בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רפול של הלילות

כמעט מדי לילה התעורר רפאל איתן בבעתה מסיוטים קשים. שטוף זיעה היה מקיץ בצעקות מהגיהנום הפרטי שלו, הולם באגרופיו בכרית ובאלמנתו, עפרה מאירסון. רק היא הכירה את נפשו המדממת והמיוסרת. ועכשיו היא מנפצת את תדמית הרמטכ"ל הקשוח והלוחם המיתי וחושפת אדם פגיע שחווה טראומות קשות בשדה הקרב, הדחיק אותן ושילם מחיר כבד מנשוא. רפול, לא מה שחשבתם

תגובות

בלילות, כל מה שעבר בחייו היה בא ועולה ממנו, כל סיוטי חייו הקשים. סיוטי הלילה שביקשו להשתחרר מהצטברות של שנים ארוכות בנפשו המדממת, מלחמות ומאבקים ושכול ובעיקר החיים הקשים. זה היה כמו פצע בנפשו שדיממה כל השנים האלו, כל השנים שחשבנו שרפול הוא גבר-גבר, נפשו ביקשה איזה מזור בסיוטי הלילה שלו. כלפי חוץ ביומיום זה היה רפול הגיבור עם הידיים המשולבות על הכרס הגדולה שלו, האטום לכאורה והנחרץ, הגבר-גבר. בפנים, בתוכו, הוא סבל, הוא דימם. זה קרה כמעט לילה אחר לילה, לאורך כל השנים שלנו ביחד. זה היה הסוד האפל של רפול, הסוד המודחק".

גל גדול סחף את רפאל איתן לים באשדוד לפני שנתיים והוא, שכבר היה חירש לחלוטין כמעט בשתי אוזניו ולא יכול היה לשמוע את הגל המתגנב מאחוריו, לא ידע לשחות וטבע למותו. ביום רביעי יתקיים באולם תיאטרון היהלום ברמת גן אירוע לציון יום הולדתו ה-77 של מי שהיה רמטכ"ל, סגן ראש הממשלה ושר בכיר. אבל אלמנתו, עפרה מאירסון, מגלה כעת כי רפול הפרטי היה רחוק מאוד מדימויו כרמטכ"ל וכפוליטיקאי. כה רחוק, עד שמדי לילה התעורר בבעתה בעקבות סיוטים שפקדו אותו. רפול, מתברר, היה אדם רדוף. חייו בשדה הקרב גבו ממנו מחיר נפשי כבד מנשוא. בשנותיו האחרונות רפול לא ישן שנת ישרים אפילו פעם אחת. סיוטיו לא נתנו לו מנוח. הוא לא היה מוכן לדבר על זה. לא עם פסיכולוג, ובוודאי שלא בתקשורת. בקושי הסכים להיפתח בפניה.

היא, לעומתו, מוכנה כעת לסדוק את דימוי הלוחם העשוי ללא חת שרפול טיפח במהלך חייו. במעשה כמעט חתרני, היא מציגה פה את הרמטכ"ל לשעבר רפול לא כגיבור אמיץ שקורץ מחומרים של לוחם מיתי החי על חרבו, אלא כגבר רגיש ופגיע שחווה טראומות קשות ומודחקות, אדם מיוסר שאיננו מסוגל להכיר בכאבו ולדבר עליו. מאירסון קורעת את הפסאדה לגזרים ומגישה כאן את דמות הרמטכ"ל כסמל להדחקה בלתי אפשרית שדינה להיכשל ולקרוס תחת עומס הזיכרונות הקשים. היא משרטטת רמטכ"ל הסובל מנכות רגשית נוגעת ללב. הראיון הזה מעורר את התהיה - כמה ממפקדי הצבא הבכירים בישראל בעצם נחנקים מסיוטיהם על משכבם מדי לילה?

"מה לרפול ולפסיכולוג"?

עפרה מאירסון, מה קרה לרפול בלילות?

"כמעט מדי לילה הוא היה מתעורר ומעיר אותי בצעקות כאב וייסורי תופת איומות ונוראיות שבקעו מגרונו, קטעי מלים, שברי משפטים, דברים לא מובנים. הוא היה אז עולה מתוך איזה שאול תחתיות, מאיזה גיהנום וממאבק מר שניהל עם אנשים, עם מחבל ערבי, או בקרב בסן סימון במלחמת השחרור. הוא חזר לקרבות ולפציעות שנפצע בפעולות התגמול, בכל המלחמות. באמצע הלילה, בחדר השינה שלנו, כל השדים צצו ועלו ויצאו. אולי זו היתה דרכו לשמור קצת על שפיות דעתו המדממת. מי יודע מה עוד התרחש בנפשו. תוך כדי שינה הוא היה נלחם ונאבק בכר ובשמיכה והיה שב והולם באגרופים באוויר וחוזר והולם בי ובכלי המיטה ובמזרון ובכל מה שהיה לידו, נאבק עם הסיוטים. הוא הכניס לי בדרך כמה פעמים כמה וכמה אגרופים. אם לא הייתי זזה מיד ומעירה אותו גם אני הייתי חוטפת.

"לילות קשים היו לנו. איש מהחברים הגיבורים שלו מהצבא, מהמלחמות ומהמשפחה לא ידע על כך מלבדי. עכשיו הוא שוכב בלי סיוטים כבר ונח על משכבו בשלום. לא פעם כשהתעורר הוא היה מכוסה זיעה קרה. לא תמיד הוא היה מוכן לספר לי מאיזה גיהנום הוא עולה וחוזר אלי. רק עם הזמן למדתי להעיר אותו בעדינות. ועם הזמן הפסקתי לשאול".

על מה נסובו הסיוטים שלו?

"ברוב הסיוטים ששבו ועלו מדי לילה הופיעו שני הבנים המתים שלו. יהונתן הצעיר שנפטר ממחלה בדמי ימיו היה בא אליו בסיוטיו וקורא לו וחוזר וקורא לו 'אבא, בוא הנה, תראה אותי, באתי לקחת את הצעצועים שלנו'. גם יורם בנו, טייס האף-15 שהתרסק עם מטוסו בשנות ה-80 בבסיס חיל האוויר, דיבר אליו בסיוטים.

"בנוסף, עלו בסיוטי הלילה שלו גם כל החברים הטובים והמתים מכל המלחמות שעבר, החל בקרב סן סימון במלחמת השחרור. הכל חזר אליו. למשל, חברו הטוב שנפל בעזה בפעולות התגמול, הקצין האגדי 'סופפו' שרפול העריץ ממש. גם החבר הוותיק דני וולף, איש הסיירת שהלך לעולמו חצי שנה לפני רפול, בא אליו בסיוטים. בלוויה שלו רפול היה איש שבור, ממש מרוסק. אף פעם לא ראיתי אותו ככה על סף דמעות ממש, למרות שמעולם לא ראיתי אותו ממש בוכה, ממש ממרר בבכי. זה לא. אבל הנשמה המיוסרת בכתה וביעבעה מתוכו. היתה עוד שורה ארוכה של דמויות, מסדר שלם של עשרות חברים מתים שעלו ובאו אליו בסיוטי הלילה. הרי היו לו כבר יותר חברים מתים בבתי הקרבות הצבאיים משהיו לו חברים חיים. וללכת לפסיכולוג? איפה, מה לרפול ולפסיכולוג? הצחקת אותו".

מה הוא אמר לך כשהתעורר מהסיוטים?

"בהתחלה, בשנה הראשונה שלנו ביחד, הוא ממש ממש חשש לשתף, לא ידע איך אני אקבל את סיוטי הלילה הללו, שפשוט הטריפו את נפשו. חזרתי ואמרתי לו שוב ושוב ללכת לטיפול. אבל לך תדבר עם רפול. אני בטוחה שאם היה הולך למטפל טוב והיה נפתח קצת, הוא היה חי כאיש עם הרבה יותר עם שקט נפשי פנימי ואיש קצת פחות אכול מבפנים. היה שם הכל בסיוטים הללו".

היו לו גם סיוטים על מלחמת לבנון?

"הוא לא סיפר באופן ממש ישיר, אבל הבנתי שהסיוטים הללו היו ממכלול חייו וחרדותיו. למשל, הוא חלם הרבה על הקרב הראשון שניהל בחייו פנים מול פנים כילד בן 12 עם חבורת פורעים ערביים בשדות תל עדשים, כשהחזיק ביד רובה שנתן לו אביו בלילה והשאיר אותו לבד לשמור על השדות. הכל חזר. אני חושבת שזה היה התשלום שהוא היה צריך כנראה לשלם כדי לשמור על הנורמליות שלו, זה היה התשלום על החיים הקשים והספרטניים שהוא עבר".

הוא חי בשלום עם מלחמת לבנון?

"בנושא הזה הוא היה תמיד תמיד מדבר מעמדת מתגונן ומצדיק את המלחמה, גם אם כבר לא היה כל כך מה להצדיק אחרי כל כך הרבה שנים. תמיד תקפתי אותו ואמרתי לו, 'עכשיו מה יש לך להגיד על סברה ושתילה, על מה שמתרחש בלבנון'. אבל היה לו לא נוח כששאלתי אותו לגבי הטבח בסברה ושתילה. תקפתי אותו, 'איך נכנסתם ללבנון ולביירות ולא לקחתם מומחים ערביסטים שיכלו בעצם לנבא את העתיד להתרחש שם, עם מעשי הטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות ביושבי מחנה סברה ושתילה'. ובמשך כל השנים רפול חזר ואמר שהם היו מלווים בערביסטים מומחים שיעצו לו".

איך הרגעת אותו כשהקיץ מסיוטיו?

"אתה כנראה לא הכרת טוב את רפול. זה לא היה איש שצריך שאני ארגיע אותו. הוא היה מתעורר, מביט סביב סביב בחדר ומתעשת, לפעמים קם והולך ושותה משהו קל וחוזר לעצמו. איכשהו היה נרגע, מסתובב על הצד השני של השמיכה ונרדם אחרי כמה דקות. רובנו אולי חולמים כל מני דברים אבל כשמקיצים הכל כמו נמחק לנו. אצל רפול רצו הסיוטים לילה אחרי לילה. במשך שנים. והוא זכר כמעט כל פרט מהחלומות הללו".

מתי בעצם הבנת מה באמת עובר עליו?

"בשנה הראשונה הוא עוד לא ממש נתן לעצמו להיפתח בפני. אבל אחר כך הייתי מעירה אותו מתוך סדרת האגרופים שפיזר באוויר, מנערת אותו קצת, והוא היה קם. זה מוזר כי טליק, האלוף ישראל טל, היה אומר לי תמיד שרפול הוא הבר כוכבא שלנו. אבל אני צוחקת. הוא לא הכיר את רפול האמיתי שאני הכרתי, רפול של הלילות, רפול של הסיוטים האיומים, רפול של המתים שלו".

איך נראתה שגרת הלילות שלו?

"רפול היה הולך לישון בדרך כלל כבר ב-9 או 10 בערב, לפעמים אפילו הרבה יותר מוקדם, כדי להספיק לקרוא משהו לפני שנרדם. אבל הסיוטים היו באים ועולים אחרי שעה קלה. לרפול היה מנגנון הדחקה חזק כזה ביקיצה. אבל בשינה נתן לעצמו לחזור לסיוטי הלילה שלו. תמיד הוא צחק ואמר לי שאמא שלו לימדה אותו שאנשים הגונים צריכים ללכת לישון עם התרנגולות ולקום עם התרנגולות. אני אשה של לילה. אני אוהבת לקרוא בלילה, ממש שעות לתוך הבוקר. לפעמים הייתי נשארת ערה עד 4 לפנות בוקר בחברת ספר טוב ומענג ואז היינו נפגשים כשהוא כבר היה קם ב-4, מתלבש ויוצא בדרכו לנמל אשדוד ואני מכבה את האור והולכת לישון".

מהתיאורים שלך מצטייר אדם שונה מאוד מהתדמית הציבורית שלו, טיפוס חרדתי ורגיש מאוד.

בתוך תוכו הוא היה אדם רגיש מאוד, אדם דואג מאוד, דאגן ומאוד מאוד חרד לסביבתו. הצד השני של זה היה שהוא ממש חנק אותי מאהבה ודאגה. כל חמש דקות כמעט היה מתקשר לשאול לשלומי, אם הדרך והנסיעה היתה טובה ואיך הגעתי. היה מתקשר אם אני צריכה משהו או שאולי הוא צריך לקנות מצרכים הביתה בסופר. בשנים האחרונות הוא זה שבדרכו הביתה ערב ערב היה נכנס לסופר וקונה הכל, ממלא סלים כבדים. המקרר שלנו היה מפוצץ באוכל שהכין וקנה. הוא אהב להסתובב בסופר ולהרגיש את דופק החיים, ולקנות מכל הבא ליד, למרות שהיה ספרטני בעניין האוכל".

איפה בכל זאת ביצבצה הרגישות העצומה הזו מתוך הפוזה הקשוחה שהקרין?

"אני אתן לך דוגמא. כשהייתי חברת מועצת עיריית ירושלים בשנות ה-80 מטעם מרצ, נכנס מישהו ללשכה וסיפר לי שפגש את רפול כשהתגייס לצנחנים, ביום שבו תירגלו זריקת רימון יד. 'רעדתי', הוא אמר לי, 'ופתאום איזה צל עמד מעלי ושאל אותי מאיפה אתה בחור ותפס לי את היד עם הרימון, ושאל בן כמה אני, מאיפה אני. סיפרתי לו ממרוקו, ואז השלכתי את הרימון והרמתי מיד את הראש ומעלי רכן רפול, אז מח"ט הצנחנים'. באחת החופשות מהצבא החייל הזה ראה שני גברים בספסל האחורי של האוטובוס בו נסע לבסיס מדברים בניב מרוקאי ומסתכלים לעברו. אחד מהם ניגש אליו וסיפר לו שיש להם אח ממרוקו שעלה עם 'עליית הנוער' לקיבוץ. התברר שהוא הוא האח האובד. כמובן, חיבוקים ונשיקות והתרגשות גדולה, והוא איחר לחזור למחנה הטירונים בבית ליד.

"כשהגיע באיחור הוא עלה מיד למשפט אצל המח"ט, רפול. רפול שמע את תמצית הסיפור אודות איחוד המשפחה. במקום לשלוח אותו לכלא צבאי ל-12 יום, רפול הורה לו לעלות על מדי א' ונתן לו שבוע חופשה מיוחדת לחגוג עם האחים את איחוד המשפחה. זו אנושיותו של רפול על רגל אחת. הוא מאוד מאוד הבין את נפש העם, נפש החייל הקטן, הטוראי בש.ג. זה מצער אותי עכשיו כשאני נזכרת בו, כי מעבר לפסאדה של הכמו-אטימות שלו הפסדנו אדם רגיש ואנושי ככינור".

"הוא ביקש שלא נדבר על המוות"

אמרת שהוא חי חיים ספרטניים. לא הצלחת להשפיע עליו בעניין הזה?

"תראה, כסף ועושר ופאר ומסעדות יוקרה הוא ממש שנא. כשהייתי כבר גוררת אותו פעם ומכניסה אותו לאיזו מסעדת גורמה בתל אביב והיו מניחים לו על הצלחת הענקית את פיסת הבשר והתוספת הקטנה המפוארת והמקושטת, הוא היה אומר 'מה זה אוכל זה? תנו לי סטייק וול-דאן וצי'פס'. הכיף הכי גדול שלו היה לעצור באיזה שווארמה או פלאפליאדה בדרכים, לצאת ולהזמין מנה בפיתה או בלאפה. אנשים שהזדהו כחיילים לשעבר ב'נערי רפול' היו אומרים לו 'אתה הצלת את חיי, תקבל שתי מנות חינם'. ורפול היה אומר, 'זה לא. אתה עבדת והזעת בשביל הפיתה הזו, זו העבודה שלך ואני משלם'".

יש דברים שגילית עליו רק אחרי מותו?

"לא מעט כתבים שהשאיר בחמשירים ואסופת מכתבים ומאמרים וסיפורים לילדים בכתב ידו. כן, רפול השתקן הזה, החוסך כל כך במלים, אהב מאוד להתבטא בכתיבה, בעיקר בכתיבה לילדים קטנים. אמרתי לך, היתה לו פשוט נשמה של ילד. אחרי השבעה התחלתי לעבור על החשבונות בבנק ופנקסי הצ'קים שהשאיר ואז התברר שבתקופה האחרונה של חייו הוא פיזר צ'קים על ימין ועל שמאל, בניגוד לחסכנות הרגילה שלו. פתאום אני רואה עשרות צ'קים מהפנקס לכל מיני אנשים זרים ולא מוכרים לי. התחלתי לברר, התברר לי שבשבועות שקדמו למותו בים היה גל פיטורים גדול של עובדי נמל היובל שהקים, והוא פשוט נתן לאנשים כסף כדי לחיות קצת, לקיום הבסיסי היומיומי, ולא ביקש שיחזירו. היחס שלו לכסף היה ללא אוברדראפט. כשאין אז אין. אז מסתדרים בלי כרטיסי אשראי ובלי כלום.

"בכלל, לכסף לא היה בעיניו שום משמעות. הוא לא הבין מעולם מה פתאום צריך לקנות זוג נעליים חדשות בחורף. הוא היה הולך בקיץ בסנדלים תנ"כיות. בסתיו ובחורף הוא היה נועל נעליים ישנות משנות ה-40, אני חושבת שהן היו עוד מהפלמ"ח. הוא נהג לומר שעד שהסולייה לא נקרעת הוא לא יחליף את הנעליים, בשביל מה זה טוב לפזר ככה כספים, היה שואל. הוא לא רצה לשמוע על רכישת חולצה חדשה בחג או זוג מכנסיים לפסח. אבל לאט לאט חינכתי אותו לזה. וזה עלה לי בזיעה רבה ובמאמץ גדול".

גררת אותו בכוח לקנות בגדים?

"בהתחלה של הקשר שלנו אני זו שהייתי הולכת לחנויות לבגדי גברים וקונה ומביאה לו מטעמי שלי, כך גם נעליים קניתי לו. אחר כך, כשהכרס שלו כבר עלתה ופרחה, לא יכולתי לאמוד את היקף המכנסיים שלו והייתי סוחבת אותו אתי לחנות ההלבשה ומלבישה אותו מכף רגל ועד ראש. וזה היה ממש טקס. משהו הזוי שכזה. כי ברגע שהיינו מגיעים לחנות בגדים אנשים היו מתקהלים סביב החנות ורפול היה יוצא מהמלתחה בגוף עליון חצי עירום וכולם היו עומדים סביב והוא היה נעמד כמו דוגמן בפרופיל ועושה פוזה והאנשים סביב היו משיאים לו עצות וקובעים אם המכנסיים יכולים להתאים לצבע החולצה או לא. והוא היה מתמכר לתענוג הזה כמו ילד קטן. לאט לאט הוא רכש, אולי בגיל המתקרב ל-70 , איזשהו טעם, איכשהו, בבגדים שלו. הוא נהנה מזה מאוד מאוד בערוב ימיו. היה נהנה מזה כמו ילד קטן".

על המוות דיברתם?

"מעולם לא. על כמעט הכל יצא לנו לדבר בשנים שהיינו ביחד אבל כשהגעתי אתו לדבר על המוות זה היה כמו בבחינת טאבו. הרי הוא היה מוקף במוות, בשכול, בחברים שנפלו לו. בנושא הזה הוא היה קופא על המקום. באותו הרגע הוא היה מסתגר בתוך עצמו. וזה רפול הגיבור, שהלך לתוך אש ומטר הכדורים עם אמונה כל כך אמיתית שלכל כדור יש כתובת. הוא ביקש שלא נדבר על המוות".

ואז הוא מת בגיל 75, בבוקר ערפילי אחד באוגוסט, פתאום, סתם כך.

"זה אולי המוות שהוא יכול היה לייחל לו. אולי זה סוד, אבל רפול פשוט לא ידע מעולם לשחות. והוא היה אדם כמעט חירש, שהתנגד בכל תוקף להתקין באוזניו מכשיר שמיעה. זה היה פשוט נגד הפסאדה שלו כגבר. ומה זה גבר? זה אחד שמתגבר על החיים. ורפול לא שמע את הגל שהתגנב מאחוריו ונסחף לים הסוער. שרפול יילך עם מכשירי שמיעה באוזניים? אתה יודע מה? היו סימנים למוות שלו. הוא כבר איבד בשנה וחצי האחרונות לחייו, שבהן היה אחראי על בניית הנמל, שלוש מכוניות. הוא עלה עמן בבקרים על המזח באשדוד והן נשטפו והוכו על ידי הגלים. אני בטוחה שהוא מת במקום שבו אם היו שואלים אותו הוא רצה למות. במקום שחשב שיהיה למפעל חייו: בניית נמל עברי. הוא אמר שזה הדבר הכי חשוב כיום לציונות, לכן הלך על האתגר הזה ומבחינה זו המזח ונמל היובל שנקרא על שמו הם המצבה הכי נהדרת שיכול היה לבקש לעצמו".

"כל הקונצים הילדותיים שלו"

מה היה יחסו של רפול לאריק שרון?

"הוא היה מיואש מכל הפוליטיקאים בשנה האחרונה לחייו והזדעזע מהפערים החברתיים. הוא אמר שכמו שהוא מכיר את אריק שרון, והוא הכיר אותו טוב, הוא יחזיר שטחים ועוד איך יחזיר. וזה צרב בו צריבה איומה בנשמה. מערכת היחסים שלו עם אריק היתה מאוד מאוד מורכבת וידעה עליות וירידות. כשאריק כבר היה ראש הממשלה ורפול ראה את המתרחש במדינה הוא היה ניגש אליי אחרי קריאת עיתון יומי ואומר, 'עפרה, תראי איזה שחיתויות, הלכה, פשוט הלכה לנו המדינה'. הוא היה מאוד מודאג ממה שקורה כאן ומהמציאות החברתית ובעיקר מהסגידה לעגל הזהב".

הוא לא הצליח להבין את תרבות הצריכה?

"הלהיטות אחרי הכסף והנוחות החיים הטובים פשוט שיגעו אותו. מה הם קונים שם, הוא היה שואל כשהגענו לכל מיני טרקלינים בהרצליה פיתוח ובקיסריה. אני רוצה לספר לך סוד. עד יומו האחרון הוא היה נהנה להתנגב במגבות צבאיות ישנות ומרוטות וככל שהמגבת היתה יותר מרופטת, יותר זקנה ושורטת כמו ברזנט וצורבת ממש בבשרו, הוא אמר לי שזה דווקא טוב וחזק, שזה מעסה טוב את הגוף. וזה היה התענוג הכי הכי גדול שלו אחרי המקלחת".

איך הוא התייחס לבניית הנמל?

"בטח תגיד שהכהונה כרמטכ"ל היתה שיא חייו. לא ולא. השיא של חייו, כך אמר לי ימים אחדים לפני שהגל סחף אותו משובר הגלים באשדוד, היה הקמת הנמל. הקמת נמל עברי, הוא אמר, זו תמצית הציונות שנשארה לנו פה להגשים. היתה איזו פשטות רפולית בפרויקט שעליו ניצח בבנייתו של הנמל, ובעיקר בניית שובר הגלים שנתקע קודם בואו במשך כמה וכמה שנים ולא קודם. וזה היה מבחינתו שיא חייו. אני חושבת שהוא נח עכשיו בשלום על משכבו ללא הסיוטים הנוראיים שאיימו על נפשו כל חייו. רפול הקים לעצמו את המצבה היפה והמפוארת ביותר שיכול היה להקים לעצמו.

"כבר ב-4 לפנות בוקר, אחרי הסיוטים, הוא היה יוצא מהבית בהרצליה לכיוון נמל אשדוד, וכהרגלו היה מתייצב בעצמו בוקר-בוקר ב-5 וחצי על השובר גלים, לראות איך השובר גובר על הים. בנמל הוא היה עומד וחותך את הסלט לפועלים והכיר כל פועל ופועל. הוא עזר להם להביא את בני משפחותיהם ארצה, לרוב אלו היו עובדים זרים רומניים. הוא היה עבורם כמו שהיה בצבא, אבא כזה, דואג, וכמובן קצין תנאי השירות כזה, שדאג לילדיהם להשתלב בבתי ספר באשדוד ודאג לתנאי קיומם בקרוואנים".

יש עוד דברים שאנחנו לא יודעים על רפול?

"בטח. כל הקונצים הילדותיים שלו. מצד אחד הוא היה קפדן נוראי בירידה לפרטים הקטנים. אך יחד עם זאת היתה בו איזו נשמה כמו של ילד שלא התבגר מעולם. משהו שהיה בלתי מעובד, בנפשו פנימה. הוא אהב נורא להתגנב מאחורי והבהיל אותי. אם הייתי שקועה בקריאת ספר הוא היה מתגנב ותופס אותי ועושה לי 'באאאאאא' ארוך כזה, והתמוגג מזה אחר כך דקות ממושכות כמו ילד קטן. 'תראי עפרה איך הפחדתי אותך, איך'. ומיד היה מחבק אותי, מאוד היה חרד לשלומי כמו לשלומם של כל קרוביו, כנראה זו היתה תולדה של מקרי המוות של שני בניו.

"אתה יודע שרפול שמר בספרייה הגדולה שלו בבית וקרא את כל כתבי צ'רצ'יל אולי 25 פעמים? הוא זכר משם ציטוטים נבחרים ומאוד העריץ את עוז לבו. אתה יודע איזו ספרות מופת שהוא היה קורא? איזו קלסיקה? איזו רמה? לא היה ספר צבאי היסטורי אחד או ביוגרפיה אחת ראויה שתיעדה את גיבורי ומומחי המלחמות ב-1,000 השנים האחרונות שרפול לא קרא. אני חושבת שלהיסטוריונים של התקופה שיבקשו כמובן את חקר האמת בעניין רפול תהיה בעיה קשה, קשה מאוד - כיצד לפצח את דמותו האמיתית. זה עיוות וניגוד משווע המתקיים בין דמותו המחוספסת והכרזותיו בעניין 'הערבים כג'וקים המסוממים' לבין נפש הנער הפטריוט וטהור הלב שהיתה מקופלת בו פנימה כל חייו. ולי היה הכבוד והעונג, אולי יותר מכל אחד אחר, להכירו כך מקרוב".

הוא חסר לך?

"הוא לא חסר לי ביומיום, כי נתנו מרווח זה לזו ומקום רב לשנינו בקשר המיוחד שלנו. אני מתגעגעת אליו כי הוא היה אדם מאוד קשוב. אתה יודע מה? קרה לנו לא פעם ולא פעמיים שהוא הביא אותי במכונית שלו להפגנה נגד הממשלה שנערכה מול חלונות משרד רה"מ, כמו באותה הפגנת 'ארבע אמהות' שנלחמנו נגד ההישארות בבוץ הלבנוני. זה היה מגיע ממש לאבסורד. ממש כמו בסרט איטלקי. הוא היה מוריד אותי היישר ברחבת ההפגנות, יוצא מהאוטו ופותח את הבגאז', מוציא כמה מהשלטים והבריסטולים שציירתי בבית והיה סוחב אותם בעקבותי הישר לרחבת ההפגנות. הוא לא עזב אותי, לא לפני שהתקין את השלטים בידי ומשם איחל לי יום טוב ונתן לי נשיקה והמשיך באופן טבעי לתוך ישיבת הממשלה עם ביבי. והפופיק שלי רעד".* musaf@haaretz.co.il



עפרה מאירסון. הוא הכניס לי בדרך כמה פעמים כמה וכמה אגרופים


רפול במדים. כל השנים שחשבנו שהוא גבר-גבר, נפשו ביקשה מזור בסיוטי הלילה שלו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו