה. כיוון שהעריכה הטיפוגרפית של הספר שערורייתית, עולה בקורא החשש, שמא הוצאת "כתר" קיבלה את מה שקיבלה כדי להפיק את הספר ולא ממש מילאה את חלקה בעיסקה.



ליאון זהבי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו